הסכם חליפין במקרקעין

הסכם חליפין במקרקעין תביעה לאכיפת הסכם מכר מקרקעין. העובדות הצריכות לעניין 1. התובעת, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), מנהלת על פי חוק את קרקעות קרן קיימת לישראל (להלן: "קק"ל"). הנתבעת מס' 2 נפטרה ביום 23.12.99 והנתבע מס' 1 הוא בנה ויורשה (להלן ובהתאמה "המנוחה והנתבע"). המנוחה היתה הבעלים במושע של מחצית מהזכויות בחלקות 4, 5 ו-20 בגוש 12158 בשטח כולל של 25,775 מ"ר (להלן: "המקרקעין"). ביום 3.7.61 נחתם הסכם מכר, בדרך של חליפין, בין המנוחה לבין קק"ל (להלן: "הסכם החליפין") - וראה סעיף 3 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, הקובע כי הוראות החוק יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על חליפין. על פי הסכם החליפין, העבירה המנוחה את כל זכויותיה במקרקעין תמורת חלק מחלקות 31 ו-32 בגוש 12156 בשטח כולל של 8,959 מ"ר (להלן: "השטח החלופי"). מספר שנים לאחר מכן, קק"ל רכשה גם את המחצית השניה של הזכויות בחלקות בהם נמצאים המקרקעין, כך שאם תתקבל עתירתה דכאן, היא תירשם כבעלים בשלמות של חלקות 4, 5 ו - 20 בגוש 12158. 2. חלפו שנים, קק"ל קיבלה חזקה במקרקעין, והחכירה באמצעות המינהל, חלק מהמקרקעין למושבים שנטעו בהם מטעים ומחזיקים מני אז בשטחים שהוחכרו להם. אלא, שזכויות המנוחה במקרקעין לא נרשמו על שם קק"ל, מאחר שנפלה טעות סופר במספר הגוש שצויין בהסכם החליפין, ובמקום שיירשם 12158, נרשם בשגגה 19158. בשל כך, לא נרשמה הערת אזהרה לזכות קק"ל מכוח הסכם החליפין, ולא הושלם הרישום על שם קק"ל בלשכת רישום המקרקעין. ביני לביני, רשם הנתבע בלשכת הרישום המקרקעין, את הזכויות במקרקעין על שמו, מכח צו ירושת אמו המנוחה, וביום 16.6.2003 אף הגיש כגד התובעת בבית משפט השלום בחדרה, תביעה לפירוק שיתוף. או-אז נזדעקה התובעת והגישה התביעה דכאן, לאכוף את הסכם החליפין בדרך של רישום הזכויות במקרקעין על שמה בלשכת רישום המקרקעין. טענות הנתבע 3. אין חולק, שכאשר הנתבע רשם על שמו את המקרקעין, הוא היה מודע היטב להסכם החליפין, אלא שלטענתו, קק"ל והמינהל אינם זכאים לאכיפת הסכם החליפין. הנתבע העלה בכתב הגנתו טענת התיישנות, אך זנח הטענה בסיכומיו. מכל מקום, טענת ההתיישנות אינה מהווה מחסום לתביעת האכיפה, נוכח הלכת ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003). הנתבע טען בנשימה אחת, כי הסכם החליפין לא נכנס כלל לתוקף, כי הוא או המנוחה זכאים לבטל את ההסכם הן בשל חוסר תום לב במו"מ או בשל הטעייה או טעות, והן בשל הפרת ההסכם על ידי קק"ל, וכי ההסכם אף בוטל בפועל על ידי המנוחה. למרות שטענות אלו אינן מתיישבות זו עם זו, אתייחס אליהן כאל טענות חלופיות, ואדון בכל אחת מהן בנפרד. הטענה כי הסכם החליפין לא נכנס כלל לתוקף 4. על פי הסכם החליפין, היה על המנוחה לשלם לקק"ל עם השלמת העסקה סך של 200 ל"י, בנוסף למקרקעין שהועברו על ידה. לטענת הנתבע, העובדה שהמנוחה לא שילמה לקק"ל סכום זה, מעידה שההסכם