כתב אישום הטרדה באמצעות מתקן בזק

כתב אישום הטרדה באמצעות מתקן בזק הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בעבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, ואיומים כנגד נטליה יוספוב (להלן: "המתלוננת). על פי עובדות כתב האישום המתוקן בו הודה הנאשם, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום המתלוננת והנאשם היו סטודנטים בבית ספר לסיעוד במרכז הרפואי העמק בעפולה (להלן: "בית הספר") ובמהלך כשנה ועובר ליום 3.5.07 כל אחד מהם התגורר בחדרים נפרדים במעונות הסטודנטים של המכללה האקדמית עמק יזרעאל בעפולה (להלן:"המעונות"). הרקע למתואר בכתב האישום הינו אהבתו של הנאשם כלפי המתלוננת ורצונו בחברותה. במהלך התקופה במספר הזדמנויות רב ובתדירות גבוהה, התקשר הנאשם אל הטלפון הנייד של המתלוננת ושלח אליה הודעות טקסט במשך כל היום לרבות בשעות הלילה המאוחרות וביקש ממנה להיות חברה שלו ופנה אליה בכותבו לה "לעולם לא אצא מהחיים שלך ואת תהיי שלי". עקב המתואר פנתה המתלוננת אל הנאשם במספר הזדמנויות בעצמה, באמצעות חברותיה, באמצעות בני משפחתה, באמצעות מורה ומנהלת בית הספר ובאמצעות אביו של הנאשם וביקשה מהנאשם לחדול מהתקשרותו ומשליחת הודעת טקסט אליה והבהירה לו כי היא חשה שלא בנוח ומאוימת מכך, אולם הנאשם לא חדל ממעשיו ובתגובה השיב למתלוננת, כי במידה והיא אכן מרגישה מאוימת, הרי שעליה להתלונן במשטרה. במספר הזדמנויות, חרט הנאשם על זרועותיו, על בטנו וחזהו חריטות שונות לרבות את שם המתלוננת, עד שזב דם מגופו, צילם זאת וביקש להראות למתלוננת את התמונות ומשזו סירבה הראה אותן לחברותיה. עוד עולה מכתב האישום, כי בסוף חודש מרץ 2007 ובמספר ימים לפני חג הפסח, שלח הנאשם לטלפון הנייד של המתלוננת הודעת טקסט וביקש לדבר איתה ומשסירבה לכך המתלוננת, שלח הנאשם אל הטלפון הנייד של המתלוננת הודעת טקסט ואיים עליה בכתובו לה: "מחר תבואי בשעה 3 למעונות, זאת הפעם האחרונה שאני אבקש זאת, לפני שאני אפגע בך" ובהמשך התקשר הנאשם אל הטלפון הנייד של המתלוננת כ- 25 פעמים. במהלך חודש מרץ 2007, במספר הזדמנויות הניח הנאשם על אדם החלון בו מתגוררת המתלוננת פרחים, שוקולד ומתנות. עוד הודה הנאשם כי בתאריך 2.5.07 הגיע הנאשם אל חדרה של המתלוננת במעונות, משסירבה לאפשר לו להיכנס אל חדרה, איים עליה הנאשם באומרו לה: אני אמשיך לאהוב אותך ויש לי דם בגוף באזור צד שמאל למטה, אני פצעתי את עצמי, אני הולך להתאבד וזה הכול בגללך, אני אוהב אותך", כל זאת אמר הנאשם כשהוא הניף אצבע כלפי המתלוננת וחסם את דרכה מלעבור. ביום 2.5.07 , התקשר הנאשם אל תחנת המשטרה בעפולה, סירב להזדהות בשמו ובמספר הטלפון שלו ומסר לשוטרת לירז בן חמו, כי יש בחורה בשם נטליה יוסופוב (המתלוננת) הלומדת במעונות הסטודנטים ואשר צריכה עזרה בדחיפות בעקבות כך שיש אדם המאיים עליה ורוצה לפגוע בה וכי ביקש ששוטרת תתקשר אליה. הנאשם הינו בן 22 , סטודנט שנה ב' לסיעוד, ואין לו הרשעות קודמות. בהתאם להסדר הטיעון לא הורשע הנאשם, כאשר הצדדים טוענים באופן חפשי לענין ההרשעה והעונש. שירות המבחן הגיש בענייננו של