1. הבקשה זו בקשה לביטול כתב אישום מכח סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") על מנת לאפשר למבקש לממש את זכותו לקיום הליך שימוע כדין. ביום 28.12.08 הוגש נגד המבקש כתב אישום במסגרתו יוחסו לו, ולנאשם נוסף, חמישה עשר אישומים בעבירות לפי סעיפים 3(ב) ו-7 לחוק איסור הלבנות הון, התש"ס - 2000 (להלן: "החוק לאיסור הלבנת הון"). כשנה וחצי קודם לכן, ביום 16.5.07 הודיעה המשיבה למבקש על זכותו לשימוע בהתאם להוראת סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי. 2. הצדדים הגישו טיעונים מפורטים בכתב, אליהם צורפו אסמכתאות לתמיכה בעמדותיהם, והשלימו טיעוניהם בעל פה בישיבה שיוחדה לעניין זה. ואלו עמדותיהם, בקצירת האומר. המבקש טען כי לא ניתנה לו אפשרות אמיתית למימוש זכותו לשימוע, אלא ניתנה לו הודעה טכנית בלבד, שכן המשיבה לא הציגה בפניו, לצורך קיום השימוע, ולו עובדה אחת מן העובדות שיוחסו לו בכתב האישום ולא העבירה לעיונו את החומר העיקרי, המהותי והמרכזי שבליבת חומר החקירה, עליו מושתת כתב האישום. בכך, מנעה ממנו המשיבה את האפשרות לממש את זכותו לשימוע. לטעמו, יש באמתחתו טענות כבדות משקל שבכוחן לשכנע את המשיבה, כי אין ולא היה מקום להגיש כתב אישום נגדו ובכך לחסוך התדיינות וזמן שיפוטי יקר. המשיבה, מצידה, טענה כי יש לדחות את הבקשה לביטול כתב האישום, משום שלא נפל כל פגם בהתנהלותה ולא רק שלא נפגעו זכויותיו של המבקש, אלא שהוא זה שעשה שימוש לרעה בזכות השימוע והוא ממשיך כך גם כעת מתוך רצון להשהות הליכים. יחד עם זאת, ציינה כי היא מוכנה - לפנים משורת הדין - לאפשר למבקש שימוע, שייערך בתוך 30 יום ובתנאי שהדבר לא ישהה את ההכנות למשפט. 3. נימוקי המבקש לגישתו, זכות השימוע הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון (בג"צ 654/78 גינגולד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(2) 649 ובג"צ 554/05 אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה). המשיבה פעלה בניגוד מוחלט לפסיקת בית המשפט העליון בבג"צ 4388/08 שמואל נ' היועץ המשפטי לממשלה ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה בכך שנמנעה באופן גורף מלהעביר לעיונו את פירוט העובדות והאישומים המיוחסים לו ובכך שנמנעה מלהעביר לעיונו חומר המהווה את "הגרעין הקשה, שבליבת חומר החקירה" (עמ' 7 לבקשה). כמו כן עמד על הפער הגדול בין כתב האישום שהוגש בעניינו של המבקש, המשתרע על פני 48 עמודים וכולל שנים עשר נספחים, לבין מכתבה של המשיבה מיום 16.5.07 ובו מפורטים החשדות נגד המבקש בצורה לאקונית, הכולל רק את שמות הלקוחות לגביהם מיוחסות למבקש עבירות וסעיפי החוק בהם הוא מואשם ואשר אינו כולל פירוט עובדתי כלשהו. לבקשתו צירף ב"כ המבקש את חלופת המכתבים בינו לבין המשיבה במהלכה חזר וביקש לקבל לידיו פירוט האישומים המיוחסים לו וחומר חקירה נוסף. ב"כ המבקש אף צירף דוגמאות שונות של טיוטות כתבי אישום ומכתבים המיידעים חשודים - במקרים אחרים - על הכוונה להגיש נגדם כתב אישום תוך פירוט ארוך של העובדות והאישומים המיוחסים להם. עוד נטען כי כל שאפשרה המשיבה למבקש היה לצלם קרגל אחד מתוך 18 קרגלים וסירבה להעביר לידיו חומר חקירה מרכזי ובסיסי עליו הושתת כתב האישום ובכלל זה מסמכים, האזנות סתר ועדויות של אחרים, עליהם נשאל בחקירותיו. בשל כך לא ניתן היה להבין כראוי את תשובות המבקש לשאלות חוקריו, כאשר עצם העובדה כי ראיות אלו הוצגו למבקש במהלך חקירותיו מלמדת כי גם רשויות החקירה ראו בראיות אלו חומר מהותי שבליבת החקירה. עוד נטען כי לא ניתן לקיים שימוע הוגן מבלי להעביר לעיונו של המבקש הן את האזנות הסתר שנעשו לו והן את הודעות עובדי הבנק והממונים עליו. לטענתו, עיון בראיות אלו, שהתאפשר לאחר הגשת כתב האישום נגד המבקש, מלמד על חיוניותן לקיום שימוע הוגן בעניינו, שכן הן מלמדות על תהליך שיקול הדעת שהפעיל המבקש ביחס לפעולות ברכוש שהיה עליו לדווח לרשות לאיסור הלבנת הון. ב"כ המבקש טען כי למרות שחזר ופירט טענותיו ונימוקיו אלו בפני נציגי המאשימה, נהגה זו כלפיו בשרירות לב ומנעה ממנו לממש את זכותו ללא כל הסבר מתקבל על הדעת. עוד ציין כי בחודש דצמבר 2008, משקיבל את הודעת המאשימה כי יש בדעתה להגיש נגדו כתב אישום, שב וביקש להעביר לעיונו את טיוטת כתב האישום ואת חומר החקירה כדי לאפשר מימוש זכות השימוע עובר להגשת כתב האישום ולדחות לזמן קצר את הגשת כתב האישום, אולם בקשתו נדחתה ללא כל הסבר. זאת, חרף העובדה שהתבררה מאוחר יותר, כי המשיבה לא סיימה את הליכי הוצאת תעודת החסיון בטרם הגשת כתב האישום והיענות לבקשתו לא רק שהיתה מגשימה את זכויותיו של המבקש אלא גם נותנת בידי המשיבה שהות להוציא תעודת חסיון בטרם הגשת כתב האישום. 