הפקדה לחשבון נאמנות פרטי

הרקע ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל-אביב יפו (כב' השופטת י' אמסטרדם), בת"פ 6312/03, מיום 11.5.06, לפיו הורשע המערער בביצוע שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט גזר על המערער 18 חודשים מאסר בפועל, וכן 12 חודשים מאסר על תנאי, שלא יעבור את העבירה שבה הורשע תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, היה המערער, עורך-דין במקצועו, בעלים של 99% ממניות חברת "רפאל וליזה השקעות ונכסים בע"מ" (להלן: החברה). על-פי האישום הראשון, בתאריך 4.6.97, מכרה החברה לג'וליאן סושניק, תושב חוץ (להלן: הקונה ו/או סושניק), דירה ברחוב התשבי 27 בתל-אביב (להלן: הדירה ברחוב התשבי), בהתאם לחוזה מכר שנחתם בין החברה לקונה באמצעות בא-כוחו ונציגו עו"ד ירמיהו גור, ממשרד עו"ד קופרשטיין (להלן: עו"ד גור). יצויין, כי בתחילת המגעים לרכישת הדירה, יוצג הקונה סושניק על-ידי עו"ד הרולד כץ (להלן: עו"ד כץ), שהעביר את הטיפול לעו"ד קופרשטיין. במהלך המגעים לכריתת חוזה המכר, כך נטען, הסתיר המערער את עובדת היותו בעלים של 99% מהמניות החברה, והציג עצמו בפני עו"ד גור כמי שפועל כבא-כוח החברה ונאמן בעסקה. נטען כי היה עליו לפתוח חשבון נאמנות אליו יועברו חלק מהכספים שישולמו על-ידי הקונה, אך הוא לא עשה כן. בהתאם למוסכם, הפקיד עו"ד גור ביום 11.7.97, בחשבונו של המערער בבנק מרכנתיל דיסקונט, סכום של 200,000 ₪, כאשר מסכום זה אמור היה המערער להפקיד סך של 10,000 דולר בחשבון נאמנות ולהשתמש ביתרה לכיסוי המשכנתא שרבצה על הדירה. כמו-כן, הפקיד עו"ד גור באותו מועד, סכום של 210,495 ₪, לחשבון המערער בבנק לאומי, שהיה אמור לשמש, בין היתר, לצורך הסרת הערת אזהרה שעל-פי החוזה היתה רשומה על הדירה. על-פי הנטען, המערער לא ביצע את התחייבויותיו לפתוח חשבון נאמנות, לפרוע את המשכנתא ולפעול למחיקת הערת האזהרה, ועשה בכספים שימוש לצרכיו הפרטיים. משהתגלה הדבר וכדי שסושניק יקבל תמורה לכספו, חתם המערער ביום 3.11.98, בפני עו"ד גור על הסכמה למשכון זכויותיו בנכסים אחרים, אך בפועל לא עשה כן, ולא השיב את הכספים. באישום השני נטען כי בחודש פברואר 1998, ניהל המערער משא ומתן למכירת דירה בסמטת כביר 25 בתל-אביב (להלן: הדירה בסמטת כביר) עם נחמיה דוידי (להלן: דוידי), נציג חברת "גולף בניה אנטרפרייז בע"מ" (להלן: חברת גולף בניה), תוך שהמערער מציג עצמו כעורך-הדין של הבעלים. דירה זו אמורה היתה לשמש דיור חלופי לאחד הדיירים המפונים שפלשו למתחם השייך לחברת גולף בניה, וכפועל יוצא, העסקה כולה היתה תלויה ברצונו ואישורו של הדייר המפונה. במסגרת המשא ומתן, הפקיד דוידי בידי המערער סכום של 40,000 דולר בנאמנות, על חשבון התמורה, באם ישתכלל המשא ומתן לידי חוזה והעסקה תצא לפועל והתחייב להשיבו באם לא יחתם החוזה. המערער קיבל סכום זה כנטען, ביודעו כי אין בכוונתו להשיבו, אם יידרש לעשות כן, ועשה בכספים שימוש לצרכיו האישיים. משלא נחתמה עסקת המכר, ביקש דוידי מהמערער להשיב לו את הסכום שהופקד בנאמנות, אך המערער נמנע מלעשות זאת. לאחר דרישות חוזרות מצד דוידי, התחייב המערער ביום 6.8.98, להעביר לחברת גולף בניה שייצג דוידי, את זכויותיו בדירה ברחוב המושיע 5 בתל-אביב (להלן: הדירה ברחוב המושיע). אולם, על-פי הנטען, המערער לא עשה כל פעולה כדי להעביר את הנכס לדוידי ואף לא התכוון לעשות זאת. בגין מעשים אלה הואשם המערער כאמור, בביצוע שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. פסק הדין של בית משפט קמא פרק מסקנותיו של בית משפט קמא נפתח בהצגת טענות הצדדים בדבר מצבו הכספי של המערער, וקבע כי מצא להעדיף את עמדת התביעה, לפיה המערער היה מצוי בחובות כספיים בתקופה הרלוונטית לכתב האישום ואלו היוו זרז לפעולותיו. לאחר ההכרעה בטענה כללית זו, התייחס בית המשפט לאישום הראשון. בית המשפט התרשם מעדותו של עו"ד גור בפניו ומצא כי היא מהימנה, וכי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהמערער הסתיר את עובדת היותו בעל הדירה ברחוב התשבי, והציג את עצמו כב"כ החברה המוכרת. דרך פעולה זו, לשיטת בית המשפט, היא שאיפשרה למערער לקבל לידיו כספים שהופקדו אצלו בנאמנות, אותם שלשל לכיסו תוך הפרת חובתו כנאמן. קביעה זו התבססה על שורה של ראיות נסיבתיות, אותן סקר בית המשפט בפסק-דינו, אשר הובילו אותו למסקנה כי עו"ד גור לא ידע על כך שהחברה המוכרת היא בבעלות המערער. אך לא זו בלבד, בית המשפט מצא באותן ראיות נסיבתיות תמיכה מספקת לעמדת התביעה, לפיה המערער התכוון לרמות את עו"ד גור ופעל תוך מודעות "להתנהגותו המרמה, לקיומן של הנסיבות הרלוונטיות ולאפשרות גרימת התוצאה" (עמ' 27, 28 להכרעת-הדין). את ממצאיו סיכם בית משפט בדברים הבאים: "הנאשם העלים בעקביות, בין אם במעשה ובין אם בשתיקה, פרטי מידע חיוניים מידיעתו של עו"ד גור, נציג הרוכש המיועד של הדירה. העובדה כי עשה כן באופן קונסיסטנטי - עוד בשלב המגעים לכריתת הסכם המכר של הדירה, ואף בשלבים שלאחר מכן, מלמדת כי אין המדובר במקריות אלא בכוונת מכוון, שנועדה להכשיר את הקרקע לביצוע עסקת המכר של הדירה, וקבלת סכומי כסף מאת עו"ד גור ישירות לידיו של הנאשם. רוצה לומר, לנאשם היתה המודעות הנדרשת על-פי לשון החוק, הן לכך שהמצג שפרש בפני עו"ד גור איננו אותנטי, והן לכך שהמצג אמור להוביל לקבלת הכספים לידיו עוד בטרם יעביר את הדירה לבעלות סושניק" (עמ' 30, פסקה 31 להכרעת-הדין). משנמצא כי המערער רימה את עו"ד גור עובר לכריתת חוזה המכר, ואף לאחריו, "בהציגו תמונת מצב שקרית שתוצאתה מסירת סכומי כסף" למערער, קבע בית המשפט כי התמלאו יסודותיה של עבירת קבלת הדבר במרמה (עמ' 31, פסקה 33 להכרעת-הדין). לקביעה זו הוסיף בית המשפט, כי העבירה בוצעה בנסיבות מחמירות, הן בשל העובדה כי מדובר במסע מרמה מתמשך ועקבי, והן בשל העובדה כי מדובר במי שניצל את מעמדו כעורך הדין על מנת להטעות עורך דין עמית (עמ' 33, פסקה 36 להכרעת-הדין). אשר לאישום השני, הצדדים נחלקו בשאלה האם נאמר לדוידי כי המערער הוא בעל הדירה, או בעל זיקה אישית כלפי העסקה. בית המשפט ביכר את גירסתו של דוידי על פני זו של המערער. על אימרתו של דוידי במשטרה, ממנה ביקש המערער ללמוד כי דוידי ידע שהוא גם שותף סמוי בנכס, ציין בית המשפט כי היא "מעידה על כך שהוא אכן חשד כי קיים קשר בין הנאשם לדירה בסמטת כביר, אך אמירה