לא נכנס כלל לתוקף. ברם, לא הוכח כי המנוחה לא שילמה את הסכום שהתחייבה לו בהסכם החליפין. נהפוך הוא. הנתבע הציג טיוטא של המרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי לביטול הסכם החליפין. הטיוטא נערכה על ידי אחד מעורכי הדין שייצגו את המנוחה בשעתו במגעיה מול המינהל, אך התביעה לא הוגשה לבסוף (נספח י לתצהיר הנתבע). בסעיף ד' לאותה טיוטה, נתבקש בית המשפט "ליתן צו הצהרתי כי על המשיבה להחזיר למבקשת את הסך 200 ל"י בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 10.7.61 ועד התשלום המלא בפועל". דומה כי יש בכך להעיד שהמנוחה שילמה סכום זה בשעתו, שאם לא כן, מדוע ביקשה מעורך דינה לתבוע השבה של הסכום? 5. גם בהנחה שהמנוחה לא שילמה לקק"ל 200 ל"י כפי שנתחייבה בהסכם החליפין , מה שלא הוכח, אין בכך כדי לקבוע שההסכם לא נכנס לתוקפו. אין חולק שקק"ל כבר תפסה חזקה לפחות בחלק מהמקרקעין והמינהל אף החכירם לצדדים שלישיים. דהיינו, מבחינת קק"ל, ההסכם בוצע בפועל, וגם אם קק"ל ויתרה בשעתו על התשלום של 200 ל"י מצד המנוחה, אין בכך כדי לגרוע מתוקפו של הסכם החליפין, באשר רשאי נושה לוותר על חוב של החייב. 6. הנתבע הצביע על כך שהסכם החליפין אושר בדירקטוריון קק"ל רק ביום 31.8.67 (סעיף 7 נספח ד' לתצהירה של גב' סגל) כשש שנים לאחר כריתתו. לטענתו, יש בכך להוכיח, שהסכם החליפין לא נכנס לתוקף. ברם, לא ניתן ללמוד מנוסח הסכם החליפין, שאישור העסקה על ידי קק"ל מהווה תנאי לשכלול החוזה. להבחנה בין תנאי לביצוע החוזה לבין תנאי לשכלול החוזה, ראה, לדוגמה, ע"א 220/83 רוטברג בע"מ נ' חברת פלמה בע"מ, פ"ד לט(2) 372 (1985); ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנייה ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לז(3) 393, 414 (1983). אדרבה, מנוסח ההסכם עולה כי הצדדים התייחסו להסכם כמוגמר וסופי:"כל צד מתחייב להשלים עסקת חליפין זו באופן סופי, וכל המפר או מאחר מלעשות זאת, מתחייב לשלם לצד המקיים אלף לירות ישראליות פיצויים קבועים בגין הנזקים וההפרה....". לחילופין, ובהנחה שאישור דירקטוריון הקק"ל נדרש לשכלולו של החוזה, הרי שעם אישור הדירקטוריון, נשתכללה העסקה. ייתכן שהמצב היה שונה, אילו המנוחה הייתה טוענת בשעתו, כי הסכם החליפין לא נשתכלל בשל היעדר אישור הדירקטוריון את ההסכם תוך זמן סביר לאחר כריתתו. ברם, המנוחה לא העלתה טענה זו לפני או בסמוך לאישור הסכם החליפין על ידי הדירקטוריון, ומשכך, יש לקבוע כי הסכם החליפין השתכלל, גם אם בשיהוי של מספר שנים. טענת הנתבע לטעות/הטעייה/ חוסר תום לב במו"מ או הפרה של הסכם החליפין 7. טענתו העיקרית של הנתבע היא, שעל פי הסכם החליפין, הייתה המנוחה זכאית לקבל חזקה בחלק מסוים בשטח החלופי שנמכר לה על ידי קק"ל, אך בפועל, נבצר ממנה לתפוס חזקה בשטח, בהיותו תפוס על ידי מי מהבעלים האחרים בחלקות 31 ו-32 שבהן נמצא השטח החלופי. מכאן טענת הנתבע, כי קק"ל הפרה את הסכם החליפין או פעלה בחוסר תום לב כלפי