4. נימוקי המשיבה המשיבה גורסת כי לא היה כל פגם בהתנהלותה - וודאי שלא היתה התנהגות שערורייתית מצידה, המצדיקה ביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק - ומתנגדת לביטול כתב האישום. לטענתה, ביום 16.5.07 נשלחה למבקש הודעה על זכותו לקיום שימוע לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: "ההודעה"). ההודעה כללה תמצית החשדות נגדו ביחס לשבע קבוצות לקוחות מתוך כחמישים קבוצות לגביהן נחקר במשטרה. נוסף לכך נמסרה למבקש טיוטת כתב אישום ביחס לאחד האישומים המרכזיים נגדו וכן ליבת חומר החקירה בתיק, ובכללה עשרות הודעות שמסר המבקש, הודעות של חשוד נוסף ושל לקוחות. המשיבה טענה כי אם היה מבקש זאת, היתה היא מעמידה לרשותו חומר חקירה נוסף. לאחר משלוח הודעה זו החלה מסכת התכתבויות בין הצדדים, בשל בקשת המבקש לקבל לידיו את כל חומר החקירה בתיק ואת טיוטת כתב האישום בעניינו, שבסופה הודיע המבקש למאשימה כי לא ניתנה לו אפשרות לממש את זכות השימוע באופן הוגן וראוי. המשיבה הצביעה על כך כי חרף המחלוקת שהתגלעה בעניין זה נמנע המבקש מלעתור לבג"צ "בזמן אמת" בבקשה לקבלת חומרי חקירה וטיוטת כתב אישום, ומכאן למדה היא כי עניינו האמיתי הוא בביטול כתב האישום תוך שימוש לרעה בזכות השימוע. המשיבה הפנתה גם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.3001, "טיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי (שימוע)". לשיטתה, ההודעה שנשלחה למבקש במסגרתה נתחמו החשדות נגדו לשבע קבוצות לקוחות בלבד, מתוך חמישים קבוצות עליהן נחקר, היא היא "מהותיות המיקוד" (סעיף 12 לתשובת המאשימה). יתרה מכך, טיוטת כתב אישום באחת הפרשיות, הועמדה לרשות המבקש כשנה קודם לכן, אולם בא כוחו ביקש כי עניינו של מרשו יופרד על מנת שכל הפרשות המיוחסות לו ישקלו כמכלול אחד, וכך אכן נעשה ( סעיף 13 לתגובת המשיבה). לרשות המבקש הועמדו גם הודעותיו במשטרה, הצרופות להן והודעות החשוד השני בתיק (הוא הנאשם השני) וצרופותיהן. המשיבה היתה נכונה להעביר חומר ממוקד נוסף אם יידרש הדבר לביסוס טענה ספציפית זו או אחרת. ביום 29.5.07 פנה ב"כ המבקש למשיבה וביקש תיאור עובדתי נוסף של מעשי העבירה וכן את כל חומר החקירה בתיק. לשיטת המשיבה היקף חומר החקירה שהיא נדרשת להעביר לחשוד בהתאם לסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי אינו זהה לזה אותו היא נדרשת למסור במסגרת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. על רקע זה הודיעה המשיבה למבקש, במכתב מיום 30.5.07, על סירובה לבקשתו, אולם יחד עם זאת הרחיבה את התייחסותה וציינה כי ביחס לשתיים מקבוצות הלקוחות חשוד המבקש כי ביצע פעילות ברכוש ומסר מידע כוזב יחד עם לקוחותיו וכי ביחס לכל שבע קבוצות הלקוחות הוא חשוד בכך שלא דיווח על הפעילות הבלתי רגילה שהתבצעה בחשבונותיהם. המשיבה ציינה גם כי בהודעותיו של המבקש פורטו המעשים והפעולות האמורים, עליהם לא דיווח לרשות לאיסור הלבנות הון. המשיבה טענה כי מרבית התרשימים שצורפו כנספחים לכתב האישום הוצגו למבקש במסגרת הודעותיו. בתשובתה סקרה המשיבה את חלופת המכתבים בין הצדדים בעניין זה, כשבמהלכה צילם ב"כ המבקש את החומר שהועמד לעיונו. בכלל זה התייחסה לפניותיו לקבלת חומר חקירה נוסף וטענה כי המדובר היה בבקשה לקבלת כלל חומר החקירה בתיק. עניינו של המשיב, נבחן שוב על ידי פרקליטת המחוז לאחר שב"כ המבקש פנה אליה, וזו לא מצאה לנכון לשנות מעמדת המשיבה. לשיטתה, משהובהר למבקש ולבא כוחו כי לא יקבל פירוט נוסף של החשדות נגדו ולא ימסר לעיונו חומר חקירה נוסף, ומשנמנע לעתור לבג"צ על מנת לקבל סעד הולם - היה בהתנהגותו משום ויתור בפועל על זכות השימוע. המשיבה גורסת כי טענתו של המבקש לביטול כתב האישום מעוגנת בסעיף 149(10) יחד עם סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי ומשכך יש לבחון את טענתו לאור ההלכה הפסוקה ביחס להגנה מן הצדק, משזו חלה רק מקום בו פעלה הרשות באופן שערורייתי הפוגע באושיות הצדק וההגינות. טענה זו תתקבל לעיתים נדירות בלבד, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים, והם: קיומם של פגמים