הליכי התמחרות, אשר נועדו למכור את נכסיה וקניינה הרוחני של חברה, הסתבכו והפכו ל"פח יקוש" עבור המפרק עצמו; תחילה, הוגשו התנגדויות ונסיונות מצד אחד המציעים לפסול א-פריורית את ההצעה שנראתה על-פניה כגבוהה ביותר; לאחר מכן, עלו חשדות שלא הוכחשו על מגעים בין המציע האחר לקבוצת מציעים שלישית, בעקבותיה הסירו הללו את הצעתם ונטשו את ההתמחרות דקות ספורות לפני תחילתה. בפני בית המשפט הונחה, ב"סיבוב הראשון" של ההתדיינות בהתמחרות, בעיה כפולת-פנים: א. מחד גיסא, המציע אשר הצעתו היתה הגבוהה ביותר באותו שלב, חברת Rapiscan, נחשד (ולמעשה לא הכחיש, כאשר נשאל בא-כוחו בעת מעשה) את העובדה כי ביצע חבירה ברגע האחרון עם מציע אחר, ולמעשה - כך לפי החשד - "רכש" אותו ומנע את התייצבותו להתמחרות, דבר אשר עשוי היה להעלות את מחיר החברה. כמו כן, המציעה הנגדית קבוצת אמ.אס.טק, דרשה בתוקף לפסול אותו. ב. המציעה המתחרה, קבוצת אמ.אס.טק, הגישה ברגע אחרון "הצעה משופרת", אולם זאת בהתאם למתווה שונה לחלוטין, שאינו הולם כלל ועיקר את מתווה ההתמחרות שהציג המפרק. זאת ועוד, מתווה חדש ובעייתי זה - מעבר לשאלת האיחור והספק האם הוא עומד בתנאי הלכת ע"א 509/00 לוי נ' ברכה - יצא מנקודת הנחה א-פריורית כי יש "להעניש" את הצד שכנגד, ותרגם זאת במידה רבה אל תוך ההצעה; כמו כן, ככל שניתן היה לנסות ולהשוות את שני המתווים, הרי שרמת השיפור שכלל היתה מזערית. נוכח האמור לעיל, החליט בית המשפט ב-5.11.10, על עריכת התמחרות חדשה, וזאת בנסיון לעקוף את הקשיים שנוצרו, ואשר חלקם עשויים היו להשהות את ההכרעה למשך חודשים ארוכים, כאשר על-פניו נראה היה כי התנהלות שני הצדדים לא היתה מיטבית, וזאת בלשון המעטה. התמחרות זו נועדה, בין היתר, ליצור מתווה אחיד לפיו יוגשו ההצעות.אלא מאי? להתמחרות חדשה זו לא התייצב איש מן המציעים. בצר לו, ביקש המפרק לחזור ולקבל את הצעתה של רפיסקן, אשר היתה ההצעה הגבוהה ביותר בהתמחרות הראשונה, טרם הגשת "מקצה השיפורים" המאוחר והבעייתי מטעם אמ.אס.טק. אלא, שרפיסקן סירבה במפגיע, וטענתה כי הצעתה הראשונה בטלה ומבוטלת, נוכח אי קבלתה והחלטת בית המשפט על התמחרות חדשה. כברירת מחדל, וחרף הליקויים הכבדים בהצעה זו, ביקש המפרק בסופו של דבר לקבל את הצעתה של אמ.אס.טק, אלא שגם כאן נתקל בתשובה דומה. זאת, כאשר, בנוסף לתשובה הרשמית, נשלח אל המפרק - שמא בטעות - חלק מתכתובת "פנימית" כביכול בין אמ.אס.טק ובא-כוחה. מתרשומת זו עולה לכאורה מסקנה ברורה, כי אמ.אס.טק הגישה את הצעתה באורח טקטי בלבד - בלא כל כוונה כי זו אכן תשמש כבסיס אמיתי לזכיה, ואי לכך נאמר בתרשומת כי "לא חשבנו על דבר כזה" ו"ראוי לטקס עצה" - קרי, כיצד להחלץ מן המצב שבו "במפתיע", זוכה הצעתה של אמ.אס.טק.לעניין זה, ונוכח טענותיה הדיוניות של אמ.אס.טק כי המסמך הינו חסוי ואין להתייחס אליו, אעיר: א. ראשית: אין עסקינן בשום פנים ואופן במסמך שנמסר במסגרת משא ומתן בית הצדדים. באותה עת, כל שקרה הוא כי המפרק הפעיל את שיקול דעתו, ותחת לנסות לתבוע אכיפה מרפיסקן, הודיע לאמ.אס.טק כי הצעתה - אותה הצעה אשר סיבכה את ההתמחרות הראשונה וישנו קשר ישיר בינה לבין ההחלטה מ-5.11.10, התקבלה, וזאת אף אם במאוחר. הודעה שכזו לחוד, ומשא ומתן לחוד. משא ומתן בין הצדדים יכול היה להפתח אך ורק לאחר שהתגלעו מחלוקות שיש לגשר עליהם. ב. שנית: אכן, במצב דברים אחר, יכולה היתה לעלות לגבי המסמך טענה של חסיון עורך-דין לקוח - כך למשל, אם היה המסמך מתגלה בחיפוש במשרדו של פרקליט המציעה, או שהיתה עולה דרישה לגילוי מסמכים מכח דין כזה או אחר. אלא מאי? לא כזה הוא הדין, מקום בו הצדדים נשוא החסיון עצמם מעבירים את התכתובת, ולו במקרה, לידי הצד שכנגד. במצב שכזה, שקולה טענתה של אמ.