החלקה על שמן על הרצפה רקע וטענות הצדדים לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1978, בשתי תאונות עבודה שאירעו לו לטענתו, בזמן שעבד כמתדלק בתחנת דלק של הנתבעת בכפר נין (להלן: "התחנה"). תאונה ראשונה הינה מיום 30.11.02. לטענת התובע, בתחילת המשמרת ובסמוך לשעה 22:25 "החליק על הרצפה כתוצאה מהשלכת שומנים על הרצפה ו/או מים שפוכים" (להלן: "התאונה הראשונה"). בתאונה זו נפגע התובע לטענתו בראש ובגב ונאלץ להיעדר מהעבודה מיום התאונה ועד 9.3.03. תאונה שנייה מיום 11.3.03 אירעה אף היא בתחילת משמרת, למחרת היום בו שב התובע לעבודה אצל הנתבעת לאחר חופשת המחלה בעקבות התאונה הראשונה. לטענת התובע, נדרש להרים מכונת שתייה השוקלת מעל 50 ק"ג ועל כן נתפס לו הגב (להלן: "התאונה השנייה"). עקב כך נאלץ להיעדר מהעבודה על פי טענתו פרק זמן של 3 חודשים. שתי התאונות הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונות עבודה". לטענת התובע, התאונות נגרמו בשל רשלנות הנתבעת שבאה לידי ביטוי בעיקר בכך שלא דאגה לניקיון רצפת התחנה משומנים ומים, לא דאגה לבטיחות ולפיקוח בעבודה, לא סיפקה לתובע נעלי עבודה מתאימות ולא דאגה לו לעזרה בהרמת מכונת השתייה. על פי כתב התביעה, התובע מבקש לפצותו בגין כל אחת מהפגיעות עבור אובדן שכר עבודה חלקי לעבר בסך 3,400 ₪, אובדן הנאות החיים בסך 2,500 ₪ ובגין כאב וסבל בסך 35,000 ₪. מעבר לראשי נזק אלו ולסכומים הנקובים בצידם לא מתבקש פיצוי נוסף. התובע אינו טוען לנכות צמיתה כתוצאה מהתאונות וכאמור גם לא לנזקים עתידיים. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את חבותה כלפי התובע וכן את עצם התרחשות התאונות ונסיבותיהן. כמו כן הכחישה את הטענות לעניין הנזק. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ומטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מנהל התחנה. בתיק התקיימה ישיבת הוכחות בה נחקרו התובע ומנהל התחנה והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. דיון ומסקנות לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי במכלול הראיות שהונחו לפני, הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל לגבי שתי התאונות. נסיבות התאונות לטענת הנתבעת בסיכומיה, התובע ביים את שתי התאונות במטרה להביא לפיטוריו לצורך קבלת פיצויי פיטורין להם נזקק לשם הקמת העסק שמפעיל היום. לטענתה, עדות התובע באשר לנסיבות התאונות הינה עדות יחידה ללא סיוע, מלאה בסתירות. כן נטען, כי יש לזקוף לחובת התובע אי הבאה לעדות את החבר שהסיע אותו לחדר המיון ואת העובד המתדלק שעבד במשמרת שלפניו. איני מקבלת טענות אלו של הנתבעת. לא מצאתי סתירות או חוסר סבירות בגרסאות שמסר התובע באשר לנסיבות שתי התאונות ובוודאי לא כאלו אשר יכלו לערער אותן גרסאות. הגרסאות שמסר התובע בהזדמנויות השונות היו עקביות, קוהרנטיות ונתמכו בראיות שונות כפי שיפורט. כמו כן, עדות התובע לפני כאשר נחקר על התאונות ועל