האם ראש ההוצאה לפועל רשאי שלא לפעול על פי האמור בהחלטת בית הדין הרבני המבהירה את פסק דינו המקורי, בנימוק שההחלטה ניתנה בחוסר סמכות, כיוון שההפניה להבהרת פסק דין מסורה רק לראש ההוצאה לפועל מכח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1977? זו השאלה הניצבת לפני בהליך זה. הרקע וההליכים 1. ביום 19.10.99 ניתן בבית הדין הרבני בירושלים פסק דין, המחייב את המערער בתשלום של 2,000 לחודש עבור מזונות שלושת ילדיו הקטינים. נפתח תיק הוצל"פ לביצוע פסק דין זה. בהמשך, משמלאו לבת 18, ביקש המערער הפחתה יחסית של סכום המזונות האמור. לאחר שכב' ראש ההוצאה לפועל לא נענה לבקשתו, הגיש המערער ערעור לבית המשפט למשפחה (תמ"ש 19860/01). ביום 16.9.03 נתקבל הערעור, וסכום דמי המזונות הועמד על סך של 1,335 ש"ח לחודש. ביום 4.3.04 הגיש המערער בקשה לראש ההוצאה לפועל למימוש פסק הדין האחרון. 2. ביום 13.4.04 הגיש המערער בקשה לביטול מנגנון הריבית והצמדה שנקבע ע"י מחשב ההוצל"פ, בנימוק שמנגנון זה עומד בסתירה למנגנון ההצמדה אשר קבע בית הדין הרבני בפסק הדין אשר הוגש לביצוע, דהיינו הצמדה לתוספת היוקר לשכירים. עוד באותו יום, דחתה כב' ראש ההוצאה לפועל (גב' צייג סיגל) את בקשתו, וקבעה: "מנגנון ההצמדה שנקבע בפסק הדין הוא לגבי סכום המזונות החודשי, בהנחה שזה ישולם במועדו. כאשר דמי המזונות אינם משולמים במועדם, חוב הפיגורים נושא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק ההוצאה לפועל". 3. ביום 2.5.04 הגיש המערער בקשה בה עתר לכך שראש ההוצאה לפועל יפעל בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק"), ויפנה לבית הדין הרבני בשאלת הבהרה, דהיינו האם היה מקום לחיוב בריבית והצמדה בעת ביצועו של פסק הדין גם לגבי חיוב שמועד ערעורו הגיע. בקשה זו של המערער נדחתה ביום 3.5.04 תוך שהמערער הופנה להחלטה הקודמת מיום 13.4.04. על אף דחיית הבקשה, פנה המערער בעצמו, ביום 9.5.04 לבית הדין הרבני בבקשה להבהרת פסק הדין. לאחר קבלת תגובת המשיבה, נתן בית הדין הרבני החלטתו ביום 20.6.04. אביאנה בשלמותה: "הבהרה קוראים בקשת האב מיום יח' אייר תשס"ד (9.5.04) להבהרת פס"ד למזונות שניתן על ידינו בתאריך ט' חשון תשס"ד. [צ"ל: תש"ס - י.ש.] וכן תגובת הצד השני בנוגע לחיוב הוצאה לפועל על תקופת החיוב המזונות ברבית והצמדה. בי"ד מבהיר בזה כי פס"ד שניתן על ידינו בט' חשון תש"ס הנאמר בו כי הפס"ד צמוד לתו"י לשכירים, ברור הוא שאיננו צמוד לשום דבר אחר, וכמובן אין בפס"ד חיוב-רבית במקרה של פגור, באשר זה נגד ההלכה, אי לכך אין מקום לחייב הבעל על פגור ברבית וכל הצמדה אחרת מחוץ לתו"י לשכירים" (להלן: החלטת ההבהרה). המערער המציא לתיק ההוצאה לפועל את החלטת ההבהרה זו, בבקשה ליישמה ולתקן את חיובו, אולם ראש ההוצאה לפועל דחתה ביום 30.6.04 את הבקשה בקובעה: "החיוב בהפרשי הצמדה וריבית נקבע על-פי הוראות חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ואיני מוסמכת לבטלו". 