דמי שימוש אתר מזבלה תובענה זו מופנית כלפי מנהל מקרקעי ישראל (להלן "נתבע 1" ו/או "המינהל") ועיריית נתניה (להלן "נתבע 2" ו/ או "העיריה" ו/או "עיריית נתניה"), מתייחסת לקרקע בבעלות המינהל בשטח של כ-2300 מ"ר, בשטח במחוז מרכז, בתחומיה המוניציפליים של עיריית נתניה, הידועה כגוש 8234, בחלק מחלקות 112, 109, 107,101 (להלן "הקרקע"). על הקרקע הקים התובע, מר יחזקאל ג'ורג', תושב נתניה, עסק בשם "סטיקיית הטייסים". התובע הפעיל את עסקו במשך כ- 20 שנה עד שנאלץ לסוגרו. התובע טוען לזכויות שהיו לו בקרקע לרבות מכוח התנהלות הנתבעים כלפיו. על בסיס זכויות לכאורה אלו מבקש הוא מהנתבעים, לפצותו בין היתר בגין השקעותיו במקום במהלך השנים ובגין הרווח אשר יכול היה להרוויח מהמועד שנבצר ממנו להמשיך ולהפעיל את עסקו במקום. הנתבעים טוענים כי לתובע לא קמה כל זכות בקרקע , כי מעשיו לאורך השנים היוו הפרת החוק ושימוש שלא כדין בקרקע ועל כן לא קמה לו כל זכות בקרקע או זכות לפיצוי כלשהוא. לגישתם התובע מנצל בתביעתו את הגישה הסלחנית של הנתבעים לאורך השנים זאת משום שנהגו בו במידת הרחמים ולפנים משורת הדין משלא מיצו עימו את הדין ולא פעלו בשקידה מספקת לסגור את עיסקו ולפנותו מהקרקע. לגישתם התובע הוא אשר העמיד את הנתבעים בפני עובדות מוגמרות שעה שהקים את עסקו כפי שהקימו ולא פינה אותו במנוגד לכל דין ולמרות שהובהר לו בכל נקודת זמן כי אין לו כל זכות בקרקע, כפי שיובהר, וכי עשה דין לעצמו כשהוא מחזיק בקרקע שלא בהסכמת הבעלים, מפעיל בה את עיסקו, הכל שלא בהסכמת המנהל, שלא בהיתר ובניגוד לחוקי התכנון והבניה. ואילו הן העובדות הנצרכות לבירור התובענה כעולה מחומר הראיות שבפני: (אעיר כי בחרתי לפרוש את המסכת העובדתית הגם שהיא מעט מפורטת משום שסברתי כי היא מדברת בעד עצמה באשר להתנהלות הצדדים לאורך השנים ולא ניתן להעזר כאן ב"קפיצת הדרך"). בשנת 1965 הקים התובע צריף על כביש החוף, דרומית לגשר נתניה. לטענתו קיבל אישור לכך מראש העיר דאז, עקב מצבו המשפחתי והבריאותי. לאחר חילופים בראשות העיר, המקום פורק, מטעמי צורך בקרקע, והתובע פנה לראש העיר המכהן בבקשה לעזרה בעניין. בדצמבר 1967 פנתה עיריית נתניה אל המנהל בבקשה כי זה יסייע, מטעמים סוציאליים, לפרנסת התובע ויקצה לו שטח קרקע בגודל 500 ממ"ר, בחלקה 25 אשר ישמש אותו לצורך הקמת מבנה סטיקייה וחניון. 3. במענה לפניה זו, השיב המינהל ב 12/67 לראש עיריית נתניה כדלקמן : "השטח המוצע הינו שטח ציבורי פתוח. אין מניעה לדון בבקשה למתן הרשאה להקמת קיוסק בגודל 10X15 מטר בלבד. במידה והעירייה רוצה לאתר מגרש מסוים בגודל של 500 מ"ר, אזי יש צורך בשינוי תב"ע. בסיורנו במקום נוכחנו לראות שעל השטח המבוקש הובא והוקם קרון המשמש מזון או סטקייה, וזאת לפני שנתנו הסכמתנו לכך. נבקשכם איפה להודיענו בהקדם, מי נתן הרשות לעלות על השטח ולהקים את הסטקייה ללא אישור בעל הקרקע, האם מקום הסטקיה הוא מר יחזקאל ג'ורג'." (נספח א' לכתב ההגנה) 4. לאחר חילופי מכתבים נוספים הודיעה עיריית נתניה ב 12/68 כי : "לאחר עיון נוסף במכתבכם מיום 12.12.67, הרינו להמליץ על בקשה למתן הרשאה למר ג'ורג' יחזקאל להקמת קיוסק בגודל 150 מ"ר בערך" (נספח ז לתצהיר המינהל) לאחר שהמינהל הדגיש שנפלה טעות בשטח המוצע, והכוונה לשטח של 10-15 ממ"ר ולא 150 ממ"ר (נספח ח' לתצהיר המינהל), הומצאו למינהל תרשימי שטח, איתור שטח ותוכנית בניה (נספחים ט'-יא' לתצהיר המינהל) ביום 25.5.69 נחתם בין התובע לבין רשות הפיתוח, באמצעות המינהל, "חוזה הרשאה" לשטח של 75 מ"ר בערך בחלק מחלקה 25 בגוש 8234 . הותנה בפירוש כי אסור למורשה להשתמש בשטח ההרשאה לכל מטרה אחרת מלבד לשם הקמת קיוסק, מבלי שקיבל קודם רשות מפורשת בכתב מאת המינהל. תקופת ההרשאה הייתה ל-10 שנים עד ספטמבר 1978. בהסכם זה נקבע כי היה ויבקש המורשה הארכה, תוארך ההרשאה לתקופה נוספת של 10 שנים. (להלן "חוזה ההרשאה" - נספח ב' לכתב בתביעה). הסכם ההרשאה קובע כי : "1. המינהל נותן בזה הרשאה למורשה להשתמש בשטח של 75 ממ"ר בערך בחלק מחלקה 25 בגוש 8234 שגבולותיו מסומנים בקן אדום במפה החתומה ע"י הצדדים...להלן - "שטח ההרשאה" 2. מטרת ההרשאה היא אך ורק לשם הקמת קיוסק - והותנה בפירוש כי אסור למורשה להשתמש בשטח ההרשאה לכל מטרה אחרת בלבד המטרה הנ"ל מבלי שקיבל קודם לכך רשות מפורשת בכתב מאת המינהל 3. תקופת ההרשאה היא ל- 10 שנים מיום 8.9.68 עד יום 7.9.78 ... אם המורשה יבקש הערכה (כך במקור - ש.