הסכם אופציה למכירת בניין

נחתם הסכם אופציה - על-פי האמור: "הבעלים מתחייבים שלא למכור את הבנין ו/או כל חלק ממנו לצד ג' כלשהו ללא קבלת הסכמתו של הקונה לכך בכתב ומראש. להבטחת התחייבותם של הבעלים ירשום הקונה הערת אזהרה על התחייבות של הבעלים להימנע מלעשות עיסקה ללא הסכמת הקונה. הקונה מצהיר כי הוא מעוניין לרכוש את הבנין וכי הוא ינהל משא ומתן בתום לב עם הבעלים לרכישת הבנין כולו.... א. בשנים 94-92 (להלן: התקופה) היה המערער (להלן: X), מנהל ובעל מניות במספר חברות; והמערער Z (להלן: Z), היה אז עורך דין ושותף במשרד עו"ד בשם -Z. שני המערערים הינם גיסים: אחותו של X נשואה לZ. בכתב אישום שהוגש נגד המערערים בשנת 1996, לבית משפט השלום בתל-אביב, טענה המדינה, כי במהלך התקופה רכשו השניים יחד נכסי מקרקעין, והיו על כן סוחרי מקרקעין כהגדרת מושג זה בתוספת ט' להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) (מס' 2), תשל"ג-1973. בתאריך 25.05.92 רכשו המערערים, על-פי הנטען, בנין ברח' הקישון 70 בתל-אביב (להלן: הבנין). הבנין היה שייך ל-11 יורשים, בני משפחה אחת (משפ' ידיד לאוי), אשר התגוררו ברובם בחו"ל. המערערים רצו לקנות את הבנין, לשפץ אותו ואחר כך למכור או להשכיר את הדירות והחנויות שבו, כל זאת ללא תשלום המסים המתחייבים, בין אם מס הכנסה ובין אם מס רכישה או מסים אחרים. לצורך כך קיבלו המערערים יפויי כוח בלתי חוזרים מבעלי הבניין, בהם ייפו את כוחו של Z למכור ולהשכיר את חלקו של כל אחד בבניין. כן נאמר בייפויי הכוח כי הבעלים קיבלו תמורה מלאה. בהמשך נערך הסכם אופציה (המצוי בת/149) עם X. בהסכם זה ניתנה לX אופציה לרכוש את הבנין תוך 12 חודשים מיום החתימה. על שמו של X נרשמה גם הערת אזהרה בטאבו. על-פי האמור בהסכם הנ"ל - אם לא יבשיל ההסכם לכלל עיסקה אמיתית יפעל Z למחיקת הערת האזהרה. על הסכם האופציה חתם Z בשם הבעלים, מכוח יפויי הכוח הנ"ל. בפועל, כך לטענת המדינה, לא היה מדובר במתן אופציה, אלא ברכישה מלאה של הבנין על-ידי המערערים, רכישה עליה לא דיווחו המערערים למס שבח ולא שילמו מס רכישה. מאוחר יותר, מכרו המערערים דירות בבנין. בהסכמי המכירה נרשם במירמה שמו של הבעלים המקורי של הבנין כמוכר הדירה ולא שמם של מי מהמערערים. Z חתם על מסמכי העיסקאות כמיופה כוח של הבעלים ולא כבעלים כפי שהיה בפועל. בגין פעולותיהם בכל הקשור לבנין יחסה התביעה למערערים שורה של עבירות, מהן עבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת מס הכנסה) על חלופותיו השונות, ומהן עבירות על חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963 [כנראה חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 - מערכת המאגר המשפטי הישראלי]. פרשת הבנין, היא האישום מס' 1, מהווה את האישום המרכזי בכתב האישום. בתאריך 15.07.99, לאחר שהדיון כבר התנהל מזה כשנתיים, ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום בהוספת 3 עבירות של זיוף ושימוש במסמך מזויף נגד Z, לאישום 1. המסמכים שמדובר בהם הם בקשות לפטור ממס שבח מקרקעין על מכירת זכויות ב-3 דירות בבנין. כתב האישום כולל מספר אישומים נוספים: אישום נוסף המיוחס אף הוא לשני המערערים (אישום 2), ושני אישומים המיוחסים לZ בלבד. בכל האישומים הנוספים הטענה היא כי המערערים או מי מהם דיווחו לשלטונות מס שבח על עיסקאות במקרקעין דיווח כוזב באשר לשווי מקרקעין שרכשו. בית משפט קמא (כב' השופטת נ' לידסקי), הרשיע את X בכל העבירות שיוחסו לו בשני האישומים הראשונים. Z הורשע באישום הראשון, למעט בעבירת הזיוף, וכן באישומים השני והשלישי. מהאישום הרביעי - זוכה. על הכרעת הדין וגזר הדין שהוטל על שני המערערים מונחים לפנינו 3 ערעורים: כל אחד מהמערערים מערער על הרשעתו וכן על גזר הדין. המדינה מערערת על זיכויו החלקי של Z וכן על גזר הדין. ב. עיון בחומר חקירה. ערעורם של שני המערערים נחלק לשני ראשים עיקריים: פגיעה בזכות העיון; טענות ענייניות באשר לקביעות בית משפט קמא.ב לענין הפגיעה בזכות העיון: במהלך החקירה נתפסו על-ידי גופי החקירה השונים מסמכים המהווים חומר חקירה, אשר לא הוחזרו למערערים, ולא ברור היכן הם נמצאים. בית משפט קמא קיבל את טענתם העובדתית של המערערים בנושא זה, לפחות חלקית (ראה עמ' 39 להכרעת הדין), אלא שלשיטתם של המערערים, לא הסיק מכך את המסקנה המתחייבת. לדעת המערערים מדובר בטענה גורפת, החולשת על כל הדיון בתיק זה. המסמכים שנתפסו, הכילו ראיות חיוניות להגנתם של המערערים. העדרן של ראיות אלו פגע במערערים פגיעה קשה ובלתי ניתנת לתיקון, שעל כן, ולו גם מטעם זה בלבד, יש לזכותם (ראה הפרק הכללי עמ' 3, 2 להודעת הערעור של Z; וכן סעיף 1 להודעת הערעור של X). העובדות הרלוונטיות בנושא זה הן כדלקמן: כמו בכל חקירה נתפסו גם במקרה זה מסמכים המהווים חומר חקירה. במהלך הטיעון בפנינו אמר בא כוחו של X, כי הרשויות השונות, קרי: מחלקת חקירות של מס הכנסה, פקיד שומה, מס ערך מוסף, ערכו ביקורים אצל המערערים, ובכל ביקור לקחו מסמכים, "ונותנים לו רשימה של מסמכים שהם לקחו וסימנים כלליים מאוד של הארגזים שהם לקחו ומחזירים אחרי שבוע שבועיים...". משמע - המערערים ידעו בזמנו מה נלקח מהם. עיון בדו"חות החיפוש - מצביע על כך, שאכן היתה למערערים תמונת מצב מדויקת ואפשרות לעקוב אחרי המסמכים שנלקחו מהם. לדו"חות החיפוש מצורפים נספחים שחלקם מהווים רשימות מפורטות של המסמכים שנלקחו (ראה לענין זה ת/60, ת/125, ת/126 ות/143). שמיעת הראיות בתיק זה החלה בתאריך 12.11.97. מעיון בפרוטוקול עולה, כי המערערים לא העלו כל טענה עובר לתחילת הדיון, בדבר חומר הראיות שנלקח מהם ולא הוחזר, או פגיעה בזכות העיון וכיוצא באלה. בישיבת יום 04.07.99 (קרוב לשנתיים לאחר תחילת שמיעת הראיות) העיד ע"ת 35, רכז חוליה במס הכנסה. בין היתר אמר עד זה, כי בזמנו נתפסו מסמכים, הושמו בארגזים והועברו לבית המשפט משום שהתעוררו בעיות של חיסיון (כזכור, Z הוא עורך דין). Z וכן שותפו למשרד, עו"ד , היו שותפים לדיונים מאוחרים יותר בנושא החסיון שהתנהלו בבית המשפט. מסמכים שהיו חשובים לחקירה, הושמו במעטפה, ומסמכים אלה נמצאים, שכן חלק מהם הוגשו כמוצג על-ידי העד. בהמשך אמר כי נמצא ארגז נוסף "שהיה אצלנו כנראה בטעות הועבר למקום לא נכון". בישיבת יום 05.10.00 הודיע הסניגור כי לאחרונה הוחזרו למערערים קלסרים מסוימים, וביקש כי בית המשפט יורה על החזרת כל החומר (עמ' 206). בית המשפט נענה לבקשה והורה על החזרת כל החומר או על מתן הזדמנות למערערים לצלם אותו. מדבריו של הסניגור בישיבה מאוחרת יותר, ניתן להבין כי הוחזר לו חומר מסוים, וכי נעשה בו שימוש במהלך הדיון (ראה עמ' 229). לאורך כל הדרך בבית משפט קמא, וגם בהודעות הערעור של שני המערערים המונחות בפנינו, לא נטען לחסרונו של מסמך או מסמכים מסוימים ומוגדרים, שהיו בידי מי מהמערערים ונלקחו מהם. כל שיש בפנינו היא טענה כללית כי עצם העובדה שלא כל החומר הוחזר כנראה למערערים - די בה כדי להביא למסקנה שנפגעה זכותם להליך הוגן. ויודגש