רקע 1. תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר תוקפה הנטען של הבטחה שלטונית שניתנה לתובע ע"י נציגי הנתבעים, ואשר עניינה השאת תמורות שנשתלמו לו בגין הסכמתו להתפנות יחד עם בני משפחתו משטחי מקרקעין שהיו בבעלותם והמצויים היום בתחומי הישוב כסייפה. לחילופין, ככל שלא יינתן תוקף להבטחה האמורה, עותר התובע להצהרה על זכותו לפיצויים בגין פינויו כאמור. כפועל יוצא מן ההצהרה המבוקשת, עותר התובע גם לפיצוי כספי בסך של 4,000,000 ₪, בגין השאת התמורות (סך הפיצוי הנטען עומד על מעל ל-5 מיליון ₪, שהופחתו לצרכי אגרה). לחילופי חילופין, עותר התובע לסעד הצהרתי של בטלות או ביטול ההסכמים שנכרתו איתו, על נפקויותיהם, לרבות בנוגע לתביעות הבעלות בשטחים הרלבנטים. 2. רקע התובענה טמון ביסודו בחתימת הסכם השלום עם מצרים, הסכם שכלל את פינויו של חצי האי סיני ולפיכך חייב מציאת שטחים חלופיים להקמתם של שדות תעופה לחיל האוויר הישראלי. בשל הנסיבות שנוצרו, נחקק חוק רכישת קרקעות בנגב (חוזה השלום עם מצרים), התש"ם-1980 (להלן:"חוק השלום"), אשר קבע הסדרים שיאפשרו פינוי מהיר של המחזיקים בשטחים הנדרשים והקנייתם לקניין המדינה, בתמורה למתן פיצוי כספי והטבות למפונים. 3. המקרקעין נשוא התובענה שהוחזקו ע"י התובע, נדרשו לשם אכלוס מפונים מאזור תל מלחתא (המצוי באזור נבטים), ולאור ההכרח שנוצר בשימוש בשטחים אלה, נכרתו עם התובע הסכמים למתן פיצוי כספי בהתאם לעקרונות החוק, כשהתובע מתחייב בתמורה להעביר את השטחים לידי המדינה ולהסתלק מתביעת הבעלות לפקיד ההסדר. לשם יישום הוראות החוק הוקם מנהל הביצוע (הנתבע 3), שהוסמך לברר תביעות לפיצויים ולהטבות אחרות עפ"י חוק השלום, לרבות ניהול מו"מ, התקשרות בהסכמים, הגעה להסכמי פשרה ותשלום פיצויים. 4. לטענת התובע, נוכח החשש מקבלת פיצוי נמוך מזה אשר ישתלם בעתיד ל"סרבנים", עקב היותו מחלוצי הפינוי, התחייבו נציגי מנהל הביצוע כי ככל שיושאו בעתיד התמורות שנשתלמו לתובע ומשפחתו, יהיו הם זכאים, בכל שלב בעתיד, להשוואת גובה התמורות ולתשלום של הפרשים על תמורות שהועברו להם זה מכבר. תמצית טענות התובע 5. תמצית טענות התובע הינה כדלקמן: התביעה לא התישנה במועד הגשתה, שכן עד למועד סירובה המפורש של המדינה לקיים את התחייבותה, לא קמה לתובע עילת תביעה, ולא היה בידו כח תביעה קונקרטי אשר היתה מזכה אותו בסעד. לחילופין, מדובר בעוולה מתמשכת, לאור עידכון, שינוי וביטול מעת לעת של החלטות ממ"י בנוגע לתמורות. התובע לא השתהה ואף החריג את תביעתו מכתבי הויתור והסילוק, באופן מפורש. המדינה התחייבה בהתחייבות בת תוקף, באמצעות נציגיה המוסמכים, מר אילן שגיא ז"ל ויבדל"א מר חזי יחזקאלי, ששימשו במועדים הרלבנטים כאנשי מנהל הביצוע, להשוות את התמורות ששולמו לתובע, בכל פעם שתתקבל החלטה לפיה משולמים לבדואים תמורת הסכמתם לפינוי מקרקעין בשל הקמת או מעבר ליישובי קבע, תמורות ו/או פיצויים הגבוהים מאלה אשר שולמו לתובע. המדובר בהתחייבות המהווה חלק בלתי נפרד ממערך ההסכמים שנכרתו עם התובע, בהיותו מחלוצי הפינוי. מכל מקום, ההבחנה בין המוגדר כהבטחה שלטונית לבין הסכם היטשטשה עד דק במהלך השנים. יחזקאלי ושגיא היו מוסמכים ליתן התחייבויות במסגרת חוק השלום ואף מחוצה לו, לרבות