ג.) תוערך ההרשאה לתקופה נוספת של 10 שנים. 4. תקנות בנוגע לבניה: 1). כל תוכנית שינויים בשטח ההרשאה ובמבנה שיוקם והוספות טעונה אישור מראש ובכתב מאת המינהל.... המורשה מתחייב להרוס כל תוספת או שינוי שייעשו על ידו ללא הסכמת המינהל ... " בפועל, בנה התובע מסעדה אשר כונתה "סטקיית הטיסים" המשתרעת על שטח של כ-2.3 דונם מבנה וחניה כפי שיובהר. (נספח יג' לתצהיר המינהל). הואיל והעירייה טענה וטוענת כי התובע פעל כאמור מבלי לקבל את הסכמת המינהל ו/או היתר בניה כדין ומבלי לקבל כל אישור כדין מכל גורם אחר הגישה העירייה עד שנת 1979 כתבי אישום נגד התובע על חריגות בנייה. הוצאו נגדו צווי הריסה אלא שגזרי הדין לא כובדו (נספח טו לתצהיר המינהל). במהלך שנת 1975 הגיש התובע תוכנית בניה למינהל לשטח 120.74 מ"ר. מאחר וחוזה ההרשאה התייחס רק לשטח של 75 מ"ר, השיב המינהל כי אין ביכולתו לאשר את התוכנית הבניה שהגיש התובע. (נספח יד' לתצהיר המינהל) ב 16/2/82 שיגר המינהל לתובע מכתב (נספח ו' לכתב ההגנה של המינהל) בו דרש ממנו לפנות את המבנה שהקים בשטח וזאת, בין השאר, מפני שלא הוגשה בקשה להארכה ל 10 שנים נוספות לפי הסכם ההרשאה משנת 69. כמו כן צוין במכתב כי עוד בתקופת ההרשאה (10 השנים הראשונות) הופר החוזה ע"י התובע בכך שהקים מבנה על שטח 200 מ"ר בנוסף למגרש חניה העולה על 2000 מ"ר, וזאת למרות שהמנהל דחה את בקשת התובע לאישור תוכנית בניה לשטח של 120.74 ממ"ר (מכתב הדחייה בנס' ה' לכתב ההגנה של המינהל) במכתב זה ניתנה לתובע תקופה של 60 ימים לפירוק וסילוק המבנה והחזרת החזקה בשטח לידי המינהל. ב 2/3/82 שיגר התובע באמצעות עורך דינו, בלס שלמה, מענה למכתב המינהל מה 16.2.82 (נספח ג' לכתב התביעה) ובו ביקש לקבל זכות חכירה לדורות בשטח נשוא התביעה. עו"ד בלס ציין כי כבר בתאריך 25.2.80 פנה למינהל להארכת תקופת ההרשאה ע"י ניצול האופציה שהוקנתה לתובע עפ"י ההסכם מיום 25/5/69. (פניה זו לא הוגשה לבית המשפט והנתבעים מכחישים את קיומה.) 12. בתגובה למכתב זה שלח עו"ד כהנא, ב"כ המינהל, לתובע מכתב ביום 10.3.82 לפיו: "בתשובה למכתבך שבסימוכין ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם, הריני להודיעך: עמדת המינהל היא שמרשך הפסיד את זכות האופציה שלו עפ"י הסכם ההרשאה מיום 25.5.69, וזאת כמפורט במכתבי אליך מיום 16.2.82 שהינו שריר ותקף. בניסיון להסדיר באופן חוקי... לערוך עם מרשך הסכם הרשאה ל-3 שנים ... בתנאי שתוך תקופת ההרשאה תאושר לגבי השטח הנידון תכנית בנין ערים שתהיה תואמת את הניצול בפועל של השטח. מרשך (בסיוע המינהל) ייזום את אישור התכנית. היה והתכנית תאושר, יהיה המינהל מוכן לדון בהחכרת השטח למרשך, בהתאם לנהלים. האמור לעיל אין בו משום הצעה. כפי שהבינותי, מסכים מרשך להסדר זה. לפיכך הריני מעביר את המלצתי להנהלה, ואם תתקבל, יוכן למרשך הסכם הרשאה חדש כאמור לעיל. " (נספח ח' לכתב ההגנה של המינהל) לאחר פגישה שנערכה בין התובע , נציג היועץ המשפטי למינהל, ומר מלמוד ממחלקת התכנון במינהל, נשלח לתובע מכתב ביום 26.5.82. על פי מכתב זה היה עליו להמציא למינהל מפת מדידה, עם סימון הכבישים הקיימים בשטח ולקבל את הסכמת מע"צ לגבי מיקומם ורוחבם הסלול או המתוכנן של הכבישים. במכתב נכתב כי מפה זו דרושה לשם קבלת חוות דעת תכנונית. (נספח טז' לתצהיר המינהל). 14. לטענת המינהל מפת המדידה כאמור חתומה ומאושרת ע"י מע"צ ,לא נמסרה (על כך אין הסכמה בין הצדדים). 15. בספטמבר 1982 פנה המנהל באמצעות מר מלמוד ממחלקת התכנון במחוז, למחלקת הנדסה בעירית נתניה, בבקשה לקבל מידע תכנוני על השטח. מחלקת ההנדסה השיבה למינהל במכתבה מאוקטובר 1982 לפיה יעוד השטח עליו יושב התובע הינו ייעוד חקלאי. (נספח יז' לתצהיר המינהל) . בחרתי לצטט הרחבה מין המכתב משום שהוא מהווה ראיה אוטנטית למועד כתיבתו באשר לעמדת עירית נתניה מול התובע: "א. ... 2. יעודה צויין כחקלאי... ב. התוכנית אף - פעם לא אושרה ולא קבלה היתר חוקי. ג. על הקרקע קיימת בניה בלתי חוקית להלן:- 1. כתב אישום מיום 2.3.1966 צו הריסה מידי+קנס מיום 27.4.1966. 2. התחייבות להריסה של ג'ורג' יחזקאל מיום 11.8.1966. 3. כתב אישום נוסף (לבניה נוספת) מיום 6.3.1967 צו הריסה + קנס מיום 19.4.1967 4. משפט על הפרת צו הריסה קנס+ הוראה לעיריה להרוס. 5. התפרעות של ג'ורג' יחזקאל בלשכת ראש העיר וגרימת נזקים ביום 8.11.1967. 6. ... 7. חוזה הרשאה בין המינהל לבין ג'ורג יחזקאל. 8. כתב אישום על בניה נוספת ביום 19.11.1974. גזר דין קנס+צווי הריסה תוך 6 חודשים ביום 23.3.1975. 