שנית: המערערים ידעו בזמנו מה נלקח מהם, כפי שהוסבר לעיל. גם תוכנם של הארגזים שנלקחו היה ידוע להם, שהרי מדובר היה במסמכים שלגביהם התעוררה בעיה של חסיון וZ היה שותף לדיונים בנושא המסמכים החסויים. בנסיבות אלה, אין די לשיטתי בטענה כללית לפיה נפגם ההליך בשל העדר מסמכים. המעט שניתן היה לצפות לו הוא כי המערערים יציינו ויפרטו מהם המסמכים שהיו בעבר בחזקתם ונלקחו מהם. אם לא פירוט מלא - כי אז פירוט חלקי, תוך הצבעה על הבסיס לטענתם כי אכן המסמכים היו בחזקתם, ומה שחשוב: ציון הרלוונטיות להגנתם של המערערים או מי מהם. אכן, אין חקר לתבונתו של סניגור מוכשר, ולעולם ניתן לטעון כי יתכן שמסמך מסוים היה פותח אפיקים חדשים להגנתו של נאשם. עדיין השאלה היא תמיד אם נגרם עיוות דין, ובנסיבות שפורטו לעיל לא ראיתי כי נגרם עיוות דין למי מן המערערים, בכך שמסמכים עלומים לא הוחזרו לידיהם, וודאי לא עיוות דין המצדיק את הסעד הדרמטי שלו הם עותרים. בע"פ 2511/92 נאיל חטיב נ' מדינת ישראל (דינים עליון לא 805), נאמר כדלקמן: "...מכאן שהשאלה שעל בית המשפט להציב היא האם מחדלה של המשטרה הוא כה חמור עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות המדבר נגדו או להוכיח את גירסתו שלו... על-פי אמת מידה זו על בית המשפט להכריע מה משקל יש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות". לענייננו: כאשר אין טיעון לגבי מסמכים ספציפיים, כאשר אין טענת הגנה ספציפית שהוכחתה נמנעה מן המערערים, כאשר הטענה הועלתה רק בשלב מאוחר של הדיון, בתום פרשת ההגנה (ישיבת יום 05.10.00) (אין לה, למשל, שום קשר עם שתיקתם של המערערים בחקירה), וכאשר התמונה ברורה דיה מן הראיות הקיימות - אין מקום להתערב בהחלטתה של כב' השופטת קמא בנושא זה. ג. ועוד בנושא זה: המדינה טענה לאורך כל הדרך כי כל החומר שנתפס, בין שהוחזר בדיעבד למערערים ובין שלא הוחזר, בין אם היה חומר חקירה בתיק זה ובין אם לאו, הועמד לעיונם של המערערים, לרבות מתן אפשרות לצלמו. גם המערערים או מי מהם לא טענו כי פנו אי פעם לתביעה ביקשו לצלם או לעיין במסמך מסוים - והרשות לא ניתנה. האפשרות למצות את הגנתו של נאשם מותנות בכך שיוכל לעיין בחומר הראיות ולצלמו במידת הצורך, ולא כי יקבל לידיו בחזרה את כל החומר שנלקח במהלך החיפוש. לפיכך, משנענו דרישותיהם של המערערים לענין אפשרות העיון, או לפחות אין טענה מוגדרת בהקשר זה, די בכך לענין תקינותו של ההליך. ד. הטענות הענייניות - האישום הראשון האם רכשו המערערים את הבנין בתאריך 25.05.92, כפי טענת המדינה? המערערים טענו כי הבנין לא נרכש. ההסכם שנחתם (שהוא חלק מת/149, להלן: ת/149) הוא אכן הסכם אופציה. גם החתמת המוכרים על יפויי כוח בלתי חוזרים היתה מקובלת אז, ואין בה כדי להצביע על רכישה מצד המערערים. לטענת המערערים - הראיות שהיו בפני בית משפט קמא בנושא זה הינן ראיות נסיבתיות שאינן מביאות לכלל מסקנה אחת ואחת בלבד. דעתי היא, וכך אציע לחבריי לקבוע, כי מסקנתה של כב' השופטת קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות שהיה בפניה. אכן, מדובר בראיות נסיבתיות, אלא שאלה מרובות ביותר, כל אחת מהן משתלבת היטב באופן שסך הכל התמונה שנוצרה היא ברורה וחד משמעית. להלן אמנה בקצרה את הראיות המרכזיות לשיטתי. ה. הסכם האופציה על-פי האמור: "הבעלים מתחייבים שלא למכור את הבנין ו/או כל חלק ממנו לצד ג' כלשהו ללא קבלת הסכמתו של הקונה לכך בכתב ומראש. להבטחת התחייבותם של הבעלים ירשום הקונה הערת אזהרה על התחייבות של הבעלים להימנע מלעשות עיסקה ללא הסכמת הקונה. הקונה מצהיר כי הוא מעוניין לרכוש את הבנין וכי הוא ינהל משא ומתן בתום לב עם הבעלים לרכישת הבנין כולו..." (ההדגשה אינה במקור). על פני הדברים מצהיר X כי הוא מתכוון לרכוש את הבנין ולנהל משא ומתן בתום לב. תום לב ודאי לא היה כאן, שכן X על-פי גירסתו, מעולם לא התכוון לרכוש את הבנין ולנהל משא ומתן עם הבעלים לצורך זה. ההצהרה בת/149 היא איפוא הצהרה לא נכונה (אליבא דהמערערים), כאשר המצהיר הוא X, ועורך ההסכם הוא Z - Z שיודע כי ההצהרה לא נכונה, עורך את ההסכם ורושם על פיו הערת אזהרה (כפי שיוסבר להלן). עצם העובדה שגירסתם של המערערים מבוססת רובה ככולה על הטענה כי הם הצהירו שקר בת/149 מעבירה אליהם את הנטל הטקטי, אם לא את נטל השכנוע, להסביר ולהבהיר מדוע יש להעדיף את גירסתם המאוחרת על מה שאמרו בכתובים בצורה הברורה והמפורשת ביותר במסמך. ודוק: גירסתם המאוחרת - תרתי משמע. לא רק מאוחרת לעריכת המסמך אלא מאוחרת גם לחקירתם בפני רשויות המס, שהרי המערערים שמרו על זכות השתיקה. ו. עיון בפרוטוקול בית המשפט מצביע על כך כי אין למעשה בפי המערערים הסבר, או שמא נכון יותר לומר, ההסבר מוסיף חטא על פשע. X - מתקשה בתחילת דבריו להיזכר בסיבה לעריכת ת/149, ובהמשך הוא אומר: "לאחר עיון נוסף בהסכם אני אומר שזה קשור לרישום הערת אזהרה ... ההסכם נערך במשרד Z לצורך רישום הערת אזהרה ... מעולם לא התכוונתי לרכוש את הבנין..." (עמ' 212 לפרוטוקול). Z אומר בנושא זה: "אנחנו ביקשנו לרשום הערת אזהרה בגין קיומם של יפויי הכח הבלתי חוזרים ... הגשנו את יפויי הכח וסרבו בטענה שלא רשום על שם של צד ג' ספציפי ... טיכסנו עצה כעורכי דין צעירים ומצאנו את הפתרון הזה לעשות הסכם... ש. כשכתוב בהסכם שיואב מוגדר כקונה זה לא נכון...? ת. נכון, הוא לא היה הקונה. ש. בסעיף 3 להסכם כתוב: הקונה מצהיר כי הוא מעונין לרכוש את הבנין ... זה נכתב אבל זה לא נכון? ת. נכון. הסברתי מה הנסיבות שבהן ערכנו את ההסכם הזה" (עמ' 340-339 לפרוטוקול). כאשר זה ההסבר, וכאשר בית משפט קמא אמור היה לבחור בין הגירסה כי מדובר בהסכם פיקטיבי מתחילתו ועד סופו, לבין ההסבר כי אכן מדובר ברכישה (שאז ההסכם נכון בחלקו) - קשה לבוא בטרוניה לבית משפט קמא שקבע כי אכן מדובר היה ברכישה, והחלק שאינו נכון בת/149 הוא דווקא האמירה בדבר ניהול עתידי של משא ומתן עם הבעלים, שהרי המשא ומתן כבר נוהל והבשיל לכלל עיסקה. ז. רישום הערת אזהרה הערת האזהרה נרשמה על שמו של X. מעורבותו של X, לגירסתו, בנושא הבנין, הצטמצמה לכך, ש"אני הייתי אמור להרויח סכום כסף מהטיפול בבנין ואני מניח שהם עשו את זה על שמי ולא על שם מישהו אחר כי הם סומכים עלי, ...