בעלי עוצמה בהליך הפלילי, ובשל כך חוסר יכולת לקיימו בצורה הוגנת וצודקת ולא ניתן לנקוט אמצעים מתונים יותר לריפוי הפגמים למעט בדרך של ביטול כתב האישום. לביסוס טענתה זו הפנתה המשיבה לע"פ 3821/08 שלומוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם). לשיטתה, עניינו של המבקש איננו עומד בתנאים האמורים, שכן גם אם נפלו פגמים מהותיים ניתן לרפאם על ידי שימוע בדיעבד מבלי לבטל את כתב האישום. המשיבה עמדה על תכליות השימוע העומדות בבסיס ההסדר שבסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי תוך שהדגישה כי ניתן משקל רב לשמירה על יעילות עבודתן של רשויות התביעה. בניגוד לאמור בטיעוניו של המבקש (סעיף 9 לבקשה), זכות השימוע איננה נובעת מעקרונות של צדק טבעי ומעקרונות היסוד של המשפט המנהלי, אלא מקורה בהוראת סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי בלבד. הליך השימוע אינו "משפט זוטא" וכל תכליתו לאפשר לחשוד להאיר את עיני המאשימה מקום בו סבור היה החשוד כי נפל פגם בהחלטתה להגיש נגדו כתב אישום. המדובר בהליך מקדמי שאינו מחייב העברת כל חומר החקירה לידי החשוד, כפי שעולה מהוראת סעיף 60א(ו) לחוק. אינטרסים שונים עשויים להביא לצמצום היקף החומר הנמסר, ובכלל זה חומר ראיות שעתיד להיות חסוי בתעודת חסיון (בג"צ 2678/07 נשיא המדינה, מר משה קצב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) או כזה הקשור לעניינם של מעורבים אחרים או צדדים שלישיים (בג"צ 4388/08 שמואל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם). בעניינו של המבקש סירבה המשיבה להעמיד לעיונו חומר חקירה שיש בו כדי לפגוע בפרטיות צדדים שלישיים, חומר חקירה שעתיד להיות חסוי תחת תעודת חסיון וחומר חקירה שעלול היה לפגוע בהמשך החקירה, שהתנהלה נגד חשודים אחרים או באפשרות להשלמות חקירה אם אלו יידרשו. המבקש קיבל לידיו את כל הצרופות להודעותיו, כפי שהוצגו לו בחקירותיו. המשיבה אכן סירבה להעביר לעיונו של המבקש הודעותיהם של הממונים עליו בבנק הן משום שהדבר עלול היה לפגוע בפרטיותם של צדדים שלישיים - חלקם מנהלים בכירים בבנק - שתיק החקירה נגדם עשוי היה להיסגר, וכן משום שהחקירה נגד חלק ממנהלים אלו היתה בעיצומה. החלטה זו נבעה מאיזון בין זכותו של המבקש לשימוע הוגן לבין זכותם לפרטיות של המנהלים הללו ושל עובדים אחרים. די היה למבקש, במסגרת השימוע, להעלות טענה הנוגעת למסירת המידע לממונים עליו והטענה היתה נבדקת. יתרה מכך, המשיבה נכונה היתה לשקול כל בקשה פרטנית לקבלת חומר ספציפי, אולם המבקש עמד על דרישתו לקבל את כל חומר החקירה בתיק. בפועל, נמסרה לידי המבקש יריעה רחבה של חומר חקירה, למעלה מזו הקבועה בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ובפסיקת בג"צ, והעברת כל חומר החקירה היתה מפרה את האיזון הראוי בין הזכות לקיים שימוע הוגן לבין שמירה על אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים. עוד טענה המשיבה כי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי אינו מטיל חובה על המדינה למסור לחשוד טיוטת כתב אישום והדבר אף אינו עולה מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, הגם כי חלק מרשויות התביעה נוהגות כך. מכל מקום, אין המדובר בסירוב שרירותי להעברת טיוטת כתב האישום לעיונו של המבקש, אלא מכך שבתקופה המדוברת טרם הושלמה הכנת טיוטת כתב אישום בכלל הפרשיות. המשיבה העבירה לעיונו של המבקש טיוטת כתב אישום באחת הפרשיות המרכזיות וביחס ליתר הפרשיות, תחמה את החשדות נגדו לשבע קבוצות לקוחות מתוך חמישים ובסעיף עבירה אחד. בניגוד לאמור בבקשה, הפעילות המתוארת בכתב האישום איננה סבוכה ומתייחסת לשני דפוסים של הלבנת הון: הראשון - עשיית פעולה ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח ביחס לשתי קבוצות לקוחות והשני - אי דיווח על פעילות בלתי רגילה. חשדות אלו צויינו במכתב שנשלח למבקש ופורטו בחקירותיו, לרבות הצגת תרשימים שמרביתם נמסרו לעיונו לצורך עריכת שימוע. לדברי המשיבה, נהגה כך אף בטרם ניתנה פסיקת בג"צ בעניין שמואל, מתוך הגינות שלטונית ולא מתוך חובה. המשיבה התייחסה לדוגמאות שצירף המבקש ובהן טיוטות כתבי אישום שהוצגו לחשודים טרם שימוע, כשלטעמה הן ההלכה והן הפרקטיקה בעניין סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי התפתחה לאורך הזמן, מה גם שלאור האמור בעניין שמואל, משתנה פירוט החשדות ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות. למעשה, אין המדובר בטענה כי המשיבה חדלה מלשלוח למבקש מכתב המיידע אותו על זכות השימוע אלא על אופן הפעלת שיקול דעתה באשר למימוש זכותו זו. להבדיל מן המקרה הראשון, לגביו נכון להעלות טענה לביטול כתב אישום לנוכח התנהגות שערורייתית של הרשות, הרי שבמקרה השני - בעניינו של המבקש - מקומה של הטענה להתברר בבג"צ בסמוך למועד בו נפל הפגם בשיקול דעתה של הרשות ביחס למידת פירוט החשדות והיקף חומר החקירה. הימנעות המבקש מפנייה לבג"צ תמוהה דווקא לאור העובדה כי כך פעל בא כוחו, שהיה מעורב בעניין שמואל הנ"ל. לפיכך, למדה המשיבה כי כל מטרתו של המבקש היתה לגרום לעיכוב ההליכים בעניינו. משכך, אין מקום לבטל את כתב האישום בעניינו, בדומה לאמור בת"פ (י-ם) 2506/06 מדינת ישראל נ' תורג'מן. המשיבה גורסת, כי עשתה למעלה מחובתה על מנת לאפשר למבקש לממש את זכותו לשימוע ואין בהתנהלותה משום התנהלות שערורייתית המצדיקה ביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק. אולם אם ימצא בית המשפט כי נפלו פגמים חמורים בהליך הפלילי בעניינו של המבקש - מוכנה היא לאפשר למבקש לקיים את השימוע היום, ללא ביטול כתב האישום, ומבלי שהדבר יעכב את המשך ההכנות למשפט וייערך בתוף 30 יום. 5. את טיעוניהם הכתובים השלימו הצדדים בטיעון בעל פה. במסגרת זו הבהיר ב"כ המבקש כי אין המדובר בבקשה לביטול כתב אישום בטענה של הגנה מן הצדק. עוד הפנה למקרים בהם ביטלו בתי המשפט כתבי אישום על מנת לקדם את החשש פן טיעוניו של המבקש לא ישמעו בנפש חפצה כל עוד כתב האישום עומד בעינו. גם הצהרתה של המשיבה כי היא מסכימה לעריכת שימוע כל עוד לא יעוכבו ההכנות בתיק, מרמזת על חוסר פתיחות מצדה. לדבריו, המבקש לא 'משך זמן' אלא ניסה לשכנע את המשיבה בטיעוניו, אף לאחר שהודעה לו הכוונה להגיש כתב אישום והכל מתוך כוונה לייעל את ההליכים. ב"כ המבקש הסביר כי לא הוגשה עתירה לבג"צ משום שהיה למבקש יסוד סביר להניח כי לא יוגש כתב אישום נגדו מן הטעמים הבאים: ראשית - העובדה כי חלף זמן ארוך מאז התקבלה הודעת המשיבה ועד להגשת כתב האישום כשבמהלכו חזרה בה המשיבה מכתב אישום שהגישה נגד מי שראתה בו העבריין המרכזי בפרשה וכך גם לגבי מעורב נוסף; שנית - החלטת בית המשפט בת"פ (מחוזי ת"א) 40346/05 מדינת ישראל נ' ללום (3.6.08) בעניין "הדסק הצרפתי", כי הטענה בדבר אכיפה בררנית במסגרתה הועמדו לדין פקידי הבנק בעוד נגד לקוחות שהיו מעורבים בעניין הופעל הליך חילוט אזרחי בלבד - צריכה להתברר במהלך שמיעת הראיות בתיק. עוד נקבע כי אם יוכיחו פקידי הבנק שהועמדו לדין כי פעלו בתום לב וללא כוונה פלילית, לא ניתן יהיה להרשיעם בנקל גם אם יוכחו העובדות המיוחסות להם. על רקע זה טען ב"כ המבקש כי העובדה שבעניינו של המבקש הלקוחות המעורבים כלל לא הועמדו לדין אף מייתרת את הצורך בשמיעת ראיות בהקשר זה ומעמידה בספק את השאלה האם ניתן להגיש כתב אישום נגד פקידי הבנק בלבד; שלישית - הכרעת הדין בת"פ (מחוזי י-ם) 343/04 מדינת ישראל נ' כהן (9.1.08). באותו עניין נקבע כי עבירת חובת הדיווח שבסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון אינה חלה על התאגיד הבנקאי או על פקידיו. במסגרת הערעור לבית המשפט העליון (ת"פ 1785/08 מדינת ישראל נ' לארי (לא פורסם) אושר ההסדר הדיוני בין הצדדים לפיו בוטלו הקביעות הנורמטיביות בהכרעת הדין והסוגיות שעלו במסגרת זו נותרו בצריך עיון. לטענת ב"כ המבקש, אף כי השאלה האם ניתן להעמיד לדין בעבירה זו את עובדי הבנק נותרה ללא הכרעה סופית, הרי שבהחלטה זו של בית המשפט המחוזי יש משום אינדיקציה סבירה על מתן תשובה שלילית, בגינה סבר לא יוגש כתב אישום נגד המבקש. עוד טען ב"כ המבקש כי יש להעתר לבקשה לביטול כתב האישום מן הטעם שמול אינטרס המבקש במימוש זכותו לשימוע מבלי שכתב אישום עומד ותלוי נגדו לא עומד אינטרס ציבורי כלשהו. ב"כ המשיבה השלים גם הוא את טיעוניו בטיעון בעל פה. בהתייחסו להחלטת המשיבה ביחס לנאשמים אחרים, ציין כי המדובר בשני נאשמים שהודיעו כי אין בכוונתם להגיע לארץ וההליכים נגדם הותלו תוך שנעשה נגדם שימוש בהליכים אזרחיים של חילוט בהתאם לסעיף 22 לחוק איסור הלבנת הון. ביחס לטענה כי המבקש יידע את הממונים עליו, הרי שיכול היה להעלות את הטענה במסגרת השימוע גם מבלי שקיבל לידיו את הודעות הממונים. לגופו של עניין, נטען כי טענתו זו נבדקה והתבררה כלא נכונה. ב"כ המשיבה ביקש לאבחן את הפסיקה שהוגשה מטעם המבקש, בכך שהמדובר במקרים בהם כלל לא נשלח למבקש מכתב יידוע ולכן לא ניתנה זכות השימוע. באת כוחו של הנאשם השני ביקשה גם היא להתייחס לבקשה בציינה כי השימוע שנערך למרשה היה שימוע פגום משום שנערך מבלי שהחומר הרלבנטי הועמד לעיונו, לרבות הודעות הממונים עליו. ד י ו ן 6. סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו "יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע" מטיל על רשויות התביעה אליהן הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע, חובה לשלוח הודעה על כך לחשוד (סעיף קטן (א)). החשוד רשאי לפנות בבקשה מנומקת בכתב לרשות התביעה להימנע מהגשת כתב אישום (סעיף קטן (ד) ורשות התביעה רשאית להזמין את החשוד להציג בפניה את טיעוניו בעל פה (סעיף קטן (ח)). הסעיף כלל אינו נוקט במונח "שימוע" ונוסחו שונה באופן מהותי מהצעת החוק שעמדה ביסוד הוספת הסעיף האמור לחוק סדר הדין הפלילי (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26) (זכות השימוע), התשנ"ט - 1999, הצעות חוק תשנ"ט, 376; להלן: "הצעת החוק"), משזו הטילה על רשויות התביעה חובה להודיע לחשוד על כוונתה להעמידו לדין וקבעה כי חשוד יהיה זכאי לשימוע בפני פרקליט המחוז או מי שהוסמך על ידו. עוד קבעה הצעת החוק איסור מפורש ומוחלט על הגשת כתב אישום בעבירה מסוג פשע "נגד חשוד שביקש לממש את זכותו לשימוע לפני שניתנה לו הזדמנות נאותה לממש זכות זו" (סעיף קטן (ג)). לשון החוק אינה נותנת מענה לשאלה אילו פרטים צריכה לכלול ההודעה לחשוד. הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.3001 (51.015) "טיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי (שימוע)" הותירה את העניין לשיקול דעתן של רשויות התביעה השונות, בכפוף לעקרונות המפורטים בהנחייה. השאלה האם כוללת זכות השימוע את זכותו של חשוד לקבל לידיו טיוטת כתב אישום לפני עריכת השימוע עלתה בבג"צ 4388/08 שמואל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) (להלן:"עניין שמואל"). מדברי כבוד השופט רובינשטיין עולה כי בפועל התפתחה פרקטיקה גמישה במסגרתה נוהגות פרקליטויות מחוז באופן שונה ביחס לעניין זה. באותו עניין נדון סירובה של פרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) להעמיד לעיונו של העותר טיוטת כתב אישום בעניינו, ונפסק (כבוד השופט רובינשטיין) כך: "הנה הוא איפוא האיזון: סעיף 60א כשלעצמו, על פי לשונו ואף תכליתו, אינו מקנה לחשוד זכות עיון בטיוטת כתב האישום; אך כדי לקיים שימוע אפקטיבי ראוי לשמו, מן הראוי כי החשוד יידע בפירוט ככל האפשר מול אילו אישומים הוא ניצב ובגין אילו עובדות. היקף המידע וההחלטה אם המקרה מצדיק או מאפשר העברת טיוטת כתב אישום ייקבעו בכל מקרה לנסיבותיו, והסמן הוא הגינות כלפי החשוד בלא פגיעה באינטרס ציבורי אחר. לדידי, מבלי לקבוע מסמרות, מקום שטיוטת כתב האישום מוכנה וקיימת, ובאין טעם נוגד מיוחד, ראוי כי התביעה תשקול לתיתה לחשוד. אך ככלל די במשלוח פירוט של עיקרי העובדות וסעיפי העבירות בגינן נשקל להגיש כתב אישום, בצירוף מתן עיקר חומר החקירה; בכך יוכל החשוד להיערך לשימוע ולהכין את טיעונו כדבעי". גדר הספק בעניינו של המבקש מצוי לטעמי בהיעדר פירוט עובדתי בהודעת המשיבה. מכתב היידוע מיום 16.5.07 מפרטן באופן לאקוני בנוסח הבא: "מרשך חשוד כי במסגרת מילוי תפקידו כמנהל קשרי לקוחות בסניף... ביצע עבירות על סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000, בקשר לטיפולו בקבוצות הלקוחות הבאות... (וכאן בא פירוט שמותיהן של קבוצות הלקוחות - ג'.ק)" במכתב נוסף מיום 30.5.07, בתגובה לפניית בא כוחו של המבקש, הוסיפה המשיבה כי לגבי שתיים מקבוצות הלקוחות חשוד המבקש כי ביצע פעילות ברכוש ומסר מידע כוזב יחד עם לקוחותיו, בעוד לגבי כל שבע קבוצות הלקוחות הוא חשוד בכך שלא דיווח על הפעילות הבלתי רגילה שהתבצעה בחשבונותיהם. במכתבה זה ציינה המשיבה כי פרטי המעשים והפעולות האמורים, עליהם לא דיווח לרשות לאיסור הלבנות הון, פורטו בהודעותיו של המבקש. מטיעוני המשיבה עולה כי ביחס לאחת משתי הקבוצות האמורות לעיל,קבוצת חייט, הועברה לעיונו של המבקש טיוטת כתב אישום, כבר כשנה לפני מועד זה וכי במועד זה הועמדו לעיונו הודעותיו, על צרופותיהן, הודעות הנאשם השני והודעות של לקוחות. הנה כי כן, הודעותיה של המשיבה נעדרות פירוט עובדתי כלשהו - למעט זה המצוי בטיוטת כתב האישום