4. המערער ערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל לבית המשפט לענייני משפחה, וביקש להורות על ביטול מנגנון ההצמדה, בטענה כי החלטת ראש ההוצל"פ סותרת את החלטת בית הדין הרבני הנ"ל. כן טען כי חיוב בריבית סותר את חוקי התורה וההלכה, וכי ראש ההוצאה לפועל היתה אמורה לפנות לבית הדין הרבני בנדון. המשיבה טענה בבית המשפט קמא, כי החיוב בריבית הינו מכח סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א 1- 961 (להלן: חוק פסיקת ריבית) לגבי התקופה שלאחר מועד הפרעון של החיוב ועד לתשלום בפועל. לפיכך, לשיטתה, לא היה מקום לפנות בהבהרה. המערער השיב והוסיף כי על פי סעיף 5(ג) לחוק פסיקת ריבית, ערכאה שיפוטית רשאית מטעמים מיוחדים שירשמו לקבוע ריבית נמוכה יותר, וכך עשה בית הדין. פסק דינו של בית המשפט קמא 5. בית המשפט קמא קבע באשר לתקופה השניה, לאור סעיף 5(ג) הנ"ל, כי החיוב בריבית הינו אוטומטי בגין כל פיגור בתשלום, גם אם הדבר לא נאמר בפסק הדין. בית המשפט ציין: "אמנם, בכוחה של אותה ערכאה להחיל על החוב את ההוראות החריגות של סעיף 5(ג) לחוק, ולקבוע בפסק הדין שיעור ריבית הנמוך משיעור הסטטוטורי, ברם, אם כך רצונה - עליה לעשות זאת באמצעות קביעה מפורשת בפסק הדין, שבו גם תנמק זאת בטעמים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט קמא דחה את הערעור בקובעו כי החלטת בית הדין הרבני, בתגובה לפניית צד להליך ולא בבקשה להבהרה על ידי ראש ההוצאה לפועל, נעשתה בניגוד לחוק, ועל כן ניתנה ההבהרה בחוסר סמכות, והיא בטלה. בית המשפט קמא הסתמך על שנאמר על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' פרקש) בבר"ע (י-ם) 697/03 חברת המאפיות הערביות בע"מ נ' רקיהה בדר אלדר (לא פורסם) (להלן: "פרשת המאפיות"), שם נאמר: "לפי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ, הסמכות לפנות בבקשה להבהרה לערכאה שנתנה את פסק הדין היא של ראש ההוצל"פ, כלשון הסעיף: "היה ראש ראש ההוצאה לפועל סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה..." (ההדגשה אינה במקור - א.פ.). מכאן למדים אנו שסמכות לפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין היא של ראש ההוצל"פ ולא של בעל דין, ואם סבור בעל דין כי פסק הדין דורש הבהרה עליו לפנות לראש ההוצל"פ ולשכנעו בכך על מנת שהלה יפנה ויבקש הבהרה של פסק הדין (רע"א 103/03 יהושע פירו ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים עליון ס"ד 1323, רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ,ד מח(5), 785; ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667, 671). מטעם זה לא היה כלל מקום לפנות לבית הדין שנתן את פסק הדין, כפי שנהגה המבקשת במקרה דנן, לאחר שראש ההוצל"פ קבע עמדתו כי אין מקום לפנות לבקש הבהרה, ולפיכך החלטתו של בית הדין לשכירות בהיענותו לבקשה ובמתן הבהרה, ניתנה בחוסר סמכות והיא בטלה (VOID). (לנושא העדר סמכות של בית המשפט ליתן הבהרות לאחר שנתן את פסק דינו, אלא בדרכו של סעיף 12 לחוק ההוצל"פ ראה: בג"ץ 897/78 אליהו יגאל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לג(2) 6, 7; ע"א 625/85 יצחק גויטו נ' אמיר דוידוב, עו"ד ואח', פ"ד מד(2) 339). דומה, כי זו הייתה גם נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי בקבלו את ערעורה של המשיבה וביטל את החלטתו של בית הדין לשכירות. מטעם זה אין