עניינה של תביעה זו הוא בקו הפצה של סיגריות, שהתובע הפיץ עד שנת 1996. התובע טוען כנגד הנתבעת כי שללה ממנו שלא כדין את קו ההפצה שלו, מסרה אותו לאחרים ובכך גזלה ממנו את רכושו, את פרנסתו וגרמה לו נזקים כבדים. רקע עובדתי עד שנת 1988 נשלט שוק הסיגריות בישראל על ידי שני גורמים דומיננטיים: המונופולין המקומי דובק בע"מ (להלן: "דובק"), אשר שלט בשוק באופן מוחלט, ויבואנית הסיגריות מתוצרת חוץ, חברת מנשה ח. אלישר בע"מ (להלן: "אלישר"), אשר ייבאה סיגריות תוצרת חוץ. משנת 1988 בשל שינוי במדיניות המיסוי בכל הנוגע לסיגריות תוצרת חוץ, חלה ירידה בשליטה של דובק בשוק, אשר להשפעותיה אתייחס בהמשך. משנת 1962 ואילך, הפעיל התובע ביחד עם אביו ושני אחיו, קו הפצה של סיגריות באזור חיפה והסביבה. הם הפיצו הן סיגריות מתוצרת הארץ והן סיגריות מיובאות. על פי עדות התובע, את קו ההפצה רכש אביו מסיטונאי אחר, עוד בשנת 1962, כאשר עלו לארץ. הרכישה כללה את זכויות ההפצה של הסיגריות וזכות לדיירות מוגנת בבית המסחר, שבו נוהל העסק. בשלב מסוים נותר התובע הבעלים היחיד של בית המסחר ושל זכויות ההפצה. בשנת 1980 מכר התובע את בית העסק ונשאר עם זכויות ההפצה. זכויות ההפצה היו לפי לקוחות ולא לפי אזור גיאוגרפי (ר' עמ' 5-6 לעדות התובע). עד לסוף שנת 1995 הופצו כל סוגי הסיגריות בישראל (תוצרת ישראל ותוצרת חו"ל) במשותף באמצעות מערך סיטונאים אחד שכלל כ-120 סיטונאים (להלן: "מערך ההפצה המשותף"). בשנות השמונים מינתה אלישר את הנתבעת להיות מפיצה של הסיגריות המיובאות באזור שמצפון לת"א והיא השתמשה במערך ההפצה המשותף, שהיה קיים וכלל גם את התובע. עד לשנת 1988 היו הסיגריות המיובאות אחוזים בודדים בלבד מכלל הסיגריות שנמכרו בישראל, כאשר כ-95% מכלל הסיגריות שנמכרו בישראל היו מתוצרת דובק. בשנת 1988 שונתה שיטת המיסוי ובעקבותיה באה הפחתה ניכרת במחירן של הסיגריות המיובאות בהשוואה לסיגריות מתוצרת מקומית. כתוצאה מכך, היקף המכירות של הסיגריות תוצרת חוץ עלה בהדרגה והן החלו להוות תחרות של ממש למוצרי דובק. הסיגריות תוצרת חוץ הגיעו בשנת 1992 לנתח שוק של כמעט 30% לעומת 70% של דובק. ר' לענין זה בפסק דין של ביה"ד להגבלים עסקיים בתיק מונופול 1/93 הממונה על הגבלים עסקיים נ' דובק בע"מ, הגבלים עסקיים, כרך ב, תשנ"ו, 194, 200-201 (להלן: "פס"ד דובק"). אומר מייד, כי טענות התובע והעד מטעמו, מר פרג', הסותרות עובדות אלה, דהיינו כי החלוקה בין סוגי הסיגריות היתה 50%-50%, או אף רוב של סיגריות תוצרת חוץ- אין לה סימוכין בפס"ד דובק. בנסיבות אלו החליטה דובק, כי קיים ניגוד אינטרסים במערך ההפצה המשותף בין האינטרסים שלה לקידום מכירת מותגיה לבין האינטרסים של אלישר בקידום מותגי אלישר, ולכן החליטה להתפרק ממערך ההפצה המשותף ולהקים מערך הפצה עצמאי ובלעדי משלה (פס"ד דובק, עמ' 202). בניסיון למנוע את פרוק מערך ההפצה המשותף, פנה הממונה על הגבלים עסקיים אל בית הדין להגבלים עסקיים בבקשה, כי יורה לדובק להימנע מהקמת מערך הפצה נפרד וכך הוגשה הבקשה בתיק מונופול 1/93. בסופו של ההליך, בפסק דין מיום 17.1.95, דחה בית הדין להגבלים עסקיים את עמדת הממונה, וקבע, כי דובק רשאית ליצור לעצמה מערך הפצה עצמאי ובלעדי ולהתקשר עם מפיצים בהסכמי בלעדיות האוסרים עליהם להפיץ מוצרים המתחרים במוצריה. בית הדין הורה בפסק דינו, כי לאחר שדובק תקים את מערך ההפצה הבלעדי והנפרד שלה, יהא עליה לפרסם את רשימת סיטונאיה (עד ליום 14.6.95). עוד נקבע, כי מיום פרסום רשימת סיטונאי דובק ועד להפעלת מערך ההפצה הבלעדי שלה יחלפו 4 חודשים (עד ליום 17.10.95), שיאפשרו התארגנות הולמת למתחריה של דובק ולסיטונאים שלא נבחרו על ידה (ר' פס"ד דובק בעמ' 241-240). בהתאם להוראות פס"ד דובק, פרסמה דובק, ביום 14.6.95 את רשימת 40 הסיטונאים, שהתקשרו עמה בהסכמי הפצה בלעדיים בכתב. כתנאי להתקשרות עימה בחוזה הפצה, נדרש כל אחד מסיטונאי דובק לשלם לה עבור הבלעדיות וכהשתתפות בהוצאות מערך ההפצה (ר' עמ' 23 לפרוטוקול שורות 19-13 וכן סעיף 4 (ה) לחוזה ההפצה של דובק). מפיצים שלא נבחרו ע"י דובק או שלא התקשרו עימה בחוזה ההפצה שלה, ובהם התובע, קיבלו מדובק בחודש אפריל 1995 הודעה מוקדמת בת 6 חודשים, על סיום ההתקשרות עימם, החל מיום 17.10.95. על פי פס"ד דובק הוקצבה לאלישר תקופת התארגנות בת 4 חודשים (מ- 14.6.95 עד 17.10.95). ביום 16.7.95 אלישר חתמה הסכמי הפצה עם מספר מפיצים ראשיים, ובהם הנתבעת, בהם הוענקה למפיצים הראשיים זכות הפצה של הסיגריות תוצרת חוץ באזורים שגבולותיהם הגיאוגרפיים נקבעו בהסכמים. בעקבות כריתת הסכמי ההפצה הראשיים חתמו המפיצים הראשים של אלישר הסכמי הפצה משניים עם כ-55 סיטונאים. כך נוצר מערך הפצה בלעדי של אלישר המתבסס על אותם הסכמי הפצה ראשיים ומשניים. על פי האמור בסעיף 23 לתצהירו של מר שאול שמיע ז"ל, מנהל הנתבעת בתקופה הרלוונטית, מיום 19.4.01 (להלן: "תצהיר שמיע") זהותם של סיטונאים אלו נקבעה ע"י אלישר ומפיציה הראשיים, בהתייעצות עם נציגי היצרנים של הסיגריות. בהסכמי ההפצה המשניים מונה כל אחד מסיטונאי אלישר כמפיץ בלעדי של הסיגריות תוצרת חוץ באזור גאוגרפי, שגבולותיו נקבעו במפורש בהסכם עם המפיץ, וזאת מבלי שהיה על הסיטונאי לשלם סכום כלשהו לאלישר או למפיציה. הסכם ההפצה שנחתם עם המפיצים היה לתקופה קצובה של 3 שנים בלבד, שתחילתה בספטמבר 1995. אין מחלוקת, כי 22 מבין הסיטונאים, שנמנו על