זו לא היתה קונקלוסיבית, ויש בה דווקא כדי לרמוז לכך שהנאשם הסתיר את זיקתו לדירה" (עמ' 34, פסקה 38 להכרעת-הדין). בית המשפט קבע כי המערער קיבל לידיו סך של 40,000 דולר מדוידי, לאחר שהבטיח על גבי מסמך בחתימתו (ת/23) כי הכסף יופקד אצלו בנאמנות עד להשלמתה הסופית של העסקה, ויוחזר לדוידי עם דרישתו הראשונה, במידה והעסקה לא תושלם. חרף התחייבות זו ובשל מצבו הכלכלי הקשה, עשה המערער שימוש בכסף מייד עם קבלתו ועל-כן לא היה בידו להשיב את הכספים לאחר שהעסקה לא יצאה אל הפועל (עמ' 37, פסקה 43 להכרעת-הדין). על רקע מצב דברים זה, קיבל בית המשפט את טענתו של דוידי לפיה, לו היה יודע במעמד מסירת הכסף כי עו"ד סייג הוא בעל זיקה ישירה לנכס "אני חושב שהייתי נוקט באמצעי זהירות רבים יותר, כגון: התייעצות בעו"ד של החברה ואולי מציאת פתרון הולם יותר לנאמנות. אולי בידי שני עורכי דין" (עמ' 78, שורות 3-4 לפרוטוקול). ומכאן שגם דרישת הקשר הסיבתי, בין הטענות הכוזבות שהוצגו לדוידי לבין קבלת הכסף, נתמלאה. בית המשפט אף התייחס לטענת ההגנה לפיה דוידי העביר למערער "כסף שחור" מעבר לתמורה החוזית, וציין כי "שאלת סיווג הכספים אינה נושאת משקל של ממש לעניין יסודות עבירת המרמה" (עמ' 36, פסקה 41 להכרעת-הדין), כל עוד היתה לדוידי ציפייה לקבל את הכסף חזרה באופן מיידי, במקרה של אי מימוש העסקה, כאשר גם המערער אינו חולק על התחייבות זו. עוד קבע בית המשפט, כי במסכת העובדתית נשוא האישום השני יש כדי להצביע כי המערער ביצע את העבירה בנסיבות מחמירות, בהציגו תמונה חסרה ושגויה ובהבטיחו לדוידי כי ישיב לו את כספו באופן מיידי, על אף שעסקיו היו בקשיים מרובים (עמ' 37, פסקה 44 להכרעת-הדין). לעניין שני האישומים העיר בית המשפט, כי אינו רואה צורך של ממש להכריע בשאלת סחירותם של המגרשים החלופיים שהציע המערער במקום השבת הכספים, בכרם התימנים, בקרית אתא וברחוב המושיע, היות ו"אין אנו עוסקים בזכות הבעלות ו/או החזקה על-פי המשפט האזרחי, ובכל מקרה, עסקינן בהצעת נכסים במסגרת פיצוי, כשלמירב תהא להצעה זו חשיבות בשעת גזירת הדין, אך לא בשלב הנוכחי של הכרעתו" (עמ' 31, פסקה 33 להכרעת-הדין). לאור המקובץ לעיל, הורשע המערער, כאמור, בכל המיוחס לו בכתב האישום. הערעור הערעור מתמקד בעיקרו בעצם ההרשעה ולחילופין מבוקש להקל בעונש. האישום הראשון המערער ביסס את ערעורו כנגד ההרשעה באישום הראשון על הטענה המרכזית כי בהתנהגותו לא היתה כוונת מרמה, אלא שהסתבך מבחינה כספית עקב חזרת השקים של הקונה, שקיבל מעו"ד גור, תמורת הדירה. מכאן לטענתו, לא ניתן לטעון כנגדו שלא התכוון לבצע את החוזה. המערער ציין בדיון בפנינו, כי על אף שעמדה לו הזכות לפעול נגד עו"ד גור, עקב חזרת השיק, בחר שלא לעשות כן מאחר וחפץ בקיום החוזה. יתר חצי ביקורתו של המערער הופנו נגד הקביעה העובדתית כי עו"ד גור, ב"כ הקונה, לא ידע על בעלותו בחברה המוכרת. בעניין זה מפנה המערער למספר נימוקים המצביעים, לשיטתו, על כך שפעל מתוך אמונה כי עו"ד גור ידע על נגיעתו האישית, ומכל מקום לא פעל מתוך כוונה להסתיר נגיעה זו: המערער היה רשאי להניח שעו"ד גור יוציא תדפיס מרשם החברות בטרם חתימת חוזה המכר, לבירור קיום משכונות ושעבודים על נכסי החברה, ובתדפיס כזה מופיע המערער כבעליה של החברה (המערער מפנה ל- ת/7). עיקר המגעים למכירת הדירה ברחוב התשבי התנהלו מול הקונה עצמו סושניק, ועו"ד גור נכנס לתמונה רק בשלבי סיום המשא ומתן, כפי שגם אישר בחקירתו הנגדית. במהלך מגעים אלו, טוען המערער, כי יוסי ג'רבי מנהל החברה ואחיינו של המערער (להלן: ג'רבי), הציג את המערער כבעלים של הדירה, כפי שנהג לעשות ביתר העסקאות בהם המערער ייצג את החברה. לשיטתו, נוהג זה בא לידי ביטוי בעדותו של דוידי, לפיה ג'רבי אמר לו כי המערער מעורב אישית בעסקה. כל התשלומים ששולמו על-פי חוזה המכר שולמו למערער עצמו, למעט תשלום אחד שהועבר לידי ג'רבי. המערער תוהה כיצד העביר עו"ד גור את התשלומים אליו, בשעה שהיו צריכים להיות מועברים לחברה, אלא אם כן עו"ד גור זיהה אותו כבעל נגיעה אישית בחברה. המערער מוצא חיזוק לטענתו במכתב ההבהרה (נ/10, נ/11) שנשלח לבנק לאומי, לבקשתו, על-ידי עו"ד גור, בו צויין כי אמור להיות מופקד סכום של 115,000 דולר לחשבונו של המערער, על חשבון תמורת הדירה. ויובהר, נ/10 הוא נוסח שהעביר עו"ד גור למערער, ו- נ/11 הוא הנוסח הסופי שתוקן על-ידי המערער ונשלח על-ידי עו"ד גור לבנק, מאחר ו-נ/10 היה כוללני מדי לטעמו. מכתבים אלה הוצגו לטענת המערער, לעו"ד גור בחקירתו הנגדית, והוא אישר כי ידע שהינו מפקיד את הכסף לחשבונו האישי של המערער. בדחיית גירסת המערער, לפיה הניח שעו"ד גור ידע על נגיעתו האישית בעסקה, יצא בית המשפט מתוך הנחה מוטעית כי מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בבית-המשפט. לטענת המערער, עוד בהודעתו במשטרה מיום 17.4.01, מסר כי: "עו"ד גור היה יכול לראות שאני הבעלים של החברה והנחתי שהוא יודע את זה" (ת/20, עמ' 9, שורה 12). דיון באישום הראשון טענתו המרכזית של המערער הינה, כאמור, שאין מדובר במעשה מרמה אלא בהסתבכות שנבעה מאיחור בתשלום התמורה, שבעטיו העלה הבנק את הסכום המבוקש לביטול "הערת האזהרה". כפי שעולה מפרוטוקול הדיונים, מטעם התביעה הובא להעיד מר מנחם ימיני (להלן: ימיני), שעבד כמנהל סניף הדר-דפנה בבנק לאומי, בו נוהלו חשבונות המערער והחברה. עד זה, על-פי עדותו, הכיר את חשבונות הבנק של המערער והחברה, אולם החל לעבוד בסניף בחודש דצמבר 97, אחרי מועד כתיבת המכתב למערער ת/2 (29.5.97). מעדותו של ימיני עולה, כי המניעה להסרת הערת האזהרה היתה העובדה כי הכספים לא הופקדו לחשבון החברה, אלא לחשבונו האישי של המערער: "ש. האם אתה מאשר לי כי הופקד הסכום של 210,000 ₪ בקירוב, מדוע לא הוסר השעבוד באותו היום? ת. כי מכתב הכוונתו (הטעות במקור - י' ש') ת/2, שהוצא על ידי הסניף היה ספציפי להעברה לחשבון 145700/81. ש. זאת אומרת שמה שאתה אומר לנו כעת זה מאחר והסכום לא נכנס לחשבון על שם החברה הוא לא עמד בתנאים הנדרשים ולא הוסר השעבוד? ת. נכון" (עמ' 143 לפרוטוקול). המערער עומת בעדותו עם תשובה זו של נציג הבנק ימיני, והשיב: "הוא לא היה בסניף הוא מדבר מהמסמכים ... המשקל של העד הזה הוא אפסי, הוא לא היה בסניף בכלל והוא אומר זאת לא יודע מתוך מה זה לא נכון" (עמ' 246, שורה 23, עמ' 247, שורה 2 לפרוטוקול). גם