כל מקום להתייחס להחלטת בית הדין לשכירות במסגרת בחינת הטענה של המבקשת כי המדובר בשינוי נסיבות, שכן משההחלטה בטלה אין להתייחס אליה כלל ועיקר (בג"ץ 6103/93 סימה לוי ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח', פ"ד מח(4) 591). בהמשך קובע בית המשפט קמא: "כיוון שלא היה כלל מקום לפנות לבית הדין הרבני, הרי שהחלטת בית הדין בהיענותו לבקשה ובמתן הבהרה, ניתנה בחוסר סמכות והיא בטלה (VOID). משההחלטה בטלה, אין להתייחס אליה כלל ועיקר בג"ץ 6103/93 סימה לוי ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח', פ"ד מח(4) 591). כל שיש להתייחס אליו הוא החלטתו הראשונית של בית הדין הרבני, הלוא הוא פסק הדין המקורי, בו לא מופיעה הוראה כלשהי לעניין ריבית באשר לפיגור בתשלום". (שם, פסקה 14). מכאן בקשת הרשות שלפני, שבהסכמת המשיבה נדונה כערעור, כאילו ניתנה הרשות. דיון בקשת הבהרה 6. אין מחלוקת כי על פי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1977 (להלן: "החוק"), לראש ההוצאה לפועל סמכות לפנות לבית המשפט (לרבות בית דין - כאמור בסעיף 1 לחוק) להבהיר את פסק הדין. הסעיף קובע: "היה ראש ההוצאה לפועל סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה; אין בפניה זו כדי לעכב ביצועו של אותו חלק של פסק הדין שאינו טעון הבהרה" סעיף זה מעורר שאלות אחדות, ובין היתר ככל הנוגע לעניננו, האם במצב כאשר ראש ההוצאה לפועל אינו מוצא כי יש צורך בהבהרה, רשאי בעל הדין לפנות בעצמו לערכאה שנתנה את פסק הדין לצורך הבהרה שכזו? בחוק ההוצאה לפועל אין תשובה לשאלה זו, ויתכן שהדרך, במקרה של שאלה משפטית, לפנות בדרך האבעיה על פי תקנה 234 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), ואילו כאשר מדובר בשאלת הבהרה אחרת, הרי שהדרך פתוחה בפני בעל הדין לפנות בתובענה לסעד הצהרתי (ראו ע"א 5403/90 מדינת ישראל נ' ר.א.ם רבחי את איברהים, פ"ד מו(3) 459). כב' השופט י' עדיאל מתייחס לסוגיה דומה בעמ"מ 4794/05 - נריה אופן נ' שר הביטחון, תק-על 2005(2), 3417, בציינו: "ראשית, ככל שמדובר במתכונת שבה הוגשה בקשת המשיב, כ"בקשה להבהרת החלטה, כבר נקבע בפסיקה, ש"הליך של הבהרת פסק דין, ככינויה של הבקשה שהוגשה במקרה דנן לבית המשפט המחוזי, אינו קיים כלל בצורה הדיונית שביקש לתת לה בא כוחה המלומד של המשיבה". [במתכונת דומה לזו שלפנינו] (ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667, 671-670). בהעדר אפשרות לבקש הבהרה מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ניתן לבקש פסק דין הצהרתי המבהיר את פסק הדין הטעון הבהרה (בג"ץ 4698/02 פלדברג נ' שר הבינוי והשיכון (לא פורסם); בג"ץ 6263/02 קדם נ' חשמל מינהל מרקעי ישראל, מחוז תל אביב (לא פורסם)). אולם, לא ניתן לבקש הבהרת פסק דין במתכונת הבקשה שהוגשה על-ידי המשיב. שנית, בקשתו של המשיב כלל אינה בקשת הבהרה. החלטתו של הנשיא לקצר את תקופת הצו ברורה לחלוטין. לעניין זה לא נפלה כל אי בהירות בהחלטה. ה"הבהרה" שהתבקשה על-ידי המשיב עניינה בסיבה בשלה ראה הנשיא לקצר את תקופת הצו, ובסמכותו של המשיב, בתום התקופה המקוצרת, להאריך את המעצר. עניינה של בקשה זו אינו בהבהרה של ההחלטה בתום התקופה המקוצרת, להאריך את המעצר. עניינה של בקשה זו אינו בהבהרה של ההחלטה אלא בהשלמת חסר שנפל בה". (שם, 3426). מכל מקום, אין מחלוקת כי בעל דין רשאי לפנות לראש ההוצאה לפועל, ולעתור שהאחרון יפנה בבקשת הבהרה לערכאה שנתנה את פסק הדין, בבקשה להבהירו. 