התובעת. תלונתה המתועדת הראשונה של המנוחה בהקשר זה, היא בחלוף 17 שנה מחתימת הסכם החליפין. לתצהירי הצדדים צורפו תכתובות החל משנת 1978 ואילך, אך מהמכתב של המינהל מיום 8.5.78 (נספח ז' לתצהירה של גב' סגל) עולה כי לפנייתה של המנוחה משנת 1978 קדמו פניות מטעם מספר עורכי דין, ככל הנראה כבר בשנת 1970. במכתבו הנ"ל של המינהל נאמר כלהלן: "…כעבור שמונה שנים מאז שנעשה ההסכם ונמסרה החזקה בקרקעות הצדדים זה לזה, פנה הבעל לראשונה לקק"ל במכתב בטענה כי לפי ההסכם מחוייבת קק"ל למסור לו קרקע מחולקת. תוכן ההסכם מונח לפניך, וממנו תוכל לוודא אם יש יסוד לטענה זו אם לאו. מובן מאליו שדחינו את טענה זו, אך יחד עם זה השתדלנו לעזור למתלוננת ולבעלה, והודענו להם כי נהיה מוכנים לחתום על מפת חלוקה אם יהיה צרך בכך, ואם עד הפצול לא יספיקו הם להעביר ולרשום בטבו את הבעלות לנו ואנו להם. מאז ועד היום פונים המתלוננת ובעלה לעורכי-דין ואלה כותבים לנו את גירסתה של המתלוננת ולאחר שאנו מפרטים את גירסתנו המתבססת על מסמכים, הם חדלים מלטפל בעניינם. בידנו מכתבים מטעם עורכי הדין: ברוך רוטמן, פארוק זועבי, ישעיהו לורט, שמעון איל ופניה נוספת של עו"ד מצארווה. תשובותינו לפניות עורכי הדין הנ"ל שמורות בידנו, אשר תוכנן זהה פחות או יותר לתשובתינו זו. למרות רצוננו לעזור למתלוננת בענינה זה, לא נוכל לקבל על עצמנו אחריות בקשר לחלוקת השטח, ואין אנו יכולים לפעול במקומה בהליכים משפטיים נגד יתר השותפים. [במאמר מוסגר: מתכתובות נוספות שצורפו, עולה כי המנוחה יוצגה בעבר על ידי כתשעה עורכי דין במגעיה אל מול המינהל, והנתבע אף טען (סעיף ט לסיכומיו) ליותר מכך, שהמנוחה הייתה מיוצגת לאורך התקופה על ידי 15 עורכי דין]. 8. טענתה של המנוחה, ושל הנתבע בנעליה, היא בניגוד למסמך בכתב. בהסכם החליפין אין התחייבות של המנוחה ומנגד, אין התחייבות של קק"ל למסירת חזקה ייחודית בשטח מסוים. להסכם החליפין אף לא צורפה מפה שהגדירה שטח מסויים. הן קק"ל והן המנוחה היו הבעלים במושע של החלקים במקרקעין שהועברו במסגרת הסכם החליפין, ואף אחד מהצדדים לא התחייב להעביר חלק מסוים במקרקעין. לכאורה, דווקא המנוחה היא שהצהירה ב"הואיל" הראשון להסכם החליפין, כצד א' להסכם, כי היא "הבעלים והמחזיק הבלעדי בחלקות קרקע" לטעמי, התרגום אינו מדוייק. התרגום המילולי של הביטוי הוא "הבעלים והמחזיק באופן עצמאי בחלקות קרקע", והתרגום הראוי הוא "הבעלים ונוהג מנהג בעלים בחלקות קרקע". מכל מקום, אין הצהרה דומה מצד קק"ל. הנתבע הסתמך גם על סעיף 2 להסכם, בו נאמר ש"כל צד מתחייב למסור למשנהו את האדמות שמוסכם על החלפתם כדי שכל אחד מהם יחזיק באדמות שיוחדו לו לפי הסכם זה" (הדגשה שלי - י.ע.) ברם, גם כאן, התרגום מערבית אינו מדוייק וצ"ל "באדמות אשר הוקצו לו" (תח'ססת בערבית) ומכל מקום, לא ניתן להסיק מסעיף זה, שקק"ל התחייבה למסור למנוחה שטח מוגדר ומסויים. 