מערך ההפצה המשותף, ובהם התובע, לא שותפו במערך ההפצה הבלעדי הנפרד של אלישר או של דובק. ביום 10.9.95 הודיעה הנתבעת לתובע כי ההתקשרות עמו עתידה להסתיים בתום תקופת הודעה מוקדמת בת 6 חודשים, היינו ביום 10.3.96. תקופת ההודעה המוקדמת בת ששת החודשים שקיבל התובע מהנתבעת הסתיימה ביום 10.3.96 וממועד זה ואילך חדל התובע להפיץ את הסיגריות, חמישה חודשים לאחר שכבר הפסיק להפיץ אף את סיגריות דובק. ביום 12.3.96, לאחר תום תקופת ההודעה המוקדמת, פנה התובע לנתבעת, באמצעות ב"כ דאז, עו"ד יצחק הוס, בטענה כי הנתבעת הבטיחה לכלול אותו במערך ההפצה הבלעדי של אלישר. בתשובה לפנייתו השיבה הנתבעת לתובע, כי מעולם לא ניתנה הבטחה כלשהי בנוגע לתקופת התקשרות עמו ולא הוצעה לו הצעה להימנות על מערך הסיטונאים של אלישר. אין מחלוקת ביחס לתאריכים הבאים: בשנת 1992 החלה דובק בהפרדת מערך ההפצה המשותף. בשנת 1993 הוגשה בקשת הממונה על הגבלים עסקיים לבית הדין למנוע את הפרדת מערך ההפצה ובינואר 1995 ניתן פסק הדין של בית הדין להגבלים עסקיים, בראשות כב' השופטת מרים נאור. במרץ 1995 או בסמוך לכך נפגש שמיע, מנהל הנתבעת, עם התובע. באפריל 1995 הודיעה דובק לתובע כי באוקטובר 1995 היא תפסיק את אספקת הסיגריות מתוצרתה לתובע. ביוני 1995 פירסמה דובק את רשימת המפיצים שבחרה. ביולי 1995 נחתם הסכם בין הנתבעת לאלישר להפצת הסיגריות תוצרת חוץ. בספטמבר 1995 הודיעה הנתבעת לתובע כי במרץ 1996 תפסיק את אספקת מוצריה לתובע. ביום 14.4.97 הגיש התובע את התביעה נשוא תיק זה לבית המשפט המחוזי בת"א. ביום 26.6.03 נקבעה ישיבת ההוכחות הראשונה בתיק בבית המשפט המחוזי. בפתח ישיבת ההוכחות ביקש התובע להפחית את סכום התביעה למחצית (מ-1,200,000 ש"ח ל - 600,000 ש"ח) בשל גובה האגרה. בית המשפט המחוזי קבל את בקשתו והורה מייד על העברת התיק לבית משפט השלום בשל כך שהפחתת סכום התביעה תשנה את הסמכות העניינית. טענות התובע התובע טוען כי במחצית הראשונה של 1995 פנתה אליו דובק, באמצעות נציגה, מר דוד פרג' והציעה לו, כי הסיטונאות שלו תמשיך את ההתקשרות עם דובק במסגרת מערך ההפצה העצמאי של דובק. לטענת התובע, אין ספק שהוא היה מקבל הצעה זו, אלמלא פנתה אליו הנתבעת, באמצעות המנהל והבעלים שלה, מר שאול שמיע ז"ל, במטרה לשכנע אותו ולפתות אותו, שהסיטונאות שלו לא תמשיך להיות מפיצה של דובק במסגרת מערך ההפצה החדש של דובק, אלא תמשיך להיות מפיצה של הסיגריות המיובאות עבור הנתבעת. לטענת התובע, במאמציה לשכנע אותו כאמור לעיל, הבטיחה לו הנתבעת, כי כדאי לו לבחור בה ולא בדובק וזאת, בין היתר, על סמך ניתוח נתוני השוק, ועל סמך מצג והבטחות שונות לגבי נתונים על עליה בעתיד של מכירת הסיגריות מתוצרת חוץ. לטענת התובע, בגלל המצגים וההבטחות הללו, הוא שוכנע להעדיף את הנתבעת על פני דובק ולכן לא נענה להצעת דובק להפיץ מכאן ואילך רק את הסיגריות שלה והודיע לחברת דובק כי בחר בנתבעת. כתוצאה מכך הודיעה לו חברת דובק כי מיום 27.10.95 היא תחדל לספק לו את סחורתה. מאז אוקטובר 1995 היתה הסיטונאות של התובע, למפיצה של סיגריות מתוצרת חוץ בלבד עבור הנתבעת. קו ההפצה נשאר כפי שהיה והסיטונאות שלו היתה המפיצה היחידה של סיגריות חוץ באותו קו עד לביטול זכויות ההפצה שלו ע"י הנתבעת במרץ 1996. לטענת התובע, למרות שההתקשרות שלו עם הנתבעת היתה בעל פה, זכויות הפצה של סיגריות הינן רכוש בעליהן וככאלה הן הועברו, נמכרו, עברו בירושה והיה להן מחיר שוק. לטענת התובע, הוא הופתע מהודעת הנתבעת, ולפיה, בניגוד להבטחות ולמצגים שלה, לא נמצא לו עוד מקום במערך ההפצה ולכן ממרץ 1996 ואילך, לא תספק לו עוד סחורה. לטענתו, לאחר שהתאכזב מן ההבטחות של הנתבעת עשה נסיון לחזור ולהיות מפיץ של דובק, אך הסתבר לו כי דובק התקשרה כבר עם מפיצים בכל אזורי הארץ ולכן הדרך היחידה הפתוחה עבורו, הייתה לרכוש זכויות הפצה של דובק, אך המחיר היה כמיליון ש"ח. לפיכך תבע התובע סכום העומד על מעל מיליון ₪, בטענה שזהו הנזק שנגרם לו. נזכיר כי רק לצורך אגרה, הועמד הסכום על סך 600,000 ש"ח. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי הייתה זכאית לסיים את התקשרותה עם התובע בכל עת וללא צורך בנסיבות מיוחדות, תוך מתן הודעה סבירה מראש. הנתבעת טוענת כי תביעתו של התובע מבוססת על טענה כי הזכות להפצת מותגי אלישר הייתה רכוש בבעלותו, אולם לטענת הנתבעת, לא זו ההלכה הפסוקה, אשר קבעה כי זכות הפצה הינה זכות חוזית ולא קניינית, וכי חוזה שאינו קצוב בזמן, ניתן לסיום בכל עת בהודעה סבירה מראש. בנוסף טוענת הנתבעת כי הסממנים הקנייניים שאותם ניסה התובע לייחס לזכות להפצת הסיגריות שייבאה אלישר, מופרכים גם לגופם. הנתבעת טוענת כי התובע לא היה זכאי לקבל הודעה מוקדמת ארוכה מזו בת 6 חודשים שקיבל. לטענת הנתבעת, הודעה מוקדמת זו ניתנה מטעמים של זהירות משפטית בלבד. עוד היא טוענת לעניין זה כי התובע זכאי לתקופה קצרה מכך ולחילופין כי טענתו זו נזנחה על ידו. הנתבעת אף טוענת כי לא נכרת בינה לבין התובע כל הסכם מחייב וכי לא הוליכה את התובע שולל ולא הציגה בפניו מצגי שווא. בנוסף היא טוענת כי התובע לא הוכיח את הנזק ואת שיעורי הפיצוי הנתבעים על ידו. הליכים וראיות כאמור, התיק הוגש בשנת 1997 לבית המשפט המחוזי בת"א. נוהלו קדמי משפט בבית המשפט המחוזי בת"א והוגשו תצהירים. מטעם התובע הוגשו התצהירים הבאים: תצהיר התובע; תצהיר של מר דוד פרג', שהיה אחראי