9. צו הפסקה על בניה נוספת ביום 18.9.1979. ד. הנ"ל חרג מתנאי ההרשאה להלן: 1. סעיף מס' 1 : הוא השתמש בשטח של למעלה מ-75 ממ"ר. 2. סעיף מס' 2: הוא הקים מסעדה גדולה ולא קיוסק. 3. סעיף מס' 14: לא הרס אף מבנה שבנה ללא אשור ועדת בנין עיר." (נספח יז לתצהיר המינהל) נוכח המידע שנתקבל מעיריית נתניה, ומשלא פינה התובע את השטח, הגיש המינהל בשנת 1985 תביעה לסילוק יד כנגד התובע, לבית המשפט השלום ברמלה. כך נכתב בכתב התביעה 344/85 שהגיש המינהל כנגד התובע לביהמ"ש ברמלה: "3. הנתבע תפס חזקה בחלק מהחלקות...והקים עליה מבנה...המשמש כמסעדה... 5. תפיסת החזקה בקרקע האמורה, הקמת מבנה עליה והחזקת שטח הקיוסק לאחר תקופת ההרשאה והשימוש בהם נעשו ונעשים ללא זכות וללא הסכמת התובע או המדינה וללא רשותם ומהווים הסגת גבול במקרקעי המדינה(.)... 7. הקמת המבנה גם נעשתה ללא היתר בניה כדין. 8. הנתבע חייב בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בקרקע והתובע מגיש נגדו תביעה נפרדת לתשלומם(.)..." (נספח יח לתצהירי המינהל) 17. במענה לבקשת ב"כ התובע, עו"ד בלס, להערכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן, השיב ב"כ המינהל במכתבו מיום 4.6.85 : "2א. באשר לחוב מרשך בגין דמי שימוש בקרקע במשך שנים ומשנדרש מרשך לשלם ואף הביע נכונות לכך, לוטה שובר תשלום דמי השימוש ומרשך מתבקש לסלקו. ב. להבהרה - אין בקבלת תשלום דמי השימוש משום הכרה בזכויות כלשהן של מרשך לגבי השטח שתפס ובו השתמש ללא רשות ... ג. עם זאת לאחר תשלום החוב ולאחר שישונה יעוד הקרקע יהיה המחוז נכון לשקול הסדרת זכויות מרשך לגבי השטח הגם אין באמור לעיל משום התחייבות." (נספח יט לתצהיר המינהל) 18. בתאריך 15/7/85 שיגר ב"כ התובע מכתב בו כתב כי הוא מצרף המחאה על סך 5 מיליון שקל ישן על חשבון דמי שימוש בחלק מחלקות 101, 107, 109, 118 בגוש 8234 המשמש לסטיקיית הטייסים בנתניה, תוך התחייבות כי היתרה תשולם עם קבלת שומת השמאי ביחס לשטח המוחזק ע"י התובע. 19. בכתב ההגנה מציין המינהל (בסעיף 20) כי ההמחאה על סך 5 מיליון שקל ישן לא הופקדה וכי היא הוחזרה לשולחה. מוסיף המינהל כי "אין לתובע כל חשבוניות של המנהל בגין קבלת השיק, ועל כן המינהל מכחיש כי קיבל סכום זה ואין להכלילו בכל תחשיב שיערך, אם יהיה צורך לערוך." (ראה שם). יוער כי לא ניתן כל הסבר להחזרת ההמחאה על אף חובו של התובע למינהל, בגין דמי שימוש כאמור והסכמתו הלכאורית לתשלום על חשבון חוב זה. ראוי לציין כי לא הומצאה כל ראיה ע"י התביעה כי ההמחאה נפדתה ומכל מקום התובע ויתר בסיכומיו על החזר סכום זה. 20. במכתבו של ב"כ התובע מיום 21/8/85 מצוין כי התובע העביר למינהל שתי המחאות ע"ס 10 מיליון שקל ישן כל אחת (נספח ח' לכתב התביעה המתוקן). כמו כן נאמר באותו מכתב כי התובע ממשיך בטיפול בעירייה להשגת אישור לשימוש חורג ושינוי ייעוד. טוען התובע כי שילם במשך השנים את דמי השימוש ו/או החכירה שנדרשו ממנו ע"י המינהל, וכי הסך של 20,000,000 שקל נועד לשמש כבטחון בלבד לאחר אישור התכנית. מנגד טוען המינהל, בסעיף 21 לכתב ההגנה, כי הצ'קים האמורים הועברו לשם כיסוי דמי שימוש ראויים בשטח המוחזק בפועל ע"י התובע. בסעיף 2. למכתב האמור מיום 21.8.85 מציין ב"כ התובע, כי הצ'קים נמסרו במטרה לכסות את דמי השימוש הראויים בשטח המוחזק בפועל- אך בסעיף 4 מצוין: "בטוחני שהשיקים הנ"ל יכובדו במועדם ללא בעיות, ובפועל לא יהיה הבדל בין ערבות בנקאית לשיק." בתאריך 20/8/86 הוחלט בישיבת ועדה מקומית לתכנון ובנייה : "להמליץ בפני הוועדה המחוזית על הפקדת התוכנית, ..." (נספח י' לכתב התביעה). ביום 16/1/87 נשלח מכתב למינהל ע"י ב"כ התובע ומאוחר יותר נשלח מכתב נוסף ובו נתבקש המנהל לסיים את הטיפול בתוכנית (שני המכתבים מצ"ב כנספחים יב' ויג' לכתב התביעה) ביום 22/8/88 נשלח מכתב מענה ע"י המינהל ובו נתבקש ב"כ התובע להמציא עותק צבוע של התוכנית. (תצלום המכתב מצ"ב כנספח יד' לכתב התביעה). לטענת התובע עותק כזה הומצא למינהל זמן רב לפני כן אולם אין ראיה על כך בחומר הראיות. ביום 28.6.90 שלח המינהל שנית מכתב לב"כ התובע בעניין המצאת העתק מהתוכנית לפיו : "למרות שמאז מכתבי האחרון אליך עברו כמעט שנתיים לא מצאת (מרשך) לנכון להעביר למינהל את העותק הצבוע של התוכנית המפורטת וכן עותק מתקנון אותה התוכנית, כתוצאה מכך לא התקדם הטיפול בהסדרת זכויות מרשך. לאור האמור לעיל הריני להודיעך שאם לא אקבל את המסמכים הדרושים בתוך 15 יום נשקול נקיטת צעדים משפטיים נגד מרשך" (נספח טו' לכתב התביעה) ביום 11.7.90 שיגר התובע מכתב תגובה