9. למרות שהמנוחה "הפגיזה" את המינהל בשורה ארוכה של פניות על ידי מספר רב של עורכי דין, הרי שבפועל, לא הוצגה על ידה כל ראיה, שאכן נמנע בעדה מלתפוס חזקה בשטח החלופי, ולמיצער, כי נקטה בהליך כלשהו כנגד הבעלים האחרים בחלקות בהן נמצא השטח החלופי. המנוחה לא פנתה לבית המשפט בתביעה לפירוק שיתוף בינה לבין הבעלים הנוספים בחלקות ולא הציגה ולו מכתב אחד המופנה לאותם בעלים בדרישה שיסלקו את ידם משטח זה או אחר. ובקיצור, המנוחה והנתבע לא הציגו שמץ של ראיה, כי אכן נבצר מהם מלתפוס חזקה בשטח החלופי, או שעשו פעולה כלשהי כדי לתפוס חזקה. ממילא, לא הוכיח הנתבע כי קק"ל הפרה את ההסכם בכך שמכרה לו ממכר שאינו "נקי" מזכויות צד שלישי, בניגוד לסעיף 18 לחוק המכר, התשכ"ח-1968. 10. הנתבע סמך יתדותיו על נספח ה' לתצהיר המינהל, שהוא שרטוט שנערך בשנת 1969, ע"י אחת בשם ינקו שרה, שעבדה במינהל מקרקעי ישראל באותה תקופה. בתשריט זה, משורטטים חלקים מסויימים מתוך חלקה 32, ולטענת הנתבע, התסריט מוכיח שהייתה כוונה למסור למנוחה חזקה יחודית בשטח חלקה 32. אין בתרשים כדי לסייע לנתבע. נראה כי מדובר בשרטוט פנימי, שאין בו כל כיתוב המופנה אל המנוחה או קשור אליה. בתרשים נכתב כי הוא נעשה "לא לצרכי רישום" ויתכן כי נעשה כחלק מהצעת חלוקה. התרשים נערך בשנת 1969, 8 שנים לאחר חתימת ההסכם, ללא חתימה של מי מהצדדים ולא רק זאת, אלא שהתרשים גם מתייחס לחלקה 33 שלא נכללה כלל בעיסקת החליפין. עוד אפנה למכתב המינהל מיום 8.5.78 שצוטט לעיל, ובו נאמר כי המינהל השתדל לעזור למנוחה ולבעלה ואף היה נכון לחתום על מפת חלוקה לשם כך. ייתכן אפוא, כי השרטוט הנ"ל הוכן בהקשר זה. סופו של דבר, שלא ניתן ללמוד מאותו תרשים לענייננו או להסיק ממנו התחייבות של קק"ל למסור למנוחה שטח מסוים עפ"י הסכם החליפין. 11. הנתבע טען, שהיה על קק"ל למסור למנוחה שטח מסויים במקרקעין, לאור סעיף 8(ב) לחוק המכר, הקובע כי אם " היה הממכר חלק מתוך צובר של נכסים, תהא המסירה בעשיית כל הדרוש כדי לאפשר את ייחוד הממכר וקבלתו על ידי הקונה". למרות שנינותה הלכאורית של הטענה, איני רואה לקבלה. אכן, סעיף 4(א) לחוק המכר קובע כי הוראות החוק "יחולו על מכר של מטלטלין, ובשינויים המחוייבים - גם על מכר של מקרקעין וזכויות". ברם, פשיטא שאין בסעיף זה כדי לעקוף את הוראת סעיף 13 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 לפיה "..אין תוקף לעיסקה בחלק מסויים במקרקעין, והכל כשאין בחוק הוראה אחרת". סעיף 8(ב) לחוק המכר, עוסק בייחוד הממכר, ועניינו בשאלה מתי יוצא המוכר חובת המסירה, ומה ייחשב ל"העמדה לרשות" הקונה, כאשר הממכר אינו מזוהה. אייל זמיר, בספרו "חוק המכר" (המכון למחקרי חקיקה ע"ש הארי סאקר) בעמ' 193, מסביר כי ייתכנו שלושה מקרים של ממכר לא-מזוהה": האחד - כאשר הממכר מתואר בחוזה על פי סוגו בלבד כמו "מאה ק"ג קמח". השני - כשהממכר הוא חלק מתוך צובר, כמו שני ק"ג קמח מתוך שק מסויים, או מחצית הקמח בחנותו של המוכר. השלישי - סוגים מסויימים של נכסים עתידיים כמו אחת הדירות בבניין שיבנה המוכר. לדברי זמיר, סעיף 8 (ב) עוסק רק במקרה