על השיווק בדובק (להלן: "פרג'"); תצהיר של מר ניסים וקנין, מעובדי הנתבעת; ותצהיר של מר אבי זמיר, עובד במחלקת השיווק של דובק. שני המצהירים האחרונים לא התייצבו להעיד ותצהיריהם אינם יכולים לשמש ראייה. מטעם הנתבעת הוגשו התצהירים הבאים: תצהיר של מר שאול שמיע ז"ל, שהיה בעלי הנתבעת ומנהלה (להלן: "שמיע"); ותצהיר של מר מאיר טובול, עובד הנתבעת, אשר ניהל את חלוקת מותגי הסיגריות לסיטונאים באזור חיפה והצפון (להלן: "טובול"). לאחר שהוגשו התצהירים בבית המשפט המחוזי נקבע, כאמור, התיק להוכחות ליום 26.6.03 בבית המשפט המחוזי, בפני כב' השופטת רנה משל (שהם). בתחילת דיון ההוכחות ביקש התובע להפחית את סכום התביעה למחצית, וזאת בשל סכום האגרה שנדרש לשלם בגין המחצית השנייה של האגרה, בקשתו נענתה ובד בבד העבירה השופטת משל את התיק לבית המשפט השלום. לאחר שהועבר התיק בשנת 2003 לבית המשפט השלום בת"א, נוהלו קדמי משפט ע"י כב' השופטת גרוסמן והצדדים הופנו לגישור. תוך כדי ההליך, בינואר 2004, נפטר שמיע והנתבעת הודיעה על כך לבית המשפט ביום 9.3.04. הגישור לא צלח, והצדדים חזרו לבית המשפט. במסגרת קדמי המשפט ביקש התובע להגיש תצהיר משלים, אולם בקשתו נדחתה על ידי כב' השופטת גרוסמן. התיק הועבר לדיון בפני, נחקרו התובע, מר פרג' ומר טובול ולאחר מכן הוגשו סיכומים. בענין הליכים, אי אפשר שלא להתייחס בקצרה לסוגיית האגרה בתיק זה. כזכור, לאחר שלא שילם התובע את המחצית השנייה של האגרה לפני קיום ההוכחות, הרי בתחילת מועד דיון ההוכחות הראשון, לפני כב' השופטת משל, ביום 26.6.03, בקש התובע הפחתת סכום התביעה למחצית, על מנת שלא יידרש לשלם את מחצית האגרה. לאחר שבקשתו נענתה, התיק הועבר לבית משפט השלום. אולם בכך לא נסתיימה הפרשה, כאשר גם בבית המשפט השלום נדרשו לסוגיה זו, לאחר שב"כ הנתבעת הסב את תשומת הלב כי יש לחייב את התובע בתשלום המחצית השניה של האגרה, על פי הסכום המקורי של התובענה, כפי שתבע בבית המשפט המחוזי. כב' השופטת גרוסמן קבעה כי אין לחייב את התובע לשלם את המחצית השנייה של האגרה לפי הסכום הגבוה, ההסטורי, שאינו אקטואלי עוד (ר' החלטתה מיום 16.11.04). קבילות תצהיר שמיע שנפטר לפני חקירתו הנגדית אשר לתצהירו של מר שמיע, שהוגש עוד בהיות התיק בבית המשפט המחוזי, טוענת ב"כ התובע כי יש לפסול תצהיר זה עפ"י סעיף 19 לפקודת הראיות נוסח חדש, הקובע בין היתר: "לא התייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה". לטענת ב"כ התובע, המצהיר ובאי כוחו, אשר ידעו בדיוק מה מצב בריאותו של המצהיר, יכלו לבקש - אם רצו שתצהירו לא יפסל וישמש ראיה במשפט - כי ייחקר על תצהירו אפילו מחוץ לכותלי ביהמ"ש. לעניין זה מזכירה ב"כ התובע, כי ביהמ"ש יכול גם ללכת אל העד כאשר נבצר ממנו לבוא לביהמ"ש מטעמי מחלה. ב"כ הנתבעת טוען מצידו, כי ב"כ התובע אחרה את המועד להעלאת בקשה לפסילת תצהיר, משום שהמועד לבקשה שכזו הינו בשלב הבאת הראיות. בנוסף טוען ב"כ הנתבעת כי דין הטענה להדחות לגופה, שכן שמיע התייצב בפועל בבית המשפט המחוזי בדיון ההוכחות ביום 23.6.03 (ר' הסכמת הצדדים לעובדה זו בדיון ביום 14.11.05) כשהוא נכון ומוכן להחקר על תצהירו, אולם חקירתו לא התקיימה באותו מועד, אך ורק מהטעם שהתובע לא שילם את אגרת המשפט והוא העלה במפתיע בפתח הישיבה בקשה להפחית את סכום התביעה למחצית. בשל בקשתו זו, כאמור, הורה ביהמ"ש המחוזי על העברת התביעה לביהמ"ש השלום ולא נשמעו ההוכחות באותו מועד. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי על פי פסיקה, המובאת בסיכומיו, תצהיר של עד שנפטר לפני שהתייצב בבית המשפט לשם חקירה על תצהירו הינו קביל וכי העובדה כי המצהיר לא נחקר בחקירה נגדית תובא בחשבון לענין משקלה של העדות, אך לא תפסל. בספרו של המלומד יעקב קדמי, על הראיות (חלק שלישי, 2003) (להלן: "ספרו של קדמי"), בעמ' 1706, נכתב כי: "כאשר נבצר מן היריב לקיים חקירה שכנגד מסיבה אובייקטיבית, שאינה תלויה בהתנהגות העד, או הצד שקרה לו להעיד, או היריב עצמו - למשל, משום שלאחר מתן העדות בחקירה הראשית העד נפטר... - העדות שנמסרה בחקירה הראשית לא "תימחק", ומשקלה הראייתי יקבע על ידי בית המשפט בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה". ב"כ התובע מבקשת כי אחליט, שהעובדה שבזמן מחלתו של שמיע הוא לא פנה וביקש להיחקר על תצהירו, למרות שבין המועד של 23.6.03 ועד למותו של שמיע בינואר 2004, התיק עוד לא נקבע להוכחות - מהווה התחמקות מחקירה שכנגד, ולכן מבקשת היא למחוק את תצהירו של שמיע. באת כוח התובע מבקשת להסתמך על ההלכה המופיעה בספרו של קדמי בעמ' 1704, לפיה, במקרה שקיימים התחמקות או סירוב לעמוד לחקירה נגדית יש למחוק את החקירה הראשית. לטעמי, במקרה זה, לא היו התחמקות או סירוב של העד להעיד. הכלל הוא, שמותו של אדם מהווה סיבה אובייקטיבית לאי התייצבותו להעיד. נכון הוא, שלעיתים עד חולה או בעל דין חולה, היודע כי ימיו ספורים, מבקש להעיד, גם לא עפ"י סדר הדברים הרגיל. אולם, העובדה שעד או בעל דין לא ביקש זאת, אינה מעידה על כך שהוא ביקש להתחמק מן החקירה שכנגד. העמדת נטל כזה ויצירת חזקה שכזו, כנגד כל עד חולה או מעל גיל מסויים, הינה בלתי סבירה ואף לא הוגנת. הרי אין אדם יודע יום מותו. יתר על כן, במקרה זה, עולה בבירור, ששמיע לא התכוון כלל להתחמק מעדותו, מאחר ואין מחלוקת כי הוא התייצב להעיד ביום 23.6.03, למרות מחלתו, ודווקא התובע הוא שגרם