ובו צרף עותק צבוע של התוכנית המפורטת ועותק תקנון של התוכנית ועוד הוסיף כי : "המסמכים הנ"ל כבר הומצאו לכם לפני זמן רב, והמצאתם שנית נעשית לאור פניה הנ"ל" משהוגשו התוכניות למינהל, חתם עליהם ביום 16.7.90 באלו הדברים : "אין לנו התנגדות עקרונית לתוכנית, בתנאי שזו תהיה מתואמת עם רשויות התכנון המוסמכות. החתימה הנה לצרכיי תכנון בלבד, אין בה כדי להקנות כל זכות ליוזם התוכנית או לכל בעל עניין בשטח התוכנית כל עוד לא הוקצה ונחתם עמנו הסכם מתאים בגינו ואין חתימתנו זו באה במקום הסכמת בעל זכות בשטח... כל רשות מוסמכת לפי כל חוזה וע"פ כל דין..." (נספח כח2 לתצהיר המינהל) לטענת התובע, המפה והתכנית על אף שנחתמו ע"י המינהל לא הועברו חזרה לידיו. לטענת המינהל התובע ידע או היה עליו לדעת ובכל מקרה היה מחובתו לברר את מצבה של התוכנית. כמו כן טוען המינהל כי מפה חתומה לא עוכבה בידי המנהל, והובאה לידיעת הוועדה המקומית בעיריית נתניה אשר היא המופקדת על המשך הליכי התכנון. מכל מקום טוען המינהל כי המשך קידום התוכנית רובץ לפתחם של עיריית נתניה ו/או התובע ללא קשר להעברה או אי העברה של התוכנית בידי בעל הקרקע. 30. התובע מציין, בסעיף 28 לכתב התביעה המתוקן, כי בשנת 1985 עבר מספר אירועים בריאותיים אשר פגעו בו מבחינה נפשית וגופנית וזאת בעקבות הטמנת חומרי חבלה בסטיקייה, איומים על חייו והטרדות נוספות, דבר אשר גרם לחוסר יכולת תפקודית. על דברים אילו חזר בקצרה גם במהלך עדותו בפני. לדבריו בשנת 1989, לאחר שנשאר חסר כל, נאלץ לסגור את עסקו, כדי להתאושש. התואששות זו החלה לדבריו רק משנת 1993 ואילך. עוד ציין התובע בסעיף 29 לכתב התביעה כי "בעקבות הלחצים להם נקלע, קיבל שני התקפי-לב בשנת 1995 - 1996 ועבר שני צינטורים. (ראה חוות דעת רפואית - נספח כט') " 31. ב- 25/2/1992 שוגר מכתב לתובע ע"י המינהל ובו הודיע כי אין אפשרות ליישם את ההחלטה משנת 1987 של מנהל המחוז דאז, וזאת מפני "שהשטח עליו ניצב המבנה שבנדון מיועד לדרכים + שטח ציבורי פתוח. " כמו כן מציין במפורש כי "כל מו"מ שנערך עמו (עם התובע) אינו תקף עוד לאור היעוד הנ"ל ". (נספח י"ז לכתב התביעה) 32. ב 20/3/1992 השיב התובע באמצעות בא כוחו, למכתב המינהל . במכתבו זה מתאר עו"ד בלס כי בהחלטת המינהל יש "התעלמות מכל ההליכים שננקטו, הטרחה וההוצאות שהוצאו..." וכי יש בכך התעלמות מזכויות התובע. בסיכומו של המכתב מבקש עו"ד בלס לאפשר את גמר הטיפול ע"י חתימת המנהל על התוכנית, ומצפה להתחשבות וגילוי רצון טוב ע"י המנהל עקב מצבו הכלכלי הקשה של התובע. על כך חוזר ומשיב המינהל במכתב ב23/4/1992 : "זכויותיו של מרשך היו שנויות במחלוקת מזה שנים, והמשא ומתן שהתנהל עמו לגבי שינוי אפשרי של השטח נועד למציאת פתרון אפשרי לבעיה אנושית. עתה, שמסתבר שהדבר איננו מתאפשר, אין מקום לטענות כלשהן מצד מרשך למימוש זכויות אשר המינהל איננו מכיר בקיומן" מוסיף מנהל המחוז במינהל במכתבו כי התובע בשלב זה חייב עוד כספים רבים למנהל : "תמוהה אף טענתו של מרשך לגבי תשלום חובות למינהל, כאשר מאזן חובותיו למינהל בגין דמי שימוש עולים עשרות מונים על כל סכום ששילם למינהל, אם שלמו, עד היום." (העתק ממכתב המינהל מיום 23/4/92 מצ"ב כנספח יט' לכתב-התביעה) 33. ב- 22/4/1993 פונה התובע במכתב לראש עיריית נתניה בבקשה חוזרת לסיוע: "אני מתנגד לתכנון כביש באזור הסטקייה, ואני מוחה על כל תוכנית שתפגע בזכויותיי, להחזיק במבנה ולנהל בו בעסק... " (העתק מהמכתב מצ"ב כנספח כא' לכתב התביעה) כמו כן מבקש התובע במכתב נוסף, ע"י ב"כ עו"ד רוני שמואל, כי ראש עיריית נתניה יאשר בכתב למנהל, כי אין לעירייה כל התנגדות לשינוי היעוד בהתאם לתכנית נת/1/474. (העתק מהמכתב מצ"ב כנספח כ' לכתב התביעה). 34. ביום 10/5/1993 שוגר מענה ע"י ראש העיר נתניה, מר' יואל אלרואי, ובו הוא מבהיר כי אין באפשרותו לסייע ומדגיש את ההחלטה כי אזור הסטיקייה מיועד להפקעה. כן מציין ראש העיר כי העירייה אינה צד בהליך זה. (העתק מהמכתב מצ"ב כנספח כב' לכתב התביעה) 35. התובע פנה שוב למינהל במכתביו מיום 3/4/95 ו- 13/7/95 בבקשות להסדרת זכויות ולבדיקת סכומי כסף אשר שולמו ע"י התובע לצורך העניין. (העתק מהמכתבים מצ"ב כנספחים כה' וכו' לכתב התביעה). 36. ב 23/7/95 משיב המינהל למכתב מיום 13/7/95 ובו מצוין שוב כי לתובע אין כל זכויות על השטח הנדון וכי העירייה אומנם ביקשה לשנות יעוד חלק מהשטח למסחרי, אך תוכנית זאת מעולם לא אושרה, משום שקיימת תוכנית חופפת להגדלת המחלף המתוכנן בשטח. (העתק מהמכתב מצ"ב כנספח כו'1 לכתב התביעה). 