השני, קרי, ממכר שהוא חלק מצובר. אוסיף ואומר כי המונח "צובר" מעיד על כך שהמחוקק נתכוון למיטלטלין. למעלה מן הצורך, נזכיר שחוק המכר הוא דיספוזיטיבי בנקודה זו, וכפי שנקבע בסעיף 4(ב) לחוק, הוראותיו יחולו "באין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". כאמור, מהסכם החליפין לא ניתן לדלות כוונה שכל אחד מהצדדים יעניק למשנהו חזקה בשטח מסויים ומוגדר. נהפוך הוא, אי צירוף תסריט להסכם החליפין והיעדר התחייבות להעביר חלקים מסויימים, מעידה שכל צד מכר למשנהו חלקים בלתי מסויימים. 12. סעיף 5 (א) לחוק המכר, קובע הוראה דומה לזו שבסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973: "פרטים של חוזה-מכר שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעיסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעיסקאות מאותו סוג". הנתבע טען כי קיים נוהג של המינהל, שבעסקאות כגון אלו, יוצא מודד מטעם המינהל כדי להגדיר את השטח שהמתקשר אמור לקבל במסגרת הסכם החליפין, וכי המסירה מתבצעת על ידי מסירת מפה חתומה. כדוגמאות לכך, צירף הנתבע מפות והסכמים שנערכו על ידי התובעת בעסקאות דומות באותו איזור (נספח ג' לתצהירו). דא עקא, שדווקא הסכמים אלו, אינם תומכים בטענת הנתבע. שני ההסכמים שצורפו, הם הסכמי מכר של מקרקעין שהגיעו למינהל ברכישה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים. בהסכמים אלו, נעשתה המכירה על פי מפה או תסריט שצורף. כך בהסכם מיום 11.7.80, נכתב כי המכירה נעשית על פי "מפה המצורפת והמהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה" ובהסכם מחודש יוני 1956, נכתב כי הקונה "יקבל לחזקתו את החלקים המצויינים במיוחד בתשריטים המצורפים להסכם". היעדר סעיף מעין זה בהסכם החליפין, אך מחזק טענת התובעת, כי קק"ל והמנוחה החליפו ביניהם זכויות לא מסוימות במקרקעין. טענת הנתבע לפגם בכריתת הסכם החליפין 13. הנתבע טען, שקק"ל ניצלה את מעמדה ואת מצוקתה של המנוחה, שחתמה בטביעת אצבע, בתקופה שבה עדיין שרר ממשל צבאי. אם נתכוון הנתבע לומר, שאמו המנוחה לא הבינה על מה חתמה, נציין שהחתימה על הסכם החליפין נעשתה בנוכחותו של בעלה, שהצהיר כי ליווה אותה בתהליך המכירה (תצהירו מיום 22.6.81 נספח י' לתצהיר הנתבע). לא למותר לציין, כי בסעיף 4 לתצהיר שנערך עבור המנוחה בתמיכה לתביעה לביטול הסכם החליפין, תביעה שלא הוגשה לבסוף (נספח י' לתצהיר הנתבע , שנערך ככל הנראה ביום 22.6.81), נטען על ידי המנוחה שהוסכם שכל צד יקבל "חזקה ייחודית ובלעדית" בחלק מסויים של החלקות המועברות לו. בהמשך התצהיר נאמר "לחילופי חילופין - אני הבנתי כי באותה מידה שהנני נותנת לקרן לחזקתה שטח מסויים בחלקות שבבעלותי גם היא תעביר לי שטח מסויים מהחלקות שבבעלות הקרן". מכאן, שלכל היותר, ענייננו בטעות של המנוחה, טעות לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים, שהצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת אודותיה. סעיף זה, מעניק לבית המשפט סמכות להורות על ביטול החוזה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת". אלא שבנסיבות המקרה, לאור חלוף הזמן, ולאחר שההסכם בוצע הלכה למעשה והמדינה תפסה חזקה במקרקעין והחכירה אותם לצדדים שלישיים, אין מקום לבטל החוזה. זאת, אפילו היינו מקבלים טענת הנתבע שאמו המנוחה טעתה לסבור, שעל פי הסכם החליפין היא זכאית לחלק מסויים במקרקעין. 