בעניין קבוצת חייט, אלא זה הצמוד ללשון הוראת החוק הרלוונטית, כשלצורך אותו פירוט עובדתי הופנה המבקש להודעות ולשאלות שהוצגו לו שם ביחס למעשיו. כתב האישום, שהוגש בעניינו של המבקש, ארוך ומפורט וכולל חמישה עשר אישומים וכן תרשימי זרימה המתארים את דרך העברת כספים בין חברות שונות. חרף אורכו של כתב האישום לא התרשמתי כי המדובר בכתב אישום סבוך. המדובר, כפי שציינה המשיבה בתשובתה, בשני דפוסי פעולה המיוחסים למבקש במקרים שונים. יחד עם זאת, קיים הבדל בפעולות המיוחסות לו באישומים השונים (ראה לדוגמא ההבדל בין אישומים 1-2 פרשת קציב, לאישומים 3-4 פרשת חייט). ניתן להניח כי פרטים אלו באים לידי ביטוי בהודעות המבקש. אולם גם אם כך הדבר, קשה לומר כי בדרך זו יצאה המשיבה ידי חובתה לנהוג במבקש בהגינות. הודעות המבקש אינן מונחות בפני, אולם הדעת נותנת - וכפי שהדבר עולה גם מהאמור בבקשתו - כי דווקא משום שמדובר במספר פרשות שונות, מן הראוי היה להעמיד את המבקש על טיב החשדות נגדו לא רק מן ההיבט המשפטי אלא גם מן ההיבט העובדתי. אמנם החלטת בית המשפט העליון בעניין שמואל ניתנה בחודש יוני 2008, היינו כשנה לאחר ששלחה המשיבה למבקש את ההודעה על כוונתה להעמידו לדין, אולם גם הנחיות פרקליט המדינה כפי שעמדו לנגד עיני המשיבה באותה עת, מכירות בנחיצות העברת מידע לחשוד ביחס למסכת העובדתית. כך נקבע בסעיף 3 להנחיות פרקליט המדינה: "יודגש, כי מוסד השימוע אינו מהווה תחליף למשפט, ואין תכליתו לשמש מעין 'משפט זוטא'. מטרת השימוע היא לאפשר לחשוד להציג טענותיו ולשכנע, כי חומר הראיות בעניינו או אינטרס הציבור אינם מצדיקים הגשת כתב אישום נגדו. במסגרת הליך זה ניתנת לחשוד ההזדמנות להעמיד את התביעה על טעותה, בין אם מדובר בטעות משפטית או טעות ראייתית. על כן ברור, כי במסגרת הליך השימוע אין מקום להתדיינות פרטנית באשר לנבכי התיק וחומר הראיות הכלול בו, ויש להתמקד בסוגיות עקרוניות אשר מצויות ביסוד טיוטת כתב האישום" (ההדגשה אינה במקור - ג'.ק). 7. השאלה מהו היקף החומר הראייתי שיש להעביר לעיונו של החשוד לצורך הליך השימוע נדונה בבג"צ 2678/07 נשיא המדינה, מר משה קצב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) שם נקבע כי הזכות לעיין בכל חומר החקירה קמה רק לאחר הגשת כתב אישום ולא קודם לכן. עוד נקבע כי הליך השימוע מצריך ראיית התמונה הכוללת של האישום וכי היקף החומר שראוי למסור לחשוד משתנה ממקרה למקרה וכי "אין הצדקה לדרוש כי מבקש השימוע יקבל לרשותו חומר ראיות שנראה שתתבקש לגביו תעודת חסיון באם יוגש כתב אישום. בדומה - אין מקום למסור חומר שמסירתו עלולה לפגוע בהמשך החקירה, ככל שצפוי המשך לחקירה, נגד מבקש השימוע או נגד אחרים". בעניין שמואל קבע כבוד השופט רובינשטיין כי התביעה תעמיד לרשות החשוד את חומר החקירה ביד רחבה, ככל שאין בכך כדי לסכל אינטרסים חיוניים אחרים: "ואכן, יסוד היסודות ועיקר העיקרים,הראשית והאחרית, בענין השימוע הוא ההגינות כלפי כולי עלמא, כלפי החשוד מזה ואינטרס הציבור מזה (ולא למותר לציין כי ההגינות כשלעצמה היא אינטרס ציבורי). רקמת היישום היא פתוחה (אף כי  לא בלי גבול), ומבחנה הוא מתן יכולת אמיתית לחשוד להגיב ולשכנע. גישת התביעה לעניין זה - והתביעה היא כמובן שירות הציבור, ועל כן גם מחויבת בכללי המשפט המינהלי וההגינות בדרגה גבוהה - צריך שתהא פתוחה למירב; עליה לנהוג בחשוד כפי שהיה כל אדם מן הישוב רוצה שינהג בו שירות הציבור, וכדברי חכמים מפי התנא הלל הזקן (בבלי שבת ל"א, א') "דעלך סני לחברך לא תעביד" - "מה שעליך שנוא, לחברך אל תעשה". המשמעות היא, כי חומר שבידי התביעה שאינו טעון חיסוי מטעמים הכרוכים בצדדים שלישיים או באינטרס ציבורי, כגון חיסיון וכגון עניינם של מעורבים אחרים בפרשה (פרשת ניימן), יש מקום להעמיד את עיקריו, ברוחב לב, לרשות החשוד. ואם טרם הוכנה טיוטת כתב אישום או היא מצויה בשלבי עבודה, ומודיעים לחשוד את העובדות ואת העבירות בעיקריהן - יש מקום להסתפק בכך  " טעמיה של המשיבה באשר לחומר החקירה שסירבה להעמיד לעיונו של המבקש היו שמירה על זכותם לפרטיות של צדדים שלישיים ושיקולי חקירה, כפי שפורטו במכתבה של פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) לבא כוחו של המבקש מיום 16.7.07. שיקולים אלו עומדים בבסיס הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שצוטטו בהסכמה בדברי כבוד השופטת נאור בעניין קצב (פסקאות 10 ו-11) והינם פרי איזון בין הרצון ליתן לחשוד הזדמנות הוגנת להעלות השגותיו נגד כוונת רשות התביעה להעמידו לדין מחד גיסא ובין הגנה על אינטרסיים ראויים אחרים ובהם : זכויותיהם של צדדים שלישיים, הימנעות מחשיפת חומר שעתיד להחסות ומניעת פגיעה בהליכי חקירה שטרם הסתיימו. 