37. ב8/12/97 פנה התובע למינהל במכתב ובו ביקש, לאור התשובה השלילית לבקשתו לחכירת השטח, את השבת 20,000,000 ₪, אשר שולמו, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. העתק מהמכתב מצ"ב כנספח כז' לכתב התביעה). 38. המינהל השיב למכתב הנ"ל ביום 26/2/98 ובו דחה את הבקשה של התובע: "התשלום ששולם היה לסילוק חלקי של דמי שימוש בקרקע עבור תקופת החזקת הקרקע ללא רשות ולא היה בכך כדי להקנות זכויות כלשהן שלא הוסכם עליהן." ולסיכום המכתב: "אנו דוחים כל תביעה להחזר כספים כלשהם." (העתק מהמכתב מצ"ב כנספח כח' לכתב התביעה) בהתבסס על השתלשלות זו טוענים הצדדים כדלקמן : 39. טוען התובע כי : א. במהלך 10 השנים הראשונות שילם את מלא ערך הקרקע וסכומים רבים נוספים בגין השימוש בה. לטענתו שילם 20,000,000 שקל ישן, וזאת מציין התובע למרות שמדובר בקרקע חקלאית אשר שוויה נמוך. כמו כן מציין התובע כי בהשקעותיו בלבד הפך את המקום לאזור מסחרי אשר הביא לפיתוח עסקים נוספים במקום ואילו נהנו מהשקעותיו. ב. אפילו נכונה הטענה שהמקום דרוש לצורכי ציבור, הרי שהוא זכאי לפיצוי בעד ההשקעה שהשקיע במקום, ההוצאות שהוצאו לשם הכנת התוכנית, פיתוח הסביבה, תשתית, עורכי דין ועוד, וזאת בהתבסס על סעיף 9 לחוזה ההרשאה, הקובע כי אם בתקופת ההרשאה יידרש שטח ההרשאה לצרכים ציבוריים מתחייב המורשה לפנות את השטח : "תמורת פיצויים בעד ההשקעות בהקמת המבנה וההפסד שנגרם לו בגלל הביטול וזאת לפי הערכתו של השמאי הממשלתי, או להעביר את המבנה למקום אחר כפי שיסוכם בין הצדדים".(נספח א' לכתב התביעה) ג. בהנחיית עיריית נתניה ובעקבות הקמת כביש וגשר בשטח נשוא התביעה נדרש התובע לתקן נזקים בכביש הגישה לסטקייה כמו כן בהנחיית משרד הבריאות נאלץ להתקין תאי שירותים אשר נהרסו גם כן בעקבות עבודות מע"ץ במקום. בגין נזקיו אילו מבקש התובע פיצוי נוסף. ד. העירייה אישרה לגורמים שונים להשתמש במקום כמזבלה וכתוצאה מכך נגרמו נזקים רבים למבנה שבמקום, לתשתית, לפיתוח, לקווי החשמל, המים והביוב בשטח. רק לאחרונה החלו בניקוי השטח באופן חלקי. בפועל לטענת התובע, משמש המקום למחסן גרוטאות, כמוסך לתיקון טרקטורים של קבלן העובד עם הנתבעת 2 בפינוי אשפה, דבר אשר נעשה בידיעה ובהסכמת הנתבעים או מי מהם, ועל-אף פניותיו לא נעשה דבר. אני מציין טענה זו משום שהתובע חזר עליה בפני בהתרגשות גדולה ה. הנתבעים התנערו מהתחייבותם ומהסכמתם לאשר את התוכנית ולכן מדובר בהפרת חוזה ו/או בקיום זכות בחוסר תום-לב ובהתנהגות ובדרך שאינה מקובלת, ו/או ביטול התחייבות של רשות שלטונית ללא הצדקה, עליה סמך התובע והשקיע כספים בגינה. לטענתו אין הנתבעים יכולים לחזור מהתחייבותם לסיום העסקה ואישור התוכנית כפי שגובשה לטענתו בין נציגי הנתבעים, התובע ובאי כוחו. לגישתו, אם נחוץ השטח לצורכי ציבור, חייבים הנתבעים לפצותו בשווי ההשקעות שהשקיע במקום ובשל נזקיו הישירים והעקיפים, ביניהם הפסד רווחים מאפיקי השקעה אחרים אשר יכול היה לפנות אליהם ולא פנה עקב הסתמכותו על ההסכם לפיתוח המקום. על בסיס טענות אלה מבקש התובע: לחייב את מינהל מקרקעי ישראל בהשבת 20,000,000 שקל ישן בצרוף הריבית הבנקאית על האשראי, כפי שלטענת התובע שילם בבנק דיסקונט בשנים הרלבנטיות נשוא התביעה. לחילופין, להשיב סכום זה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לפצות את התובע בגין השקעותיו במקום, לרבות הוצאות בגין הכשרת המקום לייעוד, פיתוח סביבתי, תשתית, מים, חשמל, ביוב ומבנים, כמו כן אבדן רווחים ומוניטין, עגמת נפש טרדה וטרחה. התובע העמיד את סכום התביעה הכספי על סך 7,000,000 ₪, וזאת לאור החלטת בית משפט זה מיום 7/3/99 לפטור את התובע מאגרת בית המשפט עד לגובה סכום זה וזאת מטעמי סעד. 40. טענות מינהל מקרקעי ישראל : לתובע אין כל זכות בקרקע מכל סוג. לתובע ניתנה הרשאה להשתמש במקרקעין על פי הסכם ההשראה ותנאיו. התובע הפר את הסכם ההרשאה בכך שחרג מהשימוש שהותר לו בהסכם דהיינו שימוש לצורך הקמה וניהול קיוסק בשטח מצומצם, בעוד הוא הקים מסעדה רחבת שטח. לא זו אף זו, תקופת ההרשאה תמה בלא שהתובע ביקש לממש את האופציה להאריכה. לו היה מממש אופציה זו, גם אז תקופת הארכת ההרשאה תמה אף היא. כל אותה עת עשה התובע שימוש במקרקעין בלא הסכמת המנהל , במנוגד להסכם ההרשאה , שעה שהוא אינו מצית לצווים אשר הוצאו נגדו. באשר לטענותיו הממוניות של התובע הרי שהוא לא שילם את מלא ערך הקרקע מעולם. יתרה מכך סכומים ששלומו שולמו, באופן חלקי בלבד, על חשבון דמי שימוש ראויים