7. במקרה שניתנה הבהרה, הרי שזו הופכת להיות חלק מפסק הדין המקורי, ולפיכך ניתן לערער עליה כפי שמערערים על הפסק המקורי (ראו י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, 768; ע"א 197/83 אהרן שפיינגר, פ"ד לז(4), 99). האמנם החלטת ההבהרה של בית הדין הרבני בטלה (Void)? 8. בשונה מהדין בבתי המשפט, בית דין רבני מוסמך לדון מחדש בתיק שנתן בו פסק דין, ועקרון סופיות הדיון חל שם בסייגים הקבועים בתקנות. כותרת פרק י"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג, הינה: "סתירת הדיון ודיון מחדש". בפרק זה כלולות התקנות כדלקמן: "דיון מחדש ביוזמת בית-הדין קכח. חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור. דיון מחדש לבקשת בעל-דין קכט. (1) בעל-דין רשאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם. (2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם. הדיון בבקשה קל. (1) בית-הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש ל הזמין את הצדדים לדיון בבקשה. (2) החליט בית-הדין שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה, רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור. פסק-הדין קלא. אחרי הבירור, כאמור, בפרק זה, יאשר בית-הדין את פסק הדין או יבטלו ויוציא פסק-דין חדש". מוסיף פרופ' א' שוחטמן, בספרו 'סדר הדין' ספרות המשפט העברי תשמ"ח-1988: "הסמכות לתת פסק דין חדש בעקבות שינוי הנסיבות, ולבטל בכך את פסק הדין הקודם, נתונה לא רק בידי בית הדין שנתן את פסק הדין, אלא גם בידי בית דין אחר, שנזקק לדון באותו עניין". (שם, 383). עולה מן המורם, בית הדין הרבני רשאי "לפתוח" פסק דין ולשנותו, כל שכן להבהירו, בין אם לפי תקנה קכח ובין אם מכח תקנה קכט(1). גם אם ייטען שלפי תקנה קכט(1), הנ"ל, לא התקיים התנאי בדבר קיומן של עובדות חדשות או ראיות שלא היו ידועות בדיון הקודם, הרי שהמקום לטענה זו, אם בכלל, מקומה בערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי, לבית הדין הגדול. 9. לפיכך על ראש ההוצאה לפועל לבחון רק אם החלטת ההבהרה מתייחסת לפסק המקורי. התייחס לנושא כב' השופט ב' אוקון בבר"ע 768/03 עו"ד דוד קירשנבוים נ' בן ציון שיפטן תק-מח 2004(1), 5004, (להלן: "פרשת קירשנבוים"), בזו הלשון: "אכן, תוצאה סופית זו צריכה לעלות מן הטקסט. לכאורה, גם בקשר לפסק הדין ניתן היה לשאול מהם המקורות אליהם ניתן לפנות, אך יש להניח כי התשובה הפרשנית, לצורך הליכי הוצאה לפועל, חייבת להימצא במסמך עצמו. גם הליך ההבהרה צריך להישען על הפסק עצמו. הבהרה אינה טקסט המורכב מגרעין נוקשה של "פרשנות יוצרת" המוקף במעטה רך של מרכיבי וטקסט מילוליים. פעולה כזו היא כתיבה נוספת ולא הבהרה. לצורך ההוצאה לפועל, יש להניח שגם כוונותיו של השופט שכתב את הפסק אינן בעלות משקל מיוחד, אם הן לא באו לביטוי בפסק עצמו". (שם, פסקה 17). לפיכך, בין אם מדובר בפסק דין חדש ובין אם מדובר בהבהרת הפסק המקורי, הרי החלטת ההבהרה לא ניתנה בחוסר סמכות, וממילא אינה בטלה (void) כפי שנקבע בבית המשפט קמא. משקבעתי כי החלטת בית הדין הרבני ניתנה מכח סמכותו לשנות את פסק הדין המקורי, עלינו לבדוק האם החלטת ההבהרה בדבר ביטול החיוב בריבית חלה אף לאחר שחלף מועד הפרעון? 