בדיון בפנינו נאחז המערער בהסבר זה על מנת להפחית, ככל האפשר, את המשקל שניתן לעדות זו. אולם, ימיני לא עומת בחקירה נגדית עם גירסת המערער, לפיה האיחור בן השבוע הוא שגרם להעלאת סכום המפרעה, ואף לא הוזמן עד אחר מטעם הבנק, שלשיטת המערער יודע את העובדות, כדי שיאמת את גירסת המערער. ויצויין, בית המשפט קבע כי טענת המערער בדבר העלאת סכום המפרעה עקב האיחור בתשלום, הינה גירסה כבושה שהיא בבחינת "בדיה מהזמן האחרון" (עמ' 10 להכרעת-הדין). חיזוק לכך אני מוצאת בניתוח המסמכים מהם עולה כי אף התשלום במועדו על-פי החוזה (ת/3) - ביום 4.7.97 (ולא לאחר כשבוע), היה יוצר איחור של כחודש ימים, לעומת המועד הנקוב במכתב מהבנק - עד ליום 5.6.97 (ת/2). די בפער זמנים של כחודש כדי לגרור שינויים משמעותיים באובליגו. לא מצאתי ממש גם בטענת המערער, לפיה קיים בסיס ראייתי מוצק לקיומה של הנחה כי עו"ד גור ידע על בעלותו בחברה. טענה זו עניינה בהשגה על קביעה עובדתית של בית משפט קמא כי "עו"ד גור לא ידע על כך שהחברה בעלת הזכויות בדירה ברחוב תשבי שייכת לנאשם" (עמ' 27 להכרעת-הדין). בית המשפט נדרש בפסק-דינו לגירסת המערער באשר לאישום הראשון, ומצא כי "הנאשם לא הביא באופן פוזיטיבי את דבר בעלותו בחברה לידיעתו של עו"ד גור" (ההדגשה אינה במקור - י' ש'. עמ' 26 להכרעת-הדין). על כך גם המערער אינו חולק. המערער עצמו העיד כי לא הזדהה כבעלים בפני עו"ד גור, ואף לא שמע כי מציגים אותו כך באוזניו (עמ' 181, שורות 16-17 לפרוטוקול). כמו-כן, מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא, כי לא ניתן ללמוד על אחזקותיו של המערער בחברה מרישום כתובתה ככתובת משרדו, כפי שחזר וטען המערער גם בערעור בפנינו, לאור ההיתר המפורש שניתן לעורכי-דין לרשום את משרדם כמשרד הרשום של החברה. ראו סעיף 4(ב)(1) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986: "(ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לאסור על עורך הדין - (1) להרשות שמשרדו ישמש משרד רשום של תאגיד שהוא יועצו המשפטי". הוסף לכך את ת/8, עליו חתם המערער ביום 3.11.98, הנושא את הכותרת "הצהרה והתחייבות בקשר עם הפרה יסודית של חוזה מכר מקרקעין". במסגרת מסמך זה, מודה המערער כי נמנע מלציין כי הוא בעל מניות בחברה, עובר לעריכת ההסכם עם סושניק. המערער כעורך-דין היה ער בודאי לעובדה, או צריך להיות ער לכך כי ת/8 הוא מסמך תקף וגם לדבריו עלול למצוא דרכו לגורמים שלישיים, כך שהרשום בו מחייב אותו על כל המשתמע ממנו. זאת במיוחד כשהמערער עצמו מאשר כי עמד על תיקון נקודות מהותיות במסמך זה, טרם חתימתו עליו: "הוא כתב בת/8 פיצוי מוסכם של עשרות אלפי דולרים, הוא עירב את יוסי ג'רבי, ואמרתי לו או.קיי אני נותן הסכמה אבל בוא נהיה הגיוניים, ובאמת הוא תיקן זאת" (עמ' 187, שורות 26-27 לפרוטוקול). זאת ועוד, המערער יצר על פניו בחוזה המכר של הדירה (ת/3) הבחנה ברורה בין החברה ומנהלה יוסי ג'רבי, שהוגדרו כ"מוכר" בתחילת המסמך, לבינו, כעו"ד המשמש כנאמן בעסקה. כאמור בסעיף 5(ב) לחוזה המכר ת/3: "ב. תוך 30 יום ישלם הקונה למוכר את יתרת התמורה. מתוך היתרה ישולם חוב המשכנתא, ומתוך היתרה שנותרה סך השווה בשקלים ל- 10,000$ הנ"ל תופקד בידיו הנאמנות של עו"ד סייג יוסף ...". ראו גם סעיף 6(א) לחוזה המכר ת/3: "א. ... המוכר מתחייב להמציא טופס 50 ו/או פטור מתשלום מס שבח, ו/או לשלם את חוב המס שבח באם קיים וזאת תוך 3 חודשים מיום חתימת החוזה. באם עד למועד של 3 חודשים לא ישולם מס השבח, יהיה רשאי הנאמן על הכספים כמפורט בסעיף 5ב לעיל, לשלם את החיוב במס שבח מתוך כספי הנאמנות ". וכן סעיף 9 לחוזה המכר ת/3: "9. ... לצורך הבטחת רישום הזכויות ע"ש הקונה יחתום המוכר על יפוי כח בלתי חוזר לפיו ימונה עו"ד יוסף סייג ו/או עוה"ד מ. קופרשטיין ו/או ירמיהו גור להעביר את הממכר על שם הקונה וזאת בכפוף לכך שאכן וידא שכל התמורה על פי הסכם זה שולמה למוכר". הצגת הנתונים בדרך זו יוצרת על פניה מצג מסויים. היא מכהה מעוצמת החשד שעשוי היה להתעורר אצל עו"ד גור, לגבי נגיעה אישית של המערער המשמש כנאמן בעסקה, עד כדי טשטוש מוחלט. הדעת נותנת, כי מיקוד תפקידו של המערער במסגרת החוזה כעו"ד וכנאמן על הכספים שיועברו לידיו למשמורת, ויצירת האבחנה המכוונת בינו לבין "המוכר", אינם אלא מסך שנועד לכסות על העובדה הקריטית כי הוא בעליה של החברה המוכרת. למעלה מן הצורך, אתעכב גם על טיעוניו הפרטניים של המערער בנוגע לטענה זו. אין לקבל את הטענה, כי המערער רשאי היה להניח שעו"ד גור יוציא תדפיס מרשם החברות בטרם חתימת חוזה המכר. מדובר בעסקת מכר שהשתכללה לכדי חוזה חתום, לאחר משא ומתן ומגעים בע"פ ובכתב בין שני עורכי-דין, כאשר בנוסף להיותו בא-כוח המוכרת שימש המערער כנאמן בעסקה (ראו לעיל סעיף 5 לחוזה). המסמך המחייב הוא החוזה שנכרת והאמור בו יוצר את המצג. לטעמי, לעו"ד גור לא היה באותו שלב, כל יסוד לחשוד כי המערער הוא בעל זיקה אישית לחברה המוכרת, שעה שמדובר בעמית למקצוע המשמש כנאמן בעסקה. המערער צריך היה להיות מודע לכללים ולאיסורים החלים על נאמן, וזאת מתוקף היותו עורך-דין בעל ותק וניסיון רב בתחום הנדל"ן. חובת האמון עומדת ביסוד סעיף 13(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, האוסר על נאמן לעשות דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו: "(א) נאמן לא ירכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או כל זכות בו, לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה, ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו". תנאי לפעולתו התקינה של המערער כנאמן, שיהיה משוחרר ממצב של ניגוד עניינים, בין עניינו של הנהנה שאת טובתו הוא אמור לשרת (הקונה סושניק), לבין עניינו וטובתו שלו. הפקדת הכספים שנמסרו למשמורת המערער בנאמנות לחשבונו הפרטי של המערער (במקום לחשבון נאמנות שלו), לא רק כרוכה בסיכון רב מבחינת הקונה, אלא אף נוגדת עקרון בסיסי של דיני הנאמנות לפיו על הנאמן להחזיק את הכספים בנפרד מיתר נכסיו, או לפחות בדרך המאפשרת להבחין ביניהם (סעיף 3(ג) לחוק הנאמנות). הוראה זו באה למנוע מצב בו הנאמן יתפתה לפעול בניגוד לאינטרסים של הנהנים מהנאמנות, עקב ניגוד העניינים. ונראה איפוא, כי סיכון זה אכן התממש בעניינינו, כאשר בפועל כספי הנאמנות שימשו לצרכיו האישיים של הנאמן, תחת ייעודם המקורי. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 1631/02 לאה ומיכאל גורבן נ' עמותת תשובה יצחק, דינים עליון, ס"ה 80: "החשש כי נאמן יעשה את הנאמנות קרדום לחפור בו כדי לקדם את ענייניו-שלו ולזכות בטובות הנאה, הניע את המחוקק לקבוע בסעיף 13(א) לחוק הנאמנות ... ". ראו גם ע"א 4639/91 מנהל מס שבח מקרקעין נ' חזון דוד ואלזה, פ"ד מח(3) 156, 163: "המושג 'נאמנות' שולל מניה וביה אינטרס אישי של הנאמן בנכס ... וכשמצמיחה הפעולה לנאמן אינטרס כלכלי, אין זו, כאמור, בגדר נאמנות, ככל שמדובר באותו אינטרס. ... וכבר אמרנו כי נאמנות ואינטרס אישי לנאמן בנכס, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת". אולם, נראה כי חשיבותם של כללים אלה לא הופנמה בתודעת המערער כראוי. משלא יידע את עו"ד גור באופן מפורש על נגיעתו האישית לעסקה, ויצר מצג שהוא משמש בתפקיד נאמן כחוק - לא תתקבל טענתו כי האמין, או הניח כי עו"ד גור ידע על עובדה קריטית זו. גם בטענה כי כל התשלומים על-פי החוזה (ת/3) שולמו למערער עצמו, לא מצאתי כל טעם לסטות מהקביעה כי עו"ד גור לא ידע כי המערער הינו הבעלים של החברה. אין כל פסול בהנחתו הסבירה של עו"ד גור כי החשבון של המערער, אליו הופקדו הכספים, משמש את המערער כעורך-הדין של החברה לשם ביצוע עסקאות עבורה. ראו לעניין זה עדותו של עו"ד גור: "לשאלה איך זה יכול להיות זה ברור. אם הנאשם מייצג את החברה בעוד עסקאות נפרדות והנאשם ממונה שם כנאמן, וצדדים מבקשים ממנו להראות שהולך להיכנס כסף לחברה כך או אחרת. יש כל כך הרבה אופציות ואפשרויות" (עמ' 55, שורות 8-10 לפרוטוקול). מעבר לכך, גם אם נקבל את טענת המערער כי עו"ד גור היה צריך להבין כי הכספים מופקדים לחשבונו הפרטי, לאור מכתבי ההבהרה לבנק (נ/10 ו-נ/11) שהיה שותף בניסוחם, הרי שיש לחזור ולהדגיש כי היה על המערער כעורך-דין, להציג בפני עמיתו למקצועו, את המצב העובדתי המלא שעל יסודו נבנית עסקת המכר. אינני רואה כל צורך לדון בשאלה האם היה על עו"ד גור לברר עם המערער את מהות החשבון אליו מועברים הכספים, דהיינו חשבון פרטי, או חשבון נאמנות עבור החברה. שכן, עסקינן בעבירות פליליות של מרמה, וטענת רשלנות מצד עו"ד גור השמורה לתחום הנזיקין, איננה גורעת מחובת המערער ליידע את ב"כ הקונה אודות בעלותו בחברה אותה הוא כביכול מייצג בעסקה כעורך-דין, כשהוא נוטל לעצמו גם את תפקיד עורך-דין הנאמן בעסקה. בהקשר זה אוסיף, כי אינני מוצאת גם מקום להתערב בקביעת בית המשפט כי המגעים לעסקה התנהלו בין המערער לעו"ד גור. אומנם, גם על-פי עדותו של עו"ד גור, בשלב בו הוא נכנס לתמונה מחיר העסקה היה סגור, אולם תנאי התשלום ואופן ביצועו היו עדיין למשא ומתן (עמ' 71 לפרוטוקול). עדות זו נתמכת במסמכים נ/46 ו- נ/47, שעל גביהם נרשמו הערותיו של עו"ד גור בנוגע להסדרי ומועדי התשלומים. ממכלול הראיות והעדויות עולה, כי התנהלו בין המערער לעו"ד גור מגעים שונים ולא מועטים בקשר לעסקה. מטבע הדברים, מי שאין לו כוונת מרמה לא נמנע בשיטתיות ובעקביות מהתייחסות לעובדות האמיתיות כפי שהן. עצם העובדה שבאף שיחה לא "פלט" המערער, ולו באקראי, כיצד הוא קשור לנכס ולחברה המוכרת, מלמדת על כוונת ההסתרה והמרמה. בנסיבות אלה, אין לי אלא להסכים עם בית משפט קמא, כי הנתיב היחיד דרכו יכול היה עו"ד גור ללמוד על בעלות המערער בחברה - הוא מלקוחו סושניק, אשר לגירסת המערער ידע כי הוא בעליה של החברה המוכרת. לדברי המערער בעדותו, הוא הוצג בפני בנו של סושניק במשרדו כבעלים של הדירה: "הבן היה אצלי במשרד פעם אחת, רצו לדעת מי הבעלים של הדירה ... בכל השלבים של המו"מ, יוסי ג'רבי התייעץ עימי לגבי המחיר ותמיד ידעו , הוא יבוא ויעיד על כך גם - כי אני הבעלים" (עמ' 179, שורות 21, 27-28). ג'רבי תמך בגרסה זו בעדותו בבית המשפט, ואמר כי הבהיר לבנו של סושניק, ומאוחר יותר אף לאביו, כי הדירה נמצאת בבעלות המערער. עם זאת, נראה כי בצדק דחה בית המשפט את הטענה בדבר ידיעתם של סושניק ובנו. משטענה זו הועלתה לראשונה בבית המשפט, ולא נזכרה בחקירת המערער במשטרה, לא נערכה התביעה להביא את סושניק ובנו במסגרת עדיה. מאידך על ההגנה היה לזמנם כדי לתמוך בעדותם בגירסת המערער. לפיכך, כפי שצויין בהכרעת-הדין, הימנעות ההגנה מהזמנת עד, שלפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לגרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה שדבריו היו פועלים לחיזוק הגרסה המפלילה (ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 85). המערער משיג בהודעת הערעור גם כנגד ממצאי המהימנות של בית משפט קמא, שביכר את עדותו של עו"ד גור על פני עדויותיהם של המערער וג'רבי. בית המשפט ציין בהקשר זה כי השניים לא זכרו דבר מהפגישות והשיחות שניהלו עם סושניק ובנו, מלבד הצגתו של המערער כבעלי החברה: "מפליא עד מאוד כי העובדות היחידות שנשתמרו בזיכרונם של הנאשם וג'רבי הן העובדות בעלות כוח מזכה. אומנם, אין כל תמה בהיחלשות הזיכרון האנושי ברבות השנים. אך מאידך גיסא, אין כל הגיון ב"שכחה סלקטיבית" דוגמת זו שהפגינו הנאשם וג'רבי כמו גם אי איזכור עובדת ידיעת עו"ד גור על היותו בעל הנכס בחקירתו במשטרה" (עמ' 27, פסקה 28 להכרעת-הדין). אף לטעמי, העובדה כי המערער וג'רבי לא זכרו דבר אודות השיחות שניהלו במסגרת הליך מכירת הדירה, מלבד העובדה כי המערער הוצג כבעלים (שהיא כאמור השאלה השנויה במחלוקת), מלמדת עד כמה מגמתית היתה עדותם. לשם המחשת הדברים אביא קטע מעדותו של המערער, המתייחס למגעים שקיימים עם הקונה סושניק: "לא יודע אם זו היתה שיחה או שיחות ... כך שאני בדיוק לא יכול לזכור כמה ולא זוכר בדיוק מה היה ... בשיחות האלה היה ברור כי אני הבעלים של הנכס. לא זוכר מה היה תוכן השיחות במדויק אך פנו אלי משום שאני הבעלים של הנכס ולא משום שאני העו"ד .... ש. אתה אומר לנו שעברו הרבה שנים ולא ניהלת תרשומות ואתה לא זוכר את התוכן, ושום דבר אתה לא זוכר, חוץ מדבר אחד שאמרו כי אתה הבעלים? ת. כן. יוסי ג'רבי הזכיר לי" (עמ' 230, שורות 8-20 לפרוטוקול). נדבך נוסף בהרשעה כנגדו מכוון הערעור, הינה הקביעה כי למערער היתה כוונה לרמות את עו"ד גור. המחשבה הפלילית הדרושה לגיבוש העבירה של קבלת דבר במרמה, הינה מודעות המרמה לטיב התנהגותו ולקיומן של הנסיבות הרלוואנטיות. בנוסף, נדרשת מחשבה פלילית, לפחות מסוג פזיזות, לאפשרות התרחשותה של התוצאה (יעקב