בהסכם לצורך רישום הערת אזהרה צריך להיות כתוב שאני איש שיפוצים" (עמ' 221). רישום הערת אזהרה לטובת פלוני - הנו פעולה משפטית בעלת משמעות נכבדה, המגבילה את זכויותיו של הבעלים לגבי כל עיסקה עתידית סותרת. למוטב בהערת האזהרה - יש מעמד של ממש. האפשרות שה"שיפוצניק" מקבל לידיו את הכוח לשלוט במקרקעין, משום ש"סומכים עליו", כדי שיבצע שיפוץ, נשמעת כמעט דמיונית. לפיכך, עצם רישום הערת האזהרה על שם X, יש בה ראיה של ממש כי הבנין אכן נמכר לו, שעל כן הסכים המוכר לרישום. ועוד בנושא הערת האזהרה: על-פי האמור בת/149, לאחר שנה צריך היה להסיר את הערת האזהרה "אם לא יחתם הסכם מכר מחייב בין הצדדים". הסכם לא נחתם, והערת האזהרה ככל שהוכח, לא נמחקה. לעומת זאת, לאחר כל חוזה שנחתם בין קוני הדירות בדיעבד לבין המוכרים בוטלה הערת האזהרה לגבי החלק היחסי של הדירה שנמכרה בבנין. X הוא שהגיש בכל פעם את הבקשה לביטול הערת האזהרה לרשם המקרקעין (ראה לענין זה ת/47, ת/48 ועוד). התנהלות הדברים באשר לרישום הערת האזהרה וביטול חלקים יחסיים ממנה בכל פעם, ממחיש ומבהיר את מטרתם של המערערים לאורך כל הדרך: המערערים עשו בנכס כבשלהם, מכרו חלקים ממנו והסירו לשם כך את הערת האזהרה, כאשר הם אינם מופיעים כצד לעיסקה. לקוני הדירות נאמר כי המוכרים הם הבעלים המקוריים (ידיד לאוי) וZ הוא נציג הבעלים. כיוון שהיה בידי המערערים יפוי כוח בלתי חוזר של הבעלים והערת אזהרה על שמו של X, הרי הם יכלו לפעול כלפי כולי עלמא כבעלים. כפי שנאמר לעיל, קשה להניח שבעלי נכס סבירים יסכימו להסדר כזה שמעניק לפלוני שליטה טוטאלית בנכס, בלי שיקבל את מלוא התמורה. ושמא, מה שנראה כבעלות, ומתפקד כבעלות - הוא אכן בעלות. איש מן הבעלים לא הובא להעיד מטעם ההגנה, כדי לאשש את גירסתו של X, כפי שצוטטה לעיל - מה שאומר כמובן, דרשני. ח. התשלום עבור הבנין התביעה טענה כי המערערים רכשו את הבנין בסך -.270,000$. את הסכום הנ"ל אמורים היו המערערים לשלם למוכרים, קרי: היורשים ממשפחת ידיד לאוי. כל היורשים התגוררו בחו"ל, בארה"ב ובמקסיקו, למעט הגב' אולגה בנבנישתי ז"ל שהתגוררה בארץ. בעקיפין גרמה מכירת חלקה של אולגה בנבנישתי לחשיפת הפרשה, ועל כך בהמשך. התשלום נעשה בצורה מפותלת ובלתי סבירה. בית משפט קמא ראה בענין התשלום ראיה נסיבתית נוספת לחובת המערערים, ועל כך מלינה הסניגוריה. דמות המפתח בנושא התשלום היתה דרורה X - אחותו של X וגיסתו של Z. דרורה X (להלן: דרורה) התגוררה בתקופה הרלוונטית בארה"ב והיתה בעלת נכסים שם, לרבות שותפות במפעל נעליים. דרורה העידה כעדת הגנה כדלקמן: היא הכירה את מקס לאוי (נציג היורשים) (להלן: מקס) בארה"ב וערכה היכרות בינו ובין המערערים. מקס לאוי רצה למכור נכס בארץ (הכוונה לבנין), והיא רצתה כסף בארץ. לכן הסכימו ביניהם כי הסכום שיתקבל בתמורה לבנין יועבר על שמה בארץ, והיא תשלם לו בארה"ב את תמורת התמורה, מהכסף שלה שם. אחיה (X) היה מודיע לה בפקס בכל פעם, כמה כסף להעביר למקס. במילים אחרות: הבנין לא נמכר כחטיבה אחת במאי 1992 למערערים, כפי שטוענת התביעה, אלא נמכר לאחרים, לסירוגין, כאשר בכל פעם מקבל מקס את חלקו על היחידה שנמכרה. בית משפט קמא הטיל ספק בהיגיון הכלכלי הבסיסי שבא לידי ביטוי בגירסתה של דרורה. אליבא דכב' השופט קמא: "משונה הוא שאדם המרוויח בדולרים ממירם מטעמים שבחסכון לשקלים". הסניגורים טוענים כי אין כל מוזרות בכך, ומדובר בהסדר שהתאים לצדדים. אינני רואה להרחיב על כך הדיבור, משום שלא זהו הנימוק המרכזי לקבלתה או דחייתה של הגירסה. ט. אף לא אחד מהXכים עליהם מושתתת גירסתה של דרורה לא הוכח בבית משפט קמא. אדרבא - הנתונים האובייקטיביים שהוכחו בעניינה מצביעים על כך כי היא שיקרה. אין מחלוקת כי דרורה הוציאה 10 שיקים בנקאיים מחשבונה הפרטי, שבו היא בלבד היתה בעלת זכות החתימה. השיקים הוצאו כולם בתאריך 01.06.92 (ראה ת/171 א-י). 5 מהשיקים היו על סך 22,500$ כל אחד, 4 שיקים על סך 16,875$ כל אחד, ושיק אחד על סך 67,500$. ביומניהם של כל אחד משני המערערים מופיע סכום של 22,500$ לידו רשום "הקישון 70". ביומנו של Z מופיעה אפילו המילה רכישה, וכן התאריך 25.05.92 (כששה ימים לפני הוצאת השיקים על-ידי דרורה) (ת/122, ת/135). הסכום המופיע, כאמור ביומניהם של המערערים, זהה לסכומים של חמישה מהשיקים שהוצאו על-ידי דרורה. הרישום לצד הסכום של כתובת הבניין ושל המילה רכישה, יוצר את הקשר המתבקש מאליו, לשיקים של דרורה. הסכום הכולל בשיקים + הסכום הנ"ל הוא 270,000$. נסח המקרקעין, ת/79, שהוצא לגבי הבנין מצביע על כך שקיימת התאמה מוחלטת בין סכומי השיקים שפורטו לעיל והפרופורציה ביניהם, לבין החלק היחסי בבנין ששייך לכל אחד מהיורשים. כדי להבהיר: על-פי ת/79, ישנם ארבעה יורשים שכל אחד מהם מחזיק ב-1/16 חלקים מהבנין, יורש אחד שלו 1/4 מהבנין ועוד ששה יורשים שלכל אחד מהם 1/12 מהבנין. והרי לך: 6 שיקים על סך 22,500$ (270,000/12); 4 שיקים על סך 16,875$ (270,000/16); 1 שיק על סך 67,500$ (270,000/4). קשה לקבל כי מדובר במקריות, במיוחד כך כשהמקריות אמורה לחלוש גם על הסכומים וגם על התאריך 01.06.92, סמוך לאחר עריכת ההסכם ת/149, וכאשר מיד לאחר מכן מגיעים שני המערערים לארה"ב ופועלים בנושא העיסקה, בין היתר מחתימים את היורשים על יפויי הכוח הבלתי חוזרים. כמשקל נגד לאמור לעיל הציגה הסניגוריה חוות דעת מומחה באשר לשוויו של הבנין (נ/19), על-פיו שוויו של הבנין ביוני 1992 היה 847,000$. בית משפט קמא קבע כי לא ניתן לאמץ את האמור בחוות הדעת לענין קביעת שוויו של הבנין לבעליו ביום עריכת ת/149 (ראה עמ' 40 להכרעת הדין) ונימוקיו בנושא זה מקובלים עלי. נ/19 אינה משקפת את העובדה שבשעה שנמכר הבנין למערערים היה במצב גרוע, עד כדי חוסר אפשרות להתגורר בו. המערערים הם שערכו שיפוץ גדול מאוד לרבות הוספת שתי דירות. המחיר שבו נמכר הבנין למערערים משקף את מצבו לפני השיפוץ, שעל כן חוות הדעת נ/19 אינה רלוונטית או לפחות אינה נותנת תמונה מלאה. אפילו הייתי יוצאת מנקודת ההנחה כי המחיר הריאלי של הבנין ביום עריכת העיסקה לא הוכח כדבעי - עדיין ההתאמה בין חלקיות הבנין לבין הפרופורציות בין סכומי השיקים - מדברת בעד עצמה. י. גירסתה של דרורה הוכחה כבלתי אמינה גם בהיבטים נוספים: דרורה טענה כי השיקים נועדו לתשלום עבור ביתנים שהיו נחוצים למה לממכר נעליים, שהרי לדבריה, היא בעלת בית חרושת לנעליים. לדבריה היא רכשה ביתנים שבהם מכרה את הנעליים. כדי להשתתף במכרזים לקניית הביתנים צריכה היתה להראות כי היא בעלת יכולת כספית. היא בחרה לעשות זאת על-ידי הוצאת שיקים בנקאיים, ואלו השיקים ת/171. השיק הגדול על סך 67,500$ הוא עבור 3 ביתנים שצורפו יחד. השיקים הקטנים (16,875$) עבור ביתנים קטנים שאינם נמצאים במיקום טוב וכו'. הגירסה לא נשמעת אמינה על פניה. האם כל המכרזים היו יחד? האם היתה זקוקה לכל הביתנים בו זמנית? ועוד שאלות שמעוררת הגירסה. מכל מקום, לא הוגשה בדל ראיה התומכת בה, ועל כל אלה: הגירסה הופיעה רק בעדות בבית המשפט ולא בחקירתה בפני רשויות המס. לכאורה, דרורה אמורה היתה להיות משופעת במסמכים המוכיחים אותה (טופסי המכרזים, מסמכים על השתתפותה וההפקדה המאוחרת של השיקים בחשבונה, שהרי נועדו רק כדי להראות יכולת, וכו'). בפועל - לא הוגש מאום. צירוף הנתונים: גירסת המכרזים לביתנים שלא הוכחה; תאריך הוצאת השיקים 01.06.92; השלב המאוחר שבה הופיעה גירסה זו; החפיפה בין סכומי 5 מהשיקים לסכום שהופיע ביומניהם של שני המערערים כשלצידו כתובת הבניין והמילה רכישה; מספר השיקים וסכומיהם, התואמים במדויק את מספר הבעלים וחלקיהם בבניין - מצביע על כך שהשיקים לא שימשו למטרה שדרורה ציינה, כי אם לתשלום עבור הבנין, לכל אחד מהיורשים על-פי חלקו. יא. והיבט נוסף: לא הוכח גם הXך השני בגירסתה של דרורה, קרי: הכסף שהיא קיבלה בארץ, כל אימת שנמכרה אחת הדירות שאת תמורתה היא שילמה לטענתה, לבעלים. בית משפט קמא ציין בצדק שדרורה יכולה היתה בקלות להציג דפי חשבון מחשבונה בארץ המשקפים את הסכומים שהועברו אליה. בפועל - לא הוצג מאום. סוף דבר בנקודה זו: אין מקום להתערב במסקנתה של כב' השופטת קמא באשר לאמינות גירסתה של דרורה. משנפלה הגירסה כי השיקים ת/171 שימשו לביתנים - ממילא נותרה רק הטענה כי השיקים שימשו לקניית הבנין בסמוך לתאריך הנקוב בהם. כראיה נסיבתית - פרשת השיקים היא ראיה משמעותית ביותר ובעלת משקל רב. יב. לאן נעלמו הסכומים ששילמו הקונים עבור הדירות בבנין? כזכור, המחלוקת היא בשאלה האם פעלו המערערים בשם הבעלים כמיופי כח שלהם ומכרו בשמם את הדירות לאחר שיפוץ הבנין, או אם מכרו את הדירות בבנין שהיה שייך להם לאחר שרכשו אותו קודם מן הבעלים. אם אכן פעלו המערערים בשם הבעלים, הרי כל סכום ששילם הקונה עבור קניית הבית צריך היה להיות מועבר לחשבון נאמנות שכל כולו שייך לבעלים. נפתח אכן חשבון נאמנות בתאריך 25.02.93 (ת/157). החשבון נסגר בתאריך 17.10.93 (ת/158). לא ברור מדוע, שכן גם לאחר מכן נמכרו דירות. מה שחשוב מכך: רוב התקבולים בעד מכירת הדירות לא הועברו לחשבון הנאמנות הגם שמדי פעם הוכנסו כספים לחשבון זה. על פני הדברים: צריך היה להיות חשבון ברור, מנוהל היטב, שמשקף את תאריך מכירת דירה בבנין, המחיר ששולם עבורה והפקדת הכסף באותו סכום בחשבון הנאמנות. בפועל - אין אפשרות לקשר בין רוב הסכומים שהופקדו לסכומים שהתקבלו עבור הדירות. סכומים שלגביהם ניתן לקשר הועברו מחשבון הנאמנות לחשבונותיהם הפרטיים של המערערים. בהכרעת הדין מתייחסת כב' השופטת קמא לגלגוליו של אחד השיקים שטייל מחשבונו הפרטי של Z לחשבון הנאמנות, לחשבונו של X ואחר כך לדרורה X (ראה עמ' 48). בהודעת הערעור חלק ב"כ של X על כך שהשיק הועבר תחילה לחשבונו של Z ומשם לחשבון הנאמנות. בין אם צודק ב"כ של X באשר לפרט זה ובין אם לאו, לשיטתי אין לכך חשיבות. החשיבות היא בתמונה הבסיסית: השיקים שהתקבלו ממכירת הדירות הופקדו בחשבונות שונים השייכים למערערים ולא באופן רציף ומסודר בחשבון הנאמנות. כל הרעיון העומד מאחורי פתיחת חשבון נאמנות, הוא בכך שפותח החשבון הוא אכן נאמן, עליו להעביר כספים שהתקבלו עבור המוטב, לחשבון הנאמנות, ומעבר לכך - הוא אינו פועל בחשבון זה. בפועל הוכח, כי לא זו בלבד שרק חלק מהכספים תמורת הדירות הועברו לחשבון הנאמנות, אלא שהמערערים גם משכו כספים מהחשבון כדי לשלם עבור קניית נכס אחר שאין לו קשר למשפחת ידיד לאוי. הכוונה היא לנכס ברח' Z 41 בתל-אביב, שנרכש על-ידי X ואשתו של Z (ראה ת/166). חלק מהתשלום עבור נכס זה היה שיק בנקאי על-סך 27,440 ₪ לפקודת Z. חלק נוסף היה מזומן בסך 13,720 ₪ (ראה ת/167, ת/168). באותו יום עצמו נרשמו משיכות מחשבון הנאמנות בדיוק על אותם סכומים: 13,720 ו-27,440 (ת/159). Z אישר למעשה כי אכן הכספים הללו שימשו לתשלום עבור הנכס ברח' Z 41. אין כל הסבר בפי המערערים לשימוש בכספי חשבון הנאמנות. המסקנה המתחייבת מנתון זה הינה כי המערערים ראו בחשבון הנאמנות חשבון השייך להם, והם רשאים לעשות בו כטוב בעיניהם, שעל כן עשו בו שימוש לכל צורך שהוא. אם אכן היו הכספים שנתקבלו על-ידי המערערים בעבור הדירות שנמכרו, כספי פקדון בלבד המיועדים לבעלים, חזקה על המערערים כי היו דואגים לרישומם בספרים על-פי הוראות סעיף 12(ו)(2) להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) המחייבות רישום פקדונות; וחזקה על Z כעורך דין, שהיה דואג לרישום הכספים וניהול החשבון כמתחייב מכלל 39 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1996, בדבר ניהול חשבון פיקדון. סיכום נקודה זו: המערערים נהגו בכספים שהתקבלו ממכירת הדירות כבשלהם. חשבון הנאמנות לא תפקד כחשבון נאמנות: לא הוזרמו אליו כל כספי התקבולים מהדירות שנמכרו, והמערערים פעלו בו כאילו היה חשבונם. יג. השיפוץ שנערך בבנין בית משפט קמא ראה בעובדות שהוכחו בנושא השיפוץ משום ראיה נסיבתית נוספת לכך שהמערערים רכשו את הנכס, וכל פעולותיהם נעשו כבעלים, ועל כך מלינים המערערים. אלה הנתונים הרלוונטיים בקליפת אגוז: אין מחלוקת כי הבנין היה במצב גרוע בשעה שנחתם ת/149. אין מחלוקת גם כי נערך שיפוץ יסודי רב היקף. השיפוץ כלל את חלקו החיצוני והפנימי של הבנין, לרבות הוספת שתי דירות על הגג (ראה לענין זה מכתבו של Z המופנה לסגן מהנדס העיר, שהוא חלק מת/123; וכן ראה ת/62, תצהיר שהגיש X לבית הדין לשכירות). על-פי גירסת המערערים הסתכמה עלות השיפוץ במאות אלפי שקלים. ככל שניתן לראות, כל המסמכים הקשורים לבניה הם על-שם מי מהמערערים. כך למשל - חשבונות (שאף הן חלק מת/123) על שירותים שונים (מדידות, הכנת תרשימים, תכניות הגשה), הוצאו על-שם Z. לעומת זאת, שיקים לתשלומים שונים עבור השיפוצים הם על שם X (ת/110). האדריכל שתכנן את שתי הדירות העיד כי המערערים הם שפנו אליו ומהם קיבל הוראות. "את התשלום עבור העבודה קיבלתי מגבי Z" (עמ' 9). המערערים אינם חולקים על כך שהם היו מבצעי השיפוץ לכל דבר וענין, אלא שלטענתם עשו זאת עבור ומטעם הבעלים. Z טען, כי נעשו מאמצים למכור את הבנין במצבו הנוכחי בזמן הקניה, ומשראו כי הדבר לא ניתן החליט הבעלים על השיפוץ. לא היתה בפי מי מהמערערים גירסה של ממש איך ומתי נערכה ההתייעצות עם הבעלים, איזו אינפורמציה הועברה להם (למשל דיווח על ניסיונות קונקרטיים של מתווכים למכור את הדירות במצבם דאז). מה שחשוב מכך: כאשר מדובר בשיפוץ שעלותו מאות אלפי שקלים, הדעת נותנת כי יהיה מסמך בכתב שבו הבעלים מתחייבים לכסות את עלות השיפוץ, ומאשרים את התכנון המוצע. בשלב מאוחר יותר צריכה להיות העברה מסודרת של סכומי כסף מהבעלים למערערים, שיעודה כיסוי עלות השיפוץ. כאשר מדובר בהעברות כספיות, אמורים להיות מסמכים בנקאיים (אותם ניתן להשיג מהבנקים בכל שלב) ומסמכים נוספים. הנטל להוכחת טענה זו - שהיא טענת הגנה מובהקת העומדת בניגוד למסמכים ולראיות שהובאו על-ידי המדינה - מוטל על ההגנה. מאומה לא נעשה. המסמך היחיד שהוגש לענין זה הינה החשבונית נ/16. בית משפט קבע לגבי חשבונית זו, כי היא "חסרת ערך באופן מוחלט" (עמ' 46). לשיטתי, הגדרה זו מטיבה עם המערערים, שכן נכון יותר היה לומר באופן מפורש כי מדובר במסמך כוזב ופיקטיבי. נ/16 היא "חשבונית סוכן" על סך -.52,001 ₪ עבור עמלת פיקוח על שיפוץ ברח' הקישון 70. החשבונית הוצאה על-ידי חברת י.נ.י.