התחייבויות מסוג זו הנדונה בתובענה, וזאת ללא צורך באישור דרגים גבוהים יותר. התובע הסתמך על הבטחת המדינה והרע את מצבו, לרבות בהשוואה לסרבני הפינוי אשר המתינו עד להשאת התמורות, על מנת לזכות בכספי פיצויים גבוהים יותר. על המדינה להשיא את התמורות שנשתלמו לתובע ולהתאימן לתמורות שנקבעו בהחלטת ממ"י מס' 1028. בקביעת הפיצוי יש לקחת בחשבון את ההתאמה הכמעט מוחלטת, בין גודל שטחה של שכונה מס' 43 בישוב כסיפה לבין השטח שנמסר ע"י התובע, לשם הקמתה של השכונה. חוות הדעת נערכה ע"י שני המומחים החתומים עליה, במשותף, והיא משקפת את השאת התמורות נשוא התביעה. תמצית טענות הנתבעים 6. תמצית טענות הנתבעים הינה כדלקמן: התביעה התיישנה במועד הגשתה (5/06) לאור העובדה כי ההחלטה הראשונה שעניינה תמורות הניתנות לבדואים לאחר חוק השלום נתקבלה ביום 9.10.97, במסגרת החלטת ממ"י מס' 813, ובמועד זה התגבשה עילת התביעה הנטענת. אין בפגישה משנת 99' כדי להועיל משום שאף ממועד זה חלפו מעל ל-7 שנים, והיא וודאי אינה מהווה הודאה בזכות התובע, לאחר שבמסגרתה נאמר מפורשות כי לא ניתן לשלם את השוואת התמורות המבוקשת. מכל מקום, נגועה התובענה בשיהוי ניכר, כ- 30 שנה, ובמניעות מכח הצהרות התובע על ויתור וסילוק עת קיבל את כספי התמורות, ובשל טענה בעל פה המועלית כנגד הסכמים חתומים בכתב. ההבטחה הנטענת אינה עונה על התנאים שנקבעו בפסיקה על מנת שתחייב את הרשות כהבטחה שלטונית. ההבטחה, ככל שניתנה, ניתנה בחוסר סמכות, שכן הסמכות להתחייב בשם המדינה מסורה למורשה לשם כך מטעם הממשלה במשותף עם חשב המשרד הרלבנטי. יחזקאלי ושגיא, אשר היו אנשי צוות המו"מ מטעם מנהל הביצוע, לא הוסמכו לתת הטבות מעבר לקבוע בחוק ללא אישור של ראשי מנהל הביצוע. משנה תוקף יש לדבר, כשמדובר בסכומים פוטנציאלים כה גבוהים. ההבטחה הנטענת אינה עומדת בדרישת הכוונה להעניק להבטחה תוקף משפטי מחייב, בדומה לגמירות דעת ומסויימות בחוזה, היא אינה מפורשת וברורה דיה ולכל היותר היא נותרה בגדר הצהרת כוונות גרידא. ההבטחה נעדרת מסויימות באשר היא בבחינת "צ'ק פתוח", ללא הגבלת זמן או ערך, ואין זה סביר כי הכוונה היתה להותיר חוב פתוח שכזה משך למעלה מ-30 שנה. אף התנאי השלישי אינו מתקיים, מאחר ונותני ההבטחה אינם בעלי יכולת לקיימה, שכן הם אינם מוסמכים לכך, וישנו אף קושי מעשי של ממש בנוגע לאפשרות ביצועה, הן כלכלי והן טכני. לכל היותר ולחילופין בלבד, המדובר בכוונה לתקופה מוגבלת, של כשנתיים-שלוש. בכל מקרה ולחילופי חילופין, גם אילו היתה משתכללת הבטחה, קיים צידוק להשתחרר ממנה. חווה"ד מטעם התובע באשר לשווי התמורות לוקה הן בפגמים ראייתיים, בשל העדר עדותו של עורך המסמך, והן בפגמים מהותיים, בשל אי הבאתן בחשבון של עובדות נדרשות לחישוב ואשר יש בהן כדי להביא להפחתת גובה התמורות המחושב מחדש, דוגמת העובדה כי חלק מהקרקע מצוי מחוץ לשטח היישוב כסיפה. הראיות 7. מטעם התובע העידו בפני, מלבדו, מר חזי יחזקאלי, אשר שימש במועדים הרלבנטים כאיש צוות המו"מ מטעם מנהל הביצוע ומי שהתחייב כנטען בשמו, ד"ר אהרון זהר, ששימש כחבר במנהל הביצוע אף עוד טרם הקמתו הפורמאלית, ובהיותה הוועדה הפועלת לחקיקת חוק השלום, מר אבו נג'א אחמיד מוחמד, מי שהיה טרם הפינוי תושב תל-מלחתא, ורוה"ח מר מרדכי מרלינסקי, אשר העיד בקשר עם חווה"ד מטעם התובע לעניין שווי השאת התמורות. 