הנאשם תסקיר, וכן תסקיר משלים. בתסקיר הראשון פורטו נסיבות חייו של הנאשם, אשר גדל בבית נוקשה ומגונן כאשר האב נתפס כדמות סמכותית, אשר אין עליה עוררין. קצין המבחן התרשם כי הנאשם נוטל אחריות מלאה לעבירה, תוך הבעת חרטה והבנה כי פגע באופן קשה במתלוננת. הנאשם תיאר את הרקע לעבירה כאובדן שליטה רגשי עקב גילויי אהבה למתלוננת שנדחו מצידה, כאשר תקופה ארוכה קודם לכן היו השניים ידידים טובים ורוב הזמן למדו יחדיו. לטענתו, סבל מעומס רגשי עקב שעות עבודה ארוכות, קשיי לימודים וקשיים חברתיים. עוד ציין הנאשם כי באירוע נשוא הדיון הוא (לא ברור לאיזה ארוע הכוונה) היה שיכור וכי נהג לצרוך אלכוהול מידי פעם בתקופת הלימודים. קצין המבחן התרשם כי מדובר בבחור צעיר, אשר נסיבות חייו באותה עת הובילו אותו לתחושות ייאוש וסבל פנימי עמוק שאיתם התקשה להתמודד, כך למשך החתכים בעורו היו ניסיון להעביר את הכאב הפנימי לכאב חיצוני, מורגש ונראה עמו מסוגל להתמודד. קצין המבחן יצר קשר עם המתלוננת אשר הביעה פחד מתגובת נקמה. בשיחה עימה נראתה המתלוננת עצובה ומפוחדת והביעה תחושת כעס מאחר וחשה כי אינה מוגנת מפניו וכי קולה אינו נשמע. טרם מעצרו הופנה הנאשם ע"י רכזת החוג לסיעוד לטיפול במרכז לבריאות הנפש בבית חולים "העמק" בעפולה. מחוות דעת פסיכיאטר, עולה כי מדובר בבחור בעל הפרעת אישיות גבולית (לא יציבה) עם קווי חשיבה ילדותיים, והומלץ על טיפול שיחתי (פסיכותרפיה). הנאשם היה ב- 4 פגישות טיפוליות שנגדעו עם מעצרו. קצין המבחן מציין כי כיום מצבו של הנאשם יציב יותר מבחינה רגשית וניכר כי הגבולות החיצוניים שבית המשפט קבע אפשרו לו להתבונן ולנתח את האירוע מנקודת מבט בוגרת יותר תוך לקיחת אחריות למעשיו. נראה כי הנאשם מכיר בצורך שלו לקבל עזרה נפשית מתוך הפחד והחשש מתגובותיו שלו עצמו. להערכתו, ללא טיפול מתאים קיימת סבירות להישנות עבירות דומות במצבי דחק היוצרים אצל הנאשם רגרסיה לקווים ילדותיים. בנוסף הנאשם מתמודד כיום עם מערכת לחצים מצד משפחתו ועם תחושת בושה אל מול הוריו ואחרים בכפר ולהערכת קצין המבחן יתקשה הנאשם לעמוד בלחצים אלו ללא תמיכה נפשית. עוד הוסיף כי בשיחה עם הנאשם ומדברי המתלוננת עולה כי ההסלמה במעשיו של הנאשם קרתה פעמים רבות עת היה בגילופין לכן לא ברור מה הרגלי השתייה של הנאשם והשפעתם על מצבו. מהתסקיר המשלים אשר הוגש בעניינו של הנאשם, עולה כי הנאשם הופנה לטיפול פסיכותרפי, אך טרם החל בו עקב עומס מטופלים, והוא אמור להתחילו בזמן הקרוב. קצין המבחן התרשם כי הנאשם זקוק למסגרת תמיכתית על מנת להשתלב בחזרה בחברה לאחר שאירוע נשוא כתב האישום יצר בו חשש כבד מהסתבכות נוספת עם החוק וכן לחץ נפשי כבד ממשפחתו, הנאשם הביע את רצונו להתרחק מאזור עפולה, להעביר את מרכז חייו לחיפה ולהתחיל לעבוד במטרה לחסוך כסף ולשוב ללימודי הסיעוד. קצין המבחן המליץ כי במסגרת התוכנית הטיפולית ייפגש הוא עם הנאשם לשיחות פיקוחיות אשר מטרתן תהיה בעיקר עבודה סביב ההתארגנות המחודשת בחייו, פיקוח ושמירת קשר עם גורמי הטיפול בבריאות הנפש. קצין המבחן ממליץ להעמיד את הנאשם בפיקוח צו מבחן לתקופה של