עילת מעצר בהליך הסגרה מונחת בפניי בקשה על פי סעיף 5 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: "חוק ההסגרה"), ולפיו, מתבקש בית המשפט לעצור את המשיב עד מתן החלטה בעתירה להכריז על המשיב כבר הסגרה (להלן: "העתירה"). רקע עובדתי ודיוני בין ממשלת ישראל וממשלת ארה"ב קיים הסכם הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים, כפי שזה פורסם בכתבי אמנה 505, כרך 13 בעמ' 795 (להלן: "האמנה"). ביום 10.1.07 נכנס לתוקפו הפרוטוקול בין מדינת ישראל לבין ממשלת ארה"ב המתקן את האמנה (להלן: "הפרוטוקול"). ביום 3.9.10 הגישה ממשלת ארה"ב בקשה להסגיר לידיה את המשיב בגין עבירות פדראליות של קשירת קשר להחזקת הרואין בכוונה להפיצו והחזקת הרואין בכוונה להפיצו, בגינן הוא מבוקש בארה"ב (להלן: "בקשת ההסגרה"). על פי הנטען בבקשת ההסגרה, נפתחו כנגד המשיב, ביום 30.4.09, הליכים פליליים בדרך של הגשת כתב אישום לבית המשפט הפדראלי של מחוז דרום קרוליינה. חבר מושבעים גדול אישר את הגשת כתב האישום בגין העבירות לעיל. ביום 30.4.09 הוצא צו מעצר כנגד המשיב. המשיב נעצר ביום 13.5.09 ובהמשך שוחרר בערבות עצמית ובתנאים מגבילים. ביום 29.9.09 חתם המשיב על הסדר טיעון, במסגרתו הסכים להודות באישום מס' 1 המיוחס לו בכתב האישום, שעניינו קשירת קשר להחזקת הרואין בכוונה להפיצו. בנסיבות אלו נקבע מועד למתן תשובה מתוקנת של המשיב לכתב האישום ואישור הסדר הטיעון, ליום 2.11.09. בסמוך ליום 19.10.09 נודע לרשויות בארה"ב כי המשיב ניתק כל קשר עם עורך דינו, בת זוגתו ומשרד שירות המבחן ומשכך, הוגשה בקשה להורות על מעצרו, בשל הפרת תנאי השחרור וביום 22.10.09 הוצא צו מעצר כנגדו. ביום 2.10.09 הגיע המשיב לישראל. ביום 29.6.11 נעצר המשיב, על פי הקבוע בסעיף 6 לחוק ההסגרה ועל בסיס צו המעצר שהוצא כנגדו בארה"ב ובמקביל, הוגשה העתירה להכריז עליו כבר-הסגרה, לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה ולצידה, הוגשה הבקשה דנן להורות על מעצרו עד למתן החלטה בעתירה. בתצהיר שצורף לבקשת ההסגרה (של תובע במחוז דרום קרוליינה) הובאו עובדות המקרה, חומר הראיות התומך בבקשת ההסגרה והדין האמריקאי הרלוונטי. כמו כן, הוגש תצהיר נוסף של חוקר ממחלק הסמים וחוות דעת מומחה של כימאית במעבדה פלילית, לעניין זיהוי הסמים שנתפסו אצל המשיב, מסוג הרואין ובכמות למעלה מ-1 ק"ג. על יסוד האמור נטען, כי ישנן ראיות לכאורה לפיהן ביצע המשיב את העבירות המיוחסות לו בבקשת ההסגרה, שטיבן עבירות בסמים מסוכנים. עוד נטען, כי החשד המבוסס, לביצועה של עבירת סמים, מקים עילת מעצר עצמאית הנעוצה בחזקת המסוכנות, על פי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). בנסיבות אלה, נוכח הסיכון הנלמד מטיבה של העבירה ונסיבות ביצועה, כמו גם החשש הממשי לשיבוש הליכי משפט, בשים לב להימלטותו של המשיב מאימת הדין בארה"ב, והשיקול של עמידה בהתחייבות בינלאומית שנטלה על עצמה מדינת ישראל כלפי ארה"ב, כמפורט באמנה, יש בכל אלה, להצדיק את מעצרו עד לתום ההליכים בעתירה. במהלך הדיון בבקשה לא חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה, כמו גם לעניין קיומה של עילת מעצר והדיון התמקד בשאלת אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר ובבקשתו, להורות על הגשת תסקיר מעצר. לטענתו, נוכח הפסיקה הנוהגת, בענייני הסגרה, יש הצדקה להורות לשירות המבחן לערוך תסקיר, אשר יבחן את החלופה שפורטה וזאת, חרף עבירות הסמים המיוחסות לו. מנגד, טענה ב"כ המבקשת, כי אין הצדקה להורות על הגשת תסקיר, נוכח העבירות החמורות המיוחסות למשיב והמסוכנות העולה מהן, זאת נוסף על השיקולים העומדים ביסוד הבקשה למעצר, בגדר דיון בעתירה. ב"כ המבקשת הדגישה, כי המשיב נמלט מהדין בארה"ב ובכך העיד כי אין ליתן בו אמון, כפי שנדרש, מקום בו שוקל בית המשפט אפשרות שחרור לחלופה וסיכמה, כי אין מקום להורות על הגשת תסקיר. לאחר הדיון, הוגש על ידי המבקשת רישומו הפלילי של המשיב, בהסכמה, זאת לצורך ביסוס טענתה, למעצרו עד לתום הדיון בעתירה. כאמור, המשיב איננו חולק על קיומן של ראיות לכאורה, כמו גם בעניין קיומה של עילת מעצר ומשכך, אינני נדרש לקיים דיון בסוגיות אלו. יחד עם זאת, תובא בתמצית המסגרת הנורמטיבית, הנוגעת לדיון בבקשת מעצר, במסגרת הליכי הסגרה, בכלל ולעניין השיקולים הנוגעים לאפשרות שחרור לחלופה, בפרט. המסגרת הנורמטיבית בסוגיית מעצרו של מבוקש לצורכי הסגרה חלות שתי מערכות דינים: האחת, חוק ההסגרה על תכליותיו ועל השיקולים המיוחדים המתחייבים ממנו; השנייה, דיני המעצר "הרגילים" המחילים עצמם מכוח עקרון "התחולה הכללית" על פי הוראות חוק המעצרים. להליך ההסגרה, מעצם טיבו, נלווים שני שיקולים ייחודיים הנובעים מאופי ההליך ומשליכים על ההכרעה בשאלת מעצרו של מי שהתבקשה הסגרתו. האחד, החשש המוגבר הטבוע בכל הליך הסגרה להימלטותו של המבוקש מאימת הדין, החשש הנלמד מעצם הצורך בהסגרתו, שהרי אילו נכון היה המבוקש להתייצב מרצונו במדינה המבקשת את הסגרתו, היה ההליך כולו מתייתר. השני, החשש כי מדינת ישראל לא תוכל לבצע את מחויבותה הבינלאומית כלפי המדינה המבקשת את הסגרתו (בש"פ 8283/08 ששון בראשי נ' מדינת ישראל, 6.10.08). הלכה היא, כי במסגרת בקשת מעצר עד תום הליכי הסגרה על בית המשפט לבחון את אותם שיקולים החלים בבקשת מעצר עד תום ההליכים הפליליים על פי סעיף 21 לחוק המעצרים (בש"פ 1496/09 יצחק ארבג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה, 10.3.09; בש"פ 5589/10 פלוני נ' מדינת ישראל, 4.8.10). לפיכך, יש לבחון בכל בקשה למעצר לצורכי הסגרה את קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. באשר לתשתית הראייתית, אינני נדרש כאמור להרחיב, נוכח הסכמת המשיב לקיומה, ואולם, בתמצית ניתן לומר כי כל אשר על בית המשפט "לבחון אם קיימות ראיות לכאורה שאינן חסרות ערך על פניהן ואשר יש בהן כדי להצדיק את בירור האישומים המיוחסים למבקש בפני ערכאה דיונית" (בש"פ 3381/11 אלכסנדר צבטקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, 15.5.11) ואלה, נמצאו בענייננו. משהוכח קיומן של ראיות לכאורה, על בית המשפט להידרש לשאלת עילת המעצר "... אשר מקבלות בהליכי מעצר כחלק מבקשות הסגרה משנה תוקף ומשקל ניכר יותר מאשר בהליכי מעצר פליליים בישראל" (ראה שם, פסקה 21). בעניין זה, יפים דבריה של כב' השופטת (בדימוס) א' פרוקצ'יה ב-בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיר אברג'יל, 30.1.09: "... בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להימלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה... ונוכח עוצמתו של האינטרס הציבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה. ערך ההגנה החוקתית על חירותו של אדם קיים במלוא עוצמתו גם בהליך הסגרה, אלא שלשיקולי האיזון הרגילים הנוהגים בהליכי מעצר נוסף היבט מיוחד הקשר באופייה הייחודי של ההסגרה, ובצורך להבטיח את מימוש התחייבויותיה של המדינה למדינה המבקשת" (שם, פסקה 18). היבט זה מהווה: "... שיקול מרכזי בשאלת מעצרו של מבוקש, אשר יש בו לעיתים כדי להכריע את הכף לכיוון מעצרו של העורר, גם מקום שניתן היה להסתפק באמצעי דראסטי פחות על פי דיני המעצר הרגילים" (בש"פ 5408/09 גיא מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, 19.7.09). לפיכך, נקבע, כי השיקולים לשחרור בערובה של מבוקש להסגרה שונים מהשיקולים של שחרור בערובה של חשוד או נאשם בהליך פלילי רגיל. המעצר הוא הכלל והשחרור הוא החריג (בש"פ 3204/90 מדינת ישראל נ' סטיוארט אלן ריין, פ"ד מד(3) 109, 112), שכן המבוקש הוא אדם שכבר ניסה להימלט מהדין (ב"ש 500/86 ליאורנרד ארווין פרידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(2) 797, 799). מכאן נקבע, כי: "אכן, גם מקום שביחס לנאשם רגיל לא היה בית המשפט מהסס להורות על שחרור בערובה בתנאים מגבילים, הרי שביחס למבוקש בהליכי הסגרה לא יראה להסתפק בפחות ממעצר ממש. נמצא שהדרך של שחרור בתנאי חלופת מעצר, ביחס למבוקש בהליכי הסגרה, שמורה למקרים מיוחדים וחריגים, בהם אין גם שמץ של חשש שהמבוקש ינצל לרעה את שחרור, יימלט מתחומי המדינה או יסתתר באופן שבפועל יסכל את האפשרות להסגירו" (בש"פ 5704/95 אלוין ליבקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה, 5.10.95). מכאן, אף שאין לשלול לחלוטין את אפשרות שחרורו של המבוקש לחלופת מעצר (בש"פ 5408/09 לעיל) "... האפשרויות המעשיות לכך יהיו מעטות" (בש"פ 4422/03 יצחק כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, 29.5.03). כך ככלל, ובמיוחד נכון הדבר, בעבירות סמים, כבענייננו. כאמור, בדיון בבקשת מעצר בגדר הליך הסגרה, שוקל בית המשפט שיקולים הדומים לאלה שנדונים על פי חוק המעצרים, ולענייננו, בכל הנוגע לעבירות הסמים, הכלל הוא, כי ברגיל, עניינם של אלה הוא מעצר עד לתום ההליכים: "... עמדתו של בית משפט זה ברורה היא, ולפיה הסיכון הנובע מעבירות הסמים וממבצעיהם מחייב בדרך כלל מעצרם עד תום ההליכים. לא ראיתי כי נתקיימו בעניינו של העורר נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהמדיניות אשר התווה בית משפט זה בשורה ארוכה של פסקי דין ביחס למעצר בעבירות של החזקת סם בכמויות גדולות שלא לצריכה עצמית ובעבירות סחר בסמים, בהן רק בנסיבות מיוחדות ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה... נדרשות נסיבות אישיות יוצאות דופן על מנת לבסס קיומה של חלופה למעצר כדי להבטיח מפני הסיכון הנשקף מהעוסקים בהחזקה ובסחר של סמים מסוכנים מן הסוג והכמות שהיו בחזקת העורר ..." (בש"פ 5852/01 שי רואה נ' מדינת ישראל, 9.8.01; כמו-כן, ראה: בש"פ 5438/08 מדינת ישראל נ' עמיר אבו ימן, 20.6.08; בש"פ 280/05 סמי שטרית נ' מדינת ישראל, 31.1.05). לפיכך נקבע, כי אין צורך בבחינה קונקרטית של אפשרות שחרור לחלופת מעצר, מקום בו בחינה עקרונית שוללת, על פניה, את האפשרות הקונקרטית לחלופת מעצר (בש"פ 7038/09 עמר אבו אסעד נ' מדינת ישראל, 14.9.09; בש"פ 9302/08 עמאד אלעקובי נ' מדינת ישראל, 14.1.08). מן הכלל אל הפרט בענייננו, יוחסו למשיב עבירות, שעניינן קשירת קשר להחזיק הרואין בכוונה להפיצו וכן החזקת הרואין בכוונה להפיצו. מחומר הראיות עולה, כי מדובר בהחזקה של סם מסוכן מסוג הרואין בכמויות לא מבוטלות, של מעל לקילו אחד. זאת ועוד, אין חולק, כי בטרם אושר הסדר הטיעון, בארה"ב, נמלט המשיב תוך הפרת תנאי שחרור. מושכלות ראשונים הינם, כי אין מקום להורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר כאשר אין ליתן בו אמון מסיבה כלשהי, לרבות בשל העובדה שהפר את תנאי השחרור של חלופת מעצר אחרת (בש"פ 2911/08 רמי שוקרון נ' מדינת ישראל, 10.4.08; בש"פ 1352/07 סולטן פאחל נ' מדינת ישראל, 22.2.07; בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' מצעאי אבוקיעאן, 28.5.07). היכולת ליתן בנאשם אמון מוסקת, בין היתר, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נשוא כתב האישום ולאחריהם (בש"פ 2737/10 שלמה שטרית נ' מדינת ישראל, 15.4.10). מכאן, מקום בו מיוחסת למשיב מעורבות בעבירות סמים, אשר ככלל רק בנסיבות מיוחדות וחריגות ניתן לשקול אפשרות של שחרור לחלופת מעצר, בשל המסוכנות הגבוהה הנובעת מהם, לא כל שכן "... נוכח הגישה המצמצמת בכל הנוגע לשחרור בערובה של מי שנתון בפני הליכי הסגרה, בפרט בעבירות חמורות של סחר בסמים ... " (בש"פ 5448/05 אפי כהן נ' מדינת ישראל, 3.7.05, פסקה 4) ומשזה, הפר תנאי שחרור שנקבעו בעניינו, יש בכך כדי להעיד מניה וביה על חוסר היכולת ליתן בו אמון (בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל, 25.1.11). ובהעדר, טעמים מיוחדים המצדיקים אפשרות בחינה של חלופת מעצר, אין מנוס אלא מלהורות על מעצרו עד לתום ההליכים (בש"פ 5251/09 אביאל אוחיון נ' מדינת ישראל, 22.5.09; בש"פ 1970/08 משה וייספיש נ' מדינת ישראל, 9.3.08; בש"פ 9405/04 מ' ח' נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, החלטה מיום 26.2.04). ודוק, בנסיבות של עבירות סמים, גם במקום בו התבקש תסקיר, אשר המליץ על שחרור לחלופה, לא נעתר בית המשפט להמלצת שירות המבחן והורה על מעצר (בש"פ 3232/09 אהרון בוטרשווילי נ' מדינת ישראל, 22.4.09). עוד יוטעם, כי אין בפסיקה שהובאה בטיעוני המשיב כדי ללמד אחרת, שכן חלקה (בש"פ 6434/10, לעיל) קשור בנסיבות יוצאות דופן של מבוקשת המטופלת בילדה בת חודשיים וחלקה האחר, בעבירות רכוש, שבקשר אליהם קיימים שיקולים אחרים. בענייננו, לא הובאו נסיבות מיוחדות וחריגות הקשורות במשיב, שיש בהן כדי להצדיק את בחינת החלופה שהוצעה, ומשכך, נוכח האמור ובשים לב לעברו הפלילי, אף שזה איננו מכביד במיוחד, לא שוכנעתי, כי יש מקום בנסיבות העניין להורות על הגשת תסקיר מעצר. כללו של דבר, הנני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בעתירה. הסגרהמעצר