8. מטעם הנתבעים העידו עוה"ד אילן הקר, אשר שימש כיועמ"ש למנהל הביצוע, רוה"ח מר אבנר פורת, שהעיד בקשר עם חוות דעתו וכמי שהיה אחראי על חישוב התמורות והתשלומים במנהל הביצוע, ומר סרגיי זלצמן, סגן מנהל מחוז הדרום במרכז למיפוי ישראל, שהעיד בנוגע לתעודת עובד ציבור שעניינה מיקום השטחים המפונים. 9. כן, הגישו הצדדים תיקי מוצגים הכוללים, בין היתר, חליפת מכתבים וסיכום פגישה הנוגעים למתן ההתחייבות, שורת הסכמים שנכרתו עם התובע, אישורי תשלום מענקים והחלטות ממ"י. דיון התיישנות 10. ראשית אתייחס לסוגיית התיישנות התובענה, סוגיה אשר הועלתה בעבר ע"י הנתבעים בתיק זה, אולם נותרה להכרעה לאחר שמיעת הראיות. כידוע, סוגיית ההתיישנות כרוכה ככלל בשאלה הבסיסית מתי נתגבש בידי התובע כוח תביעה קונקרטי, באמצעותו יכול היה להגיש תביעתו ואף לזכות בסעד לו הוא עותר. שאלת גיבושה של עילת תביעה לצורך התיישנות, הוגדרה היטב בפסק דינה של כב' הש' א' פרוקצ'יה, בע"א 10192/07 פסגת אשדוד נ' חן גל (ניתן ביום 24.5.10, טרם פורסם): "המבחן המקובל לקיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא מציאותן של העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להוכיחה ולזכות בסעד המבוקש... היום בו נולדה עילת התובענה הוא היום בו מתגבשות לראשונה העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע... אולם, הגדרה זו אינה ממצה את מלוא מובנו של המושג "מועד היוולדה של עילת התובענה". לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה". (ההדגשה אינה במקור - י.ש.) בענייננו, על מנת לקבוע האם התיישנה התביעה במועד הגשתה, אם לאו, יש להכריע למעשה בשאלות המרכזיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, דהיינו, שאלת הזכות להשאת התמורות ושאלת תחימת הזכות בזמן. ככל שהמסקנה שתתקבל תהא הכרה בזכות התובע להשאת תמורות, כחלק מהתחייבות בת תוקף של המדינה, יהא מקום לבחון את שאלת היקפה של הזכות, היינו, האם מדובר אמנם בזכות מתמשכת המזכה בהשאת תמורות מחדש כל אימת שמתקבלת החלטה בעניין, או שמא מדובר בזכות מוגבלת ומתוחמת לפרק זמן קונקרטי, ואם כך הדבר- מהו אותו פרק זמן, אשר ממנו יחל מרוץ ההתיישנות . במצב דברים זה, וככל שייקבע כי אכן עסקינן בהתחייבות בת תוקף, הרי שעל מנת להכריע בשאלת המועד הקובע, יש לבחון תחילה את מהותה של ההתחייבות הנטענת ואת היקפה. ההתחייבות 8. אין מחלוקת כי ההבטחה נשוא התובענה לא בא זכרה במסגרת שורת ההסכמים שנכרתו עם התובע, ושעניינם התמורות שנשתלמו לו, היא אינה מוזכרת בהם כלל, ומתוך הראיות שהוצגו לא הוכח כי היא מהווה בדרך זו או אחרת חלק מאותם הסכמי תמורה. למעשה, אף התובע מודה כי אין המדובר בהסכם מוגמר, בהתייחסו כל העת לדברים כאל הבטחה או התחייבות. בנסיבות אלה, יש לבחון את תוקפה של ההבטחה הנטענת כהתחייבות שלטונית במהותה, בהיות הגוף המתחייב לכאורה, גוף שלטוני, ולפיכך עליה לעמוד בתנאים המצטברים שלהלן: הוכחת עצם מתן ההתחייבות על מרכיביה, לרבות העובדה כי המדובר בהבטחה מפורשת וברורה ושאינה מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא. נותן