10. אין מחלוקת כי איסור הריבית במשפט העברי חל כאשר מדובר בהלוואה שהינה פעולה רצונית. הריבית במקרה של התדיינות משפטית יכולה ללבוש צורה שונה. במאמרו, מציין ד"ר א' וינרוט: "... בא לידי ביטוי הצורך לפצות בגין עיוות הדין שנוצר כתוצאה מכך שנכפה על מי שהיה צד להתדיינות משפטית, שלא לקבל את כספו עד תום ההתדיינות בלא שהסכים לכך". (ד"ר א' ויינרוט, ריבית (רמת גן, תשנ"ח-1988) כרך א', 13). 11. נשאלת השאלה אם כן, האם התערבות בית הדין לגבי ביטול החיוב בריבית לגבי תשלום דמי המזונות החודשיים, חודש בחודשו, (דהיינו לאחר מועד הפרעון) יש משום חריגה מסמכות שתביא לבטלות ההחלטה או שמא יש בה משום טעות שבדין בלבד? כב' השופט מ' דרורי בת.א. (י-ם) 3104/01 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (28.7.04) (להלן: 'פרשת אספן'), סוקר בהרחבה את הסוגיה, ובין היתר, בהזכירו את פסק דינו של השופט הרב אסף באשר לפסיקת ריבית בגין אי תשלום פיצויי נזיקין לנפגע בתאונת דרכים בע"א 207/51 אגד נ' ברנדס, פ"ד ו', 1089, בציינו: "תוספת הרווחים בגובה של 9% או בכל שיעור אחר על הסכום שנתחייב הנתבע לפי פסק הדין בבית המשפט שלמטה אין לראות לא ריבית ואף לא אבק ריבית האסורה כידוע לפי המשפט העברי בתשלום ובלקיחה" (שם, 1103). הרב אסף ראה בכך תשלום נזק, ולכן: "ומאותה שעה שנתחייב בדין בתשלומי הנזק והוא מעכב את התשלום הרי הוא חייב לפצות את הזוכה בדין על הנזק שנגרם לו על ידי העיכוב בתשלום" (שם, 1103). גישה זו נסמכת על שני מקורות: "הראשון, דברי בעל "בית הלל", המתייחס למנהג ואומר כי "עכשיו בדורות הללו המנהג בדיני ארצות לפסוק פסידא דשוקא (היינו: לחייב את הלווה בהפסד המגיע למלווה בשוק המשא והמתן) ואין פוצה פה ומצפצף, כדין הפקר בית דין הפקר, וזה פשוט" (מובא שם, עמ' 1103, מול האות ז). השני, דבריו של ר' יוסף שאול נתנזון, בשו"ת שואל ומשיב, מהדורה תנינא, חלק ד, סימן קכג, העוסק באחד שתבע את חברו לדין ולא רצה לעמוד עימו בדין, ואז תבעו בערכאות, ונתחייב הנתבע לשלם את המגיע ממנו בתוספת ריבית של 6% . המשיב הורה שמותר לתובע לקבל גם את הרווחים, בנימוק הבא: "שאין שייך בזה משום ריבית, שהרי לא הילווה לו כלל, וזה עיכב מעותיו. ואף שמעכב כיסו של חברו פטור, אבל משעה שתבעו שיחזיר לו - צריך להחזיר לו... וכל שזה עיכב, ואינו רוצה להחזיר לו, אין כאן הלוואה, רק גזלן וצריך לתת הריבית" (שם, בעמ' 1104, מול האות א)". (פרשת אספן, שם, סעיף 114). ומוסיף כב' השופט מ' דרורי ב'פרשת אספן': "עיקרון זה של חיוב ריבית או רווחים כפיצוי על נזק שנגרם על ידי עיכוב כספים המגיעים לזולת, נקבע בפסיקה מכוח הלכת אגד הנ"ל, גם בנושאים נוספים, כאשר הפסיקה מצטטת גם את גישתו של השופט אסף לפיה על פי המשפט העברי - האוסר תשלום ריבית בהלוואות - אינה חלה על עיכוב כספים. כך, למשל, פסק