שנתיים, בצירוף ענישה גמולית חינוכית בדמות צו של"צ בהיקף של 180 שעות, אשר יהווה ענישה מוחשית, ומעבר לטיפול בפן הרגשי הפגוע, תחבר את הנאשם למחיר של עבירה מסוג זה. לעניין ההרשעה, מאחר ומדובר בעבירה ראשונה ובהעדר דפוסי התנהגות עבריינים או אלימים, וכאשר לדבריו, תמנע ממנו הרשעתו המשך לימודיו והתפתחותו המקצועית בתחום הסיעוד, ממליץ קצין המבחן להימנע מהרשעתו של הנאשם בדין ובכך לאפשר לו לשקם את חייו. מטעם המתלוננת הוגשה הצהרת נפגעת עבירה לפי סעיף 18 לחוק זכות נפגעי עבירה, בה היא מוסרת כי מצבה הפיסי והנפשי ירוד מאד כתוצאה ממעשי הנאשם. לדבריה, המת היא פוחדת לצאת מהבית ונועלת את כל דלתות הבית, מתעוררת בסיוטים, ברעידות ובזיעה קרה באופן המשפיע על סדר יומה, על התנהגותה ועל סביבתה. המתלוננת מתארת את הנאשם כמניפולאטור ומציינת כי היא חוששת שהנאשם יצליח להיחלץ בעונש קל בעזרת כישוריו המיניפולאטיבים ובכך לחדש את הבטחתו. היא מביעה את חששה לביטחון משפחתה, שכן את הטלפון של אמא ואחותה השיג הנאשם ואף לפני ימים מספר יצר קשר הנאשם עם חברתה של המתלוננת באינטרנט. בנוסף החליפה המתלוננת את מספר הפלאפון הנייד שלה בעקבות שיחות חסויות אשר מעברו השני של הקו לא היה מענה רק הקשבה לקולה של המתלוננת וניתוקים חוזרים ונשנים. התובעת מציינת כי אין המדובר במעידה חד פעמית, אלא בהתנהגות מתמשכת, אובססיבית, מטרידה ומאיימת. מעשי הנאשם הקצינו עם הזמן ורק מעצרו מנע מהנאשם לבצע מעשים, אשר בנקל יכלו להסתיים בתוצאות הרות אסון. לטענתה, יש להרשיע את הנאשם, שכן סוג העבירות אותן ביצע הנאשם, נסיבות ביצוען, התקופה הממושכת אשר במסגרתה נעשו העבירות באופן חוזר ונשנה וכן הנזק והסבל שנגרם למתלוננת, כל אלה מטים את הכף למסקנה כי לא ניתן בנסיבות אלה לוותר על הרשעת הנאשם בדין. התובעת סבורה כי הסנקציה העונשית המתבקשת הינה הרשעת הנאשם בדין והשתת מאסר בפועל, מאסר על תנאי, התחייבות וסנקציה כספית בדמות פיצוי למתלוננת. הסנגור מבקש להקל עם הנאשם ומציין כי מדובר בנאשם שהינו בתחילת דרכו, אשר למד סיעוד ובשל ביצוע העבירה, הושעו לימודיו. הוא מציין כי הנאשם היה עצור במשך 29 ימים, שהה במעצר בית מלא במשך 3 חודשים עם איזוק אלקטרוני , ולאחר מכן ועד להיום, תקופה בת 7 חודשים, נמצא במעצר בית חלקי עם איזוק אלקטרוני. לטענת הסנגור לנאשם נסיבות מיוחדות אשר מן הראוי כי יהוו שיקול לקולא בגין אי הרשעתו. הסנגור מוסר כי מדובר בסטודנט לסיעוד, כך שהרשעתו תמנע ממנו מלהמשיך את לימודיו בתחום זה ותחסום את דרכו להמשיך ולהשתלב בשוק העבודה, ומפנה לתסקיר המבחן בעניינו של נאשם. הנאשם עצמו הביע צער על מה שקרה וציין כי הבין כי היה טיפש ועבר על החוק. הנאשם ביקש הזדמנות לשקם את חייו, וציין כי הוא בתחילת דרכו וכי הוא מעוניין לסיים את לימודיו ועל כן מבקש מבית המשפט הזדמנות שנייה. הכלל הקבוע בחוק והנקוט על ידי בית המשפט מחייב הרשעתו של מי שנקבע כי ביצע עבירה, אלא במקרים חריגים ומיוחדים אשר בהם מוצא בית המשפט כי אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ר' ר"ע 432/85 רומנו נגד מדינת ישראל, תקדין