ההתחייבות היה בעל סמכות לתיתה. היתה לנותן ההתחייבות כוונה להקנות לה תוקף משפטי. נותן ההתחייבות הינו גם בעל יכולת למלא אחריה. אין צידוק חוקי לשנות את ההתחייבות או לבטלה. (ר' עע"מ 3478/07 גדעון ביקל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (ניתן ביום 29.6.09, לא פורסם), בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח (1) 694, בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג (5) 459). חשיבות העמידה על היסודות הנדרשים לקיומה של הבטחה שלטונית, כפי שנקבעו בפסיקה ככאלה אשר יביאו להכרה בתוקפה של ההבטחה, מעוגנת ברציונל כבד המשקל, המבטא אינטרס חשוב של שמירה על אמינות והגינות השלטון מחד, ואינטרס חשוב לא פחות של הגנה על כספי הציבור, מאידך. 9. בנקודה זו מצאתי מקום להתייחס גם לטענת התובע בסיכומיו, לקביעת הלכה בפסה"ד בע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481, לפיה ההבחנה בין הבטחה שלטונית לבין הסכם היטשטשה במהלך השנים האחרונות עד שזו כמעט ואינה קיימת. ראשית, יש להבחין בין המצב ההסכמי ששרר בעניין מגדלי ירקות, לבין המצב ההסכמי שבענייננו. בעניין מגדלי ירקות היה קיים חוזה מוגמר, חתום וממצה בכתב, אשר השתכלל לכלל הסכם לאחר מו"מ ממצה שהתקיים בין הצדדים לו ואשר ביטא מפגש רצונות בין בעלי הדין שם. שנית, הלכה למעשה אין המדובר בקביעת הלכה החורגת מעקרונות היסוד הנוגעים לסוגיית ההבטחה השלטונית, שכן האמירה בפסה"ד המתייחסת לטשטוש ההבחנה כאמור, לא נאמרה אלא על רקע הדרישות שהוצבו זה מכבר לשם הכרה בתוקפה של הבטחה שלטונית, הדומים במהותם לאלה העומדים ביסוד תוקפו של חוזה. יש באמירה זו, אם כן, דווקא כדי לחזק את ההכרח שבעמידה בתנאים הנדרשים להכרה בתוקפה של ההבטחה, לרבות וקודם לכל בתנאי שתהא זו הבטחה מפורשת וברורה ושאינה מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא. הדברים האמורים בעניין זה בפסה"ד ברורים ומדברים בעד עצמם: "מה טיבו של ההסכם שבפנינו? האם מדובר ב"חוזה", או שמא ב"הבטחה מנהלית" גרידא? המערערים טוענים, כי בחוזה עסקינן. המשיבה, לעומתם, סבורה כי ההסכם הוא בבחינת הבטחה מנהלית חד-צדדית. ניתנת האמת להיאמר, כי ההבחנה בין זה (החוזה) לבין זו (ההבטחה המנהלית) אינה משמעותית כבעבר. הטעם העיקרי לכך הוא, שהפסיקה הכירה בתוקפה של ההבטחה המנהלית, ובד-בבד התנתה הכרה זאת בתנאים הדומים בעיקרם לאלה שעומדים ביסוד תוקפו של החוזה. כך, קבעה הפסיקה כי על-מנת שתהא הבטחה מנהלית מחייבת, נדרש כי המבטיח התכוון ליתן לה תוקף משפטי מחייב, וכי היא מפורשת די הצורך... (ראו בג"צ 321/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673; והשוו לדרישות גמירות-הדעת והמסוימות שבחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; וכן ראו א' שטיין, "הבטחה מנהלית" משפטים יד 255 (תשמ"ה)). ומן העבר השני, קבעה הפסיקה כי התחייבות חד-צדדית יכול שתיחשב, במשפטנו, כחוזה (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582, 595; פ' לרנר, ההתחייבות החד-צדדית (תשס"א) 87, 135). כך נצטמצם לו הפער שבין החוזה לבין ההבטחה המנהלית - הן מבחינת המהות והן מבחינת הנפקויות - וגם בענייננו אינני סבור כי לסיווג זה משמעות מכרעת.   