הנסיבות הקשורות בהוכחת רשלנות הנתבעת הייתה אמינה בעיני, לרבות באשר לסיבת ההחלקה בתאונה הראשונה. אכן התובע לא דיווח לנתבעת בתצהיר תשובות לשאלון על תאונות קודמות בהן נפגע בגבו, ומכאן ניתן לכאורה ללמוד שהתובע ביקש להסתיר תמונה מלאה על מצבו הרפואי עובר לתאונה נשוא התיק שלפני, אולם איני יכולה לשלול את הסבריו בחקירה הנגדית, כי לא ציין זאת מאחר וסבר שאין המדובר בפרטים רלבנטיים ונוכח "היקף התיק" מאחר ואינו טוען לנכות. הסתרה של מצב רפואי קודם יכולה לערער טענות של נפגע לעניין היקף הנזק לו טוען, אולם במקרה זה התרשמתי, כי אין בכך כדי לפגוע במהימנות עדות התובע ולגרוע ממשקלה באשר לעצם קרות התאונה ונסיבותיה. התובע, אם כן, עבד כמתדלק יחיד בתחנה בשתי התאונות ועל כן לא היו להן ולנסיבותיהן עדי ראיה מלבד התובע עצמו. התאונה הראשונה באשר לתאונה הראשונה, לתצהיר עדות ראשית של התובע צורף דו"ח חדר מיון מבית חולים "העמק" ממנו עולה, כי נבדק שם כחצי שעה לאחר שעת התאונה הנטענת ובכל מקרה במועד בו אמור היה לעבוד בתחנה. הגרסה אותה מסר התובע בסמוך לתאונה לצורך הטיפול הרפואי בו הייתה: "לדבריו היום בזמן עבודתו נפל ונחבל בראש וגב". גרסה זו מלמדת על עקביות התובע במסירת נסיבות התאונה. יתרה מזאת, התנהלות הנתבעת לאחר האירוע ואישורה את פרטי התאונה בחתימתה על בל/250 מהווה תמיכה לעדות התובע. בטופס נרשם, כי התובע החליק בשעה 22:25 ונפגע בראש ובגב. חתימת הנתבעת על טופס זה יש בה כדי להוות "הודאת בעל דין". לעניין זה ראו דברי י. קדמי בספרו על הראיות (תשס"ד), עמ' 1027 : "אין מניעה לכך שהודאת בעל דין תיווצר על ידי אימוץ גרסה של אחר...כך למשל, מקום שמעביד מאשר ע"ג טופס של הביטוח הלאומי את גרסת עובדו בדבר נסיבותיה של תאונת עבודה שהוא, העובד, נפגע כתוצאה ממנה- ניתן יהיה לראות ב"אישור" כזה משום "אימוץ" של גרסת העובד, באופן שהגרסה הופכת להיות, לכאורה, להודאת בעל דין של מעביד בדיון שמקיים נגדו העובד בקשר לאותה תאונה". מנהל הנתבעת העיד, כי רשם בטופס את שהתובע אמר לו וחתם על זה ועל כן איני מקבלת טענתו, כי אין בכך כדי לאשר את גרסת התובע. מנהל התחנה הכחיש אמנם, כי התובע התקשר אליו באמצע הלילה לאחר התאונה הראשונה והכחיש שהנחה אותו באותה שיחה לגשת לטיפול רפואי ולסגור את התחנה עד לבוא מתדלק מחליף, אולם בעדותו מסר, כי הגיע למחרת התאונה לתחנה ואז נודע לו שהתובע החליק ועל כן דיבר התובע עם עובד אחר שבא להחליפו. כן מסר, כי לא התעסק בשאלה האם התחנה נסגרה או לא, אלא התעסק בעניינו של התובע. הנתבעת חזרה להעסיק את התובע לאחר שחזר מחופשת המחלה בגין אותה פגיעה. מכאן ניתן ללמוד, כי הנתבעת לא הטילה ספק אותה עת בקרות התאונה ובנסיבותיה שנמסרו ע"י התובע ובוודאי שלא ייחסה לתובע, שעבד בשירותה תקופה לא קצרה ללא שהיו לגביו תלונות, כוונות מרמה. לכך מתווספת העובדה, כי בתצהיר עדות הראשית מטעם הנתבעת לא נשללת האפשרות, כי התאונה בנסיבותיה אירעה, אלא