אס.טק לטענתו של אדם אשר הפך מידע חסוי משל עצמו לידיעת הרבים, או למצער לידיעת "הציבור הרלוונטי" כנגדו כוון החסיון, ולאחר מכן "נזכר" לדרוש את החסיון. קרי, כי הצד שכנגד לא יעשה שימוש ולא יוכל להתבסס על מידע, אשר כבר מצוי בידו, ואשר הגעתו לידיו אינה פרי עוולה או מעשה אסור כלשהו מצידו של מקבל המידע. עם תוצאה דיונית גורפת שכזו לא אוכל להשלים; לעניין זה, הלכה פסוקה היא כי מצבים בהם נוצר הבדל מלאכותי בין "האמת העובדתית" ל"אמת המשפטית" הינם לעולם בלתי רצויים, ומן הראוי לנסות ולצמצם ככל האפשר את קשת המצבים בהם הדבר קורה - קרי, בהם בית המשפט נאלץ, ביודעין, ליתן הכרעה על בסיס תשתית עובדתית אשר שונה לגמרי מן האמת האובייקטיבית. אי לכך, הרי שבין אם שלחה אמ.אס.טק את אותה תכתובת אל המפרק בטעות, או שמא במעין ספק טעות וספק התרסה (ואין כל צורך שאקבע ממצא עובדתית חלוט בעניין זה), הרי אין לה להלין על עצמה בלבד, ובוודאי שאין היא יכולה למנוע מן המפרק לטעון לפי מה שהיא בכבודה ובעצמה הניחה בפניו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה כי מפרק אינו מתדיין רגיל בהליך אזרחי, אלא ידו הארוכה של בית המשפט - קרי, עסקינן במידע שהונח בפני מי שממלא תפקיד של מעין יד מבצעת של בית המשפט עצמו, על כל הכרוך מכך מבחינת מעמדו. מעבר לדרוש אעיר, כי ספק גדול אם אותו ממצא עובדתי בדבר "אומד דעתה" של אמ.אס.טק, אינו עומד בפני עצמו, אלא לכל היותר הוא מחזק הנחה הנתמכת אף נתמכת על-ידי עובדות אחרות, הנוגעות לעצם התנהלותה של אמ.אס.טק לאורך השתלשלות המאורעות. זאת, לרבות הגשת הצעה ברגע האחרון, ערוכה שלא בהתאם למתווה ההתמחרות, ומגובה למעשה לנסיונה לפסול א-פריורית את המציעה שכנגד. בסופו של דבר, נותר המפרק כשהוא "קרח מכאן ומכאן", וזאת בנסיבות אשר מהן כרוכות לא במחדל או ברשלנות מצידו, אלא בהתנהגות חריגה ביותר, שלא לומר חמורה ביותר, של המציעים משני הצדדים. להשלמת התמונה ייאמר, כי לאחר מעשה הוגשו למפרק הצעות מטעם חלק מאותם גורמים, לרכוש את הממכר ב"נזיד עדשים", קרי באורח ממנו יכול ויעלה, לכאורה, כי עסקינן בנסיון לקבל את אותו ממכר עצמו, בעד תמורה זעומה בהרבה. במסגרת ה"סיבוב" הנוכחי של הדיון, עותר המפרק לחלט את הערבויות השונות שהפקידו המציעים, וזאת נוכח התנהלותם וההכשלה הלכה למעשה של הליכי ההתמחרות. כמו כן, ביני לביני ביקש המפרק, וקיבל, רשות לנסות ולמכור את ציוד החברה כדי להמנע מצבירת הוצאות אחסנה. יוצא, כי השאלה המשפטית העומדת בפני, הינה האם ובאילו תנאים ניתן להטיל אחריות על מציעים, מקום בו התנהלות חריגה מצידם הביאה לכשלון ההתמחרות. כמו כן, ושמא אף קודם לכן, מן הראוי ליתן הכרעה עובדתית מפורשת בכל הנוגע להתנהלותם של המציעים - הכרעה עובדתית, עליה ניתן יהיה לסמוך את ההכרעה המשפטית ולמנוע את הפיכתה לסוגיה תאורטית גרידא. זאת ועוד; במסגרת ההכרעה המשפטית, קם הצורך להתמודד עם בעיה נוספת - טענת המשיבים, כי החלטת המפרק בהתמחרות הראשונה, ולאחר מכן החלטת בית המשפט מיום 11.5.10, מנתקים את הקשר הסיבתי בין התנהלות המציעים קודם לכן, לבין התוצאה העגומה, אשר קשורה כל-כולה לכך כי איש לא התייצב להתמחרות השניה. אדון בדברים כסדרם. הסוגיה הראשונה שיש להכריע בה, הינה סוגיה עובדתית בעיקרה, הנוגעת להתנהלותם של שני המציעים המרכזיים: רפיסקן מחד גיסא, ואמ.