על כל פנים, בית המשפט המחוזי סבר, כי ההסכם בענייננו התגבש לכלל חוזה. בית המשפט המחוזי ציין, כי "דרכו של המסמך, משעה שנחתם ועד החלטת הממשלה כאמור, מלמדת כי עמד בתנאים הנדרשים כדי שיהיה מחייב". במסקנה זו אינני רואה עילה להתערב. המדובר, בסופו של יום, בשאלה של כוונת הצדדים, הנלמדת מכלל נסיבות העניין. יצוין, כי בין הצדדים התקיים משא-ומתן ממצה, ובסופו נערך מסמך - ממצה אף הוא - שכותרתו "הסכם בנושא פצוי למגדלי ענף הירקות בעקבות הסכמי השלום". על ההסכם חתומים שני הצדדים גם יחד, כל אחד במקום שהוקדש לשם כך. אינני סבור כי המקרה נשוא ענייננו זהה לזה שנדון בבג"צ 3871/91 שמן (תעשיות) בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד מו(4) 272. במקרה שבפנינו, לאור מכלול הנסיבות והראיות, הכף נוטה אל עבר המסקנה, כי בעקבות המשא-ומתן נוצר מפגש בין רצונות הצדדים, שבעקבותיו השתכלל חוזה רשות, אשר הצדדים התכוונו כי תהיה לו נפקות משפטית. למסקנה זו הגענו, בלא צורך להידרש לשאלה האם ניתנה "תמורה" על-ידי המערערים, במסגרת ההסכם, כגון "שקט תעשייתי" מצדם בביצוע המהלך של ביטול המכסות." (ההדגשות אינן במקור - י.ש.) 10. בחינת מכלול הראיות מובילה איפוא לכלל מסקנה, כי ההתחייבות הנטענת אינה עומדת בדרישות לשם הכרתה כמחייבת את המדינה, הן באשר היא אינה מפורשת וברורה דיה אלא מוטלת בספק, והן מחמת העדר סמכות נותניה לתיתה ואף העדר יכולתם למלא אחריה סופו של יום. הכרעה ברוח זו ניתנה בע"א 3781/07 אליהו נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (ניתן ביום 31.5.09, לא פורסם), בפסק דינו של כב' הש' י' דנציגר, שם נטען להבטחה שלטונית למתן פיצוי בגין הפקעת קרקע השייכת למערער, הזהה לפיצוי שיינתן לקרקע סמוכה לכשזו תופקע, ואשר הופקעה בפועל כעשר שנים לאחר הפקעת מקרקעי המערער. שם נקבע כי לא הוכח מתן הבטחה מפורשת, ברורה וחד משמעית: "אף בהתעלם מכך שהמערער לא ציין מתי בדיוק ניתנה ההבטחה, המילים "פיצוי זהה לפיצוי שיינתן לינטל" הן כלליות ולא מהוות אמירה מפורשת. כעת מנסה המערער ליצוק תוכן להצהרה זו ולטעון כי הכוונה לקבלת פיצוי על פי אותם עקרונות שעל פיהם חושב הפיצוי שניתן לגב' ינטל, קרי, חישוב הפיצוי על פי אותו מועד ואותו ייעוד. אלא שלא הוכח בדרך כלשהי כי אכן זה היה תוכן ההבטחה. הצהרתו של המערער אינה ברורה דיה, ולכן לא ניתן לומר כי הוכח התנאי הראשוני לקיומה של הבטחה מנהלית, כאמור לעיל." (ההדגשה אינה במקור - י.ש.) ההבטחה בענייננו מתייחסת לאפשרות עתידית ולא וודאית, כי במידה ו"יהיה שינוי במענקים או בגובה הפיצויים, לפחות ראשוני המתפנים ייהנו מהשוואה ומשפחת אבו עג'אג' בהחלט נחשבת לאחת מהמשפחות החלוצות בפינוי" (ר' דברי העד יחזקאלי במסמך סיכום פגישה מיום 14.4.99, נספח י"ב לתצהירי התובעים). אף אם נקודת המוצא היא כי אמנם ניתנה הבטחה כאמור ע"י אנשי צוות המו"מ, יחזקאלי ושגיא, הרי שההבטחה הנטענת נעדרת המסויימות הנדרשת ורבים הספקות האופפים אותה. כך למשל, לא ברור איזה שינוי תמורות יֵזַכה בהשאה - האם כל שינוי? האם רק החלטה שתתייחס לנסיבות דומות לאלה של התובע? האם מדובר בהשאה מוגבלת בזמן? האם הכוונה להשאת תמורות נצחית? ראוי לשים לב בעניין זה, שאף