ההתייחסות לנסיבות הייתה במישור התמודדות עם טענת הרשלנות המיוחסת לנתבעת. יש לזכור, כי מי שמסר את התצהיר הינו אותו אדם שאישר את גרסת התובע בטופס בל/250 ואין אזכור בתצהירו לכך שאינו עומד מאחורי הפרטים שאישר. יצוין, כי גם בכתב ההגנה מופיעה הכחשה כללית בלבד באשר לעצם קרות התאונה ונסיבותיה. אי לכך לאחר שקיבלתי טענות התובע לגבי אופן התרחשות התאונה הראשונה, איני זוקפת לחובתו אי הבאה לעדות את החבר שהסיע אותו לחדר המיון לצורך קבלת טיפול רפואי. הנתבעת אף לא ביססה בחומר הראיות את השערתה היום, כי התובע ביים את התאונה בכוונת מרמה. מרכיב מרכזי בהשערה זו והוא המניע לביום התאונה קרי היזקקות התובע לפיצויי פיטורין לצורך הקמת/ביסוס עסק אותו התכוון לפתוח ללא קשר לפגיעה, לא הוכח, וממילא אין בו כשלעצמו כדי להוכיח שהתובע ביים את שתי התאונות. גם אם התובע אכן פתח עסק "מעכשיו לעכשיו" וגם אם שעות פעילות התחנה לא אפשרו יותר את העסקתו, מדובר בהשערה מרחיקת לכת. זאת ועוד, איני מקבלת טענות הנתבעת באשר לחוסר סבירות והיגיון בגרסת התובע. לא מצאתי בעייתיות בעדות התובע בבית המשפט, כי החליק על המדרכה ולא על רצפת התחנה כפי שמסר בתצהיר עדותו. מעיון בתמונות שצורפו לתצהיר מנהל התחנה ניתן לראות "מדרכות" בשטח התחנה בסמוך למתקני התדלוק ובכל מקרה, ציון "רצפת התחנה" אינו מוציא מתוכו גם את שטח המדרכות שבתחנה. ציון מדרכה לעומת רצפת התחנה בוודאי שאינו מהווה במקרה זה סתירה היורדת לשורשו של עניין. גם לא ראיתי חוסר סבירות בכך שהתובע לא העיר לעובד אחר שסיים משמרת מבלי שניקה את הרצפה. התובע העיד, כי אינו סבור שתפקידו לעשות כן ואני מקבלת עדותו זאת. על אף היות התובע עובד ותיק איני סבורה, כי מתפקידו להורות לעובד אחר להישאר מעבר לשעות המשמרת על מנת לנקות את התחנה זאת במיוחד נוכח עדותו שלא נסתרה, כי במשמרת ערב "הורידו מתדלק", ומכאן שלדעת התובע, לא היה באפשרות אותו עובד להספיק לנקות במשמרתו. אף לא מצאתי סתירה בין האמור לעיל לטענת התובע, כי חובת הניקיון הייתה מוטלת על אותו עובד או לעדותו, כי פנה מספר פעמים למנהל שלו בטענה "כי משאירים את התחנה מלוכלכת ואני מנקה". יצוין, כי טענת התובע שהתכוון לטעון בתצהירו, כי היה על העובד האחר לנקות את הרצפה אכן אינה עולה מהאמור בתצהיר, אולם איני רואה בכך סתירה שיש בה כדי לקעקע את גרסת התובע, במיוחד על רקע מכלול הראיות שלפני. בנוסף, לא מצאתי אי סבירות בטענת התובע, כי בתחילת המשמרת היה עומס של מכוניות המחכות לתדלוק. התובע הסביר, כי התחנה ממוקמת על כביש ראשי וכי עד שעת חצות לפחות קיימת תנועת מכוניות ערה. מכאן, שגרסתו לפיה היה עסוק ברבע השעה השנייה של משמרתו (ברבע הראשון לטענתו ערך חפיפה עם העובד שסיים) בשירות הלקוחות ועל כן לא יכול היה להתפנות לניקוי התחנה בהחלט מתקבל על הדעת. יצוין, כי מנהל התחנה העיד שיש באפשרותו לדעת על פי דו"חות המכירה את מספר המכוניות שנכנסו לתחנה לצורך תדלוק (לטענתו מתדלקות 7-8 