עליון 85 (3),737, וע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל, פד"י נב(3) 337, שם קובעת כב' השופטת דורנר כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: האחד - על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני - סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על הרשעת הנאשם מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל. בע"פ 2699/00 מדינת ישראל נגד פלוני, פד"י נד(3), 685, מתייחסת כב' השופטת פרוקצ'ה לשיקולים בעניין הימנעות מהרשעה ואומרת: "נדרש איזון שיקולי המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים. כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם - טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי כתוצאה מן ההרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת העבריין, וזאת לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי כתוצאה מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין". ר' גם מאוחר יותר את רע"פ 10708/03 עדי קומרוב נגד מדינת ישראל, תק-על 2003(4),864, רע"פ 3013/03 יאיר רותם נגד מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 4052 ואת רע"פ 6915/03 עימאד אלדין גומייד נגד מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 971, שם נדחתה רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת שאישר הרשעתו של המבקש תוך שבית המשפט קובע כי אין בעובדה כי הנאשם עלול להיות מפוטר מעבודתו בבנק כתוצאה מן ההרשעה נימוק מיוחד המצדיק הימנעות מהרשעתו. בבואי ליישם את אמות המידה שנקבעו בפסיקה כמפורט לעיל, מסקנתי היא כי אין הצדקה להימנע מהרשעתו של הנאשם. במשך תקופה לא קצרה, הפעיל הנאשם כלפי המתלוננת סוג של טרור רגשי, אשר כלל הטרדה ורדיפה מתמשכת ואובססיבית, אשר הפכו את חייה של המתלוננת לסיוט, והסיטו אותם כליל ממסלולם. לכאורה מדובר באבדן שליטה וברצון נואש לממש את אהבתו של הנאשם אל המתלוננת. בפועל מדובר בפגיעה קשה ביותר במתלוננת, אשר תותיר ללא ספק את עקבותיה במשך שנים רבות, תפגע בבטחונה העצמי, ביכולת התפקוד שלה, בכישוריה החברתיים ובאופן כללי באיכות חייה. אין חולק כיום באשר לחומרה העולה מעבירות כגון אלה, אפילו כאשר אין מדובר בפגיעה פיזית, ולמרבה הצער מתבררים מעשים כאלו כתחילתו של תהליך שסופו פגיעות חמורות בהרבה, עד כדי נטילת חיים. כאשר נוטל אדם לעצמו את החירות לפגוע באורח מתמשך ועקבי, לאורך תקופה ובדרכים שונות בזכותו הבסיסית של הזולת לחיים שלווים, בטוחים ונטולי חרדה, לא ניתן לומר כי מדובר במעשים שניתן לנהוג בהם בסלחנות המתחייבת לצורך הימנעות מהרשעה, וכי האינטרס הציבורי לא יצא נפגע כתוצאה מכך. אשר לנזק הצפוי לנאשם מההרשעה - קרי פגיעה בעתידו התעסוקתי: סנגורו של הנאשם מציין כי הרשעה תחסום ממנו את המשך לימודיו ואת דרגו להשתלבות בשוק העבודה. כך הצהיר גם הנאשם בפני קצין המבחן, ודברים אלו הובילו להמלצתו של קצין המבחן להימנע מהרשעה. אינני סבורה כי יש בטענה זו משום אותן נסיבות מיוחדות וחריגות אשר יש בהן