אס.טק מאידך גיסא. התנהלותה של רפיסקן: אין מחלוקת, כי קבוצת מציעים נוספת הסירה את הצעתה דקות ספורות לפני ההתמחרות. להבדיל מן ההכחשות הגורפות שהתקבלו בשלבים מאוחרים יותר, הרי כאשר נשאל בא-כוחה של חברת רפיסקן, ממש "ברגע האמת" - קרי, בפתיחת ההתמחרות, האם נוהלו מגעים בינו לבין המציע שפרש, ענה תחילה: "אני לא יכול לאשר או להכחיש את זה". ומיד לאחר מכן, היה מפורש עוד יותר: "יכול להיות שהיה קשר" לשאלת המפרק, האם עסקינן בתיאום עמדות והסכמה סודית בין המציעים, ענה עו"ד רם: "אני חושב שיכול להיות שיש כוונה לאיזשהו שיתוף פעולה שהוא לטובת החברה, ואני לא רוצה להתייחס לזה". לאחר שעו"ד רם ביקש הפסקה, ובה דיבר עם המפרק "מחוץ לפרוטוקול" (אבהיר, כי מה שנאמר שם לא גולה לבית המשפט, ושמא לא בכדי, לאור הטענה האפשרית כי הדברים חוסים תחת חסיון משא ומתן), שינה עו"ד רם את טעמו והשיב: "לא זכור לי שאמרתי שיש הסכמה ואני לא רוצה ולא חושב שאני צריך להגיב על השאלות האלו" להשלמת התמונה אעיר, כי חרף העובדה כי הוריתי על קיום דיון כדי לאפשר לכל הצדדים להביא את עדיהם ולחזק את גרסתם העובדתית, הרי שרפיסקן בחרה שלא להביא את עו"ד רם לעדות, וזאת מטעמים השמורים עימה. אי לכך, אין לי אלא להסיק את מסקנותי מן האמור לעיל, וזאת על רקע ההלכה הפסוקה הנוגעת לחבירה או "רכישה" סודית של מציעים בעת התמחרות. ראשית, הרי שבכל האמור לניתוח עובדתי של הפרשייה, מן הראוי להעדיף את הגרסה שמסר עו"ד רם "ברגע האמת" - קרי, מיד לאחר שעומת עם פרישתה של קבוצת המציעים השלישית מן ההתמחרות, דקות ספורות קודם לכן. נקל לראות, את הדרך בה עו"ד רם מהסס תחילה, והעובדות נפלטות מפיו "טיפין טיפין", הכל תחת הקונפליקט אליו נקלע בין השאלות שהפנה אליו המפרק, לבין אי-רצונו לגלות דבר-מה, אשר על-פניו נראה כרכישת מציע, או הסכמות סודיות בין מציעים. זאת, כאשר בסופו של דבר הוא אומר, הלכה למעשה כי "יכול להיות" שבין הצדדים ישנו אומד-דעת לשיתוף פעולה, שהוא אינו רוצה לגלותו. דבר זה הולם היטב את הדרך המפתיעה בה פרשה הקבוצה הנוספת של המציעים, ממש ערב ההתמחרות, ובלא שהוכח כל שינוי נסיבות או מאורע מהותי שקרה ממש ערב ההתמחרות. אין ספק, כי יש להעדיף גרסה זו של עו"ד רם - מגומגמת ומקוטעת ככל שתהא, על פני ההכחשה הגורפת שבאה מאוחר יותר, לאחר שהיה בידו סיפק להתאושש מאותה מבוכה ראשונית, ולעשות "חושבין" - בין אם בינו לבין עצמו, ובין אם לאחר התייעצות עם מרשיו. זאת ועוד, תשובתו הנחרצת לאחר ההפסקה, הינה סתירה חזיתית לדבריו הקודמים: "לא זכור לי שאמרתי שיש הסכמה, ואני לא רוצה ולא חושב שאני צריך לענות על השאלות האלו". במלוא הכבוד, ומבלי לפגו בלעו"ד רם, הרי שאני קובעת, כשאני מזהירה עצמי כי מדובר בעד שהוא עורך-דין, כי עסקינן באמירה שאינה אמת, וזאת בלשון זהירה. הדבר מהווה סתירה חזיתית למה שאמר קודם לכן, וזאת כאשר את אותה אמירה "יכול להיות" בו סייג את דבריו אין לפרש אלא כהסתייגות מלאכותית או זהירות משפטית, המבטאת את אי-רצונו לחשוף את מה שארע בין בינו ובין מרשיו מחד גיסא למציע שסילק הצעתו מאידך גיסא. אין ספק, כי כפרקליט אשר יצג את הקבוצה בהתמחרות, ידע היטב על מה הוא מדבר - ויתכן (וכאמור, איני צריכה לקבוע ממצא), כי בהפסקה שנערכה, תחת חסיון אפשרי של משא ומתן, גילה דברים מפורשים יותר. אחזור ואעיר, כי רפיסקן, כאשר וויתרה על העדתו של עו"ד רם, ויתרה הלכה למעשה על האפשרות שניתנה לה לנסות ולתקן את הרושם העובדתי שנוצר, וליתן הסבר אחר וראוי יותר להתנהלות זאת. כמו כן אזכיר, כי רפיסקן עמדה, לכל אורך הדרך, על סירובה לחשוף את הסיכומים שנעשו בינה לבין בעלי המניות; אי לכך, חל לגביה הכלל היסודי בדיני ראיות, כי צד המסרב לחשוף ראיה רלוונטית, חזקה עליה כי היתה פועלת לרעתו לו נחשפה. מציעים המשתתפים בהתמחרות הינם גופים מסחריים-עסקיים, אשר אין ספק שאינם פועלים ואינם אמורים לפעול משיקולים "אלטרואיסטיים", ואך לגיטימי כי ינסו לעשות כמיטב יכולתם בכדי למקסם את תועלתם - ובמסגרת זו, גם ובעיקר לרכוש את הממכר במחיר זול ככל האפשר. עם זאת, אין ולא יכול להיות ספק, כי אף על מציעים חל עקרון העל הגורף של חובת תום הלב, כולל ובעיקר תום-לב בעת משא ומתן. חובת תום-לב זו גוברת אף יותר, כאשר המציע, או חלק מן הקשורים בו אינם אלא בעלי מניות בחברה הקורסת - גורמים עליהם חלה חובה חד-משמעית של אמון ושיתוף פעולה עם המפרק, ובעיקר חובה שלא לחבל בפעילותו - כולל ובעיקר ביכולתו למקסם את התמורה שהוא משיג עבור הנושים (פש"ר 2118/02, בש"א 8169/03 רובננקו נ' יובלים,).יוצא, כי חרף הנטיה שלא לדקדק ולא לקבוע סטנדרטים חמורים מדי של תום-לב בעת משא ומתן מסחרי, הרי שבוודאי לא הכל בבחינת מותר הוא, וקיימים כללים - ולו מינימליים, של יושר ותום-לב שחובה לכבדם. במסגרת זו, אין ספק כי נסיון לחבל בהתמחרות "מתחת לשולחן", קרי לסלק מציעים אחרים ובכך למנוע באורח מלאכותי את עליית המחיר בהתמחרות, הינו מעשה פסול, אשר עשוי להשית על עושהו סנקציות כאלו ואחרות. כך למשל, בעניין רובננקו הנזכר לעיל, נפסלה יכולתו של צד אשר נמצא אחראי לחבלה שכזו בהתמחרות להנות מזכות סירוב העומדת לרשותו - זאת, חרף מעמדה המעין-קנייני של הזכות. לעניין זה הערתי באותה פרשה, כדלקמן: "יודגש; אמנם, אין איסור על שותף שרכש את מניות שותפו אגב שימוש בזכות הסירוב, למכור בעתיד את מניותיו לצד ג'. אין דין הקושר אותו לנצח למניות שרכש. אלא, שקיים הבדל עקרוני בין מכר עתידי שכזה, לבין מצב בו קיים אומד-דעת והסכמה מ ר א ש בין בעל הזכות לצד ג' כי המניות יועברו לצד ג' מיד או בסמוך לאחר הפעלת זכות הסירוב, בין אם כולן או חלקן. מצב שכזה הינו שימוש בזכות הסירוב בחוסר תום-לב, במטרה להנות ממנה צד אשר אינו זכאי לה, ולאפשר לו לעקוף את ההתמחרות ולהמנע מהעלאת מחיר אפשרית שיכולה להגרם במהלכה. זאת במיוחד, כאשר עקב הסכמה כזו, פורש המציע מההתמחרות, ופוגע בתחרות וביכולת הנאמן להשיג עבור הנושים מחיר מיטבי. שימוש מסוג זה הינו פסול, ומהווה חריגה וניצול זכות לרעה, במידה המספיקה כדי לשלול הן מבעל הזכות והן מצד ג' הקשור עמו את היתרון אשר הושג בדרך זו". אמנם, דברים אלו נאמרו במקום לעניין צד המחזיק בזכות סירוב, אלא שאותו עיקרון חל, בשינויים המחוייבים, על כל מתמחר. אכן, אין כל פסול בכך כי כמה גורמים יחברו מלכתחילה, ויצרו קבוצה המתמודדת על הזכיה בהתמחרות; אין אף פסול עקרוני בכך, בכפוף לסייגי גילוי נאות, כי בעלי מניות לשעבר יחברו לקבוצה כזו. אלא מאי? חבירה מראש ובגלוי לחוד, וחבירה נסתרת ממש בעצם ההתמחרות, תוך יצירת "מעין קרטל" של מציעים המסכל את מנגנון