נותן ההבטחה עצמו, יחזקאלי, אינו בטוח במהותה, הוא אינו זוכר מתי ניתנה, ובניגוד גמור לעדות התובע מעיד הוא, כי הסכמת התובע לפינוי לא הותנתה במתן ההבטחה (ר' סעיפים 22-24 לתצהיר עדות התובע ועדות יחזקאלי בעמ' 7 לפרוט'). יתרה מכך, מעדות יחזקאלי, נותן ההבטחה בעצמו, לא ברור האם תמורות נוספות שולמו זה מכבר לראשוני המתפנים, הוא אינו זוכר האם ההבטחה מוגבלת בזמן ואף אינו יודע האם היא מוגבלת בסכומים לתשלום. ר' עדות יחזקאלי בעמ' 7 לפרוט' מש' 26: "... היתה הבטחה חד משמעית, לא לפגוע בראשונים, בזכות זה שהוא התפנה, הוא לא צריך להיפגע. אני הייתי נוכח שהשייח' חליל אבו רביע, קיבל בזמנו כספים רבים ממינהל הביצוע, ראיתי זאת בעיניי, ראיתי את השיק, את הסיכום שבו הוא התחייב עם הכספים האלה, לתת לאותן משפחות שהתפנו ראשונים מהשטח, בכלל זה מנצור." בהמשך העדות בעמ' 9 לפרוט' מש' 4: "ש. כשאתה נתת את ההבטחה הזו, מינהל הביצוע, הוא הגביל זאת בזמן, או שזה היה שיק פתוח לכל החיים? ת. לא זוכר. ש. זה היה מוגבל בסכום מסוים, עד סכום מסוים, מסכום מסוים? ת. לא יודע ולא זוכר." לבסוף, חוזר בו העד מעדותו הראשית בתצהירו לפיה המדובר בהשאת תמורות בכל שלב בעתיד, ומעיד בחקירתו הנגדית כי מדובר בהבטחה מוגבלת במועד למימוש, אף כי תקופת המגבלה עצמה אינה ברורה. ר' בעמ' 9 לפרוט' מש' 14: "ש. לפי אותה ישיבה ואותו סיכום של דברים, אני לא יודעת מה ההבטחה הזו אומרת, כשתהיה השאה של התמורות הוא יקבל את התמורות בכל שלב שהוא? ת. למיטב ידיעתי לא, אלא מדובר ספציפית לאותה תקופה נדונה. ש. לפי הבנתך, את אותה הבטחה, שאם בעוד שנתיים שלוש שנים יעלו התמורות, הוא יקבל, לא דובר על משהו רחוק? ת. כן." ובהמשך בעמ' 12-13 לפרוט': "ש. בסעיף 14 לתצהירך, נשאלת בחקירה הנגדית לגבי השיק הפתוח, ואם ניתן למנצור ולמשפחתו, שאם בשלב מסוים יקבלו תמורות גם הוא יקבל, בתחילה השבת "לא זוכר לא יודע" ואחר כך השבת שמדובר באותה תקופה נדונה. אני מפנה אותך לסעיף 14 שם אתה אומר שזה בכל שלב בעתיד. ואני מבקש את הבהרתך. ת. העתיד הוא לא אין סוף, כי כל הנושא של הפינוי היה תחום בלוחות זמנים. רק מי שהגיש תביעה והתפנה ועומד בקריטריונים האלה, הוא יקבל את זה. לא יכול להיווצר מצב, שיבוא בעוד 20 שנה מישהו ויגיד שהוא זכאי לכסף. מי שפינה בזמן ומנצור היה כזה וסייע לנו, המדינה באה לקראתו. ש. באמירה שלך, שאם עוד מישהו יתפנה בעוד 20 שנה, הוא לא יקבל השוואת תמורה? ת. הוא לא יקבל. אנחנו לא נותנים פרס למי שלא התפנה בזמן. גם מי שהתפנה בזמן לא יקבל בעוד 20 שנה, כי זה מוגבל בזמן. ש. אם מישהו התפנה בזמן, וקיבל 1 ₪, ובעוד 20 שנה מישהו קיבל עוד 2 ₪. האם מגיע לו את שני השקלים? ת. לא. ההבטחה ניתנה והיתה תחומה בלוחות זמנים. חוק השלום קבע זמנים להגשת התביעות. מנצור עמד בקריטריון הזה ומדובר באותה תקופה, ששנה אחרי שהוא התפנה יגיעו להסדר עם מישהו אחר, אז לדעתי חייב לבוא לידי ביטוי גם איתו." (כל ההדגשות אינן במקור - י.