בגין החזקתו ושימושו בקרקע למעשה שלא כדין. כאמור, הסכם ההרשאה פג עוד בספטמבר 1978. כל תקופת ישיבת התובע בקרקע לאחר מכן, ללא חידוש ההסכם וללא כל זכות ו/או רשות ו/או הסכם מבעל הקרקע, אינה חוקית ומחייבת אותו למעשה בתשלום דמי שימוש ראויים. משום כך התשלומים הספורים ששלם התובע שולמו בידיעה כי הם מהווים דמי שימוש כאמור. ג. כל נזק שנגרם לתובע הרי שהוא נגרם בשל מעשיו ומחדליו שלו עצמו ואין האחריות רובצת אלא לפתחו. כן, הנזק הנטען, אשר לא הוכח ראייתית, הינו פרי מעשיו שלו. התובע ישב בקרקע ללא כל זכות , חרג מהשימוש שהותר לו בקרקע בזמנו. התובע בחר להשקיע ולפתח את המקרקעין בחריגה מפורשת מהסכם ההרשאה ומההיתר שניתן לו. לא יתכן כי ידרוש פיצוי בגין השקעות שהשקיע בלא היתר המנוגדות לדין לרבות בקשר עם פיתוח הקרקע. כל שימוש שעשה בקרקע ובכלל זה השקעות שביצע עשה שלא בהיתר ובלא נטילת רשות הן מהמנהל כבעל הקרקע והן מגורמי התכנון. שעה שפעל כך לא קמה לו כל עילה כלפי בעל הקרקע וממילא המנהל כבעל הקרקע אינו מבקש לקיים את המחוברים שהקים התובע כלשון סעיף 21(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 ועל כן חייב התובע להשיב הקרקע ליידי הבעלים במצב כפי שהיתה עת שעלה על הקרקע. לאחר סיום תקופת ההרשאה ופקיעת החוזה, לא נכרת כל הסכם, לא במפורש ולא מכללא עם התובע. לא ניתנה לו כל הבטחה. לפנים משורת הדין נאמר לו כי אם יצליח להסדיר את הנושא התכנוני יבחן המנהל את האפשרות להשכיר לו את הקרקע. התובע לא עמד בתנאי מקדים זה, מה גם שבין לבין יועדו המקרקעין לצרכי ציבור לשם הקמת מחלף תנועה. בכך נסתם הגולל על אפשרות להעניק לתובע זכויות כל שהן בקרקע. אין ולא הייתה כל התחייבות שלטונית מצד המנהל. כמו כן מעולם לא בוצעה כל עיסקה במקרקעין עם התובע (פרט להסכם ההרשאה מספטמבר 1968) ועל כן לא בוטלה ו/או הופרה כל עסקה עמו. ו. זאת ועוד, הפסקת פעילות הסטיקייה נבעה מטעמיים אישיים של התובע, משמע לכל ההפסדים להם טוען התובע בקשר עם הצורך במקום חלופי או באובדן רווחים מעסקים חלופיים, המוכחשים מכל וכל, אחראי התובע עצמו, ואין הנתבעים צריכים לשאת בהם. 41. טענות עיריית נתניה : לטענת העירייה הוועדה המקומית נתניה המליצה, עוד ביום 11/9/86, בפני הוועדה המחוזית על הפקדת תוכנית נת/ 1/474 בחלקה נשוא התביעה (נספח י' לכתב התביעה) וכעולה ממכתבו של משה אדרי מנהל המחוז במינהל (נספח כו' 1 לכתב התביעה) התוכנית לא אושרה בשל תוכניות חופפות של מע"ץ להגדלת המחלף בשטח המדובר. אין חולק כי כל המגיש בקשה לשינוי תוכנית בניין ערים חזקה שהוא מודע או צריך להיות מודע כי המלצת הרשות המקומית איננה מקנה תוקף לתוכנית המופקדת, מה גם שכזו לא הופקדה כאן, אלא התוכנית או תוכנית השינויים צריכה אישור הועדה המחוזית לתכנון ובניה וזו בדרכה כפופה לתוכנית הארצית. כל עוד לא אושרה התוכנית על פי דין אין לדבר על הסתמכות התובע על המעשה המנהלי שאחרת קביעה כזו תשתק כל יוזמה של רשות המונעת על ידי תושביה, שהרי לא יתכן לתבוע את הרשות המקומית שעה שתוכנית שהיא תומכת בה אינה מאושרת על ידי גורמי התכנון. העירייה מצטרפת לטענות המנהל בדבר הקמה, ניהול והפעלה של עסק שלא בהתאם לדין ולהיתר שניתן לתובע. ג. העירייה מכחישה את האמור, כי אישרה לגורמים שונים להשתמש במקום כמזבלה, ומוסיפה כי התובע מבסס את טיעוניו בכתבה בעיתון. מבלי להביע דעה באשר לטיבה של ראיה מסוג זה הרי שגם על פי הכתוב בכתבה עולה כי באותה עת "סטיקיית הטייסים" הייתה נטושה ועל כן, גם אם שימש חלק מהאתר לאיסוף פסולת, אין בכך כדי לגרום לתובע נזק בנסיבות העניין. (נספח לא' לכתב התביעה). דיון : לאחר סקירת מכלול הראיות שבפני ובחינת טענות הצדדים על היבטיהן השונים מוצא אני כי לא הוצגה כל התחייבות ולא נכרת עם התובע כל הסכם, זולת הסכם ההרשאה בין השנים 1979-1968, אשר פקע בשנת 1978, היות והתובע לא מימש את אופציית הארכת ההסכם כשהיה בתוקף. מאז 1978 לא קיבל התובע כל הרשאה או הסכם או היתר נוסף להישאר בשטח. אף אם יכולה להיות מחלוקת באשר להפרת הסכם ההרשאה על ידי התובע במהלך תקופת ההרשאה הרי שישיבתו במקרקעין משנת 1978 ואילך הינה בודאי שלא כדין. חוזה הרשאה הופר בידי התובע שעה שבנה והחזיק בשטחים העולים לאין ערוך על שהותר לו הכל כפי שפורט. הקמת מבנה החורג מהשטח שהותר באופן ניכר וכן פרישת אחזקתו על פני שטח רחב נוסף מהווים הפרת הסכם ההרשאה המקורי. בעניין רע"א 1054/03 הועדה המקומית נ' בדיחי, דינים עליון, כרך 30 565, נדונה זכותם של המחזיקים