14. מכל מקום, חלף עבר זה מכבר המועד הסביר לביטול הסכם עקב טעות. סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי ביטול עקב פגם בכריתה, למעט כפייה, צ"ל תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על עילת הביטול. במקרה שלפנינו, גם על פי גרסת הנתבע, עילת הביטול הנטענת, נודעה למנוחה לפני עשרות בשנים. בנקודה זו, אנו מגיעים לטענה נוספת של הנתבע. הטענה כי הסכם החליפין בוטל על ידי המנוחה 15. הנתבע טען כי המנוחה ביטלה את הסכם החליפין. ולא היא. במכתב מיום 26.11.1980, שנשלח על ידי עורך דין גולן מטעם המנוחה (נספח ח' לתצהיר סגל), נכללה התראה "אם תוך המועדים הנ"ל לא תמלאו אחר דרישותיה של מרשתי - מרשתי תהא נאלצת לבטל את המסמך ולתבוע מכם את כל הנזקים וההפסדים אשר נגרמו לה כתוצאה מהפרתו על ידכם". אלא שהודעת ביטול מטעם המנוחה לא נשלחה. לא נעלם מעיני סעיף 3 למכתבו של עו"ד אבו-ואסל מיום 20.8.92 מטעמה של המנוחה (נספח כ/2 לתצהיר הנתבע), שבו נטען כי הקרקע לא נמסרה למנוחה "והיא פנתה אליכם במכתבים רבים והודיעה על ביטול העיסקה הלכאורית ביניכם לבינה". ברם, הודעת ביטול כאמור לא נשלחה ולא הוצגה על ידי המנוחה. הנתבע טען כי אמו המנוחה התעתדה להגיש תביעה לביטול הסכם החליפין, ואף הוכנה טיוטת המרצת פתיחה ותצהיר מטעמה (נספח י' לתצהיר הנתבע). אלא שלבסוף התביעה לא הוגשה, מאחר שלא היה למנוחה די כסף לתשלום האגרה. ברי, כי לא ניתן לקבל טענה זו כצידוק לשיהוי של עשרות שנים בביטול ההסכם. 16. אפילו היה ממש בטענת הנתבע, שקק"ל הפרה את הסכם החליפין, וכאמור לא הוכחה הפרה, הרי שביטול החוזה עפ"י סעיף 8 לחוק החוזים אמור להיעשות תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על ההפרה - ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל, פ"ד נג(1) 402 (1999). במקרה שבפנינו, גם לשיטתו של הנתבע, כביכול בשנת 1980 ניתנה הודעת ביטול, היה זה בחלוף כעשרים שנה מאז הסכם החליפין. על אחת כמה וכמה, משלא עלה בידי הנתבע להוכיח שניתנה הודעת ביטול. סוף דבר 17. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומורה על תיקון טעות סופר בהסכם החליפין, באופן שמספר הגוש שיירשם הוא 12158 במקום 19158. אני מורה לרשם המקרקעין למחוק את רישומו של הנתבע כבעלים של מחצית הזכויות בחלקות 4, 5 4ו -20 בגוש 12158 ולרשום את מדינת ישראל כבעלת הזכויות, והכל, בכפוף להוראות כל דין. בנסיבות העניין, ומאחר שהתביעה של המדינה לקתה בשיהוי ניכר, איני רואה לעשות צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. חוזהמקרקעין