בהתנהגותו לדחיית מועד הדיון. לאחר אותה דחייה, החלו הצדדים בניהול קדמי משפט בבית משפט השלום ובתהליך נוסף של גישור (ר' פרוטוקול מיום 28.12.03), כאשר במהלך גישור אין ספק שלא היה מקום לעדות ולחקירה נגדית של שמיע, הליכים אשר מטיבם, שאינם מועילים להליך הגישור בו היו נתונים הצדדים. לצערנו, שמיע נפטר תוך כדי מהלך הגישור. בנסיבות אלה, אין לראות באי חקירתו כהתחמקות מצידו. לכך יש להוסיף את המגמה הכללית להרחיב את כשרות הראיות מבחינת קבילותן, תוך שימת דגש על המשקל (ר' למשל ת"א (מחוזי חי') 11274/97 רוטנר קרלו נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (לא פורסם, 19.02.02). לפיכך, אני קובעת כי יש לקבל את התצהיר, והמשקל יינתן לו על פי שיקול דעתי בהמשך פסק הדין. בהקשר לטענה דלעיל, ביקשו הצדדים בקשות שונות במסגרת סיכומיהם. בתחילה, ב"כ הנתבעת ביקש למחוק משפטים מסיכומי התובע הנוגעים לטענות בדבר בריאותו של שמיע, בטענה שלא הוכחו. נראה לי, כי הבקשה למחוק משפטים בסיכומים היא מיותרת. ניתן להתמודד עם טענות מעין אלה בסיכומים של הצד השני, ולטעון כי הן עובדות שלא הוכחו, ולכן אין לייחס להן כל חשיבות או לבחון אותן לגופן. אולם איני מוצאת לנכון למחוק טענות אלה, אלא להתייחס אליהן. באותה מידה אין סיבה להוציא את תצהיר עוז שמיע מן התיק, לבקשת ב"כ התובע, ככל שהוא ניתן כתמיכה לאותה בקשה למחוק משפטים בסיכומים. מאחר ולטעמי אין מקום למחוק אותם משפטים, הרי שגם התצהיר מיותר. יחד עם זאת אבהיר, כי ככל שהצדדים ניסו בסיכומיהם להוסיף עובדות נוספות על העובדות שהוכחו כראוי באמצעות תצהירים וחקירות נגדיות, בין בדרך של כתיבת עובדות בסיכומים, ללא כל הוכחה, ובין בדרך של כתיבת עובדות בתצהיר, שהוגש לאחר תום הראיות, הרי שכל הראיות הללו אינן מתקבלות והן לא תשפענה על פסק הדין. דיון והכרעה זכויות התובע בקו ההפצה של מותגי אלישר. התובע טוען כי אביו המנוח רכש בשנת 1962 זכות להפצת מותגי אלישר. לענין זה צודק ב"כ הנתבעת כי בשנה זו לא שימשה הנתבעת כמפיצה של אלישר, ולפיכך לא היתה צד להסכם שכרת אביו של התובע. יתר על כן, טענת התובע בתצהירו, כאילו אביו רכש עם העסקה האמורה זכות להפצת מותגי אלישר, נסתרה, בעדותו של התובע, אשר הודה כי אביו רכש אך ורק חנות לממכר סיגריות בסיטונות, אשר בעליה הקודם מכר את מוצריה ללקוחות שהגיעו אל החנות (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 18-11). אין גם מחלוקת שבידי התובע או אביו לא היה מעולם הסכם בכתב עם הנתבעת ומעולם לא שילמו לנתבעת סכום כלשהו עבור זכות להפצת מותגי אלישר (עדות התובע בעמ' 4 לפרוטוקול שורות 26-24). ההלכה הפסוקה קבעה, כפי שמופיע בסיכומיו של ב"כ הנתבעת, כי זכות ההפצה הינה זכות חוזית וכי הקשר שבין היצרן או הספק לבין המפיץ אינו יוצר זכויות קנייניות. ההלכה לעניין זה נקבעה בשני פסקי דין עיקריים: ע"א 442/85 זוהר נ' טרבנול פ"ד מד(3) 661 (1999) (להלן: "פס"ד טרבנול"); וע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4) 849 (2000) (להלן: "פס"ד טנא נוגה"). כב' השופטת שטרסברג - כהן בפס"ד טנא נגה מגדירה את זכות ההפצה כזכות חוזית בלבד, תוך שהיא קובעת בעמ' 858: "סיווגה המשפטי של זכות ההפצה הבלעדית נדון בכמה פסקי-דין של בית-משפט זה. על-פי ההלכה שיצאה מלפני בית-המשפט, זכות ההפצה הינה זכות חוזית, ולא קניינית, וטיב הקשר של המפיץ עם היצרן אינו יוצר זכויות קנייניות, אלא זכויות חוזיות המבוססות על יחסי אמון, ואינו מקים עילה לדרוש המשך קיום הקשר או אכיפתו." ולבסוף היא מסווגת את זכות ההפצה כך: "לא בכדי נקבע בפסיקה כי זכות ההפצה איננה זכות קניינית, שכן קביעה זו מתבקשת ממהותה, מאופייה ומטבעה של הזכות ... בזכות ההפצה בכלל, וגם בזכות שניתנה למערער, אין מתקיימים כמה מן המאפיינים החשובים המהווים את גרעינה הקשה של זכות קניינית. אין לראות בזכות המוענקת למפיץ זכות שלמה הנתונה בידי המפיץ ללא צורך להזדקקות לאחר לשם הגשמתה, שהרי ההנאה או השליטה המוענקות למפיץ טעונות מימוש באמצעותו של היצרן, ספק המוצרים. זאת ועוד, זכות קניינית מאופיינת בכך שהיא פועלת כלפי כולי עלמא (ראו עניין ליבוביץ, בעמ' 324). זכות ההפצה אינה פועלת כך. כך גם אין מתקיימת בה תכונת הייחודיות, שהרי אין המפיץ הבלעדי יכול למנוע ממפיץ מתחרה להפיץ את מוצרי היצרן, שאותם רכש המתחרה מגורם שאינו היצרן, בתחום שבו הוענקה לו בלעדיות (ראו עניין קולומביה, בעמ' 262)." ( עמ' 859-860). טוענת ב"כ התובע כי במקרה זה ניתן ללמוד מן ההסכם עם דובק כי קו ההפצה הוא "רכוש" של התובע (ר' סיכומיה עמ' 4 סעיף 10ב'). ולא היא. ראשית, החוזה עם דובק שהוא חוזה בכתב אינו מחייב את הנתבעת, שמערכת קשריה עם התובע הייתה בעל פה ולא היו לה כללים, למעט העובדה שהתובע היה מפיץ את מוצרי הסיגריות שסיפקה לו הנתבעת ללקוחות מסויימים ביחד עם המוצרים שסיפקה לו דובק. שנית, השופטת שטרסברג-כהן קובעת ברורות כי זכות הפצה אינה קניינית ללא קשר לחוזה שבין הצדדים. שלישית, החוזה עם דובק אוסר על העברת קו ההפצה לאחר, אלא אם כן הסכימה לכך דובק בכתב ובמפורש (סעיף 17 להסכם). סעיף זה משמעו פגיעה ברורה בזכות הקניין. לעניין זה אציין, כי בפסה"ד טנא נגה קובעת כב' השופטת שטרסברג- כהן, כי גם אם ניתנה למפיץ זכות ההעברה ללא הגבלה, אין די בכך, כדי לקבוע כי זכות ההפצה הינה זכות קניינית (ר' עמ' 861 לפס"ד טנא נגה). ב"כ התובע מפנה גם לזכות הביטול הרחבה מאד המוקנית לדובק בהסכם דובק ובמקביל לזכות המפיץ למכור את הזכות לאחרים, מה שמצביע, לטענתה, על ערך כלכלי של הזכות, (ר' שם). גם כאן חשוב לציין, כי ההסכם עם הנתבעת לא היה בו כל סעיף שכזה והוא היה הסכם בעל פה ללא כל התייחסות לסוגייה זו ולכן חל עליו הכלל שהסכם שאינו קצוב בזמן ניתן לביטול בהודעה סבירה מראש, נושא שאדון בו להלן. אולם גם אם אבחן את הסכם דובק, לגישת התובע, הרי שאין בו כדי לסייע לתובע. אכן סעיף 21 להסכם דובק, מקנה לדובק שיקול דעת רחב ביותר להפסיק את ההסכם "מכל טעם סביר" ובמקרה כזה נקבע מנגנון שמאפשר למכור את הזכויות בתוך פרק זמן מוגבל, אך ורק למי שדובק תאשר. יחד עם זאת, סעיף 21 (ו) להסכם דובק קובע, כי היה ודובק "יחליט לפי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט על הפסקת ההתקשרות בהסכם זה הנובעת משינוי שיטת השיווק שלו באופן שלא יצריך מערך סיטונאים עצמאי ... במקרה כזה יחולו הוראות הדין הכללי לענין הפסקת התקשרות בין היצרן למפיץ" ולא יחולו ההוראות של מכירת זכות ההפצה. מכאן שגם על פי הסכם דובק זכותה להפסיק את ההתקשרות, כאשר היא עושה שינוי ארגוני ואז יחולו ההוראות הכלליות של הפסקת חוזה הפצה שאינו מוגבל בזמן, כפי שאתאר להלן. ועוד חשוב להוסיף לעניין זה, כי המפיצים, שחתמו עם דובק, שילמו לה בגין קו ההפצה. במקרה שבפני, אין מחלוקת כי הנתבעת מעולם לא קיבלה כסף מהתובע וגם לא מאביו בגין הזכות להפיץ את מוצריה. הסכם שאינו קצוב בזמן בנוסף ידועה ההלכה כי הסכם שאינו קצוב בזמן ניתן לביטול ע"י מתן הודעה סבירה מראש (ר' פס"ד טרבנול בעמ' 671 ובעמ' 681 וכן פס"ד טנא נוגה בעמ' 863). כב' השופט גרוניס מסכם כך: "ההלכה המבוססת שיצאה מלפני בית משפט זה הינה, כי הסכם לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש (ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 672; ע"א 355/89 עיזבון המנוח ניקולא חינאווי נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 74; ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4) 849, 862). מן האמור עולה, לכאורה, כי מבחינה עקרונית זכאית הייתה המשיבה 3 להביא לסיומו של ההסכם." רע"א 1516/05 למיט נ' אלישר, סעיף 5 לפסק הדין (לא פורסם, 22.2.05) (להלן: "פס"ד אלישר"). ר' גם ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429 (1993) (להלן: "פס"ד יכין"), שם קבעה כב' השופטת דורנר: "הגם שזכותו של צד להסכם, שלא נקבע מועד לסיומו, להתירו אחרי מתן הודעה לצד השני מבוססת על פירוש החוזה, הרי מדובר בנורמה, המבטאת חזקה כללית (ראה ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, בעמ' 484). ההשקפה, כי ככלל יש לפרש חוזה שלא הוגבל בזמן כניתן לסיום על-ידי מתן הודעה בזמן סביר, מקובלת בפסקי הדין של בתי המשפט באנגליה ובארצות הברית." (סעיף 6) ובהמשך היא כותבת: "ההנחה היא אפוא, כי צדדים, שלא קבעו בהסכם מועד לסיומו, לא התכוונו כי הקשר ביניהם ימשך לעולמי עד, אלא כוונתם היא שלכל אחד מהם תהיה זכות לבטלו בהודעה לצד השני בזמן סביר מראש. עמד על כך השופט אור בע"א 442/85, בעמ' 706: "התקופה הסבירה של הודעה מראש באה לענות על הציפיות, שאם יבוטל החוזה - הוא יבוטל תוך מתן זמן סביר לקיומו, עד שייכנס הביטול לתוקף. כך, יש להניח, ראו זאת הצדדים בעת קשירת הקשר החוזי, כשלא התנו מראש על תקופת ההסכם". כוונת הצדדים להסכם נבחנת כזו של אנשים סבירים בנסיבות העניין (השופט ברק בע"א 154/80 בורכרד ליינס לימיטד לונדון נ' הידרובטון בע"מ בעמ' 223; השופט בך בע"א 552/85 אגסי נ' ח. י. ל. ן. חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ ואח', בעמ' 245).נ" (סעיף 7 לפסק הדין). מכאן שגם אם היה נכרת בין התובע לבין הנתבעת הסכם מפורש בכתב להפצת מוצרי אלישר לאחר פרוק מערך ההפצה המשותף, אשר היה ללא הגבלה בזמן ואף כולל תניה מפורשת בדבר עבירותה הבלתי מוגבלת של זכות ההפצה (ואין המצב כך במקרה זה), רשאית היתה הנתבעת להביא הסכם זה לידי סיום בכל עת, וללא צורך בנסיבות מיוחדות, ותוך מתן הודעה סבירה. ב"כ הנתבעת הפנה לשני פסקי דין שבהם דחה ביהמ"ש המחוזי תביעה שהגישו מפיצים אחרים שנמנו על מערך ההפצה המשותף כנגד הנתבעת ואשר טענו בדומה לתובע, כי הזכות להפצת מותגי אלישר אינה ניתנת לביטול. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. ר' פס"ד אלישר לעיל, וכן ת"א (מחוזי ת"א) 1368/95 בשן נ' מנשה ח. אלישר (לא פורסם, 15.10.96) (להלן: "פס"ד בשן"). ערעור שהוגש על פסק דין בשן, נדחה על ידי ביהמ"ש העליון (ע"א 8575/96). עוד טוענת ב"כ התובע כי במקרה זה לא היו נסיבות של אובדן אמון בין היצרן למפיץ, כפי שהיו בפסקי הדין אליהם הפנתה הנתבעת. אולם אמירה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של טובול, עובד הנתבעת, אשר ניהל את חלוקת מותגי הסיגריות לסיטונאים באזור חיפה והצפון, שתובא להלן. התובע לא היה מפיץ, שעימו רצתה הנתבעת להמשיך והיא לא ראתה בו, מהסיבות שפרט טובול, מפיץ ברמה טובה. טובול ציין כי לתובע לא היה מחסן נפרד מביתו, הוא נהג לעבוד רק בשעות אחר הצהרים, הוא לא היה מוכן להכניס מותגים חדשים וכו'. אולם מעבר לכך, מדובר בנסיבות מיוחדות שבהם הפסקת ההתקשרות היתה קשורה לשינוי במערך ההפצה שקיבל את הסכמת בית הדין להגבלים עסקיים בראשותה של כב' השופטת נאור. בית הדין ידע היטב כי לא לכל המפיצים ישאר קו הפצה ובודאי ידע כי קו ההפצה ישתנה. ובכל זאת, אישר פעולה זו. תקופת ההודעה המוקדמת בפסק דין טרבונל קובע כב' השופט אור לעניין תקופת ההודעה המוקדמת כך: "מבלי להתיימר להזכיר את כל הגורמים והשיקולים שיש בהם להשפיע על אורכה של תקופת ההודעה מראש, בין שיקולים אלה יש להזכיר את השיקולים הבאים: את טיבו של המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו לשוק; סכומי ההוצאות וההשקעות שנדרשו כדי להפיצו; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההוצאה וההשקעות שנדרשו מצד המפיץ; הסיכוי של הפצת המוצר על-ידי היצרן גם לאחר תום ההסכם, אף ללא פעולות ההפצה על-ידי המפיץ או, במלים אחרות, מידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ." (עמ' 707).