מכוח דיירות מוגנת, מה שאינו הדבר שבפני, לפיצוי בגין הפקעה לטובת הרחבת דרך, שעה שעשו בנכס שימוש וניהלו בו עסק שלא כדין. כב' השופט ריבלין קובע: "על פי חוק, המשיבים אינם זכאים לכל פיצוי בגין פעולות שביצעו בנכס בניגוד לדין. ... במקרה דנן כאשר הופקעה זכותם של המשיבים בנכס, לא נפגעה כל זכות קיימת שלהם להפעלת הנכס במקום - כיוון שזכות כזאת לא הייתה קיימת בידיהם מעולם. מכאן, שאין הם זכאים לפיצוי על הפגיעה במוניטין העסק ועל אובדן ההכנסות שהוא מניב. שימוש בלתי חוקי בנכס, אינו מצמיח זכות להמשך שימוש שכזה. אדם אינו יכול לקנות לעצמו זכות להפר את החוק מכוח העובדה שהרשות לא הקפידה לאכוף אותו..." "מעוולה לא תצמח עילה. מי שנוהג בניגוד לחוק אינו קונה לו זכות..." (פסקה 4 לפסה"ד). וכן כפי שנכתב בע"א 1188/92 בהתייחס לעניין פיצויים מכוח סע' 197 לחוק תכנון ובניה: "מעוולה לא תצמח עילה. מי שנוהג בניגוד לחוק אינו קונה לו זכות..." ועוד נאמר כי: "המסקנה היא שלפי סעיף 197 אין חובה לפצות אדם שנפגע על ידי תוכנית, אפילו הוא דייר מוגן, על שימוש חורג ללא היתר..." (ע"א 1188/92, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' ברעלי ואח', פ"ד מט(1) 463, 470). בתביעתו, מנסה התובע לטעון לקיומו של הסכם בעל פה המתיר לו להמשיך ולשבת במקרקעין גם לאחר שנת 1978. התובע מסתמך על נסיבות חיצוניות והתנהגות הצדדים כמצביעה על הסכמתם להמשיך ולקיים את החוזה. בעניין נקבע לא אחת כי כאשר החוזה ברור ולא משתמע לשתי פנים, הרי שאין צורך לקרוא לתוכו נסיבות חיצוניות : "אין מקום להשמעת ראיות חיצוניות בדבר כוונת הצדדים כשלשון המסמך הינה ברורה" (ע"א 650/84 שטרן נ' זיונץ, פ"ד מא(1) 380, 384); על מנת שהתנהגות הצדדים תצביע מפורשות על שינוי החוזה, עליה לשקף בבירור את גמירות הדעת וכוונת הצדדים לסטות מהוראות החוזה. (ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מ"ו(4) 35 פסקה 8). עוד יש לציין כי מחומר הראיות ההפך הוא הנכון. התנהגות הנתבעות מצביעה מפורשות כי לא הייתה כל כוונה להמשך תקופת ההרשאה ללא ההיתרים הדרושים ובהתייחס להפרות של התובע. התכתבות ענפה, פניה לערכאות, הכל נעשה מלבד פינוי פיזי ממש. הכל מעיד דבר כוונת הרשויות שלא להסכין עם התנהגותו של התובע המנוגדת לכל דין. הסתמכות שטוען לה התובע הרי היא סובייקטיבית גרידא ואין לה על מה להישען במציאות האוביקטיבית. זאת ועוד, טענת הסתמכות, יכולה להטען בידי מי שידיו נקיות ופעל בתום לב מול הרשות המנהלית -כאמור, אין זה המקרה שבפני. הנתבעות חזרו והביעו את עמדתם בקשר להחזקה ולשימוש שלא כדין, במספר חוזר ונשנה של הזדמנויות, כפי שפורט בהרחבה דלעיל, הן באשר לתקופת חוזה ההרשאה שלא הוארך והן בתקופה לאחר מכן. אומנם הנתבעות לא נקטו "יד קשה" כנגד מי שהחזיק במקרקעין ועשה בהם שימוש שלא כדין אך עמדתן בעניין אינה משתמעת לשתי פנים. דומה כי התובע, שם מבטחו בעובדה זו, אותה מידה של חסד שהן שנטו הנתבעים לתובע מהולה באזלת יד מסוימת כאשר צווי פינוי והריסה לא מבוצעים הלכה למעשה. מכל מקום, אין התובע יכול לפרש התנהלות הנתבעים כלפיו כיוצרת בידו זכות שהיא. חזקה עליו, כמי שהיה מלווה בייעוץ משפטי במרבית התקופה נשוא התובענה, כי הבין או היה עליו להבין כי ישיבתו בקרקע בתנאים שיצר במו ידיו, ישיבה על "זמן שאול" הינה. שהרי המבנה שבנה חרג מההיתר שקיבל, השטח שתפס היה גדול משטח ההרשאה, הסכם ההרשאה פקע אם לא הופר ובוטל ובנוסף לכך לא הוכח כי שולמו דמי הרשאה או דמי שימוש ראויים בקשר למרבית התקופה. כל טענות התובע אין בהן כדי להפוך את ישיבתו במקום כישיבה על פי דין או להקנות לו זכויות כאילו נמסר לו "מסר כפול" מאת הרשויות. דברים ברורים ביותר נכתבו לתובע. (מכתב המינהל (נספח טו1 לתצהיר המינהל) מיום 16/2/1982) : "2. ניתנה לך זכות לבקש הארכת התקופה ל-10 שנים נוספות, אולם בקשה כזו לא הוגשה על ידך. 3. בשנת 1975 בקשת את אישור המינהל לבניה תוספת לקיוסק הקיים ובקשה זו נדחתה ע"י המינהל. 4. עם גמר תקופת ההרשאה נשלח מפקח לשטח והוא מצא כי אתה ביצעת בניה נוספת למרות שהמינהל דחה בקשתך, כיום אתה מחזיק בפועל שטח של כ-2300 ממ"ר,... 5. בכך אתה הפרת את סעיף 4 לחוזה ההרשאה ..., הפרה זו הינה הפרה יסודית. 