מכוניות בלילה) ועל כן לכאורה היה באפשרותו לסתור את עדות התובע בעניין עומס המכוניות, אולם הוא לא עשה כן. תאונה השנייה באשר לתאונה השנייה, הרי מרבית מהאמור לעיל יפה גם לעניין הוכחת גרסת התובע לגבי תאונה זו. מנהל התחנה אימץ ואישר בחתימתו על טופס בל/250 את גרסת התובע לפיה נפגע בגבו במועד הנטען כתוצאה מהרמה של מכונת שתייה. איני מוצאת לזקוף לחובת התובע את העובדה, כי כאשר ציין בתצהירו שהמכונה שוקלת 50-60 ק"ג לא פירט כי הכוונה למכונה עם הנוזל שבתוכה ולא מכונה ריקה. התובע ציין את משקל המכונה שהעריך בעת שהרים אותה. איני נדרשת להכריע בשאלה האם לא החליפו את נוזלי השתיה במכונה חודשים רבים, אולם אין בטענה זו של התובע, רק מפני שמשמעותה פגיעה בשמה הטוב של הנתבעת, כדי להצביע על חוסר סבירות בגרסתו. לסיכום, אני מקבלת גרסת התובע באשר לנסיבות שתי התאונות. כעת נותר לבחון האם הנתבעת התרשלה כלפי התובע וכי התרשלותה זו גרמה לתאונות ולנזק הנטען. רשלנות הנתבעת לצורך ביסוס אחריות בעוולת רשלנות יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות וקשר סיבתי בין ההפרה לנזק. המבחן לאורו נבחנת חובת הזהירות הנו מבחן הצפיות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). הלכה פסוקה, כי מעביד חב חובת זהירות לעובדיו. מכאן שעל הנתבעת הייתה מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התובע לשמור במהלך העבודה על ביטחונו ושלמות גופו. במסגרת חובה זו, היה עליה לדאוג, בין היתר, לשיטת עבודה בטוחה ולנקוט צעדים סבירים על מנת למנוע סיכונים מיותרים מהתובע הניתנים מבחינתה לצפייה מראש בהתאם לאופי העבודה וטיבה. בהלכה אף נקבע, כי על מעביד לקחת בחשבון בזמן נקיטת אמצעי הזהירות, כי עובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך ביצוע העבודה. חובת מעביד לשלום עובדיו אינה מוחלטת, שכן המעביד אינו בגדר מבטח כנגד כל תאונה שעלולה לקרות בעבודה (ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3) 345) וטיבה של חובת הזהירות הקונקרטית נבחן לאור מהות הסכנה שנוצרה בנסיבות הספציפיות של המקרה; מיהות הניזוק שהועמד בסכנה והערך שעליו חפצה החברה להגן מפני הסכנה (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72). בפסק דין בעניין מלון רמדה נקבע, כי אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. להבדיל מכך, נקבע, כי הימצאות שמן על רצפת מטבח היא בחינת "סכנה בלתי רגילה" שכן טיבו של השמן שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה והעובדה כי השמן נמצא במטבח, אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה. סכנת החלקה משמן ונוזלים אחרים בתחנת דלק, אינה יכולה להיות נתונה במחלוקת. הצורך ברצפה מונעת החלקה ובשאר אמצעי הזהירות לגביהם אין מחלוקת בין הצדדים, מעיד גם הוא על סכנה זו. העובדה שהימצאות נוזלים הנפלטים מכלי רכב שסרים לתחנה לצורך תידלוק הינה חלק בלתי נפרד מפעילות תחנת דלק, אינה