קדמי, על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק שני (תשס"ו-2005), עמ' 864; ע"פ 2955/94 מדינת ישראל נ' נחום דורי, פ"ד נ(4) 580). בעניינינו, אין ראיות ישירות על קיומה של מחשבה פלילית אשר נלוותה להתנהגות המערער. עם זאת, בית משפט קמא מצא כי ישנן די ראיות נסיבתיות במארג העובדתי המעידות על כוונת המערער בנסיבות המקרה. כך סיכם בית המשפט את מסקנתו: "הנאשם העלים בעקביות, בין אם במעשה ובין אם בשתיקה, פרטי מידע חיוניים מידיעתו של עו"ד גור, נציג הרוכש המיועד של הדירה. העובדה כי עשה כן באופן קונסיסטנטי - עד בשלב המגעים לכריתת הסכם המכר של הדירה, ואף בשלבים שלאחר מכן, מלמדת כי אין המדובר במקריות אלא בכוונת מכוון, שנועדה להכשיר את הקרקע לביצוע עסקת המכר של הדירה, וקבלת סכומי כסף מאת עו"ד גור ישירות לידיו של הנאשם. רוצה לומר, לנאשם היתה המודעות הנדרשת על-פי לשון החוק, הן לכך שהמצג שפרש בפני עו"ד גור איננו אותנטי, והן לכך שהמצג אמור להוביל לקבלת הכספים לידיו עוד בטרם יעביר את הדירה לבעלות סושניק" (עמ' 30 להכרעת-הדין). בית משפט קמא ניתח היטב את הראיות מהן הסיק את מודעותו של המערער, לכך שהמצג שהציג אינו משקף את המציאות, ואפנה לעיקרי הדברים: חוזה המכר של הדירה (ת3) נחתם כאמור בין ג'רבי כמנהל החברה המוכרת, לבין הקונה סושניק, כאשר המערער נזכר בחוזה כנאמן בעסקה. הבחנה זו, בין החברה ומנהלה ג'רבי לבין המערער כעו"ד הנאמן, מחזקת את המסקנה כי המערער בחר במודע בדרך הצגת דברים בה רב הנסתר על הגלוי, על מנת שלא לעורר את החשד אצל עו"ד גור בדבר מעורבותו בעסקה. המערער עצמו סיפר כי ג'רבי היה חסר ניסיון בעסקי הנדל"ן וניהול החברה היה עבורו עבודה צדדית, ללא שכר בצידה. לדבריו, העסקתו של ג'רבי כמנהל החברה נועדה ליצור חציצה בינו לבין החברה, בשל היותו "מנוע כעו"ד לעסוק בתחום העסקי" (עמ' 221 לפרוטוקול). אליבא דבית המשפט, חציצה זו איפשרה למערער מרחב תמרון רחב יותר מזה שהיה נתון בו אילו היה עומד בראש החברה (עמ' 28 להכרעת-הדין). עדות זו של המערער מצביעה על מניע להסוות את פעילותו של המערער בחברה, ועל החציצה הפורמלית בלבד שהיתה בין מעמדו כבעל החברה ובעל עניין מסחרי, לבין תפקידו כעורך-דין. במהלך המגעים לכריתת חוזה המכר, לרבות במעמד החתימה, נמנע המערער מלגלות את קשריו המשפחתיים עם ג'רבי שהיה אחיינו. עובדה זו היוותה מידע מהותי עבור רוכש הדירה, שבלעדיו לא יכול היה לאמוד כראוי את הסיכון, במסירת הכספים בנאמנות לידי קרובו של ג'רבי, מנהל החברה. גם במסמך ת/8 כאמור, הודה המערער בכתב כי עובר לעריכת ההסכם עם סושניק נמנע מלציין כי הוא בעל מניות בחברה, וכן כי הפקיד לחשבונותיו האישיים את התמורה שהיתה מיועדת להסרת הערת האזהרה ונמנע מלפתוח חשבון נאמנות. משחתם המערער כעורך-דין ותיק על מסמך זה, ניתן להניח כי היה ער לעובדה כי מדובר במסמך רשמי, שהרשום בו מחייב אותו על כל המשתמע ממנו. במהלך המשא ומתן המציא המערער לעו"ד גור פרוטוקול אסיפת מנהלים בנוגע לאישור העסקה, עליו היו חתומים ג'רבי כנציג החברה והמערער כעורך-הדין (נ/75). כשנשאל המערער מדוע לא הומצא פרוטוקול בעלי המניות, השיב כי מדובר בטופס סטנדרטי שנמצא אצלו על המחשב (עמ' 242, שורה 9, עמ' 243 שורה 10 לפרוטוקול). הסבר זה אינו מניח את הדעת, ונראה כי בחירה זו של המערער נועדה אף היא להסוות את הקשר בינו כבעל מניות, לבין החברה בעלת הדירה, ובינו לבין אחיינו מנהל החברה, שחתם על חוזה המכר. המערער הטעה את עו"ד גור לחשוב כי על הדירה רשומה משכנתא, בעוד שלמעשה היתה רשומה "הערת אזהרה" שנבעה מחוב שנוצר עקב אובליגו (ראו מכתב נ/46 וחוזה המכר ת/3). משנדרש המערער בחקירתו הנגדית בבית המשפט להסביר את משמעות רישום המילה "משכנתא" במכתבו נ/46, השיב כי רק במעמד זה הבחין בשגגה שנפלה (עמ' 224, שורה 18 לפרוטוקול). פרט "שגוי" זה מנע מעו"ד גור להעריך את הסיכון הכרוך בעסקה ובמסירת הכספים למערער למשמורת בנאמנות, שכן יש הבדל בין משכנתא שסכומה ידוע לבין אובליגו שמשתנה מטבעו. קשה לקבל את הטענה כי עורך-דין מנוסה כמו המערער, המתעסק בתחום הנדל"ן, הן כעורך-דין והן כבעל נכסים, אשר זהו לחם חוקו, שגה בכגון אלה בתום לב, ולא הצליח לגלות בעצמו את טעותו. החוזה שנערך ביום 4.6.97 (ת/3) "התעלם" ממכתבו של הבנק (ת/2), לפיו רשאית החברה לפרוע את החוב בתשלום סך של 150,000 דולר עד ליום 5.6.97, בכך שאיפשר לרוכש שהות לשלם את החלק העיקרי של תמורת הדירה, עד ליום 4.7.97; דהיינו, כחודש לאחר המועד אותו קצב הבנק. לא נטען בפנינו כי המערער קיבל את הסכמת הבנק לדחיית מועד תשלום החוב לתאריך שנקבע בחוזה. גם התנהלות זו של המערער, מלמדת על דפוס פעולה שיטתי של הסתרת מידע מעו"ד גור, כדי שהעסקה תצא אל הפועל. המערער נמנע מלהציג בפני עו"ד גור תמונה מהימנה בדבר מישכון המגרשים לטובת סושניק, והסתיר מפניו כי קיים פסק-דין המאיין את זכויותיו במגרש בכרם התימנים. יתרה מזו, בצדק קבע בית המשפט כי גם אם נניח לטובת המערער כי לא היה מודע לקיומו של פסק-הדין, הרי שעצתו לעו"ד גור "לא להעיר מתים" מעידה על התנהלותו העסקית הפסולה. לא כל שכן, המערער נקט בגישה זו גם במגעיו עם גופים ורשויות אחרות, וכך למשל העיד בבית המשפט כי בפניותיו לפקיד השומה היה נוקט בלשון מופרזת (עמ' 226 לפרוטוקול). שוכנעתי גם, כי ניסיונו של המערער להמיר את הכסף המזומן שניתן לו בזכויות נדל"ן, מעידה על הטקטיקה אותה אימץ המערער. המערער עשה כל שביכולתו לקבל לידיו כספים, שבאמצעותם יוכל להמשיך ולגלגל את עסקי הנדל"ן שלו, וכפי שתיאר זאת בית משפט קמא: "במידה רבה, היתה התנהלותו דומה להתנהגות מהמר כפייתי בבית הקזינו: גם לאחר שמשאביו הכספיים כלו וברור לו שהוא הולך ושוקע בביצת חובות, הוא נאחז בתקוות שווא שהשקעתו הבאה תכסה על הפסדיו" (עמ' 38 להכרעת-הדין). מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא, כי הודאת המערער בעובדות הקובלנה שהוגשה נגדו בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין (ת/35א'), מהווה הודיית חוץ והינה ראיה קבילה. מסמך זה כולל הודאה בכל המעשים המפורטים באישום הראשון. צודק גם בית משפט קמא בנימוק כי במכתבו של עו"ד כץ (בא-כוחו הקודם של סושניק) לעו"ד גור, מיום 12.4.99 (נספח ה' לסיכומי הסנגוריה), נכתב כי התברר לסושניק שעו"ד גור העביר את הכסף לב"כ המוכר, אך לא נאמר במכתב כי המערער הוא הבעלים