ההלנ" (עמ' בפס"ד יכין קבעה כב' השופטת דורנר את ההלכה לעניין הדרך לקביעת תקופת ההודעה המוקדמת כך: "נראה אפוא, כי הגדרה של אמות מידה נוקשות למטרת ההודעה על פי סיווג החוזה אינה עשויה לסייע לקביעת אורכו של המועד הסביר. מטרתה של דרישת ההודעה תלויה בכוונת הצדדים בחוזה הנדון ובנסיבותיו, ובעניין זה אין לקבוע כל חזקות או הנחות ערטילאיות". בין השיקולים לקביעת אורכה של התקופה יש לקחת בחשבון גורמים שונים: טיבו של המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו לשוק, סכומי ההוצאות וההשקעות שנדרשו כדי להפיצו, שיעור הרווח הצפוי לעומת ההוצאות וההשקעות שנדרשו מצד המפיץ, ומידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ (פס"ד טרבנול, עמ' 706-707). בית המשפט העליון מפי כב' השופט חשין בע"א 7338/00 תנובה נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל ויורשיו, פ"ד נד(2), 745 (2003) גם הזהיר כי יש לקבוע את תקופת ההודעה המוקדמת על פי נסיבותיו של מקרה ומקרה "וממילא אין להסתמך על "ממוצע הילכתי", כביכול" (ע' 764). כאמור פרק הזמן הסביר נועד לתת לתובע שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות את הוצאותיו והשקעותיו. במקרה שלפני, המוצרים אותם הפיץ התובע הם סיגריות של דובק וסיגריות מתוצרת חוץ. מדובר אם כן במוצרים סטנדרטים ולא במוצר ייחודי שנדרש מאמץ מיוחד לצורך החדרתו לשוק. בכך שונה המקרה הזה מהמקרה שנדון בפס"ד טרבנול, שבו דובר במוצר ייחודי (ערכות לבדיקת דם) שהחדרתו לשוק היתה מורכבת ומסובכת הרבה יותר והמפיץ נאלץ להשקיע בהחדרתו כמוצר חדש לחלוטין. הואיל ועל מנת לקבוע את סבירות ההודעה המוקדמת, עלינו לבדוק גם את שאלת אורך התקופה שנדרשה לחדירתו לשוק, הרי מחומר הראיות עולה, כי המוצרים אותם שיווקה התובע שווקו והופצו בישראל, לרבות באזורי החלוקה של התובע, גם לפני שהוא החל לעבוד כמפיץ, שהרי אביו רכש את הקו ממפיץ קודם. אמנם התובע סיפר כי המפיץ הקודם בשנת 1961 היה פועל כך שהלקוחות היו באים אליו והוא היה משלם להם את הנסיעה ואילו אביו והוא החליפו את השיטה בכך שרכשו טנדר, על מנת לחלק ליצרנים את הסיגריות למקום (עמ' 6 לפרוטוקול). התובע גם לא השקיע משאבים בהחדרת המוצרים לשוק, משום שהפרסומות והחדרת המוצרים נעשתה על ידי הנתבעת או אלישר ויצרניות הסיגריות, כך שהתובע לא צריך היה להשקיע בפרסום או בהחדרת המוצר. לתובע גם לא היה מערך מיוחד, למעט מכונית טנדר פג'ו גי' 7, ששימשה אותו בעיקר להובלות ולפעמים היה משתמש במכונית המשפחתית (ר' עמ' 10 לפרוטוקול). גם האחסנה בוצעה אצל התובע במחסן, שהיה לו בביתו, והוא לא נדרש למחסן חיצוני. אין מחלוקת כי רוב השנים שמש התובע כמפיץ גם ובעיקר של מוצרי דובק, אשר היו רוב רובו של השוק עד שנת 1988, וגם לאחר מכן עדיין היוו רוב בשוק כפי שתואר לעיל, ומוצרי הסיגריות של הנתבעת היו במרבית השנים רק תוספת זניחה, יחסית למוצרי דובק. סיכומה של נקודה זו - התובע לא הוכיח כי הוציא הוצאות רבות לצורך החדרת מוצרי הנתבעת לשוק; מדובר במוצרים שגרתיים שלא נדרש מאמץ מיוחד להחדרתם; הם הופצו בשוק גם קודם לכן; לתובע היה מערך הפצה קיים והוא עשה בו שימוש כל השנים בעיקר למוצרי דובק. כאמור, פרק הזמן הסביר נועד לתת לתובע שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות את הוצאותיה והשקעותיה. כפי שצויין לעיל, ההשקעה הראשונית של התובע היתה ברכישת הקו ורובה המכריע היה לצורך שיווק מוצרי דובק ולא שיווק מוצרי הנתבעת. מעבר לכך, אין ספק כי התובע הפיק במהלך השנים רווח רב מפעילותו וכפי שציין בעצמו, הצליח לפרנס משפחה כראוי מעסק זה. התובע קיבל מהנתבעת הודעה מוקדמת בת 6 חודשים. הנתבעת מפנה להמרצה 11099/95 במסגרת פרשת בשן הנ"ל, בו נדונה זכות הפצה דומה לזכות הנדונה בתיק זה ובית המשפט המחוזי מפי כב' השופטת עדנה ארבל קבע כי: "תקופה של 6 חודשים גם היא אינה תקופה ארוכה אך סבירה בנסיבות הענין. נראה לי כי תקופה של 6 חודשים מהווה פרק זמן סביר בנסיבות העניין לסיום ההתקשרות..." החלטה זו אושרה ע"י בית המשפט העליון ברע"א 7460/95 בשן נ' אלישר, מפי כב' המשנה לנשיא, ש. לוין. עוד יש לציין כי כב' השופטת גרסטל, אשר דנה בפרשת בשן בתיק העיקרי קבעה, שלתובעים ניתנה סך כל אורכה של 7-8 חודשים, שהיא "אורכה סבירה לכל הדעות", כדברי השופטת גרסטל בסעיף 6(ד) לפס"ד בשן. למכלול הנסיבות שתיארתי לעיל, יש להוסיף, כי התובע קיבל מדובק, שאת מוצריה הפיץ אותו מספר שנים ובכמויות גדולות עשרות מונים מאלה שהפיץ את מוצרי הנתבעת, גם כן תקופה של שישה חודשים של הודעה מוקדמת, בלא