1. בפני שלוש תביעות העוסקות באותו עניין והדיון בהן אוחד. 2. הנתבעים הגישו בקשות לסלק את התביעות על הסף מכח תקנה 101(3) לתקסד"א, סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן:"חוק איסור לשון הרע"), וסעיף 10(ב) ל חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992 (להלן:" חוק הביקורת הפנימית"). 3. עסקינן בתביעות לשון הרע שהוגשו על-ידי התובע (להלן: "התובע" או "המשיב"), אשר שימש כמנהל מחלקת אפסנאות באגודת מגן דוד אדום בישראל (להלן: "מד"א"), ואף היה ראש ועד העובדים במד"א. עבודתו במד"א הסתיימה בחודש מאי 2010. 4. רונן ביצר, היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה נהג אפסנאות במד"א (סעיף 2 לכתב התביעה בת.א. 33321-01-11). אלי כהן, היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה מנהל מדור אחסנה וייצור במד"א. (סעיף 2 לכתב התביעה בת.א. 30024-01-11). רחל שרמן, שימשה בזמנים הרלוונטים לתביעה מזכירה במד"א. (סעיף 2 לכתב התביעה בת.א. 30108-01-11). מכתבי התביעה עולה, כי הם הוגשו, בגין דברים שנאמרו / נכתבו על ידי הנתבעים בפרוטוקולים, אשר צורפו כ"נספח א'" לתביעות השונות. לתביעה נגד רונן ביצר צורף כנספח א' מסמך שכותרתו: "תצהיר של מר רונן ביצר". בסעיף 2 לתצהיר נכתב: "הנני רונן ביצר עושה תצהיר זה לביקורת פנים של מגן דוד אדום בישראל". לתביעה נגד אלי כהן צורף כנספח א' מסמך שכותרתו: "תצהיר של מר אלי כהן" ובסעיף 2 נכתב: "הנני אלי כהן עושה תצהיר זה לביקורת פנים של מגן דוד אדום בישראל". לתביעה נגד רחל שרמן צורף כנספח א' מסמך שכותרתו: "טופס עדות" ו"תצהיר של גב' רחל שרמן" שבסעיף 2 לתצהיר נכתב: "הנני רחל שרמן עושה תצהיר זה לביקורת פנים של מגן דוד אדום". 5. התובע טוען כי הנתבעים הוציאו את דיבתו רעה: "כאשר "העידו" לפרוטוקול / תצהיר, המטיל דופי בתובע" (מתוך סעיף 31 לכל כתבי התביעה). 6. תמצית טענות המבקשים: א) מד"א הינו "גוף ציבורי", בהתאם להגדרת מונח זה בסעיף 1 ל חוק הביקורת הפנימית, ומשכך הוא מחוייב לקיים ביקורת פנימית על-ידי מבקר פנימי, כנדרש בסעיף 2 ל חוק הביקורת הפנימית. הפרסומים נשוא התובענות, אינם מאפשרים הגשת תביעת לשון הרע כפי שטוען זאת המשיב-התובע, מאחר שהינם חלק מתצהירים / עדויות שנגבו מהנתבעים במסגרת ביקורת פנים שנערכה במד"א. המסמכים בגינם הוגשו התובענות הם דברים שנאמרו למבקר הפנים והם בגדר ראיה שאינה קבילה ולא ניתן להזקק לה לצורך קביעת ממצאים בהליך משפטי (סעיף 10(ב) ל חוק הביקורת הפנימית). לענין זה ראה: בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' עוז (2008), ת"א (חיפה) 4831-08 אלחדף נ' פרץ, תק-של 2009(3) 21683 (2009), (להלן: "עניין אלדחף"), בו נדחתה תביעת לשון הרע על הסף מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע). משכך, תביעותיו של המשיב לא מבוססות מאחר שללא המסמכים - נספח א' לכתבי התביעה, שעליהם מושתתות התובענות, נשמטת התשתית הראייתית של כתבי התביעה. ב) הפרסומים נשוא התובעות, לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי, מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע מאחר שמדובר בפרסום שהנתבעים היו חייבים לעשותם על-פי דין (הוראה מפורשת בסעיף 9 ל חוק הביקורת הפנימית), או שהיו חייבים לעשותם על-פי הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין (מבקר הפנים של מד"א). הפסיקה קבעה בעניין זה שסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, הינו הגנה מוחלטת לפרסומים שנעשים בשורת מקרים ומשכך קיים איסור כניסה אל היכל המשפט פנימה [ת"א (י-ם) 9871/02 גרבץ נ' אלישיב (2004) סעיף 10 לפסק הדין, בש"א (חיפה) 7019/98 ארבל נ' חוטר ישי, תק-מח 99(3) 1599 (1999) סעיף 6 לפסק הדין]. ג) עוד נקבע בפסיקה כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, חל אפילו במקרים של פרסום דברי לשון הרע בזדון וחוסר תום לב [(רע"א 1104/07 חיר נ' גיל (2009) פסקה 7 לפסק הדין]. במקרה דנא, הפרסומים נעשה בתום לב מוחלט, והאמור בהם חוסה תחת הגנות נוספות בחוק. ואפילו יטען התובע שהפרסומים נעשה בחוסר תום לב, הרי שאין בכך כדי למנוע את דחיית התביעה על הסף. ד) כאשר עולה טענה לקיומו של "פרסום מותר" על-פי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, יש לדון ולהכריע בה כבר בפתח המשפט, שכן מטרתו של הסעיף היא להגן על המפרסם מפני עצם ניהול ההליך, כפי נקבע בהקשר זה בפסיקה בעניין גרבץ ובעניין ארבל. 7. התובע - המשיב הגיב בתגובה לקונית ביותר לשלוש הבקשות והותיר את ביהמ"ש לנחש או לשער מה הם טענותיו לגופו של עניין באשר לנטען ע"י הנתבעים. טענותיו הן: א) מעולם לא נעשתה למבקשים "ביקורת פנים", במובנו של מונח זה ב חוק הביקורת הפנימית ו"המשיב יוכיח זאת". ב) המקרה דנן אינו בגדר הנדרש בסעיף 10(ב) ל חוק הביקורת הפנימית, וכל העניין הינו הגחמה של מנכ"ל מד"א דהיום ו"המשיב יוכיח זאת". ג) המבקש-הנתבע לא ביסס את טענותיו ולא הוכיח כי המקרה חוסה תחת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ואין זה המקרה לסילוק התביעה על הסף. 8. אציין, כי לאחר שהתקבלה תגובת ב"כ התובע, בטרם אוחד הדיון, נתן כב' השופט דן מור ביום 21/3/11 במסגרת ת.א. 30108-01-11 החלטה ובה נקבע: "תשובת ב"כ המשיב לבקשה לסילוק על הסף אינה ראויה. כבר מטעם זה היה מקום לקבל את הבקשה. לפנים משורת הדין הנני מורה לב"כ המשיב להגיב שוב, תוך 14 יום. התשובה חייבת להתייחס לטענות העובדתיות והמשפטיות שבבקשה. המשיב אינו רשאי להסתפק בדבריו כי "יוכיח" במהלך המשפט כי אין ממש בטענות הבקשה. ביהמ"ש מצפה לתשובה עניינית, המגובה בתצהיר. לידיעת המשיב - טענות המבקשת, על פניהן, נראות מבוססות, בהעדר תגובה עניינית. לכאורה, למבקשת הגנה ברורה כנגד התביעה". תגובה שכזו לא הוגשה. אף בתיקים הנוספים לא הוגשה תגובה נוספת ע"י ב"כ התובע. 9. בתשובה לתגובה טוען ב"כ הנתבעים, כי המשיב-התובע לא תמך את טענותיו בתצהיר ואין בתגובתו אלא הכחשות סתמיות, תוך התעלמות מן הטיעונים שהועלו במסגרת הבקשה. 10. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשות להתקבל ועל כן יש לסלק את התביעות על הסף מהנימוקים כדלקמן: א) עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, רשאי בימ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". ראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478.   