של החברה המוכרת. בהקשר זה יש להוסיף כי לגירסת המערער בעדותו, עו"ד כץ ידע שהוא הבעלים של החברה. טענה זו הועלתה לראשונה בבית המשפט, ולא הופיעה בהודעת המערער במשטרה. לפיכך, לא היה בידי התביעה האפשרות לזמן את עו"ד כץ כעד מטעמה, והוא אף לא הובא להעיד מטעם ההגנה. כנימוק נוסף הביא בית משפט קמא את שקרי המערער (כהגדרתו), והתייחס לסתירה בין גירסת המערער בהודעתו במשטרה (ת/24) לפיה נמנע מלהפקיד בחשבון נאמנות את הסכום של 10,000 דולר, לבין גירסתו בחקירתו הנגדית שם טען כי הפקיד את הכספים בחשבון נאמנות בבנק לאומי: "די בכך שזה נכנס לחשבון נאמנות כללי, ולא הייתי צריך לפתוח חשבון נאמנות ספציפי" (עמ' 188, שורות 7-8 לפרוטוקול) "נעשתה העברה כנראה, אני לא זוכר איך היה בדיוק - לחשבון הנאמנות" (עמ' 258, שורה 5 לפרוטוקול). המערער לא סיפק כל הסבר סביר שיש בו כדי ליישב את הסתירה בין הגירסאות, ועובדה זו משליכה על אמינותו. המערער התבקש להמציא פרטים על חשבון הנאמנות אליו הוא מתייחס וכן לגבות את טענתו בתיעוד בנקאי אודות העברת הכספים - אולם תיעוד זה לא הומצא. לא מצאתי פגם בהתרשמות בית המשפט, אשר ממילא ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה. לכל אלה אוסיף כי צבר הטעויות של המערער, כאשר הטוען ל"טעויות" הוא עורך-דין, בשילוב עם התנהגותו הפסולה המתוארת לעיל - יכולים רק להצביע על מגמתיות המעשים, זאת כשברור כי המצג שנוצר באמצעות כל "הטעויות", מטשטש ומעוות את המצב העובדתי האמיתי ויוצר תמונה שונה ומחשידה פחות. אפילו עדותו של המערער עצמו לא מעלה, ולו סיבה אחת ממשית, מדוע לא חשף בפני עו"ד גור את העובדות לאשורן, פרט לניסיונו "ליפות" את האמת, אשר גם ממנה עולה כי לא סיפק מידע מלא ואמין: " ... עדיין התלבטתי אם להודיע לעו"ד גור או לא, שישנה בעיה ... אני הבנתי כי במשך הזמן אני אמכור את הנכסים ... אני אמכור את הנכסים לאט לאט ... ובסופו של דבר אני אסתדר בלי לערב את גור, במחשבה שניה אמרתי לעצמי מה הוא יכול לעזור לי, האם הוא יכול להביא כסף? זה לצערי החמיר והעסקאות האלו למעשה בסופו של דבר, רק בסוף שנת 99 החלו להימכר וגם לא באמצעותי אלא באמצעות הבנקים" (עמ' 186, שורות 6-13 לפרוטוקול). "בתקופה זו באמת לא הייתי בסדר" (עמ' 262, שורה 14 לפרוטוקול). לאור כל האמור לעיל, אין בטענות המערער כדי להצדיק התערבות בקביעת בית המשפט, כי המערער פעל במודע ובמתכוון להעלמת אחזקותיו בחברה מידיעתו של עו"ד גור, על מנת להוציא את עסקת המכר לפועל.   טענה נוספת שהעלה המערער בפנינו, התייחסה לקביעת בית המשפט כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום המערער היה שקוע בחובות, ומצב כלכלי זה היווה זרז לפעולותיו הלא חוקיות. לטענת המערער, קביעתו זו נשענה על מסמך, רשומות מס הכנסה (ת/34 ב'), ממנו ביקשה התביעה להתעלם לאחר שהתברר כי הנתונים המופיעים בו שגויים. מנגד, הוסיף המערער, בית המשפט לא התייחס למסמכים שהוצגו בפניו כתימוכין לגירסת ההגנה, ובכלל זה טופס נ/27 ממס שבח לפיו יתרת חובות המערער הינה אפס ברוב השומות, לאישורים ממס שבח (נ/34) על זיכויים להם זכאי המערער כהחזרי מס, ולפסק-הדין בעניין ההחזר לו הוא זכאי ממס שבח. כמו-כן לטענת המערער, בית המשפט התעלם מרשימת רכשי הנדל"ן שבבעלותו (נ/51 א' עד נ/51 ח'). ראשית, העבירה של קבלת דבר במרמה איננה דורשת קיומו של מניע להתנהגות המרמה (ע"פ 752/90 שמואל ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539), ולכן אין במסמכים נ/27, נ/34 ו-נ/51א'-ח', שנועדו לטענת המערער לשלול קיומו של מניע לפעולותיו, כדי להעלות או להוריד ממצאיו הספציפיים של בית המשפט לעניין העבירות הנדונות. אך כדי שתנוח דעתו של המערער, אומר כי גם לא מצאתי כל ממש בטענות העובדתיות הפרטניות שלעיל. בית המשפט ביסס את מסקנתו על עדות המערער, לפיה עסקי הנדל"ן חדלו מלשגשג כבר בשנת 1996 (עמ' 186, שורה 13 לפרוטוקול), וכן על עדותו כי ניצל את מסגרת האשראי המקסימאלית בבנקים בו התנהלו חשבונותיו, בשיעור העולה על חצי מיליון ₪ במצטבר. מה גם שהמערער לא הציג תיעוד כלשהו על קבלת כספים בנוגע לעסקת הנדל"ן עם עו"ד גוטליב, שלטענתו היתה אמורה להכניס לחשבונו 300,000 דולר. מכל מקום, המערער לא נקט בזהירות ראויה בהקשר לאובליגו בכל אחד מחשבונותיו במועדים הרלבנטיים, לא גילה את האופן בו הוא מנהל את עסקיו כך שעירב בין עסקי החברה שלו לבין פעילותו כעו"ד (כנדרש בחוק), ולא הזהיר את עו"ד גור בפני הסיכונים הניצבים בפניו, דבר שהיה עליו לעשות בנסיבות. קשר סיבתי בין המצג החסר שהציג המערער לבין קבלת הכספים לטענת המערער, לא מתקיים קשר סיבתי בין מעשה המרמה לבין השגת חוזה המכר, הואיל והחוזה ת/3 אינו קובע כי הסך של 150,000 ₪ המיועדים לבנק, יימסר לידי המערער. חוזה המכר גם לא מציין כי ייפתח חשבון חדש, אלא כי הכספים יופקדו בחשבון הבנק של המערער. טענה זו אינה מקובלת עלי. בית המשפט עמד בהרחבה על הקשר הסיבתי שבין "המרמה" לבין העברת הכספים. הדעת נותנת כי לו היתה מונחת בפני עו"ד גור התשתית העובדתית המלאה, לא היה מעביר את הכספים למשמורת למערער עצמו, וניתן היה למצוא נאמן אחר, או למצער היה מבקש בטחונות כלשהם, וייתכן אף ממליץ למרשו להימנע מהעסקה. ראו לעניין זה עדותו של עו"ד גור: "... לו ידעתי על כך, לא הייתי מאפשר להפקיד בידיו כסף עבור עצמו, שזה למעשה ניגוד אינטרסים ... לא הייתי מאפשר שהנאשם יהיה הנאמן" (פרוטוקול, עמ' 12 שורות 7-8; עמ' 14, שורות 20-21). טענה נוספת מסוג אחר, שהעלה המערער, היא שיש לזכותו מהאישום בסעיף 4(ג) לכתב האישום, לפיו הדירה לא הועברה בטאבו על שם הקונה, מאחר ורישום הדירה על שם סושניק הושלם ביום 16.8.99 (נ/15). כך גם לטענתו, יש לזכותו מהאישום בסעיף 5 לכתב האישום, לפיו נמנע מלרשום את המשכון על המגרשים, וזאת לאור הסכמי המשכון (ת/10, ת/10ב) ועדותו של עו"ד גור המאשרת כי המישכון הושלם. אף בהנחה שטענות אלה של המערער נכונות הן, ואיני רואה צורך להכריע בעניין, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה המרשיעה אליה הגיע בית המשפט, לעניין האישום הראשון. כפי שפורט לעיל, אינני סבורה כי המערער לא עשה דבר לשם עמידה בהתחייבויותיו על-פי החוזה, אלא שהפעולות שביצע לטענתו למימוש החוזה, מתגמדות לנוכח התנהגותו הפסולה במהלך המגעים שקיים עם עו"ד גור, והתנהגות זו מצטרפת