ההתמחרות, לחוד. דברים אלו מקבלים משנה חומרה, נוכח סירובם של רפיסקן ובעלי המניות לחשוף את ההסכמות הסודיות ביניהם. לעניין זה, אין צורך להכביר מילים, כי לא בכדי הוער כי "אור השמש מחטא", ולא בכדי לחובות הגילוי וחשיפת המידע ישנו תפקיד מכריע העובר כשתי-וערב בכל דיני חדלות הפרעון. זאת, החל מפרישתו הנרחבת של סעיף 288 לפקודת החברות, וכלה בחובות הגילוי הנרחבות הנדרשות ממבקש הקפאה והסדר לפי סעיף 350 לחוק החברות. בענייננו, די אם אעיר כי מקום בו מתחבר מציע עם בעלי המניות של חברה קורסת, וזאת ממש בעיצומה של ההתמחרות, הרי שעקרון הגילוי חל בכל תוקפו - חובתו וזכותו של המפרק לדעת, אילו יתרונות הפיק המציע מן החבירה דנן, ומה ניתן לבעלי המניות (על כל החובות שהם חבים כלפי המפרק והליך הפירוק, ואף האפשרות לנקיטת הליכים נגדם, במקרים מסויימים). זאת ועוד; איזון-אינטרסים זה, המטיל חובת תום-לב על מציעים ואוסר על חבירה סודית ביניהם לאחר שנפתחה ההתמחרות, במטרה לנטרל את מנגנון ההתמחרות ולהמנע מעליית מחיר, נדון והובהר היטב אף בפש"ר (ת"א) 2160/04, בש"א 23812/04 עו"ד כהן בתפקידו כמפרק זמני של החברה הגיאוגרפית לטיולים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ ואח',; באותו מקרה, התגלה אכן הסכם סודי בין המציעים, ונקבע כהאי לישנא: "הסכם השותפות הוגש, מצוי בתיק בית המשפט, ומדבר בעד עצמו. הנקודה החשובה לגבי דידי הינו הסעיף בהסכם ממנו עולה כי המתמודדות חברו והגיעו להסכם לפיו למפסידה בהתמחרות ניתנת אופציה ל- 50% ממניות החברה שתוקם לניהול פעילותה של הגיאוגרפית. ההסכם פוגע בעקרונות תום הלב החלים על הליך התמחרות. ספק בעיני אם הסכם כזה איננו נוגד את תקנת הציבור וספק אם הוא הסכם בר אכיפה. זאת, באשר הוא פוגע באושיות הליך ההתמחרות". זאת, כאשר חומרה מיוחדת יוחסה לעובדה כי באותו מקום לא הונחה בפני בעל התפקיד כל הצעה נוספת משמעותית, ואי לכך ידעו שתי המציעות שחברו ביניהן, כי הן חורצות למעשה את גורל ההתמחרות. דברים אלו יפים, במידה רבה, אף למקרה שבפני, בו הוגשה אך במאוחר הצעה מתחרה מטעם אמ.אס.טק, ואף זאת הוגשה באורח שהוא תמוה, כללה תנאים בעייתים מאד, ולא לפי המתווה הנדרש. מן הראוי לציין, כי בפרשת החברה הגיאוגרפית נאמר במפורש, כי אמנם לבית המשפט קיימת סמכות לפסול את שתי ההצעות הנגועות בתכססנות מסוג זה, אולם אין הוא חייב לעשות כן, וזאת במיוחד במקרה בו למעשה לכך בדיוק מכוונים המציעים או אחד מהם. ההחלטה, האם לפסול את ההצעות או לאכוף אחת מהן, או שמא לחלט את הערבויות שהפקידו הצדדים בתוספת הוצאות לדוגמא, מסורות לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה ולתועלת או לנזק שתגרום כל אחת מן התוצאות לקופת הפירוק. בשולי נקודה זו אעיר, כי בכל הנוגע לרפיסקן, הרי שעולה תמונה כי התנהלותה חמורה לכל הפחות כמו אותה התנהלות שנחשפה בפרשת החברה הגיאוגרפית, אם לא חמורה אף יותר - זאת, נוכח העובדה, כי באותה פרשה, לפחות, התרצה המציע וחשף את ההסכם בסופו של יום (אף אם מסיבות משל עצמו, ולא בהכרח למען עמידה בחובות תום-הלב), ואילו במקרה שבפני מסרבים הצדדים לחשוף את ההסכמות, ואי לכך מקימים נגדם חזקה מתחום דיני הראיות, כי חשיפתן היתה מגלה לעין-כל תמונה שהיתה פועלת לרעתם - בין אם באורח דומה למה שארע בפרשת החברה הגיאוגרפית, ובין אם באורח משמעותי אחר. זאת, מעבר לעובדה כי רפיסקן - פשוטו כמשמעו - נתפסה בגרסה שאינה אמת, ואף