ב) מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156. ג) סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. (ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ (2) 668). ד) במקרה דנן, שוכנעתי, כי מדובר במקרה מובהק שבו יש לסלק את התביעה על הסף למרות השלב המקדמי שבו מצוי התיק. עיון בכתבי התביעה על נספחיהם מעלה, כי אין מקום להגשת התובענות, שכן מדובר בפרסומים שהחוק לא מתיר הגשת תביעות לשון הרע בגינם. עסקינן בפלוגתא משפטית בלבד ואין צורך לערוך כל בירור עובדתי, המצדיק שמיעת ראיות בתיק בכל הנוגע לתביעה נגד המבקש. כאשר מעיינים בנספחי א' לתובענות השונות, נראה על פני הדברים, כי מדובר בתצהירים / עדויות שניתנו במסגרת ביקורת פנים של מד"א, כפי שכתוב במפורש בסעיף 2 לאותם תצהירים. התובע בתגובתו לא הבהיר כלל, מדוע אין מדובר במסמכים כאלו, אלא בתגובתו סתם ולא פירש, ורק בלקוניות מתמיהה ציין, כי הוא "יוכיח" שלא נערכה ביקורת פנים וכי לא התקיימו דרישות סעיף 10 (ב) ל חוק הביקורת הפנימית ואף לא דרישות סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע. בתגובה לא נטענה "ראשית עובדה" או רמז, אשר יוכל להסביר, מדוע למרות שמהמסמכים נשוא כתבי התביעה עולה במפורש, כי הם נעשו במסגרת ביקורת פנים - אזי אין מדובר במסמכים שכאלו. ולפיכך, אין בפני עובדות סותרות שנטענות ע"י כל צד, ועל ביהמ"ש להכריע, מי צודק בטענתו, אלא - רק הנתבעים שטחו את טענותיהם תוך הסתמכות על כתבי התביעה ונספחיהם בלבד. כלומר; אינני נזקקת לבחינת עובדות שלא עולות, על פניהן, מכתבי התביעה, ולפיכך, זהו המקרה שבו יש לסלק את התובענות על הסף. ה) סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסומים מותרים", אשר פרסומם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי". הסייגים לאחריות שנקבעו בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מעניקים הגנה מוחלטת מפני תביעת לשון הרע, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי, וזאת מאחר שבאיזונים שנעשו במסגרת החלופות השונות הכלולות בסעיף, העניק המחוקק משקל מכריע לשיקולים כלליים ציבוריים, על פני הזכות לשם טוב. ו) בעבר היתה קיימת מחלוקת בפסיקה בנוגע לחסינות שהוענקה בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוכרעה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל ([] ניתן ביום 19.8.09). ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת הש' דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' א' רובינשטיין כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. ראה גם דנ"א 7025/09 עו"ד עודד גיל נ' עו"ד פואד חיר בעניין. ז) גם ההגנה בסעיף 13 (9) היא מוחלטת. סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.... פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". נהוג לקרוא להיתרים המנויים בסעיף 13 "הגנות מוחלטות" ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון או ממניעים לא כשרים (ראה: ע"א 6356/99 דרור חוטר ישי נ. עדנה ארבל, פ"ד נו (5), 254). יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספרו של א' שנהר דיני לשון הרע נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997 בעמוד 191: "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להקרא "ההגנות המוחלטות". סעיף 13 נועד להעניק חסינות מפני פעולות שנעשו ע"י מי שנמנה על בעלי תפקיד המנויים בתת סעיפיו בעת מילוי תפקידם. פעולה החורגת ממילוי התפקיד לא תזכה אפוא בחסינות. לפיכך, משנכנס הפרסום לגדר סעיף 13 (9) הפרסום יחסה תחת ההגנה גם אם נעשה בזדון, ואף אם הדברים אינם