נ. שבשליטת X, והיא מופנית למקס לאוי, מרח' הקישון 70 תל-אביב. בית משפט קמא התייחס לכך שמקס לאוי, לכל הדעות, התגורר בארה"ב ולא ברח' הקישון 70 תל-אביב, והפיקטיביות שבנ/16 עולה כבר בנתון זה. אולם מעבר לכך: התביעה העידה מטעמה עד הזמה בנושא זה (העד אבי ניסן, עובד היחידה למודיעין שטח במס הכנסה). לדבריו מדובר ב"מסמך נוחות". החברה יכולה להפיק מסמך כזה על-ידי מתן הוראה למחשב. דבריו עולים בקנה אחד עם עדותה של עדת ההגנה אוה שריזלי (מזכירתו של X), אשר זכרה את הפקת החשבונית כחריגה. הנתון החשוב והחד משמעי בנושא זה הינו כי החשבונית לא דווחה בזמנו למע"מ (ראה עדותו של אבי ניסן בעמ' 400-399 לפרוטוקול). העד ערך בדיקות נוספות כגון בדיקה במסמכי הבנקים לראות האם הם משקפים תקבול סכום כזה בתאריך הרלוונטי, וגם בדיקה זו הניבה תוצאות שליליות, אולם גם ללא בדיקות אלה המסקנה כי מדובר במסמך פיקטיבי, מתבקשת מאליה. עצם העובדה שהמסמך היחיד שהוצג לתמיכה בXך חשוב ומרכזי כל כך בגירסת המערערים, קרי: הטענה כי השיפוץ נערך עבור ומטעם הבעלים, הוא מסמך בודד על חלק קטן מההוצאה הכוללת של השיפוצים (גם בלי קשר לחשד בדבר היות המסמך כוזב ופיקטיבי) - יש בה כדי להשמיט כל מימד של אמינות מהגירסה. יד. קיימות ראיות נוספות רבות המצביעות על שליטתם הבלעדית של המערערים בבנין, בכללן: העובדה שX נרשם כבעל הבנין בחברת החשמל ובעיריה. פרשת בני הזוג משולם: בני הזוג משולם התגוררו בבנין בשכירות מוגנת. Z ניהל עמם משא ומתן לפינוי הדירה, ואף הציע דירה חלופית. שכר הדירה עבור דירה זו הופקד במישרין לחשבונו הפרטי של Z. בתחילה, הופקדו השיקים ידנית במשרדו של Z. מאוחר יותר ועל-פי דרישה מפורשת בכתב (ת/1), בחשבונו הפרטי. Z לא נתן שום הסבר לנוהל זה, שהוא בלתי תקני בעליל, וספק אם קיים הסבר כזה. להיותו של Z עורך דין חשיבות מיוחדת בהקשר זה. גם עורך דין מתחיל (כפי שחזר והדגיש בא כוחו בטיעון בפנינו) יודע כי כספים אותם הוא מקבל עבור אחר אינם יכולים להיות מופקדים בחשבונו, והדברים מצטרפים לכל האמור לעיל בנושא חשבון הנאמנות. יתרה מזו: בשלב מסוים דרש Z ממשולם להשתתף בעלות השיפוץ, ואף הגיש תביעה אזרחית בנושא זה. התביעה הוגשה בשם ידיד אלאוי דאוד, ת/4, אלא שהשיקים שניתנו בסופו של דבר לאחר מתן פסק הדין בתביעה, הופקדו אף הם בחשבונו הפרטי של Z. התביעה טענה כי רק אחרי הגשת כתב האישום המתוקן בתיק זה שלח Z מכתב למשולם ובו דרש ממנו לחדול ולהפקיד כספים בחשבונו. התאריכים הרלוונטיים על-פי עדותה של רונית משולם, עולים בקנה אחד עם טענה זו (לדבריה, פנה אליה Z בספטמבר 96 כאשר תיקון כתב האישום שכלל את הוספת שמו של Z נעשה באוגוסט 1996). Z הודיע למשולם כי "בעלי הדירה יצרו עמכם קשר ויודיעו לכם לאיזה חשבון להפקיד תשלומים". דא עקא, בעלי הדירה מעולם לא יצרו עמה קשר, והיא נאלצה לפתוח חשבון עבור שכר דירה, שבו מופקד התשלום מדי חודש. X חתם על הסכם פינוי גם עם דיירת אחרת בבנין (רחל ביאלה), ת/84. שמו מתנוסס על ההסכם כבעל הבית וכך גם הציג עצמו לאורך המשא ומתן עם משפחת ביאלה (עמ' 39-38 לפרוטוקול). לשיטתי, די בעיסקה אחת שבה הציג עצמו X כבעל הבנין כדי להביא לכלל מסקנה - בהצטרף שאר הראיות - שאכן היה בעלים, ויכול היה על כן לטעון לבעלות ללא חשש. טו. כנגד מכלול הראיות, אלה שפורטו לעיל ונוספות, המצביעות על כך שהמערערים היו בעלי הבנין החל מיום 25.05.92 ואילך, ונהגו כבעלים לכל דבר וענין, מצביעים המערערים על רסיסי עובדות, שיכולות להתיישב גם עם הטענה כי הם פעלו כמיופי כוח. בחנתי העובדות עליהן הצביעו המערערים אחת לאחת, ולא נראה לי כי יש בהן כדי ליצור ספק. המאפיין את הראיות עליהן הצביעו הסניגורים הינו, כי הן נשענות רובן ככולם על דבריהם של המערערים ומאומה לא מעבר לכך. כך למשל, מפנים המערערים לעדויותיהם של רוכשי הדירה, אשר העידו כי Z הציג עצמו כמיופה כוח של בעל הדירה, ו"כמי שמוגבל בהנחיות של בעלי הבית באשר למחיר הדירות" (סעיף 5ה' להודעת הערעור של Z). אכן כך - אלא שזהו בדיוק המוטיב המרכזי של כתב האישום. הטענה היא כי המערערים בנו את העיסקה מלכתחילה באופן שיוכלו להתחזות כמיופי כוח בשל היתרונות שהעניק להם מעמד זה, בהבדל מבעלות. לאחר שבנו את העיסקה בדרך זו המשיכו והציגו עצמם כנציגי הבעלים, במרבית המקרים (תוך גלישות פה ושם כפי שהוסבר לעיל). כל אותם קוני דירות לא נפגשו עם מי מהבעלים, לא ניהלו אתם משא ומתן וכל מה שידוע להם בדבר קיומם של אלה - מפי המערערים נודע להם. חשיבות מיוחדת מייחסים המערערים לעדותה של אוה שריזלי, ולטענתם שגה בית משפט קמא כאשר התעלם מעדות זו. אוה שריזלי היתה מזכירתו של X והובאה כעדת הגנה. לדבריה היה קשר טלפוני בין X למקס לאוי בנושא השיפוץ, והיא עצמה העבירה הודעות ופקסים בין השניים. בית משפט קמא, אכן לא בחן ולא ניתח את עדותה, הגם שהזכיר את קיומה. עיינתי בעדותה, ואיני סבורה שיש בה כדי לשנות את התמונה. אין בעדותה כל נתון ספציפי שאפשר להיצמד אליו, והיא אינה נתמכת במסמך כלשהו. גם בהנחה שישנם מסמכים שלא הוחזרו למערערים, הדעת נותנת כי התכתבות מסועפת תשאיר ולו בדל מסמך בידיהם. אוה שריזלי חתומה על דו"ח החיפוש ת/143, שבו מפורטים המסמכים שנלקחו מהמשרד, ולכן לא ניתן להסתפק בהעלאת אפשרות תיאורטית, שמא היו מסמכים התומכים בגירסתה ואלה נעלמו ואינם. כמשקל נגד לעדותה יש להזכיר עדותה של מזכירה אחרת, נורית כהן, מזכירה במשרדו של Z, שידעה דווקא לומר כי "לגבי גבי Z היה לו בנין ברח' הקישון 70..." (עמ' 70). סוף דבר בנושא זה: אציע לחברי לקבוע כי הבניין אכן נרכש על-ידי המערערים בחודשים מאי-יוני 1992. תוך יציאה מנקודת ההנחה, כי המערערים אכן רכשו את הבנין בתאריך הנ"ל, לא העלה מי מן הסניגורים טענה כלשהי באשר לעבירות בהן הורשעו המערערים כמתבססות על נתון זה. טז. עו"ד ליבאי, בא כוחו של Z, טען כי בית משפט קמא כרך את המערערים זה בזה "ולא איבחן בהכרעת דינו בין הראיות לחובתו של נאשם 1 לבין הראיות המוכיחות לדעתו את אשמתו של המערער" (סעיף 7 להודעת הערעור). איני סבורה כי יש מקום לקבל טענה זו. המערערים אכן פעלו יחד, כאשר כל אחד מהם היה שותף מלא לקניה ולפעולות שנעשו לאחריה. ספציפית יותר באשר לZ: די בעצם העובדה שהוא יזם וערך את ת/149 (הסכם האופציה), שהפיקטיביות שבו עומדת בבסיס ההרשעה . בפועל יש הרבה יותר מכך. Z היה מעורב ברישום הערת האזהרה על שם X; השתמש בכספים שהיו כביכול חלק מחשבון הנאמנות, לצרכיו הפרטיים (בין היתר לרכישת נכס אחר ברח' Z בתל-אביב); קיבל כספי הדיירים המוגנים לחשבונו הפרטי; ערך את הסכמי המכירה עם רוכשי הדירות לאחר שיפוץ הבנין, תוך יצירת מצג שוא כאילו הוא נציג הבעלים; וזייף (כפי שיוסבר להלן) את בקשות הפטור של אולגה בנבנישתי. בעקיפין, אם לא במישרין, העלה עו"ד ליבאי את הטענה כי היה מקום להגיש כתב אישום גם נגד שותפו למשרד של Z, עו"ד . אפילו הייתי מקבלת טענה זו, לא היה בכך כדי להושיע את המערער משהוכחה פעילותו האישית. בפועל שאלת מעורבותו של עו"ד Z לא עמדה על הפרק, ואיני קובעת מאום בנושא זה. יז. אישום חמישי - זיוף ושימוש במסמך מזויף (Z בלבד) Z הורשע באישום הראשון בעבירה אחת של שימוש במסמך מזויף. על החלטתו של בית משפט קמא בנושא הזיוף (כמונח גֶ'נֶרִי, לרבות כל הנגזרות בנושא זה), מונחים בפנינו שני ערעורים. Z מערער על הרשעתו בעבירה זו. המדינה מערערת על כך שהמערער זוכה משלוש עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות ו-2 עבירות של שימוש במסמך מזויף. שני ראשים לדיון בנושא הזיוף: האחד - העובדות הרלוונטיות