לא ניצלה, שמא שלא בכדי, הזדמנות להוכיח היפוכו של דבר. לסיכומה של נקודה זו: בכל הנוגע לרפיסקן ולקבוצת המניות, הוכחה אף הוכחה התנהלות חמורה ביותר, שמשמעה חבירה סודית בעיצומה של ההתמחרות, אשר כללה הסכמות סודיות שיתכן והן מרחיקות לכת, ואשר הצדדים סירבו בכל תוקף לגלותן למפרק או לבית המשפט. התנהלות זו, כולל הנסיון המאוחר להכחשה גורפת, ולתליית הקולר במיני תנאים חיצוניים שלא בא זכרם ב"רגע האמת", הינה פסולה באורח חד-משמעי, ולכל הפחות חמורה ממש כאותה התנהלות נשוא פרשת החברה הגיאוגרפית. בכל הנוגע לאמ.אס.טק, הרי שבעניינה הדברים מדברים בעד עצמם, ודומה כי הפסול בהתנהלותה גלויה לעין-כל. אמ-אס-טק עשתה כל שלאל ידה בכדי לחבל בהתמחרות הראשונה - העלתה טענות מרחיקות לכת לפסלות א-פריורית של המציע האחר, כאשר היא יודעת היטב כי בירורן העובדתי יהיה סבוך וידרוש את השהיית ההתמחרות לחודשים ארוכים, ויתכן שאף לשנים, כאשר עסקינן בממכר שהוא קניין רוחני, אשר עשוי לאבד את ערכו ביני לביני; לטענות אלו, כמו גם להעדר כל הצדקה או יכולת לערבבן עם ההתמחרות ולהתנות את הדברים זה בזה, התייחסתי בהרחבה כבר בהחלטתי הראשונה בעניין ההתמחרות. זאת ועוד; בכדי להוסיף ו"לנעוץ מסמרים" בגלגלי ההתמחרות, הגישה אמ.אס.טק הצעה מאוחרת ובעייתית, שלא לפי המתווה שדרש המפרק. זאת, באורח שהוסיף נדבך נוסף להתדיינות, נוכח טענתה כי הצעה זו הינה גבוהה יותר, ולחלופין עסקינן בהצעה יחידה משום שדין הצעת רפיסקן - פסלות. קשה עד מאד שלא לתהות, האם התנהלות זו - כולל העמידה בכל תוקף על הדרישה לערוך בירורים עובדתיים ארוכים טרם הכרעת ההתמחרות - לא באה אלא בכדי "לכופף את ידו של המפרק" ולאלצו לקבל הצעה נמוכה ובעייתית מאד. אותה תכתובת, אשר נחשפה - שמא בשל טעות של אמ.אס.טק ובא-כוחה, - אינו אלא "מסמר אחרון", אשר מתווסף ותומך באורח חד-משמעי ברושם אשר יצרה התנהלותה של אמ.אס.טק ממילא: התנהלות בלתי הגונה, שלא לומר חסרת תום-לב, במטרה לסרבל את הליכי ההתמחרות, זאת תוך שאותה הצעה שהציעה לא היתה אלא כלי לשם סיכול ההליך, אשר אמ.אס.טק אכן הופתעה עד מאד בשל אותה "תהפוכת גורל" אשר הביאה לנסיונו של המפרק לקבלה הלכה למעשה. להשלמת התמונה אעיר; לא מצאתי רבותא בטענות הנוגעות למשרד הבטחון. בעיה אפשרית הנוגעת למשא ומתן מול משרד הבטחון יתכן ואכן עמדה ברקע, ואף שימשה, בשלב השני והמאוחר יותר, עילה למציעים לסגת מהצעותיהם, אלא שאין בכך רבותא לעובדה החד-משמעית, כי רפיסקן ובעלי המניות אכן ביצעו חבירה סודית מאחורי גבו של המפרק, בעת ההתמחרות, כאשר הצעת רפיסקן עוד עמדה בתוקפה; וכי אמ.אס.טק, שרשאית אף רשאית היתה להמנע מהגשת הצעה, לו סברה כי הממכר אינו ראוי וכדאי עבורה, הציעה את הצעתה הבעייתית והמאוחרת, וזאת אגב דרישה לבירורים עובדתיים ולפסילה א-פריורית של רפיסקן. ספק גדול, אם יכולה הבעיה שהציב משרד הבטחון, מהותית ככל שהיתה, אם היתה, לשמש "עלה תאנה" לשני הצדדים או למי מהם. משהגענו לכאן, עולה כי לו היינו עומדים לאחר ההתמחרות הראשונה, הרי שאין ספק כי היה חל כאן, ואף ביתר שאת, הרציונל נשוא פרשת החברה הגיאוגרפית, קרי - בית המשפט יכול היה לשקול, לפי נסיבות המקרה ותועלת קופת הפירוק, את הסנקציה שישית על כל אחד מהצדדים אשר נמצא כי התנהלותו היתה שלא כדין ותרמה לחבלה בהתמחרות. אין ספק, כי הסנקציה של חילוט ערבויות והטלת הוצאות היתה אפשרית, מה גם שהינה חמורה פחות מאכיפת ההצעה ככתבה וכלשונה. עתה מן הראוי לדון בסוגיה האחרונה והחשובה שעולה בנסיבות המקרה - האם העובדה כי המפרק בחר שלא להכריז על זוכה, וכי בית המשפט המשיך בקו זה והכריע על התמחרות חוזרת במתווה אחיד, מהווה ניתוק של הקשר הסיבתי, או "מחיקה ומעבר דף" אשר ביטל את ההצעות הקודמות כמו לא היו?