ש.) 11. נדבך נוסף לאי הבהירות באשר למהות ההתחייבות ולפגמים שבכוונת הצדדים ההדדית, בא לידי ביטוי בעדותו של עוה"ד הקר, אשר שימש כיועמ"ש למנהל הביצוע, ואשר העיד כי במסגרת הפנייה אליו בשנות ה-90 לבדיקת טענת התובע להבטחה לא דובר על השוואת תמורה, אלא על תמורה נוספת, שאף סדרי הגודל שלה לא היו מוגדרים. ר' עדותו בעמ' 56 לפרוט' מש' 24, בעמ' 57 לפרוט' מש' 22, וכן בעמ' 58 לפרוט' מש' 14: "ש. שמעת את טיעוניו ועיינת בחומר. מה היו טיעוניו? ת. למנצור היה נימוק בסיסי אחד והוא שהוא סייע בתקופה הראשונית, בשנים הראשונות לאחר שהחוק יצא, הוא סייע לאנשי מינהל הביצוע, והובטח לו לקבל תמורה עבור הסיוע הזה, מנצור לא אמר לי, ואני אומר זאת למיטב זכרוני, הוא לא דיבר איתי על השוואת תמורות, על מונית, על מגרשים מספריים, אלא דיבר איתי על ההיבט העקרוני, שהוא מבקש ליישם הבטחה שניתנה לו על ידי אילן שגיא, לקבל תמורה שאיננה במסגרת החוק, לא דיברו על כמה, אני מצטער, לא דיברו על סכום בשום צורה, אלא על ההיבט העקרוני." 12. מלבד הקושי שהוצג לעיל באשר למסויימות ההבטחה והעדר הכוונה המשתמעת מכך להתחייבות בעלת תוקף משפטי, הרי שמצרף הראיות מוביל למסקנה כי נותני ההבטחה, יחזקאלי ושגיא, לא היו בעלי הסמכות לתיתה, הם אף לא היו בעלי יכולת לממשה (כפי שאף הוצהר בפועל ע"י שגיא ז"ל במסמך סיכום פגישה, נספח י"ב הנ"ל), ולכל היותר היו הם מוסמכים להציע ו/או להמליץ כאמור, אך בכפוף לקבלת אישור הגורמים המוסמכים המתאימים. אמנם, אין מחלוקת כי חוק השלום העניק במסגרתו לאנשי מנהל הביצוע סמכויות נרחבות הקשורות בתביעות המתפנים לפיצויים. אלא, שכפי שמלמדת לשון החוק וכשם שאישרו העדים, לרבות ד"ר אהרון זהר העד מטעם התובע, אין המדובר בסמכויות בלתי מוגבלות להענקת פיצויים כראות עיני אנשי מנהל הביצוע, כי אם במסגרת החוק, וככל שדובר בפיצוי החורג מגדר החוק, דרש הדבר "אישור מגבוה". כך מציין סעיף סמכות מינהל הביצוע בחוק השלום, ס' 11: מינהל הביצוע יהיה מוסמך — (1) לברר את התביעות לפיצויים ולהטבות אחרות לפי חוק זה, לנהל משא ומתן עם התובעים ולהתקשר אתם בכל הסכם הדרוש לביצוע חוק זה, לרבות הסכם של פשרה; (2) לפנות מקרקעין שקמו לקנין המדינה לפי חוק זה ולבצע את כל הפעולות הדרושות כדי להעמיד לרשות התובעים קרקעות למילוי תביעותיהם לפי חוק זה, ובין השאר לרכוש מקרקעין בדרך קניה או חליפין, לבצע עבודות תכנון ופיתוח, לקבוע סדר עדיפות בשיקומם של המפונים, לדאוג לשיכונם הזמני ולערוך שומת מקרקעין באמצעות שמאי מקרקעין; (3) להעסיק עובדים, להתקשר בחוזים ולעשות כל פעולה אחרת הנראית לו דרושה להפעלת יתר סמכויותיו ולביצוע חוק זה והתקנות לפיו דרך כלל. (ההדגשות אינן במקור - י.ש.) כך, העיד ד"ר זהר, כי הסמכויות המוקנות בסעיף 11 לחוק השלום מוגבלות ותחומות בחוק עצמו (עמ' 16 לפרוט'), כי אף סמכויות ראשי מנהל הביצוע מוגבלות, וכי "מענקי חסד" ששולמו גם לתובע, אושרו תחילה ע"י היועמ"ש והחשבות (עמ' 14 לפרוט'). ד"ר זהר מעיד כי הלכה למעשה היו סמכויותיהם של אנשי צוות המו"מ (דוגמת יחזקאלי ושגיא) מצומצמות מן הסמכות שהוקנתה לראשי מנהל הביצוע, ולפיכך אף שלתפיסתו היו אנשי צוות המו"מ מוסמכים להתקשר בחוזים החורגים מגדר החוק, עדיין נדרש אישור ראשי המנהל להתקשרויות מסוג זה (עמ' 15 לפרוט'). אלא, שבניגוד למענקי חסד, שהיו מענקים ידועים ומאושרים ע"י הגורמים המתאימים, לא נמצא אישור כאמור בנוגע להתחייבות נשוא התובענה. ר' בעניין זה עדותו של ד"ר זהר בעמ' 16 לפרוט' מש' 21: "ש. אתה אומר שנושא של מענקי החסד, היתה החלטה עקרונית של אנשים שמוסמכים לאשר אותה. אתה ראית גם החלטה עקרונית שמאשרת השוואת תמורות בעתיד? ת. אני לא ראיתי." 