להלן פסק דין בנושא קיבוע שבר על ידי ברגים אחוזי נכות: 1. התובע, יליד שנת 1962, הגיש נגד הנתבעות תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, עקב תאונת דרכים מיום 27.1.99. הנתבעות מודות בחבותן לפצות את התובע והמחלוקת נסובה סביב גובה הנזק שנגרם לו. 2. ממקום התאונה הובהל התובע לבי"ח פוריה , שם אושפז עד 2.3.99. על פי סיכום המחלה הוא התקבל בהכרה מלאה כשהוא סובל מחבלה בכף רגל ימין ופרק ירך ימין, עם שברים. ביום קבלתו לבית החולים עבר ניתוח לשיחזור סגור של פרק ירך ימין וקיבוע של השברים בכף הרגל. בתאריך 5.2.99 עבר ניתוח של שיחזור פתוח וקיבוע של שבר באצטבולום. ביום 17.2.99 עבר סגירה משנית וניתוח פלסטי בכף הרגל. התובע שוחרר לביתו, ללא דריכה למשך 3 שבועות וחופש מחלה למשך חודש ימים. בתאריך 26.10.99 אושפז התובע למשך 3 ימים עקב כאבים שסבל, במיוחד בזמן הליכה, ובמהלך האישפוז הוצאו הברגים ונעשה תיקון אסתטי של צלקת. 3. עובר להגשת התביעה הסכימו הצדדים על מינויו של פרופ' צינמן כמומחה רפואי בתחום האורטופדי ובחוות דעתו מיום 17.11.2000 קבע פרופ' צינמן כדלקמן: "מר גבאי אשר נפגע בתאונת דרכים ביום 27.1.99 בקבלתו לביה"ח פוריה נמצא פריקה אחורית של מפרק הירך מימין עם שבר של השפה האחורית. בוצע שיחזור הפריקה אך עקב תזוזה של השפה האחורית של האצטבולום בוצע טיפול ניתוחי וקיבוע פנימי על ידי ברגים. בצילום נראה שנשארה מדרגה קטנה וחלק מהשבר לא התחבר.נשארה הגבלה קלה בתנועות מפרק הירך. הנני קובע את נכותו הצמיתה בגין הפגיעה במיפרק הירך בשעור 20% לפי סעיף 35(1)ג'. בקבלתו לביה"ח נמצאה פגיעה קשה בעצמות כף הרגל. עבר מספר ניתוחים לשיחזור וקיבוע של המפרקים למניעת כל תנועה. הנני קובע את נכותו הצמיתה בשעור 20% לפי סעיף 49(2)ו'. הנפגע יזדקק לנעלים אורטופדיות באופן קבוע". בתשובה לשאלות הבהרה אישר פרופ' צינמן כי הוא צופה שינויים ניווניים פוסטראומטיים, אך בחקירתו לב"כ הנתבעות שלל טענתה לפיה במועד בדיקתו היתה נכותו של התובע בשעור 10% בלבד והוסיף ואמר כי פגיעתו של התובע היתה קשה. בחקירתו לב"כ התובע אישר פרופ' צינמן כי לתובע נותרה צלקת ניתוחית, שאינה תפקודית, אך היא מכערת. אחוזי הנכות בגין הצלקת שוקללו בתוך אחוזי הנכות שקבע. לאחר שאחוזי הנכות בגין הצלקת שוקללו בנכות, כאמור - נכותו הרפואית של התובע הינה בשעור של 36% ואין מקום לקבוע נכות נפרדת בגין הצלקת, כנטען על ידי ב"כ התובע בסיכומים. מאידך, גם אין מקום , לאור תשובותיו של פרופ' צינמן להפחית משעור הנכות ולקבוע כי הפגיעה במפרק הירך מקנה לתובע היום נכות בשעור של 10% בלבד, כטענת ב"כ הנתבעות. 4. עובר לתאונה עבד התובע בהקמה והפעלה של מועדונים. בתצהירו ובעדותו הוא אמר כי בעקבות התאונה הוא סובל כאבים ומגבלות המפריעים לתפקודו, מונעים ממנו לעבוד ברציפות שעות ארוכות ופוגעים בכושרו. בנסיבות אלה מבקשת ב"כ התובע בסיכומים להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 50% לפחות. ב"כ הנתבעות הפנתה לתשובותיו של פרופ' צינמן בחקירתו, לפיהן מגבלתו של התובע עשויה להפריע לו יותר בעיסוקים שהם פיזיים וכי במידה והוא איש עסקים שעוסק בשיווק , יחסי ציבור והפעלת מועדונים, כושר הפעולה שלו יכול להיות טוב יותר. לטענתה, עיקר עבודתו של התובע ביחצנות של מועדונים והוא ממשיך ומבצע עבודה זו גם לאחר התאונה, באופן שנכותו התפקודית נמוכה לאין שעור מנכותו הרפואית. אין מחלוקת כי התובע ממשיך לעבוד באותו סוג עבודה בה עבד לפני התאונה, ומקלטות שהגישו הנתבעות עולה כי הוא גם מתפקד כראוי בחיי היומיום (בקלטות נראה התובע אפילו רוקד בחתונה). יחד עם זאת - אין להקל ראש ולקבוע כי פגיעתו קלה או שעורה נמוך "לאין שעור" מנכותו הרפואית, כאשר פרופ' צינמן קבע בחוות דעתו, וחזר על כך בתשובותיו במהלך החקירות, כי התובע נפגע קשה וכי הוא מוגבל בתפקוד הרגל עקב הפגיעה בתאונה. בנסיבות אלה אני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע תואמת את נכותו הרפואית והנה בשעור של 36%. 5. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת בסיס השכר לפיצוי התובע, כאשר התובע הכביר שלא לצורך בראיות בנושא זה, שתרומתן לדיון היתה שולית ביותר. לטענת התובע הוא השתכר עובר לתאונה כ- 18,840 ₪ לחודש ובנוסף היה צפוי להשתכר סכומים נוספים מהפעלת מועדונים - באופן שיש לחשב את בסיס השכר על סך של 47,000 ₪ לחודש (טענה המתעלמת מהוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים באשר לגובה השכר הקובע!). מאידך, טוענות הנתבעות כי מהדיווחים לפקיד השומה עולה כי שכרו הממוצע של התובע ב-4 השנים שקדמו לתאונה עמד על 6,868 ₪ לחודש - והוא השכר הקובע לצורך חישוב נזקי התובע. אין לי ספק כי אין מקום לקבוע את בסיס השכר על פי השתכרותו של התובע בשנת 1998 בלבד כטענת ב"כ התובע - כאשר הדוחות הכספיים לשנה זו הוכנו לאחר התאונה וכאשר - ללא כל הסבר - חל גידול משמעותי ביותר בהכנסות בשנה זו לעומת שנים קודמות (בשנת 1995 המדובר בהפסד שנתי של 28,434 ₪, בשנת 1996 הכנסה של 43,324 ₪, בשנת 1997 - הכנסה של 40,121 ₪ ובשנת 1998 - הכנסה של 152,627 ₪). יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון "הכנסות הוניות" מהן נהנה התובע (לרבות מכירת המועדונים בעתיד), באופן שאין לקבוע את בסיס השכר על פי ממוצע השנים הקודמות. התובע הכביר, כאמור, בראיות אודות מועדונים שונים וחברות שונות שהתובע היה מעורב בשליטתם ו/או בניהולם וטען להפסדים שנגרמו כתוצאה מפגיעתו. איני מוצאת מקום לסקור הראיות שהובאו מאחר וכל שיש בהן אלה ספקולציות אודות סיכויי רווח ו/או הפסד ולא ניתן לקבוע מה "התרומה" של התובע ו/או הפגיעה שנפגע בתאונה לרווחים/הפסדים אלה. לאור האמור אני קובעת כי בסיס השכר הקובע, נכון להיום, הינו 12,000 ₪ ובניכוי מס הכנסה בשעור של 25% - 9,000 ₪. 6. בשים לב לפגיעה ממנה סבל התובע, הטיפולים שעבר והאישורים הרפואיים שצורפו (לרבות סיכום המחלה על אישפוז בחודש אוקטובר 1999)- אני סבורה כי תקופת "הפסד השתכרות מלא" של 10 חודשים , לה טוען התובע, הינה סבירה ולפיכך זכאי התובע לפיצוי בגין תקופה זו בסכום של: 9,000 ₪ X 10 = 90,000 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה - 28,800 ₪ מחודש דצמבר 1999 ועד היום : 9,000 ₪ X 0.36 X 92 = 298,080 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד היום - 45,705 ש"ח לעתיד - בשים לב לעיסוקו של התובע (כאשר הנתבעות מדגישות כי התובע בעל "מקצוע חופשי") , אכן יש לחשב את הפסד ההשתכרות הצפוי לעתיד עד גיל 70 ולפיכך הפיצוי בגין ראש נזק זה מסתכם ב- 9,000 ₪ X 0.36 X 263 = 852,120 ₪. יש לציין כי ב"כ התובע ביקשה בסיכומיה להעמיד את הנכות התפקודית על 50% אך כל חישובי הפסדי השכר נעשו על בסיס הפסד השתכרות מלא. 7. בגין הפסד תנאים סוציאליים אני פוסקת לתובע 130,000 ₪. 8. התובע טען כי בשנה הראשונה שלאחר התאונה סעדו אותו בני המשפחה וחברים וכן נזק לעזרה בשכר וכי גם בהמשך הוא אינו יכול לבצע עבודות בית קשות ונזקק לעזרה. מאידך טענו הנתבעות כי התובע נזקק לעזרה במשק הבית גם עובר לתאונה ואין מקום כלל לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה. אין חולק סמוך לאחר התאונה היה התובע מוגבל בתנועותיו (כחודש ימים אף לא יכול היה לדרוך על הרגל) ונזקק לעזרה בהיקף נרחב. ואולם, אין לי ספק כי התובע מפריז ביותר בצורך בעזרה וכי העזרה בשכר שקיבל הן סמוך לתאונה ועד היום, היא עזרה רגילה במשק בית, שאין בינה לבין התאונה מאומה.