השופט ברנזון בע"א 73/54 המוציא לפועל של צוואת ינקובסקי נ' ינקבוסקי, פ"ד י, 1282, בעמ' 1285, בין האותיות ו-ז, בעניין כספים המגיעים ליורש על פי צוואה; ע"א 461/63, רשות הפיתוח נ' אמת בניין, חיפה, בע"מ, פ"ד יח, 486, בעמ' 491, מול האותיות ה-ו, שם פסק השופט הלוי ריבית על תשלום על פי שטר; ע"א 216/74, ויגל נ' אצט מפיצים (1965) בע"מ , פ"ד כט(1), 141, בעמ' 149, בין האותיות ו-ז, שם מביא השופט קיסטר את דברי אסף ואת תשובת "שואל ומשיב", לעניין חיוב ריבית המתווסף על תשלום שכ"ט המגיע למערער בגין שירותים שנתן למשיבה; ע"א 171/76, החברה המאוחדת לתיירות בע"מ נ' טיל טורס בע"מ, פ"ד לב(1), 387, בעמ' 389, בין האותיות ד-ה, שם קבע הנשיא זוסמן כי יש לחייב ריבית בתוספת לפיצוי הנזק שגרמה המשיבה בכך שהזיקה לאוטובוסים אותם שכרה מהמערערת. הנשיא זוסמן אומר כי "פסיקת הריבית במקרה זה אין בה משום התעשרות הניזק ולא במשפט. הרעיון המונח ביסוד חיוב הריבית הוא שהחייב הישהה, ללא צידוק, את תשלום הקרן, ואילו נפרע הנושה ביום בו תבע, חזקה עליו שהיה מפיק רווחים ותועלת מן הכסף שבידו... במשפט העברי יש סימוכין לסברה שחייב המעכב תשלום החוב, כמוהו כגזלן, ראה דברי השופט אסף המנוח בע"א 207/51, אגד נ' ברנדס, פ"ד ו', 1089, בעמ' 1104 - 1103". במקרה שלפנינו, אין מדובר בהלוואה אלא בכסף המגיע לתובעת בגין ביצוע המעטפות, שהמדינה לא שילמה במועד לתובעת. במקרה כגון זה, אין תחולה לדיני הריבית על פי ההלכה היהודית, וניתן לחייב את המדינה בפיצויים בגין אותו איחור, אשר יבואו לידי ביטוי בצורה של "ריבית", גם לפי ההלכה". (שם, סעיף 115). 12. בית הדין הרבני לא ציין מכח מה הוא מבהיר כי בפסק הדין שנתן אין חיוב בריבית במקרה של פיגור, אלא ציין כי "באשר זה נגד ההלכה". אף אם החיוב, במקרה הנדון, לא נובע מהלוואה אלא מדמי מזונות, ולכאורה על פי הדין העברי - כפי שהצגנוהו לעיל - אין מדובר בריבית אסורה, על כל פנים,הרי שניתן לסווג את החלטת ההבהרה של בית הדין הרבני כטעות שבדין, של בית הדין הרבני, או בהפחתת ריבית על פי חוק פסיקת ריבית. מכל מקום, הבהרה זו לעניין ביטול הריבית אף לחיוב שחלף אינה בטלה. על פי הפסיקה, גם בג"צ, שהיא הערכאה המתאימה על פי סעיף 15 לחוק יסוד השפיטה להתערב בהחלטות ובפסקי דין של בתי הדין הרבניים, אינה נוטה להתערב כאשר מדובר בטעות בדין הפנימי של הערכאה הדתית. האם על ראש ההוצאה לפועל לבצע את פסק הדין "המובהר"? 13. לראש ההוצאה לפועל אין שיקול דעת בביצוע פסק דין, כפי שביטא זאת הנשיא מ' שמגר בע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5), 785, בזו הלשון: "חובת ההוצאה לפועל לאכוף פסק דין בין שהוא נכון ומדויק ובין שהוא שגוי. אכיפת החיוב מחייבת את הבנת מהותו ומשמעותו. השלב הראשון הינו שלב ההבנה והפרשנות. כל הפעלה של פסק דין גוררת אחריה את פרשנותו. אולם, מקום בו יש אי בהירות, יש לעולם לזכור כי שיקול הדעת של ההוצאה לפועל הוא מוגבל לפי עצם טיבו וטבעו. מקום בו הבנת החיוב ופרשנותו אינם עולים מתוך פסק הדין ונסיבותיו, רשאי ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט לצורך הבהרת פסק הדין". (שם, 789). יוצא איפוא, כי הסמכויות שהוענקו למערכת לשכת ההוצאה לפועל הן סמכויות מנהליות וביצועיות, ומטבע הדברים, אינן מעניקות שיקול דעת אם לבצע את פסק הדין אם לאו. (פרט למקרים בהם ניתנת הסמכות במפורש כגון במקרה של טענת "פרעתי" על פי סעיף 20 לחוק). 