משנה ממהות הסכנה כפי שצוין בפסק דין בעניין מלון רמדה לגבי הסכנה שבהימצאות שמן במטבח. השאלה היחידה שעלינו לשאול עצמנו, האם ננקטו אותם אמצעים חיוניים לצורך צמצום סכנת ההחלקה. מגרסת הנתבעת עולה, כי לכאורה צפתה את הסכנה בהחלקה ועל כן נקטה לגישתה באמצעים מספיקים לצמצום סכנת ההחלקה. מנהל התחנה טען בתצהירו, כי התחנה בדרך כלל מתוחזקת היטב ומוארת והותקנה בה רצפה מיוחדת למניעת החלקה בעלת דרגת חיכוך גבוהה המיועדת למוסדות ומפעלים שמתעסקים עם שמנים ודלקים. כמו כן, אחת לחודש היה נפגש עם עובדי התחנה ומעביר להם הוראות בטיחות לרבות הוראה לנקות את התחנה כל אימת שחומר כלשהו נשפך ולשם כך אף סופק להם חומר "קלינר" שהיה בהישג ידם. כמו כן טען, כי ההוראה לנקות הייתה לגבי כל היום ולא רק בסוף משמרת וכי אם התובע הבחין שהרצפה מלוכלכת היה עליו "לנקות את הרצפה באופן מיידי" לפני ביצוע כל פעולה אחרת, שכן הדבר הכרחי לצורך שמירת ביטחון העובדים והלקוחות כאחד. בנוסף, קיימת הוראה לעובדים להגיע לעבודה עם נעל סגורה בעלת סוליית גומי וכי "הדבר נבדק ונאכף באופן קפדני". יתרה מזאת, לו היה פונה אליו התובע בבקשה, כי יספק לו נעלי עבודה מתאימות היה דואג לספקן על אף שהנתבעת אינה מחויבת לעשות כן. לטענתו, התובע כלל לא פנה אליו בבקשה כזו. מעדות מנהל התחנה לפני, הרושם שנוצר אצלי שונה מהאמור בתצהיר וסבורני שהנתבעת לא הוכיחה כי נקטה באמצעים מספיקים למניעת ההחלקה בזמן העבודה. גם אם אקבל טענת הנתבעת, כי הותקנה רצפה בעלת מקדם חיכוך גבוהה, עדיין לא הוכח לי טיבה וכי יש בה כדי לצמצם את סכנת ההחלקה עד כדי לפטור את הנתבעת מנקיטת אמצעים חיוניים נוספים. לא הוכח לי, כי הרצפה מונעת החלקה גם כאשר היא מלוכלכת בכתמי שמן ונוזלים אחרים. מנהל התחנה העיד, כי העובדים חתומים על חוברת נהלי בטיחות שם מצוין שהם מחויבים להגיע עם נעליים סגורות (לא ציין סולית גומי כפי שטען בתצהיר). מנהל התחנה לא הביא עמו את החוברת ואני זוקפת זאת לחובת הנתבעת ואיני מקבלת את הסיבה לכך שציין מנהל התחנה כי זה לא נשאל בתצהיר. כתב התביעה מעלה בבירור טענות שעניינן הפרת החובה לדאוג לבטיחות בעבודה והעובדה שקיימת בידי הנתבעת ראיה שעשויה הייתה לכאורה לחזק עמדתה כי דאגה לבטיחות ואשר לא הובאה, פועלת לחובתה. בנוסף, מנהל הנתבעת העיד, כי אינו מוודא האם העובד הבין את ההנחיות עליהן חתום. משנשאל האם בדק שהתובע קרא והבין אותן ענה: "אני לא יכול להיכנס לו לראש". עוד אציין, כי אם יש לזקוף לחובת מי מהצדדים את אי הבאת העובד במשמרת הערב לעדות, הרי שיש לעשות כן כלפי הנתבעת. עבור התובע מדובר בהבאת עובד לעדות על מנת שיעיד, כי לא מילא אחר הוראות הבטיחות שהטיל עליו המעביד ולכן נגרמה התאונה. לגבי הנתבעת עסקינן בנטל שעבר אליה לאחר שהתובע הוכיח את הנסיבות המפורטות בחלקו הראשון של דיון זה, להוכיח כי נקטה בכל האמצעים לצמצום הסכנה כאמור. עדות העובד אם הייתה תומכת בכך הייתה יכולה להיות לה לעזר