על-פניו, המדובר בטענה שובת-לב שאינה מופרכת באורח עקרוני.אין ספק, והדבר הובהר בפסיקה בעבר, כי מפרק (או בית המשפט עצמו) הבוחר שלא לאשר זכיה בהתמחרות ולצאת להתמחרות חדשה, בין אם מתוך תחושה כי ההצעות שהוגשו אינן מיטביות ובין אם מסיבה אחרת, לגיטימית ככל שהתא, נוטל על עצמו סיכון ביודעין. סיכון זה, הינו כי עקב שינוי נסיבות, לרבות ובעיקר עקב אפשרות לשחיקת ערכו של הממכר, לא יוגשו הצעות חדשות מספקות, ובסופו של דבר ישארו המפרק והקופה "קירחים מכאן ומכאן" (לעניין זה ראה בין היתר פש"ר 2427/04, בש"א 3930/08 הררי נ' דהן,; הדברים שנאמרו שם לעניין נוקשות של מציע שהגיש הצעה מוגבלת בזמן, יפים בשינויים המחוייבים, ואף מכח קל וחומר, למצב בו המפרק או בית המשפט מסרבים להכריז על הצעה זוכה ועורכים התמחרות חדשה). כל אותם דברים טובים ויפים, ואכן כזה הוא הדין החל, מקום בו המפרק, בית המשפט של חדלות פרעון או שניהם בוחרים "ליטול סיכון" לשם שיפור ההצעות העומדות על הפרק. אלא מאי? נקל לראות, כי המקרה שבענייננו שונה בתכלית. בנסיבות המקרה, אין עסקינן במפרק אשר סירב לכבד את תוצאותיה של התמחרות, במטרה "לסחוט" מן הצדדים הצעה טובה יותר. עניין לנו בתוצאה, אשר הוכתבה בשל התנהלותם הפסולה של שני הצדדים להתמחרות, עליה עמדתי בהרחבה בחלקה הקודם של החלטתי. התנהלות זו - כאשר כל אחד מהצדדים נאחז בהתנהלותו של משנהו ומתבסס עליה בהעלאת טענות פסלות כנגדו, היא זו שהובילה, במישרין, לנסיון "להחלץ מהמיצר", שבוטא בהחלטה מיום 11.5.10. זאת, כאשר החלופה האחרת שעמדה לא היתה קבלת הצעה נמוכה יותר, אלא התדיינות ארוכה שסופה מי ישורנו בטענות העובדתיות של הצדדים. אותם צדדים עצמם, אזכיר, הם העלו שהעלו בשלב השני את חלוף הזמן כנימוק מרכזי לנסיגה מהצעותיהם. בכך, שונה הדבר מכל אותן פרשיות בהן יזם בעל התפקיד התמחרות חדשה במטרה להאמיר את התמורה. ההבדל הינו, כי קיים קשר ישיר בין ההתנהלות הפסולה של המציעים עצמם לבין ההכרח שהתעורר לקיים התמחרות נוספת - האחד, חיבל בהתמחרות ודאג להוציא ממנה מציע שלישי, בהסכם סודי אשר אותו סירב לחשוף לעיני בית המשפט; האחר, פעל במפגיע בניגוד להלכת ע"א 509/00, הגיש הצעה במתווה שונה ובעייתי, ובדיעבד הסתבר כי ככל הנראה (וודאי שלפי מאזן ההסתברות) כלל לא התכוון לעמוד מאחוריה. יוצא, כי טענה זו של "ניתוק הקשר הסיבתי" אותה מעלים כל המציעים, טומנת בחובה יותר משמץ היתממות, וזהו שם התואר הזהיר ביותר שניתן לכנות התנהלות זו של המתחרים. זאת, כאשר עניין לנו בפרשיה אחת, בה משתתפים אותם שחקנים עצמם, כאשר הפרק השני אינו בא לעולם אלא בשל התנהלותם בפרק הראשון. לעניין זה, הרי שטענה זו של "כאשר עשיתי, לא התכוונתי, וכאשר התכוונתי, לא עשיתי", מזכירה עד מאד את אותה פרשיה ידועה מן המשפט האנגלי, בה בלם נהג את מכוניתו כאשר הגלגל "נח" על כף רגלו של השוטר שסימן לו לעצור בצד הדרך. זאת, כאשר מוסכם היה, כי באותו שלב ארע הדבר בטעות; אלא שאז, בעוד הגלגל מונח היכן שנעצר, נקט הנהג ב"שב ואל תעשה", ונותר כאשר הגלגל "נח" על כף רגלו של אותו שוטר