שטען כלפי דובק דבר. לפיכך, מכל הנסיבות שהועלו לעיל, אני מקבלת את עמדת הנתבעת כי שישה חדשים של הודעה מוקדמת הינם הודעה סבירה בנסיבות אלה (השוו עוד ת"א (מחוזי ת"א) 1101/06 רונן חסן נ' גלוברנדס בע"מ (לא פורסם, 17.9.06); ת"א (מחוזי נצ') 1202/00 גמזו נ' למיט-יבוא ויצוא בע"מ תק-מח 2003(3) 3602 (2003); ו- ע"א (מחוזי ת"א) 3583/04 דניה קוסמטיקס בע"מ נ' ראובן קורט (לא פורסם, 21.12.06). האם הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפי התובע או הוליכה אותו שולל במצגים טענתו הנוספת של התובע היא, כי נכרתה בינו לבין שמיע, כנציג הנתבעת, חוזה לפיו התובע יהיה מפיץ של הנתבעת ומשום כך וויתר התובע על האפשרות להתקשר עם דובק בשלב קביעת מערך ההפצה. בתצהירו כותב התובע כי במחצית הראשונה של שנת 1995 פנתה אליו דובק, באמצעות נציגה מר פרג' והציעה לו להמשיך את ההתקשרות עם דובק במסגרת מערך ההפצה העצמאי של דובק. התובע טען בתצהירו, כי אין ספק שהיה מקבל את הצעת דובק, אלמלא פנה אליו שמיע ושכנע אותו להמשיך בהפצה עם הנתבעת ולא עם דובק. לטענתו, הבטיח לו שמיע כי כדאי לו לבחור בה ולא בדובק, בין היתר, על סמך ניתוח נתוני השוק, מהם ניתן ללמוד כי מכירת הסיגריות תוצרת חוץ תעלה ומשום שהנתבעת בניגוד לדובק לא "תזרוק" אותו, כדבריו (ר' סעיף 5ב' עד 5ד' לתצהיר התובע מיום 27.12.00). לפיכך, לטענת התובע, הודיע לדובק כי בחר בנתבעת והמשיך לשווק את דובק עד אוקטובר 1995 ומאז ועד מרץ 1996 שיווק רק את הנתבעת עד לביטול הזכויות ע"י הנתבעת. להוכחת טענתו, העיד התובע את מר פרג'. מר פרג' היה אחראי על השיווק בדובק ועל פי עדותו הוא פנה בשם דובק לתובע וביקש ממנו להיכלל במערך ההפצה החדש של דובק. לדברי פרג' בתצהירו: "מר אלוש בנימין הודה לי על ההצעה; אולם סירב לקבלה, שכן לדבריו, הוא מעדיף לקבל את הצעת שמיע בע"מ להפיץ את הסיגריות מטעמה." (סעיף 4(א)). בחקירתו הנגדית העיד פרג' כי הציע לתובע להצטרף למערך האספקה של דובק כבר בשנת 1993 "אני חושב שזה התחיל בשנת 93' כאשר התחלנו את רעיון הפרוק, וזה המשיך לאורך כל המשפט שהתנהל." (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 18-19), אזכיר, כי דובק ביקשה להיפרד ממערך ההפצה המשותף כבר בשנים 1992-1993 ולכן החלה לפנות למפיצים כבר באותם שנים. מאז שנת 1993 ועד שנת 1995, התובע, מטעמיו שלו וללא קשר לנתבעת לא חתם על הסכם עם דובק. לעניין זה טוענת ב"כ התובע כי פרג' העיד בעדותו כי הציע לתובע לבוא לעבוד עם דובק רק "לאחר הפיצול" (עמ' 5 שורות 9-13), אולם עולה מן העדויות, כי פרג', בשם דובק, פנה לתובע כבר בשנת 1993, על מנת שיעבוד עימה, לאחר הפיצול (ר' עמ' 8 לפרוטוקול שורות 18-19, שהובאו לעיל). יתר על כן, פרג' העיד בפירוש כי גם במהלך המשפט בבית הדין להגבלים עסקיים, נחתמו הסכמים בין דובק לבין מפיצים (אשר בוטלו לאחר מכן ע"י בית הדין בפסק הדין, ר' עמ' 240 לפס"ד דובק) ובכל זאת התובע לא חתם עימם באותה תקופה, וזאת ללא קשר לנתבעת, משום ששמיע כלל לא נפגש עימו באותה תקופה. מן העובדה שלא חתם עם דובק כל אותן שנים עולה, כי לא היה מעוניין לחתום עימה גם לאחר פס"ד דובק, מסיבותיו שלו וללא קשר לנתבעת. איני מסכימה עם גרסת התובע, כי המועד היחיד בו יש לבחון את נכונותו לחתום עם דובק הוא במועד שלאחר פסק הדין (ר' למשל בסיכומי התגובה סעיף 11.2). לא מקובל עלי כי אי אפשר ללמוד על רצונו לחתום חוזה עם דובק מהתנהגותו גם בשנים שקדמו לפסק הדין. שהרי הוצע לו לחתום עם דובק והיו מפיצים אחרים שחתמו, אולם הוא לא חתם, וכל זאת בתקופה שבה אין כל טענה ששמיע השפיע עליו. מעדותו של התובע ביחד עם תצהיר שמיע עולה כי שמיע נפגש עם התובע במרץ 1995 (להלן: "הפגישה"). כל טענות התובע בדבר הבטחות שהבטיח לו שמיע ומצגים שמסר לו, מבוססות על הדברים, שנאמרו באותה פגישה יחידה. לבד מהתובע וממר שמיע נכח באותה פגישה גם מר מאיר טובול, שהיה מנהל המחסן של הנתבעת בצפון. בתצהירו העיד מר טובול כי הוא ושמיע נפגשו עם טובול בביתו, כיוון שלא היה לו מחסן הפצה נפרד. טובול הסביר כי בחדש מרץ 1995 נפגש ביחד עם שמיע עם מפיצים רבים באזור הצפון. לדבריו: "מטרתן של הפגישות עם הסיטונאים הייתה לדון עמם בנושאים שונים הקשורים להפצה מותגי אלישר על ידם, כגון כמויות מותגי אלישר שנמכרו על ידם בתקופה האחרונה בהשוואה לכמויות שנמכרו על ידם בתקופות קודמות, המלאי המוחזק על ידם, האופן בו הם מנהלים את המחסן שלהם, תדירות הביקורים שלהם אצל הקמעונאים, האשראי הניתן על ידם לקמעונאים וכד'." (סעיף 4 לתצהיר). לאחר מכן הוא מסביר, כי הפגישה עם התובע עסקה אף היא אך ורק באותם נושאים שפורטו על ידו לעיל. טובול העיד כי שמיע מעולם לא הבטיח לתובע באותה פגישה כי ייכלל במערך ההפצה ואף לא הציג לו כל מצג מפורש או משתמע. גירסתו, ולפיה שמיע לא יכול היה להבטיח לאיש מן המפיצים כי יהפכו למפיצים, מכיוון שבמרץ 1995, הוא עצמו לא ידע מה יהיה מצבו בעתיד, גרסה עליה חזר מספר פעמים, נשמעת מתקבלת על הדעת. יתר על כן, טובול העיד כי שמיע נפגש עם כל המפיצים ולא רק עם חלק מהם, וכי בכל פגישה הציג את נתוניו של המפיץ. לוז טענתו של התובע הוא, כי שמיע, כשיטה, נפגש עם המפיצים הטובים בלבד, והתובע ביניהם, על מנת לשכנע אותם שלא לחתום הסכם עם דובק, גם כאשר לא התכוון בסופו של יום לחתום איתם הסכם. בכך מייחס התובע לשמיע מעשה תרמית כלפיו וחוסר תום לב. דא