8. המשיבה עמדה על כך כי בא כוח המבקש, שהעלה טענות אלו בפניה ונדחה, נמנע מלפנות לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ והוא מעלה אותן כעת, לאחר הגשת כתב האישום. הטענה כי היה על המבקש לפנות לבג"צ ולתקוף את החלטת המשיבה בתקיפה ישירה - נכונה. המדובר בעתירה לסעד כלפי רשות מנהלית ביחס לזכות שיש להעמידה לרשות המבקש בטרם הגשתו של כתב אישום - ובכך כל טעמה. אף כי סמכותו של בג"צ היא סמכות בשיקול דעת, הרי שלנוכח מאפייני טענותיו של המבקש סבורני כי עתירתו לא היתה נדחית על הסף, כפי שעתירות בבקשות דומות - קבלת חומר חקירה נוסף (עניין קצב) וקבלת טיוטת כתב אישום (עניין שמואל)- נידונו לגופן ולא נדחו על הסף. משלא עשה כן, והעניין הגיע לבית משפט זה בתקיפה עקיפה - מוסמך בית המשפט להכריע. כך נקבע בבג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי כב' השופט גרוניס: "בית הדין, בדונו בהליך הפלילי, וככל בית משפט פלילי, רשאי ומוסמך לדון לא רק בטענות מקדמיות ישירות כנגד האישום הפלילי, אלא אף בהשגות על התנהלותן של רשויות המינהל טרם הגשתו של כתב האישום. כוללים אנו במסגרת זו הן את שלב החקירה והם את ההתנהלות של התביעה עד להגשתו של כתב האישום". טענת המבקש לביטול כתב האישום נגדו הועלתה במסגרת הטענות המקדמיות, בטרם מסר המבקש, הוא הנאשם 1, את תשובתו לכתב האישום. בא כוח המבקש לא שייך טענתו לאחת מן הטענות המקדמיות המנויות בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי אלא הפנה לסעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו דיון בטענה מקדמית, ואשר קובע, בין היתר: " נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום.. " בהתייחסו לטענות המשיבה ביקש ב"כ המבקש להבהיר כי אין המדובר בטענת הגנה מן הצדק, והוא אף לא נימק עניין זה כך. עיון בפסיקת בתי המשפט בערכאות השונות, מלמד כי בטרם הוספה טענת ההגנה מן הצדק למניין הטענות המקדמיות שבסעיף, מקובל היה להעלות את הטענה בדבר אי מתן זכות השימוע במסגרת טענה של פסול בכתב האישום (סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי). כך למשל : תפ"ח (ת"א) 1057/06 מדינת ישראל נ' אזולאי). במקרים אחרים, כבעניינו, לא סווגה הטענה תחת אחת מן הטענות המקדמיות המנויות בחוק (ראה למשל תפ"ח (ת"א) 1138/05 מדינת ישראל נ' ארד; תפ"ח (ת"א) 1199/05 מדינת ישראל נ' פולנסקי; ת"פ (שלום ת"א) 6952/06 מדינת ישראל נ' דאהן); ת"פ (שלום י-ם) 5286/05 פרקליטות מחוז ירושלים נ' אליהו יונתן). בפסיקה עצמה לא נערך דיון ממשי בסיווג הטענה. בעניין זה נוטה אני לגישתו של כבוד השופט מודריק בת"פ (ת"א) 40131/07 מדינת ישראל נ' בן רובי, שהטיל ספק אם יש ממש בסיווג הטענה תחת עילה זו וגרס כי מקומה הראוי בא בגדר טענת הגנה מן הצדק (לעניין זה ראה גם דעתו של כבוד השופט יצחק כהן בע"פ (נצ') 1197/06 מדינת ישראל נ' אלימלך). סבורני כי הדיון בשאלה זו אינו נדרש כאן, משמקובל לסבור כי רשימת הטענות המקדמיות איננה רשימה סגורה (בש"פ 8780/06 סרור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 9. שאלת הסעד הראוי מקום בו לא נערך לנאשם שימוע בטרם הגשת כתב אישום נגדו, נדונה בערכאות השונות. בחלק מהמקרים - ועליהם ביקש ב"כ המבקש להסתמך - נקבע כי תרופתו של הנאשם היא בביטול כתב האישום על מנת שהליך השימוע בעניינו לא יערך בעוד כתב אישום תלוי ועומד נגדו (כך, תפ"ח (מחוזי ת"א) 1138/05 מדינת ישראל נ' ארד, תפ"ח (מחוזי ת"א) 1199/05 (8.2.07), מדינת ישראל נ' פולנסקי (3.1.07), ע"פ (מחוזי נצ') 1197/06 מדינת ישראל נ' אלימלך (24.10.06), ת"פ (מחוזי י-ם) 5286/05 מדינת ישראל נ' אליהו (18.9.07), ת"פ (שלום ת"א) 6952/06 מדינת ישראל נ' דאהן (17.5.07)). במקרים אחרים סברו בתי המשפט כי אין מקום לבטל את הכתב האישום וכי הסעד הראוי הינו קיום הליך שימוע כשכתב האישום עומד על מכונו (ת"פ (מחוזי ת"א) 40131/07 מדינת ישראל נ' בן רובי, ת"פ (מחוזי י-ם) 3019/07 מדינת ישראל נ' עגלוני (15.7.07), תפ"ח (מחוזי - ת"א) 1057/06 מדינת ישראל נ' אזולאי (23.11.06), ע"פ (מחוזי י-ם) 30541/06 