ומה שהוכח לגביהן; השני - השתלשלות הדברים באשר לעצם הופעתן של עבירות אלה בכתב האישום. ואלה העובדות הרלוונטיות: בתאריכים 09.02.94, 14.02.94 ו-14.03.94 חתם Z על שלושה טפסים המכונים בקשה לפטור ממס שבח מקרקעין, על מכירת זכויות בדירת מגורים (להלן: הבקשות). החתימה היתה בתוקף תפקידו כעורך דין המאמת חתימה. הבקשות הן של אולגה בנבנישתי ז"ל (להלן: אולגה). אולגה היתה אחד מבעלי הבנין, ונפטרה ב-07.04.93. משמע, בתאריכים שבהם חתמה כביכול - אולגה כבר לא היתה בין החיים. הבקשות הן ת/35ב, ת/136 ות/33ב. אין מחלוקת כי המוצגים הללו הם צילומים. המדינה טענה מלכתחילה כי Z זייף את חתימתה של אולגה על הבקשות, באופן שייחזה כאילו נחתמו על ידה, למרות שבפועל - אולגה לא חתמה עליהן. מאוחר יותר הוסיפה המדינה טיעון באשר לאופן הזיוף (לענין שלבי הטיעון אתייחס בהמשך). בית משפט קמא קבע בנושא זה את הממצאים הבאים: 1. גירסתו של Z, כאילו טעה ברישום התאריך על ת/35ב (אחת הבקשות) - נדחתה (ראה עמ' 59). בית משפט קמא הצביע לענין זה על כך שבקשר לחתימה עצמה, נרשם כאילו נעשתה ב-03.02.94 (כאשר אישור החתימה - ב-14.03.94 נעשה מאוחר יותר); 2. באותו תאריך, ב-03.02.04, נרכשה דירתה של אולגה על-ידי קונה בשם רפי כהן. משמע, התאריך אינו מקרי והוא נועד לאפשר את המכירה (אולגה עצמה כזכור, כבר לא היתה בין החיים); 3. אולגה, הוחתמה "על החלק" על ת/35ב, בד בבד עם חתימתה על יפוי הכח הבלתי חוזר או במועד אחר; 4. פרטי המסמך ת/35ב מולאו כאשר בוצעה העסקה עם הקונה; 5. לא הוכח כי Z זייף חתימתה של אולגה על ת/35ב, אולם, המסמך עצמו מזויף על-פי סעיף 414 לחוק העונשין. על כן עבר Z את העבירה של שימוש במסמך מזויף; 6. המסמך הוגש על-ידי Z לשלטונות מס שבח. על העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית משפט קמא אין למעשה מחלוקת של ממש. ההסתייגות היחידה בהודעת הערעור של Z הינה, כי "לא הוכח כי המערער הוא אשר הגיש את המסמך למס שבח". אין חשיבות לשאלה האם Z הגיש במו ידיו את המסמך או העבירו באמצעות אחר. ברור כי המסמך היה תחת ידיו והועבר לשלטונות מס שבח, שעל כן אין מקום להתעמק בנושא זה. יח. ההשתלשלות הדיונית: 1. בכתב האישום המקורי לא יוחסה לZ כל עבירה בתחום הזיוף; 2. בתאריך 15.07.99 הגישה המדינה בקשה לתיקון כתב אישום. הטענה על-פי האמור בבקשת התיקון היתה, כי Z זייף את חתימתה של אולגה בנבנישתי על הבקשות; 3. בתאריך 13.09.99 הודיע בית משפט קמא כי על Z להתגונן גם כנגד האפשרות שיורשע בעבירות הזיוף למיניהן. בין היתר טוען Z כי שגה בית משפט קמא בכך שהתיר את התיקון בעתוי הנ"ל, כאשר שמיעת הראיות החלה כבר שנתיים לפני כן; 4. בתאריך 30.12.99 הודיעה המדינה כי תבקש להרשיע את Z בעבירות הזיוף, גם אם לא יוכח שהוא זייף חתימתה של אולגה. לטענת המדינה, "גם אם חתמה אולגה על מסמכים בלנקו ולאחר מכן הם מולאו הרי שלטענתנו הם זיוף" (עמ' 172); 5. בתאריך 02.02.00 ניתנה החלטתה של כב' השופטת קמא בענין התיקון. כתב האישום לא תוקן, אולם בית המשפט חזר על כך שלZ הודע כי עליו להתגונן גם נגד עבירות אלה. כב' השופטת קמא ציינה גם, כי "...בהחלט ניכר היה שהוא מודע להודעת התביעה ומתגונן בפני אישומי הזיוף ועשיית השימוש במסמך מזויף". הגם שהדברים לא נאמרו במפורש, עולה מההחלטה כי התביעה תוכל לעתור להרשעה גם בעבירות אלו (בהתבסס על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ)). המסקנה מן האמור לעיל היא, כי לZ היתה הזדמנות מלאה להתגונן כנגד ההרשעה בעבירת הזיוף גם ב"גירסתה" לפיה אולגה חתמה "על החלק" (או על טופס אחר כלשהו), ולאחר מכן מילאו הבקשות באופן הנחזה כאילו בתאריך הנקוב בטופס חתמה בפני Z על הבקשות. בית משפט קמא קיבל למעשה את הגירסה הזו כפי שהוסבר לעיל, ורק משום כך קבע כי המסמך מזויף. עדיין, לענין הזיוף עצמו בחנה כב' השופטת קמא רק את הטענה בדבר זיוף החתימה ממש, ומשהגיעה לכלל מסקנה כי Z לא זייף את החתימה זיכתה אותו מעבירת הזיוף. יט. אציע לחבריי לקבל את ערעור המדינה בנושא זה, וממילא לדחות את ערעורו של Z. הבקשות נחזות להיות אישורה של אולגה לעובדות הרשומות בהן, כאשר חתימתה מאושרת על-ידי Z. בכל הבקשות מצהירה אולגה כי היא לא מכרה דירת מגורים בפטור כלשהו ב-12 החודשים שקדמו למכירה. התאריך של ההצהרה הוא חלק אינהרנטי ממנה, ובלעדיו לא תהיה הצהרה, שעל כן הוספתו בכזב היא זיוף. כאשר מסתבר כי אולגה לא יכלה להצהיר בתאריך שנרשם כי בשנה שקדמה למכירה לא מכרה דירה בפטור- אזי המסמך נחזה להיות את אשר אינו. אין המדובר בהוספת תאריך, כפי שמציג זאת הסניגור, אלא למעשה ביצירת מסמך כוזב מבראשית, שהרי ללא התאריך - אין למסמך כל נפקות משפטית. אישורו של Z, כי המסמך נחתם בפניו, מהווה זיוף נוסף. ושוב - ללא האישור אין למסמך כל נפקות משפטית, שהרי הדרישה כי המסמך יחתם בפני עורך דין היא חלק מהטופס, ובלעדיו לא יחשב הטופס כ"בקשה לפטור ממס שבח מקרקעין...על-פי דרישת נציבות מס הכנסה ומס רכוש". בע"פ 265/58 אילון נ' היועץ המשפטי, פ"ד יד(2) 1765, 1789, מבהיר כב' השופט אגרנט את ההבדל בין מסמך המכיל הצהרה על עובדות כוזבות לבין מסמך המעיד שקר על עצמו. וכך נאמר: "...הוא הדין לגבי הקבלה הנזכרת בדוגמה השניה לאמור: לשון המסמך הזה בצירוף החתימה המתחזה להיות זו של אדם אחר מסמלת עשיית פעולה בתוכו אשר יש בה כדי להקנות למסמך זה את האופי המדומה של אישור לתשלום ... מכאן שיש לראות בחיבור ה"קבלה" וחתימתו מעשה של זיוף ולא רק עשיית מסמך המכיל טענת שוא...". לענייננו: חתימתה של אולגה (שלא ניתנה בתאריך הנקוב בבקשות) ואישורו של Z לחתימתה, מקנים למסמכים את האופי המדומה של בקשות לפטור מס שבח מקרקעין, שעל כן מדובר בזיוף ולא עשיית מסמך המכיל טענת שוא. בע"פ 489/84 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 169, הועלתה טענה כי הוספת תאריך על מסמכים, הקודם לתאריך הוצאתם בפועל אינו מהווה זיוף. על כך אמר בית המשפט העליון: "אם לאחר מכן הוסיף המערער על גבי אותם מסמכים, את התאריך הבלתי נכון משנת 1976, וזאת במטרה להטעות את הקורא ולהניעו להאמין שהאישורים ניתנו לו באותו תאריך ... הרי שיש במעשה זה משום חיבור מסמך כוזב, ומשום זיוף על-פי החוק". בהקבלה למצב בתיק הנוכחי: התאריכים הבלתי נכונים יוצרים מצג שוא שנועד להטעות את הקורא ולהניעו להאמין שבהם, ורק בהם נחתמו המסמכים על-ידי אולגה. את מצג השוא יצר Z, שעל כן יש להרשיעו בזיוף. האמור לעיל נכון לגבי כל שלוש הבקשות. בית משפט קמא לא נימק מדוע התייחס רק לאחת מהן, ונראה כי מדובר בטעות. לפיכך יורשע Z בשלוש עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, וכן בשלוש עבירות של שימוש במסמך מזויף. כ. האישום השני העובדות באישום זה פשוטות: המערערים, על-פי הנטען, רכשו בשנת 1993 1/4 בית בן 3 קומות הנמצא ברח' צ'לנוב 28 פינת הקונגרס 19 תל-אביב, משני אחים, אורן ואריה רוזנצויג. תמורת חלקם בבנין שילמו המערערים -.86,500$. בחוזה, שנערך בינם לבין