כדי להצדיק הימנעות מהרשעת הנאשם. ראשית, הן הסניגור והן קצין המבחן קיבלו את טענתו של הנאשם בדבר הפגיעה בהמשך דרכו המקצועית כתוצאה מן ההרשעה כעובדה מוכחת, בלא שבדקו אותה אל מול הגורמים המחליטים בענין, ולמעשה אין בפני כל ראיה, מלבד הדברים שנאמרו בעלמא, ולפיהם תיחסם כליל דרכו המקצועית של הנאשם. שנית, גם אם אכן יוגבל הנאשם מבחינה תעסוקתית בעתיד, ויש להניח כי יהיה בהרשעה כדי למנוע ממנו עיסוקים מסוימים, סבורני כי המדובר בהגבלה חלקית, שהינה תוצאה סבירה והולמת בנסיבות העניין, ואינה מצדיקה הימנעות מהרשעה. השאלה אם יש בהרשעת הנאשם כדי למנוע את שילובו בלימודי הסיעוד ובעבודה תעמוד לפתחם של הגורמים המקצועיים בתחום זה, אשר יחליטו אם יש במעשיו של הנאשם כדי למנוע קבלתו למסלול זה. אם התשובה לכך היא בחיוב - כי אז אין בהימנעות מהרשעה כדי להועיל לנאשם, ואם יסברו אחרת - כי אז אין בהימנעות מהרשעה כדי להועיל לו. אכן, בקשת הסניגור להימנע מהרשעה מבוססת על המלצת שירות המבחן, ואולם כידוע, המלצתו של קצין המבחן, כשמה כן היא - המלצה, ואין בה כדי לחייב את בית המשפט לנהוג על פיה. מטבע הדברים ממוקדת גישתו של קצין המבחן בנאשם עצמו ובשיקומו, בעוד בית המשפט מחוייב לשיקולים רחבים יותר הנוגעים לאינטרס הציבורי ולפגיעה במתלוננת. במקרה זה לא אוכל לקבל את המלצת קצין המבחן, מן הטעמים שפורטו לעיל. אני מרשיעה, איפוא, את הנאשם בעבירות של איומים והטרדה באמצעות מתקן בזק. אשר לעונש: בנסיבות שתוארו לעיל, אינני רואה מנוס מלגזור עליו עונש ממשי שרק בו יהיה כדי להמחיש את הפסול והאיסור המוחלט במעשיו, עם זאת, סבורני כי לנאשם עומדות נסיבות מקלות, ובהן הודאתו שחסכה זמן שיפוטי, עברו הנקי, העובדה שמדובר באופן בסיסי באדם נורמטיבי, סטודנט אשר הודה במעשים בהם והביע חרטה כנה. הנאשם שהה כחודש במעצר ולאחר מכן מספר חודשים במעצר בית וגם בכך היה ללא ספק כדי לזעזעו ולהעמידו על תוצאות מעשיו, וכן נראה כי הביע נכונות להשתלב בתהליך טיפולי שיקטין בטווח הרחוק את מידת המסוכנות הנובעת מפניו. בנסיבות אלו, אין מקום למצות את הדין עם הנאשם, כבקשת התביעה, ולגזור עליו מאסר בפועל, וסבורני כי עונש מותנה בצירוף צו מבחן ופיצוי למתלוננת, יש בהם כדי לענות על מטרות הענישה. לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם עונשים כדלקמן: מאסר על תנאי של 9 חודשים, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור במשך 3 שנים מהיום עבירה של איומים והטרדה באמצעות מתקן בזק. אני מעמידה את הנאשם בפיקוח קצין מבחן לתקופה של 24 חודשים מהיום, וזאת בתנאים שיפורטו בצו המבחן ואשר יכללו בין השאר את החובה להמשיך ולשתף פעולה באורח מלא בתהליך הטיפולי, ולמלא אחר כל הוראות שירות המבחן וגורמי הטיפול. הובהר לנאשם כי הפרת תנאי צו המבחן עלולה לגרום לדיון מחודש בגזר דינו ולהחמרה בעונשו. הנאשם ישלם למתלוננת: נטליה יוסופוב פיצוי בסך 10,000 ₪, אשר ישולם לא יאוחר מיום 1.6.08 באמצעות מזכירות בית המשפט. לאחר מועד זה, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. משפט פלילימתקן בזקהטרדה