לשרשרת הראיות והעדויות המלמדות כי אין ממש בגירסתו המיתממת. האישום השני השגותיו של המערער בנוגע לאישום השני, מתבססות על גירסתו כי הסך של 40,000 דולר שולם לו אישית כ"כסף שחור" (לאחר שהעסקה נסגרה) להבדיל מגירסת דוידי כי מדובר בכספי נאמנות שהועברו למערער על מנת לשמור על הזכות לקבלת הדירה. המערער מוצא תימוכין לגירסתו בנסיבות הבאות: ב"כ החברה, עו"ד עמוס גורן, לא היה שותף להעברת הכספים; הכסף נמסר למערער בביתו של דוידי בירושלים, בשעות הערב, במזומן ובדולרים, מבלי שדוידי קיבל לידיו כל חשבונית ואף לא נחתם חוזה מכר. עוד לטענתו, בניגוד לקביעת בית המשפט, הכסף ניתן כחצי שנה לאחר תחילת המו"מ, ביום 22.2.98. המערער מתמקד בהודעתו של דוידי במשטרה, ממנה עולה לשיטתו כי ידע שהמערער שותף סמוי בדירה בסמטת כביר. לטענת המערער, דוידי לא הכחיש את הדברים בחקירתו הנגדית, אך הוסיף כי נראה לו שהדבר בא מפיו של ג'רבי: "האינפורמציה הזו מקורה ביוסי ג'רבי. ניתן היה להתייחס לכך ככן או לא" (עמ' 99 לפרוטוקול). בנוסף לאמירה זאת, לטענתו, ניתן ללמוד על הידיעה של דוידי גם מן הראיות הנסיבתיות בתיק: תקופת המתנה של 6 חודשים, במהלכה היה דוידי במגע תדיר עם המערער וג'רבי; "הכסף השחור" (ששולם מעבר לתמורה החוזית) המעיד על מעורבות אישית של המערער בעסקה; העובדה שהכסף שולם למערער, ולא לג'רבי שהוא הבעלים של הדירה. שקריו של דוידי במהלך עדותו. כך למשל נטען, כי בבית המשפט סיפר דוידי כי המערער לא עשה דבר בקשר עם ביצוע התחייבויותיו על-פי החוזה, בעוד שבעדותו בפני בית הדין של לשכת עורכי-הדין מסר כי המערער ביטל את העיקולים. עוד נטען, כי בהודעתו במשטרה אמר דוידי כי המערער הינו שותף סמוי בעסקה, ולעומת זאת בעדותו בבית המשפט הכחיש תחילה את הדברים, ורק לאחר שהוצגה בפניו גירסתו במשטרה, אימץ את דבריו בהודעה. הדיון באישום השני מוקד הערעור בנוגע לאישום השני, נמצא כאמור בהודעתו של דוידי במשטרה, לפיה: "בעל הנכס יוצג על-ידי עו"ד יוסי סייג שהוא כנראה גם שותף סמוי בנכס עצמו וע"פ דבריו שוחחתי עם עו"ד" (נ/17 א', עמ' 1, שורות 15-16). דוידי לא הכחיש את הדברים בחקירתו הנגדית, משהוצגה בפניו גירסתו במשטרה. ראשית אציין, כי דבריו של דוידי בהודעתו ניתנים לפרשנויות שונות. האמירה "שהוא כנראה גם שותף סמוי בנכס עצמו" עשויה להצביע על הלך מחשבה ועל ידיעותיו של דוידי בעת מסירת התלונה, שהם אינם בהכרח חופפים את ידיעותיו במועדים הרלוונטיים לכתב האישום (מועד המשא ומתן ומועד העברת הכספים). ומובן הוא שדוידי הגיע למשטרה להגיש תלונה ולמסור עדות, רק לאחר שהחל לחשוש ולחשוד, ועל-כן הניסוח של דבריו תואם שלב זה. זאת ועוד, ישנם שני מסמכים שהמערער היה שותף בעריכתם, מהם ניתן ללמוד כי תפקידו של המערער התמצה בייצוג ג'רבי כמוכר הדירה. המסמך הראשון הוא טיוטת חוזה המכר של הדירה (ת/22), שם הצהיר ג'רבי בסעיף 2: "המוכר מצהיר כי הינו בעל זכות הבעלות והחזקה הבלעדית בממכר". ואילו המערער מצויין בתור עורך-הדין שיפעל להעברת הממכר על שם הקונה, כנאמר בסעיף 9 לטיוטה: "9. ... לצורך הבטחת רישום הזכויות ע"ש הקונה יחתום המוכר על יפוי כח בלתי חוזר לפיו ימונו עו"ד יוסף סייג ועו"ד להעביר את הממכר על שם הקונה .... יפוי הכח יופקד בידיו הנאמנות של עו"ד סייג ... ". וכן ראו סעיף 5 לטיוטה: "5. .... ב. במעמד מסירת החזקה ישלם הקונה למוכר את הסך השווה בשקלים ל- 15,000$. ... אזי יופקד סכום זה כפיקדון אצל עו"ד סייג יוסף וזאת עד להמצאת האישורים הנדרשים". המסמך השני הוא כתב ההתחייבות מהמערער לדוידי מיום 22.2.98 (ת/23), לפיו מוגדר המערער כנאמן על הפיקדון בסך של 40,000 דולר, שיועבר לו מאת דוידי: "בהתאם לבקשתך הריני לאשר בזאת את הסכמתי לשמש כנאמן על פיקדון ע"ס 40,000$ ארה"ב אשר יועבר אליך מיד עם דרישתך הראשונה וזאת בכפוף לכך שהעסקה שלפיה רוכש מר שמעון עזרא את הדירה ברח' כביר 25 בת"א, לא יצאה אל הפועל מכל סיבה שהיא לפי החלטתכם הבלעדית וללא כל צורך בהנמקה...". נוסח כתב ההתחייבות (ת/23) מתיישב יותר עם גירסתו של דוידי, לפיה סבר כי המערער מספק שירותים משפטיים לעסקה, מאשר עם גירסת המערער כי דבר זכויותיו בנכס היה ידוע לדוידי. המערער ניסה להסביר את המטרה שעמדה מאחורי עריכתו של ת/23, בכך שהסכום של 40,000 דולר הועבר לידיו כתשלום נוסף ("שחור") מעבר לתמורה החוזית כפי שנרשמה בחוזה, באומרו: "הניסוח "נאמן" לא היה נכון בת/23, וזה בגלל הניסוח המשפטי שאני כתבתי באופן ספונטני" (עמ' 286 לפרוטוקול). צדק בית משפט קמא כשלא קיבל הסבר זה של המערער. עו"ד המנסח "ניסוח משפטי" כדבריו, נתפס על הניסוח וחזקה על המערער כי המסמך מדבר בעד עצמו. במיוחד כשיש במסמך שני מושגים המצביעים על מהות הסכסוך, הן "נאמן" והן "פקדון". יש לקרוא את הכתוב במסמך כלשונו, משאין ראיה קונקרטית לסתירתו, ואין מתעורר צורך בפרשנות אחרת. עוד אוסיף כי פועל כאן העיקרון של "פירוש כנגד המנסח" ובפרט כשבמקרה דנן המערער, שניסח את המסמך, הוא עורך-דין מנוסה וותיק בענייני מכירת דירות ויודע את ההבדל בין עו"ד המשמש כנאמן, לבין עו"ד שאינו ממלא תפקיד ומקבל כספים עבור עצמו. זאת ועוד, טענה כי ניסוח של מסמך רשמי, שנועד להבטחת זכויות חברת גולף בניה, נעשה באופן ספונטאני, אינה עולה בקנה אחד עם מעמדו ותפקידו של המערער כעורך-דין, ואף נוגדת את העובדה כי המערער החתים את דוידי על התחייבות נגדית (נ/16). משום מה כל הטעויות עליהן מצביע המערער פועלות בכיוון אחד, ומשרתות את הטשטוש, ההסתרה וההצגה הבלתי נכונה של העובדות, ואף טעות אינה כזו המאירה את העובדות הנכונות, או כזו שיש בה לשרת אינטרס כלשהו של הקונה. למערער היתה האפשרות המלאה להעמיד את הדברים על דיוקם, ואם בחר שלא לעשות כן, ראוי לו כעורך-דין שלא יתקוף את מילותיו שלו. למעלה מן הדרוש אציין, כי גם מבחינה עסקית התזה של המערער בלתי סבירה. הרוכשת היא חברה קבלנית, שמטבע הדברים מנהלת ספרים, ועל-כן אין לה עניין להעלים דווקא הוצאות, אותן היא יכולה להפחית מהרווח החייב במס. מדובר ב- 40,000 דולר שהם 20% משווי העיסקה של 200,000 דולר. אשר לטענה כי מדובר "בכסף שחור" - בית משפט קמא קבע בפסק-דינו כי טענה זו היא גירסה כבושה שהועלתה לראשונה בעדותו של המערער, אשר לא נזכרה גם בת/23 וב-נ/16 (שהחליפו ביניהם). שעל-כן בצדק נמצאה טענה זו כחסרת משקל של ממש לעניין יסודות העבירה דנן. גם לטעמי, הגדרת הכספים כ"כסף שחור" איננה בעלת חשיבות מכרעת ביחס למצג שהוצג בפני דוידי, משנמצא כי לדוידי היתה ציפייה לקבל חזרה את הכספים שהופקדו אצל ה"הנאמן" "עם דרישתו הראשונה", במקרה של אי מימוש העסקה, ולא ניתן ללמוד מכך מה ידע דוידי על הבעלות האישית של המערער בנכס. כמו כן אציין כי התימוכין שמוצא המערער לגירסתו באי נוכחות עו"ד גורן, בא-כוחה של חברת גוף בניה, אינם תימוכין ואין בעובדה זו כדי להשליך על אף אחת מהגירסאות, שכן ממילא עולה כי המשא ומתן בעסקה ועיקר ההתנהלות היתה מול דוידי שהיה מוסמך לפעול בעניין בשם החברה אותה ייצג. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור לעניין ההרשעה. הערעור על העונש במידה ולא יתקבל הערעור על ההרשעה מבקש המערער לחילופין להקל בעונשו. לטענתו, בטיעונים לעונש בבית משפט קמא רמזה התביעה כי יש להשית על המערער עונש של עד שישה חודשים, ובית המשפט התעלם מכך בגזר-דינו. עוד טען המערער, כי בית המשפט לא ייחס משקל לעובדה שנתן לחברת גולף בניה דירה השווה פי שניים מההחזר. ב"כ המשיבה השיבה לעניין זה בדיון בפנינו, וטענה כי רק העירה בטיעוניה לעונש, שהמערער אינו יכול לבצע עבודות שירות כיוון שנמצא במאסר, ומלכתחילה ביקשה מאסר בפועל במצטבר למאסר אותו ריצה באותה העת (בגין עניין אחר). המערער ניצל את מעמדו כעורך-דין על מנת להשיג את מטרתו - מכירת הדירות השייכות לחברה הנמצאת בבעלותו, מבלי לגלות את מלוא העובדות לגבי זהות בעל החברה ואף מבלי לגלות עד כמה חשבונות החברה, חשבונותיו האישיים והחשבונות שהיו אמורים לשמש בתפקידו כעו"ד ונאמן - אינם מנוהלים באופן נפרד ומובדל. המערער נהנה מהאמון שרחשו לו נציגי הרוכשים מתוקף תפקידו ומעמדו, אך מאידך זנח את החובות המוטלות עליו מכוח מעמד זה. בהתנהגותו זו, פגע המערער לא רק בצדדים הישירים לעסקאות המכר שביצע, אשר מעל באמונם, אלא אף הסב נזק לתדמית הציבורית של עורכי-הדין בעיני הציבור הרחב. כפי שנאמר בעל"ע 1/88 עו"ד פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מב(4) 477, 480: "עורכי הדין מצטיירים בעיני הציבור כאנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה, שניתן לסמוך עליהם. עורך-דין שסרח במישור זה איננו פוגע רק בלקוחו, ומשנתפס, בו עצמה, אלא פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו. מזה מתחייב עונש חמור ומרתיע לכל עורך-דין שנתפס בקלקלתו. מאידך גיסא, עונש קל מדי מחטיא את מטרתו, ולא רק שאינו מרתיע עבריינים בכוח אלא אף משמש להם גורם מעודד".   מעבר לכך אחזור ואזכיר כי מערכת היחסים ששררה בין המערער לרוכשי הדירות ונציגיהם, ששמו בו את מבטחם, כללה גם מערכת של יחסי נאמנות. המערער לא היסס לשלוח ידו בכספי הנאמנות, שהופקדו אצלו מתוקף תפקידו כנאמן בעסקה, ואף עשה בהם כבשלו. יפים לכאן דבריו של כב' השופט ג' קרא בת"פ (תל-אביב) 40001/03 מדינת ישראל נ' מכנס ידין, תק-מח 2005(1) 3811, 3814: "דווקא מעמדו הרם והנכבד של הנאשם, שנהנה מעצם הגדרת עיסוקו ומקצועו מאמון בלתי מסויג מצד הציבור בכלל, והמתלוננת הספציפית בפרט, הם הם המשמשים נסיבת חומרא מיוחדת. במיוחד, באשר אמון זה שימש אותו כאמצעי לביצוע מעשה העבירה. ... פן חומרא נוסף מצטרף למכלול נסיבות החומרא שמניתי לעיל, נוגע לכתם המכוער שהטיל הנאשם במעשיו על ציבור שלם של העוסקים במקצוע עריכת דין. מעשה כמעשהו של הנאשם גרם לנזק תדמיתי וממשי לציבור שלם של העוסקים במלאכה זו" (ההדגשות אינן במקור - י' ש'). שחיקת אמון הציבור בעורכי-הדין מקימה אינטרס ציבורי המחייב ענישה מרתיעה, כפי שקבע כב' השופט ג' בך בע"פ 696/82 מדינת ישראל נ' דוד בן אליהו לאלו, פ"ד לז(4) 533, 539: "מן הראוי להחמיר בדינו של המשיב בהתחשב בתפקידו ובמעמדו בתור עורך-דין. זאת לא רק בשל הנזק שעבירות כאלה גורמות לשם הטוב וליוקרה של מקצוע עריכת הדין - אם כי אינני מזלזל אף בגורם זה - אלא בראש ובראשונה, משום שרואה אני באמון המוחלט ביושרם של עורכי הדין משום נכס ציבורי רב ערך, אשר הפגיעה בו ראויה להענשה משמעותית". כן ראו דברי כב' השופט י' טירקל בעל"ע 1746/98 מדינת ישראל נ' עו"ד פלוני, תק-על 98(4), 307, 308 (1998): "ולא רק חובות מוסריות, אתיות וחוקיות כאן. נקיון כפיים, הגינות, נאמנות ומסירות הם בחזקת כישורים אישיים הכרחיים למי שבחר לעסוק במקצוע עריכת הדין. בלעדי אלה לא רק שאינו רשאי לעסוק במקצועו, אלא שאינו כשיר לכך; כמוהו כמנתח שבשל ליקוי גופני כלשהו אינו יכול להחזיק בידיו בכלי הניתוח. ... התנהגות כזאת מכתימה את עורך הדין המתנהג כך בכתמים כהים של חרפה וקלון. התנהגות כזאת מכתימה גם את כל העוסקים במקצוע, ישרים ותמימי דרך הנחשדים על חינם. התנהגות כזאת מערערת את אמונו של הציבור בעורכי הדין ופוגעת במקצועם. ציבור עורכי הדין והציבור כולו חייבים להוקיע אותה ולהביע את שאט נפשם על ידי ענישה חמורה". רק לאחרונה ניתן בבית משפט זה, פסק-דין בערעורו של עורך-הדין אחר, ע"פ (תל-אביב) 71685/05, 71687/05 מדינת ישראל נ' בן ציון צנעני (טרם פורסם - ניתן ביום 31.5.07). לצורך השוואה, שם אומנם נגזרו על עורך-הדין 15 חודשים מאסר בפועל (הגם שהסכום שנגזל מהמתלונן הוחזר לו), אולם הפרשה היתה קשורה לעסקה אחת בלבד ולא לשתי עסקאות שונות כבעניינינו, ולעורך-הדין לא היה עבר פלילי ואילו בעניינינו בית המשפט ציין במפורש כי עברו של המערער אינו נקי ויש לו הסתבכות קודמת בגינה הוא מרצה מאסר, כך שאין מדובר במעידה חד פעמית. לאור כל האמור לעיל, אין בנסיבות המקרה כדי להצדיק התערבות בעונש שגזר בית משפט קמא. אשר לטענת המערער כי בית המשפט התעלם מהעובדה כי הנפגעים פוצו על-ידי דירות חלופיות, הרי שיש להתחשב בבעייתיות שהיתה כרוכה בנכסים אלה, והמשיבה אכן לקחה שיקול זה בחשבון בכך שלא עתרה להטיל על המערער קנס או פיצויים, וציינה כי יש ליתן ביטוי להשמטת רכיב זה בפן הענישתי האחר. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור גם לעניין העונש. י' שיצר, שופטת השופט ז' המר, סג"נ - אב"ד: אני מסכים. ז' המר, שופט - סג"נאב"ד השופטת י' שבח: אני מסכימה. י' שבח, שופט לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת י' שיצר, לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, ח' בתמוז תשס"ז (24 במאי 2007), במעמד הצדדים. ז' המר, שופט - סג"נאב"ד י' שיצר, שופטת י' שבח, שופטת נאמנות