עקא, שלו זה היה המצב, היו מוגשות תביעות נוספות בטענה זו כלפי שמיע, מצד מפיצים נוספים, ולא הובאה כל הוכחה על כך. יתר על כן, מדובר בטענה שכדי לשכנע בה נדרשת הוכחה "יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל". ר' ע"א 373/89 מסרי נ' חלף פ"ד מה(1) 742 (1991), ע"א 51/89 האפוטרופוס נ' אבו חמדה, פ"ד מו(1) 501 (1992) וכן ע"א (מחוזי ת"א) 1981/99 סופויוב נ' סופויוב (לא פורסם 6.10.02). יתרה מכך, לטענת התובע הסיבה היחידה שבגינה שמיע מעוניין היה להיפגש עימו, הייתה על מנת לשכנעו שלא ללכת עם דובק, וזאת מכיוון שהוא היה כל כך טוב ורצוי לנתבעת. אולם אם כך היה הדבר, אין כל הסבר מדוע לא חתמה עימו הנתבעת על הסכם בסופו של דבר. התובע לא הציע כל הסבר לכך. הרי לא הוכח כי לשמיע הייתה מטרה להרוס את עסקו של התובע במתכוון. לא זו אף זו, כאשר בוחנים את התקופה שבה נערכה הפגישה, וידוע שבאותה תקופה, גם לשמיע לא היה הסכם עם אלישר, הרי ברור ששמיע לא יכול היה להבטיח הרבה, ואותן פגישות היו במסגרת הרצון שלו להכיר את הסוכנים ולהיערך לשינויים שכפתה עליו דובק. טובול העיד, כי שמיע נפגש עם כל המפיצים או רובם הגדול, וידוע שחלק מהם כן חתמו עם דובק, מכאן שלא סביר שרק כלפי התובע הוצגו מצגים מסויימים, אשר לא הוצגו כלפי האחרים. עובדה נוספת היא, כאמור, שלא ידוע על תביעות נוספות ברוח זו כנגד הנתבעת. בנוסף, יש להביא בחשבון כי חתימה על הסכם עם דובק היתה כרוכה בתשלום סכום כסף ראשוני או בהפחתת עמלות באופן משמעותי. העמלה בגין סיגריות חוץ היתה 6.35 אחוזים והעמלה בגין סיגריות דובק היתה 4.99 אחוזים, כאשר בהסדר החדש העמלה הורדה עד ל- 4 אחוזים (ר' עמ' 16 לפרוטוקול שורות 24-26 וכן עמ' 23 לפרוטוקול שורה 27 עד עמ' 24 שורה 6). על פי הסכם דובק המפיץ צריך היה להחזיק מחסן או חנות בגודל מתאים להחזקת המלאי ולהחזיקו פתוח בשעות שבין 7:00 ועד 18:00 (סעיף 70(א) להסכם דובק, נספח "ב" לתצהיר התובע) וכן לדאוג לעובד שיהיה נוכח כל זמן שהמקום פתוח (סעיף 7(ב) להסכם הנ"ל). כמו כן יש לזכור כי דובק פנתה לתובע כבר קודם לכן בין השנים 1993 עד 1995, והוא לא חתם על הסכם עימה ללא קשר לפגישה עם שמיע וטובול. טובול העיד עוד, כי לו היה נשאל, לא היה קובע, כי התובע הוא מפיץ טוב, למרות הגרפים שהוצגו במהלך הפגישה והראו על עלייה של מכירות של תוצרת חוץ, שהייתה כללית בשל השינוי במדיניות המסים, שהעלתה את מכירת כמות הסיגריות תוצרת חו"ל בארץ. לדעתו, התובע לא עבד מספיק (היה מתחיל לעבוד בשעות אחר הצהרים), לא היה זמין ללקוחות, כיוון שלא היה לו מחסן בנפרד מביתו, ולא החזיק עובדים, ולא היה מוכן להכניס לשוק סוגים חדשים של סיגריות. הוא גם הסביר שחשוב היה לנתבעת, שתהיה חנות של ממש ולא מחסן בתוך הבית, כמו שהיה לתובע, ושיהיו אמצעים מודרניים של מחשבים ומסופונים, שלא היו לתובע (עמ' 37 לפרוטוקול). הוא ציין גם כי התובע לא החזיק מלאי גדול ונוצר מחסור בנקודות המכירה שלו. מכאן שלגבי הפגישה עצמה קיימת עדותו של התובע מחד ועדותו של טובול ותצהירו של שמיע מאידך. הביקור של שמיע אצל התובע, היה כמובן קשור לאותה תקופת התארגנות, אך הוא היה בתקופה שבה שמיע עצמו עדיין לא היה לו חוזה עם אלישר ולכן לא יכול היה להבטיח התקשרות. במקביל לשמיע נפגש התובע גם עם דובק, אך החליט שלא לקבל את הצעתם ולהמתין להחלטת שמיע. על פי תצהירו של שמיע היו גם מפיצים נוספים שלא חתמו עם דובק והמתינו להצעה מהנתבעת, אשר לא תמיד הגיעה אליהם. בנסיבות שהיו איני מקבלת גרסת התובע כי שמיע הבטיח לו שייכלל במערך ההפצה החדש. נזק ושיעור הפיצוי למרות שלא קיבלתי את תביעת התובע, הרי למען הזהירות, אדון בקצרה גם בשאלה האם הוכח הנזק כנדרש. להוכחת הנזק שנגרם לו לא הביא התובע כל ראייה לבד מעדותו שלו ולפיה ערך זכויות ההפצה שלו היו בסך של 350,000$ והנזק שנגרם לו מאובדן קו ההפצה של דובק הוא כמיליון ₪ שהוא המחיר שדרשו ממנו, על מנת לרכוש את זכויות ההפצה של דובק. התובע לא הביא כל ראייה או עד שיעיד כי דרש מן התובע מליון ₪ בתמורה לקו ההפצה של דובק וכן לא הובאה עדות מומחה, שיעיד כי זהו מחיר השוק. בהעדר כל עדות או חוות דעת, הרי שאין כל תימוכין לסכום הפיצוי הנדרש ע"י התובע ולכן גם אם הייתי מוצאת כי יש להיעתר לתביעה הרי שרכיב הנזק כלל לא הוכח ברמה הנדרשת מן התובע. התובע אף לא הביא אסמכתאות או נתונים באשר לרווחיו ולהוצאותיו בתקופה הרלוונטית או חוות דעת מומחה שיעריך את ערך קו ההפצה. ר' למשל, בת"א (מחוזי י-ם) 1649/98 דוד ומוטי דדוש נ' טרה אגודה יצרנית חקלאית שיתופית (לא פורסם, 11.1.04) או בת"א (מחוזי ת"א) 2108/90 פרידה בן ברוך נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (לא פורסם, 3.11.96) ועוד. עשיית עושר ולא במשפט התובע טען בסעיף 22 לכתב התביעה, כי הנתבעת "עשתה עושר ולא במשפט על חשבונו". לא ברור במה התעשרה הנתבעת על חשבון התובע ואף לא במה זה נעשה "שלא במשפט". התובע כזכור לא שילם מעולם לנתבעת תמורה לזכויות ההפצה. זכות ההפצה אינה קניינית ולכן הפסקת חוזה ההפצה אינה מהווה קבלת נכס לנתבעת, אלא הפעלת זכותה של הנתבעת לביטול חוזה שאינו קצוב בזמן תוך מתן הודעה מוקדמת זמן סביר מראש (ר' גם כב' השופטת גרסטל בפסק הדין בשן לעיל). סוף דבר אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך של 29,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. הפצה