יתירה מזאת, התובע הציג עצמו בראיותיו כמי שעבד מידי יום שעות רבות ביותר ואין זאת כי זמנו לא היה פנוי למשק הבית ונזק לעזרה בתחום זה. תמוהה עוד יותר טענתו כי את העזרה בשכר שקיבל יש לייחס רק לו ולא לזוגתו מאחר ופגיעתו היתה קשה יותר, כאשר ברור כי גם זוגתו "נהנתה" מעבודות משק הבית של העוזרת - נקיון, בישול, כביסה וכיו"ב. חרף האמור, אני מסכימה כי בשים לב למגבלותיו מוגבל התובע גם היום בביצוע עבודות משק בית קשות וכי הוא זכאי לפיצוי בראש נזק זה, אותו אני מעמידה באופן גלובלי, לעבר ולעתיד, על 150,000 ₪. 9. הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת חוק בריאות ממלכתי והתובע לא הוכיח כל צורך בטיפול רפואי מעבר לשירותים המסופקים לו במסגרת זו. יחד עם זאת, בשים לב לתרופות שצרך, כאמור באישורים הרפואיים שצירף והקבלות על הוצאות - אני פוסקת לו גם בראש נזק זה סכום גלובלי של 25,000 ₪. 10. התובע טוען כי הוא מוגבל בניידות ויש לפסוק לו פיצוי בגין הצורך ברכב אוטומטי וכן בגין הוצאות נסיעה מרובות להן הוא זקוק. הנתבעות טענו כי יש לדחות התביעה בראש נזק זה. התובע נפגע ברגלו וברי כי הפגיעה גורמת למגבלה בניידות. יחד עם זאת התובע לא הביא כל ראיה כי הוא זקוק לרכב אוטומטי ובכל מקרה, על פי עדותו גם לפני התאונה היה ברשותו רכב אוטומטי (והאוטונומיה לבחור בסוג הרכב אינה נזק בר פיצוי). בנסיבות אלה - ובגין הניידות "המוגברת" - אני פוסקת לתובע סכום גלובלי של 40,000 ₪. 11. פרופ' צינמן קבע בחוות דעתו כי התובע יזדקק לנעלים אורטופדיות באופן קבוע. התובע הגיש רק קבלה אחת על רכישת נעליים במהלך כל התקופה ולפיכך אני פוסקת לו בגין הוצאות רכישת נעליים סכום של 20,000 ₪. 12. בגין כאב וסבל זכאי התובע לפיצוי, על פי נכות בשעור 36% ו- 41 ימי אשפוז , ובתוספת ריבית מאז התאונה ועד היום , בסך 86,859 ₪. 13. סה"כ נזקו של התובע מסתכם איפוא בסכום של 1,766,564 ₪. מסכום זה יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו לתובע - ביום 23.6.99 - 35,000 ₪ משוערך להיום - 39,545 ש"ח בצירוף ריבית מאמצע התקופה עד היום - 6,327 ש"ח ביום 30.9.99 - 35,000 ₪ משוערך להיום - 39,133 ש"ח בצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד היום - 6,105 ש"ח סה"כ ניכוי - 91,110 ₪. 14. הנתבעות טענו כי המדובר בתאונת עבודה וכי יש מסכום הנזק יש לבצע ניכוי רעיוני של תקבולים שהיו משולמים לתובע במקרה שכזה. לא מצאתי בסיס לטענה זו של הנתבעות, כאשר כל שטוענות הנתבעות הוא כי חברתו של התובע העידה כי לאחר שהיה מתעורר היה התובע יוצא לסידורים שקשורים בעבודה. גם העובדה שהתובע השתמש בפלפון לצרכי עבודתו וכי מטרת הנסיעה במהלכה ארעה התאונה היתה להביא רכב ממוסך בו הותקנה דיבורית - אינה מהוה ראיה כי עסקינן בתאונת עבודה ו/או אפילו נסיעה "דו תכליתית". לאור הראיה הנוספת שהגיש התובע (בש"א 6727/07) - ממילא גם ברור כי תביעה שהגיש לאחר סיום ההליכים נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, שקבע במפורש כי התאונה לא ארעה במהלך עיסוקו של התובע במשלח ידו. יתירה מזאת, בשים לב לנזק שנגרם לתובע מחד לעומת התקבולים שהיו מתקבלים , כטענת הנתבעות, במידה והתאונה היתה מוכרת כתאונת עבודה, אין ספק כי רק נזק נגרם לתובע מהעובדה שאין המדובר בתאונת עבודה ולפיכך לא ברורה לי טענת הנתבעות אודות חוסר תום הלב של התובע בכך שלא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרה בתאונה כתאונת עבודה. לפיכך , אני דוחה את טענת הנתבעות בדבר הניכוי הרעיוני. 15. התוצאה - אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע את הסכום של 1,675,454 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשעור של 13% מהסך הנ"ל ומע"מ כחוק. הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעות בא כוחו, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הצדדים ישאו ביתרת האגרה בהתאם להוראות התקנות. נכותאחוזי נכותשבר