14. ראש ההוצאה לפועל אינו מעמיק חקר בפסק הדין ובדבר כוונותיו של בית המשפט בפוסקו כך או אחרת, גם אם נראה בעיניו בלתי סביר (ע"א 429/71 שושן נ' גורביץ, פ"ד כו(1), 14). (כן ראו ע"א 347/71 סנסור נ' הקונסוליה הכללית של יוון, פ"ד כ"ו(2) 333; ה"מ 218/69 איזנברג נ' איזנברג, פ"ד כג(2) 746; ע.א. (ת.א.) 63/85 ניר נ' אריאלי, פ"מ תשמ"ו(ב) 313). מוסיף המחבר ד' בר אופיר בספרו - הוצאה לפועל הליכים והלכות, פלרשטיין גנוסר, מהדורה שישית, 2005, כדלקמן: "מתיחת ביקורת על פסק דין שניתן על ידי ערכאה מוסכמת איננה בתחום סמכותו של ראש ההוצאה לפועל, ועליו למלא אחר פסק הדין ולבצעו גם אם יש לו השגות כלפיו (בר"ע 128/69 זלנפרוינד נ' זלפרוינד, פ"ד כ"ג(2) 225. על ראש ההוצאה לפועל על פי האמור בפסק הדין כפשוטו. הוא איננו רשאי לתקן את מה שעיוות בית המשפט כשנתן את פסק הדין, וגם לא למלא את החסר בפסק הדין אפילו חסר לדעתו פרט כלשהו (ע"א 267/78 בלפור נ' בלפור, פ"ד ל"ג(1) 375". (שם, 5) ובהמשך: "אמנם ההלכה המקובלת היא כי פסק דין שניתן על ידי בית משפט ללא סמכות הוא כאין וכאפס, וכדי לבטלו אין הכרח לערער עליו מכיוון שכל מוסד שיפוטי חייב להתעלם ממנו. אולם הלכה זו איננה חלה כאשר פסק הדין ניתן על ידי בית משפט בעל סמכות רחבה כמו בית המשפט המחוזי, וכאשר חוסר הסמכות של בית המשפט איננו ברור וגלוי על פני הדברים. אמנם יש חשיבות לכך שכל בית משפט יפעל אך ורק במסגרת הסמכות שניתנה לו על פי דין, אלא שנודעת גם חשיבות רבה לכך שהכרעות שיפוטיות שניתנו על ידי בתי המשפט יעמדו בתוקפן כל עוד לא יבוטלו באמצעות "התקפה ישירה", כלומר: על ידי ערעור או הגשת תובענה לביטול פסק הדין. "התקפה עקיפה" באמצעות טענה בדבר בטלות פסק הדין בהליך שלא נועד לביטולו של פסק דין - איננה בדרך כלל הדרך הרצויה להביא לביטולו של פסק דין, ואין להרחיב יתר על המידה את האפשרות להשתמש בדרך זו (ע"א 323, 322/81 ינאי נ' יחיא, פ"ד ל"ו(4) 372)". (שם, 5). טול למשל, בקשה לביצוע פסק דין של בית משפט לתעבורה, המחייב נאשם גם בדמי מזונות, דבר שעל פניו ברור שאינו בסמכותו. במקרה דנן אין החלטת ההבהרה מגלה חוסר סמכות גלוי על פניה, לאור סמכותו לעשות כן על פי תקנות הדיון החלות בבית הדין. (עוד לעניין שיקול הדעת של ראש ההוצאה לפועל, ראה 'פרשת קירשנבוים' דלעיל). מן הכלל אל הפרט מבלי שיהא בכך משום מתן עצה משפטית לנהוג בדרך זו או אחרת אעיר כדלקמן: 15. א. המשיבה היתה צד ל'הליך ההבהרה' בבית הדין הרבני. לפיכך, אם התוצאה לא נשאה חן בעיניה, היא היתה רשאית לערער על החלטה זו לבית הדין הגדול, דבר שלא נעשה. ב. אף לגבי המערער, הדרך הנכונה, לטעמי, היתה לערער על ההחלטה הראשונה של ראש ההוצאה לפועל, זו שדחתה את בקשתו מראש ההוצאה לפועל ליזום את הבקשה להבהרה. בפני המשיבה היתה פתוחה גם הדרך להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק על פי סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד השפיטה הקובע: "(4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות". לאור האמור בסעיף 15(ד)(4) הנ"ל, ניתן היה לבקש את ביטולה של החלטת ההבהרה, מהטעמים שבחוק היסוד, ובסייגים שקבעה הפסיקה בסוגיה זו. אולם, אף דרך זו אינה נקיה מספקות. 