מדינת ישראל נ' כהן). אמות המידה להכרעה מבוססות על דוקטרינת הבטלות היחסית, במסגרתה - ולאחר שנקבע כי נפל פגם בהחלטת הרשות - נבחנות נסיבות המקרה, ובכלל זה חומרת ההפרה, דרך התקיפה וכן הנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי תוך איזון בינו לבין הצדק הפרטי (רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, בעמ' 646 ו-650). מתן הסעד המבוקש, היינו שימוע מאוחר לאחר שכתב האישום הוגש כבר, יהיה תמיד סעד מאוחר ונגוע באי נוחות בשל פגיעה במראית העין ובחשש שמא בשלב מתקדם זה, לא ישמע המבקש בהלך רוח של פתיחות מצד הרשות. בנסיבות המקרה הנדון תרמה למצב דברים זה התנהלותו של המבקש עצמו ואין עניינו דומה לנסיבות המקרים בהם הורו בתי משפט בערכאות שונות על ביטול כתב האישום בשל הפרת זכות השימוע של הנאשם, משבאותם מקרים חדלה התביעה ממשלוח מכתב הידוע, כך שרק עם קבלת כתב האישום למדו אותם נאשמים על הגשתו וכל שנותר להם היה לטעון זאת כטענה מקדמית. בהקשר זה אדגיש, כי בחלק מהחלטות אלו הודגש, כמרכיב מרכזי בהחלטה, הצורך להעמיד את רשויות התביעה על חשיבות מתן זכות שימוע בזמן משאלו כשלו פעמים לא מועטות באי עמידה בחובתן זו (ראו לדוגמא תפ"ח (ת"א) 1138/05 מדינת ישראל נ' ארד). בעניינו, הודיעה המשיבה למבקש על זכותו לשימוע אולם זה לא נערך לנוכח חילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים בשאלה האם די היה בחומר ובמידע שהועמד לעיונו של המבקש, כדי לקיים שימוע הוגן. משהחליט המבקש שלא לעתור לבג"צ בעניין זה ובדרך זו לקבל סעד ממשי בזמן הרלוונטי, הגיעו הדברים לידי כך שהוגש כתב אישום מבלי שנערך לו שימוע. הסברו של ב"כ המבקש כי לאור החלטות שיפוטיות, סבר שיש סיכוי סביר כי לא יוגש כתב אישום נגד מרשו, אין בו כדי להסיר את ממנו את האחריות למצב הדברים הנוכחי, בעיקר משום שאין המדובר בהחלטות חד משמעיות וממילא אין המדובר בהלכה מחייבת. אמנם, ער אני לכך שהמשיבה עצמה לא נעתרה לבקשתו לקיים את השימוע עת הודיעה לו בחודש דצמבר 2008, כי כתב האישום בעניינו יוגש בתוך ימים ספורים. אולם לאור התנהלות הצדדים, סבורני כי זו ביקשה שלא להסכין עם המצב ולא ליצור תקדים לכך שחשוד יתמרן את הדברים כך עד להכנת כתב אישום כדי לקבלו בטרם שימוע, לרבות קבלת כל חומר החקירה - כפי שאכן ביקש מהמשיבה במכתבו מיום 25.12.08 (סעיף 8 לנספח ו' לבקשה). אמנם, הגישה המנחה צריכה להיות זו העולה מבג"צ שמואל, שניתן בחודש יוני 2008, אולם העמדה שעלתה ממכתביו של ב"כ המבקש ובכלל זה הדרישה לקבל את מלוא חומר החקירה עוד בטרם הוגש כתב אישום, אינה עולה עם הוראות סעיף 60א(ו) לחוק סדר הדין הפלילי כמו גם עם מטרתו של השימוע להביא להצגת טענות ולא לרדת לבירור פרטני של הראיות בתיק. לא נעלם מעיני נוסח דבריה של המשיבה כי "במקרה דנן, לכל היותר, יש לאפשר לנאשם לקיים השימוע כיום. סעד זה מוכנה המדינה לתת לו ובלבד שהדבר לא יפריע להמשך ההכנות למשפט וייערך בתוך 30 ימים כמצוות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי." (סעיף 74 לתשובת המשיבה). דברים אלו אכן מגלים עמדה לכאורית של המשיבה כאילו יתקיים השימוע בדרך שלא תעכב את ההכנות למשפט. יתכן כי המשיבה מעריכה כי אין בטיעוניו של המבקש כפי שנשטחו בפני כאן כדי לשנות את עמדתה. יתרה מכך, מובן גם כי טרם הגשת כתב האישום שקלה המשיבה לפחות חלק מן העניינים אותם מנה ב"כ המבקש - ובכלל זה החלטות בתי המשפט בעניינים דומים. אין ספק, כי כגוף מקצועי השוקל החלטותיו בכובד הראש הראוי, לא תתעקש המשיבה על ניהול משפט נגד המבקש היה ויעלה בא כוחו טיעון שיש בו ממש במהלך השימוע. לפיכך, חרף דברים אלו אינני סבור כי ביטול כתב האישום יהיה הסעד ההולם בעניינו של המבקש. בנסיבות המקרה, כאשר המבקש נמנע מלעתור לבג"צ בעת הרלוונטית, וכאשר הפגם שנפל בהעמדת הפירוט העובדתי אינו חמור. 10. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לביטול כתב אישום מכח סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי. יחד עם זאת, לנוכח עמדת המשיבה כי היא נכונה לאפשר למבקש קיום שימוע בדיעבד, אני דוחה את מועד ההקראה לכתב האישום ליום 21.6.09 בשעה 08:30 עד אז תערוך המשיבה שימוע למבקש. ניתנה היום, כ"ג באייר, תשס"ט (17 במאי 2009), בהיעדר הצדדים. המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לב"כ הצדדים. ג'ורג' קרא, שופט משפט פליליביטול כתב אישוםשימוע