רב. יתרה מזאת, לנתבעת יכולת טובה יותר לברר מי היה אותו עובד, שכן לטענת מנהל התחנה בעדותו הוא יכול לדעת אם עובד הגיע לעבודה אם לאו לפי סידור העבודה. העובדה שהנתבעת אינה נוהגת לספק לעובדים נעלי עבודה, עדיין אינה מלמדת על שאינה מחויבת לעשות כן ואך מתבקש, כי תעשה כן לאור טיבה של סביבת העבודה וסיכוניה. העובדה, כי מנהל התחנה נכון לעשות מאמץ ולספק לעובדים נעלי עבודה אם היו מבקשים זאת וכי הסיבה היחידה שמסר בתשובה לשאלה מדוע אינו מספק זאת לשאר העובדים הייתה "כי אין לנו בנוהל לספק להם נעלי עבודה", מלמדת אף היא על צורך זה. בענייננו, התובע לא הוכיח, כי בהפרת חובה זו היה כדי להגביר את סכנת ההחלקה או שלא למנעה זאת מכיוון שהתובע לא פירט אילו נעליים נעל במועד התאונה ומכאן שאיני יכולה לקבוע, כי העובדה שלא נעל נעליים מסוג זה שהנתבעת לא סיפקה או שלא הקפידה על נעילתם, תרמה במידה זו או אחרת להחלקה. ברם, כן מצאתי להטיל על הנתבעת אחריות משהגעתי למסקנה, על בסיס העדויות, כי גם אם הוטלה על העובדים ההוראה לדאוג לניקיון התחנה, הנתבעת לא נקטה את האמצעים לאפשר להם לעשות כן. לא סבירה בעיני תשובת מנהל התחנה, כי עובד אמור שלא לקבל משמרת מידי עובד קודם אם התחנה אינה נקייה. התובע תיאר, ועדות זו הייתה אמינה בעיני ולא נסתרה, כי ברבע השעה הראשונה למשמרת עושים חפיפה עם המתדלק שמסיים. פרק זמן זה מוקדש לבדיקת מלאי וכספים וכי מדובר בדברים קטנים שיש לבצע בקפדנות שכן בכל חסר מחויבים העובדים במשכורתם. בשלב זה לא מתאפשר לבצע סיור בתחנה ש"היא לא קטנה". בהמשך, ועד שארעה התאונה, היו לטענת התובע "מכוניות ללא הפסקה" והנתבעת לא הצליחה לסתור זאת. טענת התובע, כי בשעה זו של המשמרת הייתה תנועת מכוניות בתחנה מתקבלת על דעתי ולא נסתרה כאמור למרות שבנקל יכולה הייתה הנתבעת לסתור זאת ע"י הצגת דו"ח מכירת דלק מאותה שעה. יצוין שהטענה, כי באותו יום בתחילת המשמרת היה מספר רב של מכוניות עדיין אין בכך לסתור את השיקול כלכלי ביסוד החלטת הנתבעת לסגור את "משמרת הלילה" מכיוון שבממוצע לא מתדלקות די מכוניות במשמרת זו. טענת הנתבעת כפי שעולה מחקירת התובע, כי היה על התובע שהיה מתדלק יחיד, או על אותו עובד במשמרת ערב, שעבד גם הוא לבדו, "לקחת חצי דקה" על מנת לנקות את כתם השמן, אינה מקובלת עלי. התובע תאר, כי מבחינת סדר הקדימויות על פי הוראת הנתבעת היה על העובדים לשרת את הלקוחות. בנסיבות בהן יש עומס עבודה והתובע מתדלק יחיד, איני מצפה ממנו להפסיק את עבודתו ולדאוג לניקיון התחנה. יצוין, כי אני מקבלת את טענת התובע שכן היא מסתברת בעיני לאור סביבת העבודה בה מדובר, כי לא מדובר בהפסקה של חצי דקה. לו חפצה הנתבעת, כי התובע ידאג לניקיון התחנה לפני שהוא משרת את לקוחות התחנה שכן הדבר אף לבטיחות קהל הלקוחות, היה עליה להבהיר לו זאת ולוודא, כי כך נוהג בפועל. אמצעי מתקבל יותר על הדעת שהנתבעת בחרה שלא לנקוט בו משיקולים כלכליים שלה, הינו העסקת עובד נוסף, לכל הפחות בשעות