16. ב"כ המערער טוען שיש להפעיל את הפסיקה בדבר "סמכות נמשכת" של בית הדין הרבני, והוא מפנה אף ל'הלכת פלמן' (בג"צ 8497/00 פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2), 118), ואולם אין הנדון דומה לראיה. כפי שעולה מדברי כב' השופטת ד' ביניש ב'פרשת פלמן', נשוא העתירה היה קביעה כי ערכאה אחת היא זו שמוסמכת לדון בתביעה ולא חברתה, בציינה: "עם זאת, מן הטעמים שפורטו, אין לקבוע כי בהכרח הערכאה השנייה תיסוג מפני הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בשאלת הסמכות. בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, אני סבורה כי רק במקרים חריגים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, על אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש". ובהמשך: "או למשל, כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון - תביעת ילד למזונותיו), ואף-על-פי-כן קבע בית-הדין הרבני כי בסמכותו לדון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת-הגירושין. במקרה זה, החלטתו של בית-הדין לוקה בפגם שיש בו כדי להביא לבטלותה (ראו: בר"ע 120/69 שרגאי ואח' נ' שרגאי, פ"ד כג(2) 171, 176; ע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כה(1) 373, 377-378). רק במקרים חריגים ומצומצמים כגון אלה, מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק כי הערכאה השנייה תיזקק לטענות הנוגעות לסמכותה לדון בתביעה שבפניה, על-אף קיומה של הכרעה סותרת בנוגע לסמכות (השוו: בד"מ 1/81 נגר הנ"ל, בעמ' 400; ע"א 680/84 שני נ' שני, פ"ד לט(2) 444, 447)". במקרה שלפנינו, אין מחלוקת שלא היתה ערכאה נוספת "מתחרה" לבית הדין, ולפיכך אין בפנינו כלל שאלה של "מרוץ הסמכויות", ולפיכך אין צורך לנו לבדוק קיומו של טעם מיוחד. פשיטא, שכך יש לנהוג כאשר החלטת בית הדין הרבני לא בוטלה. הן משום שלא הוגש ערעור לבית הדין הגדול, וכאמור המשיבה היתה צד להליך שם, ואף הגישה תגובתה), והן משום שלא הגישה המשיבה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק על פי חוק יסוד: השפיטה, ואף לא תובענה לפסק דין הצהרתי. כך גם האמור ב'פרשת המאפיות', כמצוטט לעיל, וכנטען על ידי ב"כ המערער, אינו ישים למקרה דנן, באשר בית הדין לשכירות (שם), אינו יכול לשנות את פסק דינו, בעוד שבית הדין הרבני מוסמך לעשות כן, על פי הדין הפנימי שעל פיו הוא דן (קרי: תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, המבוססות על המשפט העברי), כפי שראינו לעיל. לאור כל האמור, אני מקבל את הערעור. התוצאה היא כי על ראש ההוצאה לפועל לחשב הריבית כמפורט בהחלטת ההבהרה של בית הדין הרבני, ולעדכן את קרן החוב בהתאם. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתנה היום כ"ז בחשון, תשס"ו (29 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים. יוסף שפירא - שופט בקשת הבהרה