המוכרים, נרשם כי המערערים שילמו -.40,000$ בלבד. המערערים הגישו הצהרה למס שבח ובה דיווחו כי רכשו חלקם בבנין תמורת -.40,000$ ובכך מסרו הצהרה שאינה נכונה. לא היתה למעשה מחלוקת על כך כי המערערים שילמו למוכרים סך -.86,000$ (ראה ת/11-ת/13). Z טען, כי שילם לאחד המוכרים (אורן רוזנצויג) סך של -.46,000$ כדמי תיווך "כדי שיהיה סוכן משכנע מטעמם עקב היותו של אורן רוזנצוייג דמות מפתח מבין בעלי הבנין שברח' צ'לנוב 28..." (סעיף 16א להודעת הערעור). בית משפט קמא לא האמין לZ בנושא זה (X לא מסר גירסה), והעדיף על פניה את גירסתו של אורן רוזנצויג. מדובר בממצא מהימנות קלאסי, ואיני סבורה שיש מקום להתערב בו. על פניה, הגירסה אינה הגיונית, ואינה מעוררת אמון. הדעת נותנת, כי דמי התיווך לא יעלו על שווי הנכס, גם בנסיבות שתוארו על-ידי Z. שני המערערים טוענים בהודעות הערעור, כי חלקי הבנין האחרים נמכרו למערערים תמורת סכומים שבין -.135,000$ ל-.40,000$ לכל 1/4 בנין, תוך שרשויות המס אישרו סכומים אלה, ועובדה זו מחזקת לטענתם את גירסתם. אם אכן מדובר בשווי ריאלי של כ-.40,000$ לכל 1/4 בנין, לא ברור מדוע היה על המערערים לשלם תמורה השווה בערכה להרבה יותר מ-1/4 בנין נוסף ויותר - כדמי תיווך. אינני סבורה גם כי ניתן להגיע למסקנה בדבר חוסר הכדאיות הכלכלית עבור מי מהמערערים ברישום מחיר רכישה נמוך מזה ששולם. את הכדאיות הכלכלית יש לבחון בהיבט כללי, המשקף את מכלול הפעילות העיסקית, נדל"נית ואחרת של המערערים, לרבות הצורך בהגשת הצהרות הון ולא רק בהתייחס לעיסקה הספציפית, ולכן גם בטיעון זה אין כדי לשנות את התמונה. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור גם באשר לאישום זה. כא. האישום השלישי (המתייחס לZ בלבד) העובדות דומות לאישום השני: בתאריך 03.07.94 רכש Z מאדם בשם יאיר קסמי (להלן: קסמי) 1/3 מדירה בת 3 חדרים בבנין הנמצא ברח' אלישיב 20+18 בתל-אביב (להלן: הדירה). Z שילם תמורת הקניה -.33,000$. בחוזה בין השניים נרשם סכום בשקלים השווה ל-.19,000$ בלבד. בדיווח למס שבח הצהיר על רכישת הנכס בסך -.19,000$ (-.57,665 ₪), ובכך מסר הצהרה שאינה נכונה. מדובר בעיסקה שלה היו שותפים מלכתחילה 3 אנשים: Z, קיסמי ואלוף (מיל') דורון רובין. השלושה רכשו את הדירה, במטרה להפוך אותה ל-3 דירות קטנות לאחר שיפוץ. קסמי הפקיד את חלקו בעלות הדירה ובעלות השיפוץ בידי Z. מאוחר יותר, רצה קסמי לצאת מהעיסקה וZ רכש את חלקו. לא היתה מחלוקת על כך כי Z שילם לקסמי את סכום הרכישה בחוזה שנחתם בין השניים, Z וקסמי, הוא ת/44א, ובו נרשם כאמור, כי Z ישלם לקסמי -.19,000$. דא עקא - קסמי העיד כי הסכום ששילם עבור חלקו בדירה היה -.100,000 ₪ ללא השיפוץ. לגבי עלות השיפוץ זכר קסמי כי היה מדובר "סדר גודל" של -.5,000$. המערער טען כי עלות השיפוץ היתה -.14,000$. טענתו המרכזית של Z בנושא זה הינה כי הסכום שנכתב בת/44א מהווה צירוף של סכום הרכישה המקורי, -.19,000$ + -.14,000$ עלות השיפוץ, ביחד -.33,000$ (הסכום הנקוב בכתב האישום כסכום הרכישה). אם אכן אלו הם פני הדברים, אין כל סיבה מדוע לא ינתן לכך ביטוי בת/44א (החוזה בין השניים). כל שנרשם בת/44א הינו כי Z רוכש מקסמי את חלקו בדירה בסך -.19,000$. החוזה, פועל על כן כנגד קבלת הטענה. בית משפט קמא האמין לקסמי, ואמר כי "לא ניכרו בו טינה ויצר התנקמות כלפי הנאשם" (עמ' 65). לדעת ב"כ המערער, בנימוק אחרון זה שגה בית משפט קמא, שכן קסמי העיד במפורש: "נשאר לי משקע בגלל שלושת העסקות..." (סעיף 24 להודעת הערעור). עיון בפרוטוקול מצביע על כך שלא נפלה טעות גם בהנמקה זו של כב' השופט קמא. הציטוט המדויק מדבריו של קסמי היה כדלקמן: "יש לי את המשקע שלי שבגללו אני לא זז בלי עו"ד, אך אין לי שום דבר נגד הנאשם 2 אישית, ברגע שקיבלתי את הכסף שלי אין לי אתו כלום" (עמ' 25; ההדגשה אינה במקור - ד' ב'). לפיכך, אין מקום להתערב בקביעת המהימנות של בית משפט קמא. באשר להיגיון הכלכלי בפעולה - אני מפנה להערתי בנושא זה באישום השני. סוף דבר לענין ההרשעה: אציע לחבריי לדחות את ערעורם של המערערים, ולקבל את ערעור המדינה בנושא הזיוף, כאמור לעיל. כב. הענישה בית משפט קמא הטיל על X וZ עונשים זהים, כדלקמן: 12 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי; -.150,000 ₪ קנס או 6 חודשי מאסר תמורתם. כל הצדדים מערערים על הענישה. המערערים על חומרתה, המדינה על קולתה. בטיעונים בפנינו הרחיבו שני הסניגורים את הדיבור על המערערים, אורח חייהם לפני ואחרי הפרשיות נושא כתב האישום, הזמן הרב שחלף מאז ועד היום, והסבל שעברו המערערים לאורך כל התקופה. בנוסף לטיעונים המשותפים לשני המערערים, הועלו טיעונים יחודיים, כדלקמן: בא כוחו של X טען כי שגה בית משפט קמא כאשר הטיל ענישה זהה. Z הורשע במספר רב יותר של אישומים, השכלתו המשפטית הופכת אותו לעבריין העיקרי בין השניים, שהרי X לא הבין ולא יכול היה להגות רעיונות שעניינם יפויי כוח, הסכמי אופציה, תשלומי מס וכיוצא באלה. Z טען לעניין נסיבותיו האישיות: חייו נעצרו מאז התפוצצה הפרשה, הוא אינו יכול להתפרנס, חזר לגור בבית הוריו, והוא עדיין מנהל מאבקים עם שלטונות המס באשר לגובה חובו. בא כוחו של Z שם את הדגש על אלו: מלכתחילה לא הוגש כתב אישום נגד Z ושמו הוסף רק בשלב מאוחר יותר, בשנת 1996. מדובר בכשלון, בתחילת דרכו של Z כעורך דין, ומאז הגשת כתב האישום הוא אינו מתפקד כעורך דין (למרות שהלשכה המתינה עם ההחלטה באשר לשלילת רשיונו עד למתן פסק דין בערעור). בעקבות הפרשה התערערו חיי הנישואין שלו, והיום הוא בהליכי גירושין. שורה של עדי אופי העידה על תרומתו של Z לחברה בתחומים שונים. ועל כל אלה: Z הסיר את המחדל. הוא שילם כבר סכום של -.600,000 ₪ על חשבון החוב לשלטונות המס ומישכן לצורך זה את ביתו. הופקד שיק באשר ליתרת החוב, בסך -.600,000 ₪, והמערער יפרע גם סכום זה. המדינה מדגישה את חומרת העבירות, התכנון שקדם לביצוען, הסכומים שמדובר בהם, העובדה שאין מדובר במצוקה כלכלית שהביאה לביצוען אלא תאוות בצע, וכן את הצורך הכללי בהרתעת עברייני מס פוטנציאליים. כג. שיקלול הגורמים השונים לכלל ענישה ראויה ומידתית המשקפת את ההיבט האינדיבדואלי , לצד הצורך בקביעת נורמות משפטיות ומוסריות הולמות - היה מאז ומעולם החלק הקשה בתהליך השפיטה. כך בכל מקרה - כך בתיק זה. נטיית הלב - לא תמיד עולה בקנה אחד עם מכלול הנתונים הקשים המחייבים התייחסות. שלוש שאלות בסיסיות עומדות על הפרק בתיק הנוכחי: האם יש מקום לאבחן בין שני המערערים; האם יש מקום להתערב בשיקול דעתה של כב' השופטת קמא, בין לחומרא ובין לקולא; האם ההרשעה בעבירות הזיוף משנה את התמונה. באשר לשאלה הראשונה: אציע לחבריי להשאיר בעינה את החלטת כב' השופטת קמא להטיל עונשים זהים. לכל אחד משני המערערים נימוקים יחודיים הפועלים לטובתו או לחובתו, ונראה לי כי העמדתם אלה מול אלה, מאזנות את כפות המאזניים. X הורשע מלכתחילה בפחות אישומים (האישום השלישי מיוחס לZ בלבד). לעומת זאת, בעברו הרשעה אחת בעבירת