אמת ולא נאמרו בתום לב - הפרסומים יהיו מוגנים. בחינת הגנת סעיף 13 הינה בעיקרה זהות אומר הדברים ולא בדיקת תוכן דבריו או נסיבות אמירתם. לעניין זה יפים הדברים שנכתבו בע"א 6356/99 חוטר ישי נ' ארבל פ"ד נו (5) 254 בסעיף 8 לפסק הדין, שנאמרו אמנם בהקשר אחר, אך הם רלוונטיים גם להגנה שמעניק סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע. לפיכך, מוגן פרסום בנסיבות סעיף 13 אף אם היה כוזב ואף אם פעל המפרסם בחוסר תום לב ואף בזדון. סעיף 2 ל חוק הביקורת הפנימית מסמיך את המבקר הפנימי של מד"א לערוך ביקורת פנים. סעיף 9 ל חוק הביקורת הפנימית קובע כך: "המבקר הפנימי רשאי לדרוש ולקבל כל מסמך וכל מידע, שברשות הגוף שבו הוא משמש מבקר או שברשות אחד מעובדיו, ושלדעת המבקר הפנימי דרוש לביצוע תפקידו; מי שנדרש למסור מסמך או מידע כאמור יהיה חייב למלא אחר הדרישה תוך תקופה הקבועה בדרישה ובאופן הקבוע בה. " במקרה דנן, על פי המסמכים שצורפו לכתבי התביעה, מדובר בתצהירים / עדויות של הנתבעים שנמסרו לצורך הביקורת הפנימית במד"א, ובהוראתו של המבקר הפנימי; (עובדות הנתמכות בתצהירים, אך כאמור - אין מסקנתי נסמכת על התצהירים אלא די בעיון במסמכים אשר צורפו לכתבי התביעה ובהיעדר גרסה עובדתית סותרת ע"י התבוע בתגובות לבקשות). די בהוראות אלה על מנת למלא אחר דרישות סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, שכן ניתן להגדיר אותן כפעולות "על-פי דין" או "הוראה של רשות המוסמכת לכך". ח) הגנת חוק הביקורת הפנימית: הגנה נוספת הנטענת במקרה שלפניניו היא ההגנה שבסעיף 10(ב) לחוק: "הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי...". מן הפסיקה נלמד כי תכליתו של סעיף זה היא לאפשר שיתוף פעולה עם גופי הביקורת והבדיקה בעבודת איסוף המידע, בלא שנותן המידע יחשוש שראייה זו תשמש בהליך משפטי נגדו. לענין זה ראה: בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' עוז (2008), סעיף 16 לפסק הדין. משמעותה של אי קבילות הראייה המתקבלת מן הביקורת הפנימית פורשה בפסק הדין רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי, מט (4) 054, עמ' 66, על-ידי הנשיא ברק: "סעיף 10 לחוק הביקורת קובע אי-קבילות ("לא ישמשו ראיה") של דו"ח הביקורת הפנימית. אין בהוראה זו, כשלעצמה, כדי ליצור חיסיון מפני גילוי הדו"ח לצד למשפט. אכן, אי-קבילות לחוד וחיסיון לחוד. אי-קבילותו של מסמך כראיה אינו מונע גילויו של המסמך ... אי-קבילות נועדה למנוע מבית המשפט לבסס מימצא על אותה ראיה." במקרה דנן, מכתבי התביעה עולה כי נספחי א' לכתב התביעה הינם מקור הפרסום היחיד לדברי לשון הרע וכי מלבדם אין מקורות נוספים; הגנת סעיף 10(ב) ל חוק הביקורת הפנימית מונעת מלבסס את התביעה על ראייה שהתקבלה במסגרת ביקורת פנימית, כיוון שהתובע לא מסר גרסה עובדתית סותרת לגרסת הנתבעים, ממילא ניתן לקבל את טענת ב"כ הנתבעים ולפיה לא ניתן יהיה לבסס עילת תביעה על יסוד המסמכים הללו. 11. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הבקשות להתקבל ויש לסלק את התובענות על הסף. ב) התובע ישא בהוצאות כל נתבע ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ (סה"כ 15,000 ₪). ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. ניתן היום, ו' ניסן ב תשע"א, 10 אפריל 2011, בהעדר הצדדים. ביקורת פנימיתלשון הרע / הוצאת דיבה