ביש-מזל. אלא, שבית המשפט בחר באותו שלב לדחות על-פניה את אותה טענה של "שני פרקים נפרדים", כאשר האחד מכיל מעשה, אך לא כוונה פלילית; ואילו האחר מכיל כוונה פלילית, אך אינו מכיל מעשה כלשהו. זאת, תוך קביעה כי עניין לנו במעשה מתמשכת, אשר תחילתו עם ראשית הפרשיה העובדתית וסיומו אך ורק עם סיומה. אכן, אין אנו עוסקים במקרה הנוכחי, במשפט פלילי ובכוונה פלילית, אולם דומה כי אותו הגיון משפטי יפה אף יפה אף לעניננו, וזאת בשינויים המחוייבים. משיצרו שני המציעים, בהתנהלות פסולה, את המצב העובדתית ש"סייע" מאד למפרק ולבית המשפט לבחור בין הרע לגרוע, ולהכריז על התמחרות שניה שמטרתה לאזן בין הצדדים ולטפל בבעיית המתווה השונה של ההצעות, הרי שאין הם יכולים ליצור הפרדה מלאכותית בין "פרק ראשון", בו לכאורה "יש כוונה (קרי, התנהלות פסולה), אך אין מעשה (קרי, לא בשלב זה נוצר הנזק של העדר הצעות ופגיעה קשה בקופת הפירוק)", לבין הפרק השני בו "יש מעשה, אך אין כוונה" (משום שלכאורה, בשלב זה נמחקו ההצעות הקודמות ונפתח 'דף חדש' בדמות ההתמחרות השניה).יוצא, כי בין אם היתה ההתמחרות השניה בגדר אילוץ, ובין אם בגדר טעות בשיקול הדעת, הרי שאין המתמחרים יכולים "לרחוץ בניקיון כפיהם", ולנתק את עצמם מן התוצאות. אכן, בנסיבותיו המיוחדות מאד של המקרה דנן, בפרשיה עובדתית ומשפטית אחת של הליכי התמחרות, אשר יש לראותה, על כך שלביה, כפרשיה אחת. אי לכך, כוונתם הפסולה של המציעים בשלב הראשון קשורה בקשר סיבתי בל-ינתק לתוצאות המזיקות בשלב השני. אחזור ואזכיר, למען לא תהא התמונה חסרה, כי לו עסקינן היה במתמחרים "רגילים", הרי שההתמחרות הראשונית היתה נגמרת בקבלת ההצעה הזוכה, הא ותו-לא; ולכל היותר, היתה אמ.אס.טק מגישה הצעה מאוחרת, שסביר להניח כי היתה נפסלת בנסיבות שכאלו נוכח הלכת ע"א 509/00. אלא, שהצדדים, בהתנהלותם החריגה, הם אלו שיצרו את התסבוכת אשר הביאה לתוצאה נשוא פסק הדין הראשון, ואין הם יכולים להתכחש, במאוחר, לאחריותם למה שארע. לא נותר אלא להחליט מהו הדין הראוי בנסיבות המקרה.אכן, לדאבון הלב, נוכח הזמן הרב שחלף, אשר יתכן מאד שאכן השפיע על ערך הממכר, ספק גדול אם ניתן לאכוף אחת ההצעות, וודאי שלא את הצעתה של רפיסקן, הנעדרת את הבעייתיות נשוא הצעתה של אמ.אס.טק. זאת ועוד; אכן, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי נוכח עריכתה של התמחרות חדשה, לכאורה יש בכך בכדי להשפיע על תוקפן של הצעות קודמות. עם זאת, נוכח הנסיבות החמורות שנחשפו, הרי שיש אף יש מקום לבחור בחלופה האחרת שהוזכרה בעניין החברה הגיאוגרפית, ואשר עליה למעשה נסב הדיון האחרון שנערך בפני - קרי, לעשות שימוש בסנקציה של חילוט ערבויותיהם של אלו מן המציעים אשר הפקידו ערבות, כמו גם חיובן בהוצאות בסדר גודל אשר יהלום הן את חומרת התנהלותן, והן את נזקה של קופת הפירוק. זאת, בין היתר, על רקע היות הערבויות מעצם טיבן - כלי אשר נועד להבטיח את רצינותם של המציעים, כמו גם להרתיעם מהתנהלות חסרת תום-לב אל מול המפרק. אי לכך, הנני מורה על חילוט לאלתר של כל ערבויות המציעים. כמו כן, הרי שבנסיבות המקרה ישאו כל אחד משלושת המציעים - רפיסקן, קבוצת בעלי המניות ואמ.אס.טק, בהוצאות המפרק ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 100,000 ₪ כל אחת. כל הסכומים דלעיל ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום, י"א שבט תשע"א, 16 ינואר 2011, בהעדר הצדדים. התמחרות