בהן עדיין יתכן עומס של לקוחות. אולם מנהל הנתבעת אישר, כי על פי הנחיות שקיבל הותאם מספר המתדלקים לכמות המכירות וכי בשל המכירות הנמוכות היה מתדלק אחד בכל משמרת. זאת ועוד,טענת מנהל התחנה, כי הוא מורה לעובדים לסרב לקבל משמרת "לא נקייה", גם אם נכונה, נראה כי אינה מתאימה לשיטת העבודה המתוארת על ידי התובע. כמו כן, טענת מנהל התחנה, כי "העובדים מסתדרים ביניהם" מעידה, כי אינו יודע בפועל ואף אינו מוודא האם הוראה זו ישימה. לאור האמור לעיל, סבורני, כי הוכחה רשלנות הנתבעת בכל הקשור לתאונה הראשונה. איני רואה מקום להטיל על התובע בנסיבות העניין "אשם תורם" שכן בסיטואציה המתוארת כאמור לא ראיתי לנכון לצפות מהעובד לנקוט פעולות שלא נקט כפי שטוענת הנתבעת. גם לעניין התאונה השנייה הוכחה רשלנות הנתבעת. כאמור, נסיבות התאונה הוכחו על ידי התובע כמפורט לעיל. הנתבעת גם אינה מכחישה שהוצאת מכונת השתייה מהמשרד החוצה מידי בוקר לרווחת הלקוחות הייתה הנחיה שלה. לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח שהמכונה שקלה 50-60 ק"ג שכן הודה בעדותו שלא שקל אותה, אלא שבנסיבות העניין סבורני, כי מוטל על הנתבעת הנטל להראות שעל אף שהתובע נפגע בגבו מהרמת מכונת שתייה, עדיין לא מדובר בתוצאה של הפרת חובה שלה כלפיו. לכן, מצופה מהנתבעת היה להראות שהמכונה אשר נמצאת בהישג ידה ובשליטתה הייתה במשקל שלא היווה סכנה לתובע. יצוין שבעוד מנהל הנתבעת מסר נתונים מדויקים אודות מידות המכונה, אזי את משקלה ידע רק להעריך. אף זה עומד לחובת הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת, כי גם אם הרים התובע את המכונה עם הנוזלים שבתוכה, הרי שעשה זאת בניגוד להנחיות לרוקן את המכונה עם לילה להכניסה למשרד ולהוציאה בבוקר אל מחוץ למשרד כשהיא ריקה מנוזלים. על כן טוענת הנתבעת יש להטיל על התובע "אשם תורם" בשיעור מכריע לאור מצבו הרפואי בגב ולאור עדותו, כי יום קודם ביקש מעובדי המסעדה שליד להוציא עבורו את המכונה. גם בעניין זה התרשמתי שהנתבעת לא נקטה במלוא האמצעים על מנת להבטיח את הבטיחות העבודה. האמנתי לתובע, כי נהוג היה שלא לרוקן את המכונה בסוף המשמרת לפני שהכניסו אותה לתוך המשרד. מנהל התחנה ציין, כי מדובר בהנחיה לעובדים לרוקן את מכונת השתייה וכי די בכך ואין לצפות ממנו לבוא ב- 22:00 לבדוק זאת כפי שאין לצפות ממנו לבדוק כל היום אם "עובדים עם נעלי עבודה או כפכפים". אלא שמנהל הנתבעת לא ציין, כי מוודא קיומה של ההנחיה בדרכים אחרות אפשריות, כגון בדיקה כללית אקראית אחת לפרקים, או בדיקה עם העובדים באם פועלים על פי הנחייתו. יצוין, כי הנתבעת עצמה מדגישה את חשיבות החלפת נוזלי השתייה לשמה הטוב. זאת ועוד, איני מסכימה עם טענת הנתבעת כפי שעולה מהחקירה הנגדית של התובע, כי היה על התובע לבקש מעובדים שאינם שייכים לתחנה לסייע לו בהרמת המכונה וכן קיבלתי גרסת התובע, כי היה צורך דחוף להוציא את המכונה מהמשרד כחלק מההכנות לפתיחת משמרת הבוקר שכן המכונה היוותה