13. דומה, כי תמיכה להכרח בקבלת אישור מגבוה להתחייבות החריגה הנדונה, ניתן למצוא דווקא בעדות התובע בחקירתו הנגדית, ומעדותו עולה כי הוא אף ידע על ההכרח האמור. כך אומר התובע בעדותו בעמ' 36 לפרוט' מש' 16: "ש. אתם התעקשתם, שאם בעתיד יעלו התמורות אתם תקבלו את ההפרשים? ת. פניתי לאותם נציגים מוסמכים של המדינה, אמרתי להם שאין לי בעיה שיתחילו לעבוד, עד שהם יחזרו עם תשובה מוסמכת, אחראית, שאני אקבל את ההפרש, במידה ויהיה. והאמת, לא נאמר לי בפגישה הראשונה או השנייה, שאכן אני אקבל את התמורות. אמרו לי לתת להם זמן כדי לבדוק ולחזור אלי עם תשובה. הם החזירו לי תשובה חיובית ואמרו שהם מבטיחים בשם המדינה שנקבל את התמורות." (ההדגשות אינן במקור - י.ש.) 14. יתר על כן, אין מחלוקת כי התובע קיבל בפועל כספים החורגים מגדר הפיצוי עפ"י חוק השלום (מענקים, השתתפות ומימון הוצאות, שכר סייענים). עובדה זו עשויה אך להחליש את הכוונה המיוחסת למדינה להענקת כספי פיצוי נוספים, מתוך תפיסה כי התמורות ששולמו לתובע עפ"י חוק השלום שופרו זה מכבר, באמצעות תשלום של כספים חריגים נוספים. 15. מתוך כל המפורט לעיל עולה כי אין להתחייבות הנטענת, ככל שניתנה כזו, תוקף משפטי מחייב. למעלה מן הנדרש, ועל מנת שלא להותיר את סוגיית ההתיישנות פתוחה, אתייחס כעת ולאחר הדיון בהתחייבות לגופה, לשאלת מועד היווצרות העילה המתחיל את מרוץ התיישנות התובענה, זאת מבלי לגרוע מן ההכרעה הנוגעת להעדר מסויימות ולהעדר סמכות נותני ההבטחה. מהראיות שהובאו, לרבות ובמיוחד עדותו של נותן ההבטחה עצמו, מר יחזקאלי, עולה, כי לכל היותר היתה כוונת נותני ההבטחה להשוואת תמורות בתקופה הסמוכה לפינוי, אך בוודאי שלא היתה בלתי מוגבלת, עד אינסוף (ר' עדות יחזקאלי המובאת לעיל בסעיף 10 לפסה"ד). אין חולק כי השאת התמורות הראשונה מצויה במסגרת החלטת ממ"י מס' 813, ואשר נתקבלה ביום 9.10.97. אף לו היתה מתקבלת עמדת התובע בדבר תוקפה של ההבטחה, הרי שלאור מהותה כמובהר לעיל, קם לתובע כוח תביעה קונקרטי במועד קבלת החלטת ממ"י מס' 813, וממועד זה ועד למועד הגשת התובענה לראשונה 5/06, חלפו מעל ל-9 שנים. לפיכך נראה כי התיישנה התביעה, אף לגישה המכירה בתוקפה של ההבטחה כנטען, אלא, שלאור המסקנה המתקבלת לגופם של דברים, אין צורך של ממש להידרש ולקבוע מסמרות בעניין. לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר כמובן הצורך לדון בשאלת גובה ההשאה. באשר לעתירות החלופיות המוזכרות בכתב התביעה, בנוגע לפיצוי נוסף על הכספים ששולמו זה מכבר, בגין הפינוי, ובטלות או ביטול ההסכמים, לא הובא ולו בדל ראיה לתמיכה בעתירות אלה, ההצדק להיעתר להן לא הובהר ולא הוכח, ולפיכך דינן להדחות. סיכום 17. סוף דבר - התביעה נדחית. 18. התובע ישלם הוצאות הנתבעים בסך כולל של 20,000 ₪. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין. המזכירות מתבקשת להמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, ט' ניסן תשע"א, 13 אפריל 2011, בהעדר הצדדים. חוזההבטחה מנהליתשאלות משפטיות