6. כיום הינך מחזיק בשטח שלא כדין. מיותר לציין שאף אם היית מבקש את הארכת תקופת ההרשאה, בקשתך היתה נדחית מחמת ההפרה הנ"ל. 7. אם שתיקת המינהל עלולה היתה להתפרש על ידך כהרשאה מכללה להמשיך להחזיק השטח והמינהל מכחיש הרשאה כזו, הרי שרשות זאת מבוטלת בזה. 8. לפיכך ניתנת לך בזה אורכה של 60 יום לפרק ולסלק את המבנה שהקמת בשטח ולהחזיר את החזקה בשטח למינהל." ועוד למען הסר כל ספק כתב המינהל מכתב נוסף לתובע וציין באלו המלים : "1. עמדת המינהל היא שמרשך הפסיד את זכות האופציה שלו עפ"י הסכם ההרשאה מיום 25.5.69, וזאת כמפורט במכתבי אליך מיום 16.2.82 שהינו שריר ותקף." (נספח טו3 לתצהירי המינהל) הובהר לתובע בהצעת ב"כ המינהל מ- 10.3.82 כי הוא מוכן להמליץ בפני הנהלת המחוז לערוך הסכם הרשאה עם התובע ל-3 שנים בהתקיים מספר תנאים שהראשי שבהם כי תאושר התוכנית שינוי היעוד שאמור היה ליזום התובע. עוד הובהר כי המדובר בהמלצה בלבד וכי חתימת הסכם חדש מחייבת את אישור הנהלת המינהל לעסקה (בעניין זה ראה ע"א 5042/96 פנחס כהן נ' ממ"י, תק-על 99(1) 158). לא הטעיה או מקום להסתמכות, אלא דברים ברורים. המינהל מבקש לסייע בידי התובע במסגרת הדין ומנחה אותו , גם לאחר שנים שהחזיק בנכס שלא כדין , כיצד עליו לפעול. מה יש בה באותה "הבטחה" לכאורית עליה מנסה לבסס, בן השאר התובע את תביעתו? דומה כי יש בה ניסיון להוביל את התובע "לדרך הישר", משמע אם יפעל אצל רשויות התכנון להשיג היתר כדין בדרך של שינוי תב"ע, תבחן האפשרות להכנס עם התובע להסכם חכירה. לפנים משורת הדין הותר לתובע להמשיך ולהחזיק בקרקע שעה שהוא מנסה להסדיר נושא זה, עוד בשלש שנים. גם אם הבטחה יש כאן הרי זו מתמצית בתקופת שלשת השנים הללו ומשעה שאילו חלפו והתובע מתנהל כפי שהתנהל מול הרשויות ואינו מסדיר את ענייניו, אין לו להלין אלא על עצמו. מי שניתנה לו הזדמנות פז שכזו לכפר על תקופת ישיבתו בקרקע בניגוד לכל הסכם ודין צריך שיפעל כיזם נחוש תוך שהוא מקדם את ענייניו מול הרשויות, מסייע בסגירת קצוות והכול בשקידה ראויה ובתוך פרקי זמן קצרים. נכון כי לעיתים התנהלות מול רשויות כגון הנתבעים דכאן אינה קלה והדברים מוכרים, אלא שבמצב דברים זה כשהאינטרס הברור של התובע הוא להכשיר את הטעון הכשר מהר ככל האפשר, עליו לפעול בכל מעודו על מנת להביא לתוצאה המיוחלת. התכתבות ספוראדית אין בה די והיא מעידה כי התובע ציפה כי מה שהיה הוא שיהיה. כיון שלא פונה מהמקום כל אותן שנים ששהה בו והפעיל את עסקו, ציפה הוא כי כך גם לא יעונה לא כל רע בעתיד לבוא. אלא שבין לבין נקבע כי הקרקע נחוצה לשם בנית מחלף דרכים ואת שלא נעשה לא ניתן עוד לעשות. זאת ועוד, לימים נסיבות אישיות אילצו את התובע לעזוב את עסקו ואת המקום. מכל מקום, התחייבות שלטונית, מפורשת או מכללא, לא הייתה. התובע לא נשא בנטל הראייתי לבסס את עמדתו כאילו קמה לו זכות בקרקע או כי קמה לו זכות לפיצוי בגין עזיבתו את המקום או בגין השקעות שהשקיע, ככל שהשקיע. כל שעשה בקרקע, עשה על דעת עצמו בניגוד להסכם ההרשאה ולהיתר שקיבל והמשיך כך גם משפג אותו הסכם. התובע לא נשא בנטל לשכנע כי שילם בגין הקרקע את שוויה או את מלא שווי השימוש בה. התובע לא נשא בנטל לשכנע כי מי מהנתבעים יצר מצג העולה באופן אובייקטיבי כדי התחייבות שלטונית עליה נסמך התובע ושינה מצבו לרעה בשל כך. משתם הסכם ההרשאה, אשר הופר אף הוא, אין ללמוד ממנו דבר וחצי דבר בקשר עם חובת המנהל לפצות לכאורה את התובע בגין השקעותיו במקום לרבות במקרה של הפקעה. משכך לא מצאתי מקום לדון בגובה הפיצוי לו טוען התובע, על אף שהוא טען באריכות בנושא זה. התובע צירף חוות דעת להוכחת תחשיב הנזק לרבות רווחים חלופיים שנמנעו ממנו שעה שלא פנה לפתח עסק אחר במקום אחר, כיוון שהסתמך לכאורה על כך שיוכל להמשיך או להקים מחדש את עסקו בקרקע נשוא התובענה. לא מצאתי מקום גם לדון בשאלת ריחוק הנזק לו טוען התובע בגין מניעת הרווח מהעסק החלופי הגם שעל פניו מדובר בריחוק רב ובתחשיבים מוגדלים המניחים הנחות שלא הוכחו. הדרך שנקטו הנתבעים ביחסם לתובע מעוררת לכל היותר מחשבה החורגת מהדיון בתובענה זו, שמא על רשות שלטונית לבחון היטב אימתי ועם מי עליה לנהוג במידת החסד ושלא למצות את הדין שעה שהיא מטפלת באזרח שהתנהגותו מנוגדת לדין ובודאי אינה תמת לב. אותה התחשבות לפנים משורת הדין, ככל שהייתה כזו, יוצרת אפליה ועלולה ליצור תשתית לכאורית לתובענות מסוג זה שעה שהאזרח מיחס פרשנות סובייקטיבית להתנהלות זו וזאת כאשר על פי אמות מידה משפטיות אובייקטיביות אין לה להסתמכות זו כל עוגן ממשי. אשר על כן דין התביעה להדחות. התובע ישא בהוצאות הנתבעים לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 25,000 ₪ לכל אחד מהם, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מזבלהזבלפסולתדמי שימוש