מכס. בית משפט קמא ציין שאינו מתחשב בה, ולא ביאר מדוע. עברו של Z - נקי לחלוטין, וכן יש לזקוף לטובתו את תרומתו הצבאית. באשר לחלקו בביצוע העבירות: אכן, בעל ההשכלה המשפטית היה Z, שעל כן נושאים כמו יפויי כוח, אופציות ועריכת חוזים - הם בתחום טיפולו; ולגביו קיים גם היסוד של הפרת האמון שהרשויות נותנות בעורך דין. יחד עם זאת, Z לקה וילקה בנושא זה, שהרי ככל הנראה, לא יוכל להשתמש בהשכלתו המשפטית. רשיונו של Z, כעורך דין - מצוי בסכנת שלילה - לפחות לתקופה מסויימת - כאשר גם לאורך התקופה שעד למתן פסק הדין לא יכול היה לעשות בו שימוש מלא. כנגד הרשעתו הנוספת של Z בעבירות הזיוף, מצוי הנתון שיש לו חשיבות רבה בעיני, קרי הסרת המחדלים. כפי שצויין לעיל, Z שילם וישלם סכום כולל של -.1,200,000 ש"ח לרשויות המס כדי לסלק את חובו בפרשיות שבכתב האישום. X - לא שילם ולו אגורה אחת על חשבון החוב. לפיכך, בחשבון כולל שלעולם אינו מדויק, ולעולם אינו מהווה נוסחה מתמטית, נראה לי כאמור כי הענישה הזהה - במקומה. בכך נתתי מענה למעשה גם לשאלה השלישית, קרי: האם ההרשעה בעבירת הזיוף משנה את התמונה לפחות בהיבט של הענישה האחידה. כד. באשר לענישה עצמה: קשה לחדש באשר לצורך בנורמת ענישה מחמירה והרתעתית בעבירות המס. כל מה שאומר יהיה בהכרח חזרה על דברים שנאמרו, וחזרו ונאמרו, בפסיקה בכל הערכאות הדנות בעבירות אלה. המקרה הנוכחי - מהווה דוגמא טובה לקלות הבלתי נסבלת של ביצוע העבירות לעומת הקושי בגילויין. קשה מאוד לאתר חוזה אופציה שהוא למעשה חוזה שכירות. כמעט בלתי ניתן לגלות את הכזב שבשווי הנכס כפי שנרשם בחוזה שנערך בין הצדדים. לכך יש להוסיף את ההיבט של הפרת אמון הקיים הן במישור היחסים שבין המערערים לקוני הדירות, ובינם לבין רשויות המס. על פני הדברים, בהתחשב באמור לעיל, הענישה שהטיל בית משפט קמא, אינה מחמירה, אינה מצדיקה קבלת ערעור המערערים, ויתכן אפילו שיש ממש בערעור המדינה. אם בכל זאת מצאתי עצמי מתלבטת הרי זה בשל חלוף הזמן. גם גורם זה אינו יחודי לתיק הנוכחי. הוא מאפיין את התיקים הכלכליים בשל הקושי בגילויין של עבירות המס. עדיין, מדובר בעבירות שבוצעו ברובן בשנת 4-1993, ואנו מצויים בשלהי שנת 2004 (תשע שנים לאחר הגשת כתב האישום). תקופה זו בחייו של אדם היא פרק זמן משמעותי. שוכנעתי, כי תקופה זו שחלפה על המערערים, או לפחות התקופה מאז הגשת כתב האישום, עמדה בצלו של ההליך המשפטי. כל אחד משני המערערים נתן את הדין על מעשיו, גם אם לא באמצעות ענישה קונקרטית שהוטלה בגזר הדין. באשר לZ, אני מייחסת משקל רב לכך שקיימת אפשרות לשלילת רשיונו כעורך דין, לפחות לתקופה מסויימת. בהתחשב באמור לעיל, אציע לחבריי לערוך איזון שונה ברכיבי הענישה, כדקלמן: תקופת המאסר בפועל תועמד על 6 חודשים, אותה יוכלו המערערים לרצות בדרך של עבודות שירות, בכפוף להמצאת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות. הקנס יועמד על -.400,000 ₪ (במקום -.150,000 ₪), או 18 חודשי מאסר תמורתו. ייתר רכיבי הענישה יישארו בעינם. ד' ברלינר, שופטת - סג"נאב"ד השופט ז' המר: 1. אני מסכים לחוות דעתה של השופטת ד' ברלינר, מלבד בסוגיית הזיוף (האישום החמישי המתייחס לZ בלבד). דעתי היא, שהוספת התאריך על טופסי ההצהרה ליד חתימתה של אולגה, אינה מהווה זיוף, אלא רישום פרט כוזב. לתאריך החתימה של אדם על טופס הצהרה למס שבח מקרקעין, אין משמעות. שני תאריכים הם החשובים: תאריך העיסקה ותאריך הגשת הבקשה או ההצהרה לרשויות מס שבח. תאריך החתימה של המצהיר על טופס הבקשה הוא פרט שולי, וגם ללא ציון תאריך זה ההצהרה או הבקשה תקפות ויזכו לטיפול ענייני. 2. השופטת ברלינר מפנה לע"פ 489/84 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 169, בו נקבע שהוספת תאריך לאישורים שהוצאו על-ידי הבנק, מהווה זיוף. התאריך הוסף ב"מטרה להטעות את הקורא ולהניעו להאמין שהאישורים ניתנו לו באותו תאריך". אלא שלדעתי אין ללמוד גזירה שווה לענייננו מן האמור שם. ראשית - לתאריך באישורים שהוצאו על-ידי הבנק היתה חשיבות מהותית, שכן בלעדי התאריך לא היתה משמעות רבה למצב החשבונות והיתרות שצויינו באישורים. שנית - הוספת התאריך נעשתה באופן שנחזה כאילו הוא חלק מן האישור של הבנק, כאילו נכתב על-ידי הבנק. ברור שהוספה כלשהי לטקסט שנכתב על-ידי אחר, ללא רשותו של האחר, באופן שיוצר את הרושם כאילו ההוספה היא חלק מן הטקסט המקורי שנכתב על-ידי האחר - מהווה זיוף. 3. אשר לאימות החתימה על ההצהרה, על-ידי Z. בתפקידו ובמעמדו כעורך דין אימת Z את חתימתה של אולגה - ואישר כאילו הופיעה בפניו, בתאריך הנקוב ולאחר שזיהה אותה על פי תעודת זהות והזהיר אותה שעליה להצהיר אמת, חתמה בפניו. אימות זה, שאין מחלוקת כי הוא כוזב, מהווה זיוף של המסמכים המעידים שקר על עצמם, שכן האימות הופך את המסמכים מסתם הצהרה לתצהיר, על כל המשמעויות שיש לתצהיר בדין (ראה ע"פ 265/64 יוסף שיוביץ ואח', פ"ד יט(3) 421, 435). 4. אשר לענישה - התלבטתי רבות. הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בעונש, לא לכאן ולא לכאן. כל הנימוקים נגד ההקלה בעונש המאסר מצויים למעשה, בחוות דעתה של כב' השופטת ברלינר, והם מובילים לדעתי, למסקנה לפיה יש לדחות את ערעורם של המערערים בנדון. העונש ראוי, מידתי ותואם את מדיניות הענישה הראויה בעבירות הללו. לגבי מדיניות הענישה הראויה בעבירות מס, אין לי אלא להפנות לדברים שאמרנו, בין היתר, בע"פ (ת"א) 70265/01, 70270 מדינת ישראל נ' מצות לובאוויטש בע"מ, דינים מח', לב(10) 211, תק'-מח' 2001(3), 950; ע"פ (ת"א) 70036/00, 71572/99 חברת אדירים בטחון בע"מ נ' מ"י, דינים מח' לב(8) 58, תק'-מח' 2000(3) 624; ע"פ (ת"א) 71407/99 מדינת ישראל נ' מאיר נבנצאל, דינים מח' לב(9) 537, תק'-מח' 2001(2) 7413. ז' המר, שופט השופטת י' שיצר: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה כב' אב"ד השופטת ד' ברלינר, אך מצרפת דעתי להערות של כב' השופט המר לענין עבירת הזיוף. אשר לעונש אף אני התלבטתי רבות ובמיוחד לאור העובדה כי המשיב Z היה עורך דין בעת ביצוע העבירות ובכך יש חומרת יתר. בסופו של דבר אני מצטרפת לדעתה של כב' השופטת ד' ברלינר, שכן אני מוצאת כי מאחר והמשיב אינו עובד יותר כעורך דין נענש גם בדרך זו בצורה משמעותית שהשפיעה על מהלך חייו. י' שיצר, שופטת לפיכך הוחלט, כדלקמן: א. הוחלט פה אחד, כאמור בחוות דעתה של אב"ד, השופטת ברלינר, לדחות את הערעורים של Z (ע"פ 070571/03) וX (ע"פ 070472/03) על הכרעת הדין; ב. הוחלט פה אחד, כאמור בחוות דעתה של אב"ד, השופטת ברלינר, לקבל את ערעור המדינה (ע"פ 070661/03) על זיכויו של Z מעבירות הזיוף ושימוש במסמך מזוייף, ולהרשיעו בעבירות אלה; אולם רכיבי הזיוף יהיו כמפורט בחוות דעתו של השופט המר; ג. הוחלט ברוב דעות, כאמור בחוות דעתה של אב"ד, השופטת ברלינר, לקבל את הערעורים של Z וX על גזר הדין, ולהעמיד את העונש כאמור בפיסקה כ"ד של חוות דעתה; ד. ערעור המדינה על גזר הדין נדחה פה אחד. חוזההסכם אופציהאופציהבניין