גורם מפריע בתוך המשרד. יתרה מזאת, גם בעיותיו הרפואיות של התובע בגבו חיזקו מסקנתי, כי הנתבעת הפרה את חובתה. התובע עבד בשירות הנתבעת במשך תקופה, בעבודה שהיא פיזית מטבעה ואף על פי כן לא מצאה הנתבעת לנכון לערוך לתובע בדיקות רפואיות על מנת לוודא שהנחיותיה לעובדים להוציא את מכונת השתייה מידי יום מהמשרד החוצה לאחר שבוטלה משמרת הלילה, מותאמות למצבו הרפואי והוא כשיר לבצען. ברם, מצד שני כן ראיתי לנכון להטיל אשם תורם על התובע אשר היה מודע למצבו הרפואי בגב על פי תעודות רפואיות שהומצאו לעיוני ע"י הנתבעת ובמיוחד כשעסקינן בהנחיה חדשה, היה על התובע להפנות תשומת לב הנתבעת לבעיות הגב שלו ולסכנה שבהרמת המכונה עבורו, אותה יכול היה להעריך לפני שהרימה בפעם הראשונה. אי לכך אני קובעת, כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 20% בגין התאונה השנייה. שאלת הנזק על פי אישורים רפואיים שצורפו, אושרה לתובע תקופת אי כושר של שלושה חודשים לאחר התאונה הראשונה ותקופה של חודש בגין התאונה השנייה. תקופות אלו אושרו במל"ל ובגינן קיבל התובע דמי פגיעה. התובע צירף תלוש שכר עבור חודש 11/02 על פיו שכרו משוערך להיום: 4,362 ש"ח. לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח ראש נזק זה משלא צירף תלושי שכר לחודשים שלאחר התאונה. איני מקבלת טענה זו. התובע עבד בשירות הנתבעת והיא אינה מכחישה שהתובע שהה באי כושר באותם ימים. יתרה מזאת, תלושי השכר של התובע הינם בשליטת הנתבעת ובאפשרותה לפנות למחלקת החשבונות שלה ולאתר בנקל אותם תלושי שכר. אי לכך, אני מפצה את התובע עבור הפסד השתכרות בגין התאונה הראשונה, עבור 3 חודשי עבודה בסך 4,362 ש"ח X 3 = 13,086 ₪. בגין התאונה השנייה יש לפצות את התובע עבור חודש עבודה אחד בסך 4,362 ₪ כאשר מסכום זה יש להפחית 20% אשם תורם ובסך הכל 3,490 ש"ח. סך הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר: 16,576 ₪. פיצוי עבור כאב וסבל בגין התאונה הראשונה בסך 15,000 ₪ ובגין התאונה השנייה בסך 6,000 ₪ בניכוי אשם תורם 20% קרי 4,800 ש"ח. סך הפיצוי עבור כאב וסבל בגין שתי התאונות - 19,800 ₪. התביעה לפיצוי בגין ראש נזק של אובדן הנאות חיים נדחית. לא נתבע פיצוי בגין ראשי נזק נוספים. לסיכום הפיצוי הינו 36,376 ₪. מסכום זה יש להפחית תגמולי מל"ל שקיבל התובע בגין התאונה הראשונה משוערכים להיום, בסך 9,923 ₪ ובגין התאונה השנייה בסכום משוערך להיום - 3,927 ₪. סך תגמולי המל"ל - 13,850 ₪. לסיכום, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של: 22,526 ₪. בנוסף תשיב הנתבעת לתובע את האגרה ששולמה על ידו משוערכת להיום ותישא ביתרת האגרה. כן תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצוי שנפסק בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. המזכירות תשגר העתק פסק דין זה לצדדים. ניתן ביום, א' בתמוז, תשס"ו (27 ביוני 2006), בהעדר. עירית הוד, שופטת תאונות נפילהרצפהתאונות החלקה