זכאות דיבידנד לאישה בפשיטת רגל של בעלה

אישה שבעלה הוכרז פושט רגל פרעה לנושיו חובות שחייב בהם הבעל מתוקף ערבויות עליהן חתמה. האם זכאית האישה לדיבידנד בהליכי פשיטת הרגל כמי שבאה בנעלי הנושים המקוריים, או שמא מעמדה הוא כנושה נדחית, מתוקף סעיף 83(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם - 1980 (להלן: פקודת פשיטת רגל)? זו השאלה העומדת לדיון בערעור זה.   העובדות הצריכות לעניין ופסק-דינו של בית-משפט קמא   1. המערערת, ילידת 1962, היא עורכת-דין במקצועה ושותפה במשרד עורכי-דין בתל-אביב. בעלה, מר גדעון לוין, עסק בענייני ביטוח במסגרת סוכנות לביטוח של מר אליק לוין, עד שביום 20.11.1997 ניתן נגדו צו כינוס נכסים והוא הוכרז כפושט רגל (להלן: הבעל או פושט הרגל). מתוך ריכוז העובדות שהגישו, בנפרד, הנאמן ובא-כוח המערערת לאחר שמיעת הטיעונים בערעור, עולה כי המערערת נטלה על עצמה טרם החלו הליכי פשיטת הרגל התחייבויות שונות לפירעון חובותיו של הבעל ובכללן ערבויות לטובת בנקים שונים. עוד עולה מן הטיעונים שהוצגו, כי המערערת שילמה לנושיו של הבעל לפני ואחרי הכרזתו כפושט רגל סכומים נכבדים, בין היתר, מתוקף הערבויות שעליהן חתמה. ביום 1.2.1998 הגישה המערערת לנאמן תביעת חוב בסך 935,000 ₪, בטענה כי היא זכאית לסכום זה כמי שבאה בנעלי הנושים שלידיהם פרעה את חובותיו של הבעל. תחילה אישר הנאמן חוב בסך 65,891 ₪ בלבד מתוך תביעת החוב של המערערת, אך במסגרת הערעור שהגישה בפני בית משפט קמא על החלטתו זו של הנאמן, הסכים הנאמן לאשר למערערת סכומים נוספים. עם זאת סייג הנאמן את החלטתו וציין כי כל תשלום למערערת מתוך קופת הנושים כפוף להוראת סעיף 83(ב) לפקודת פשיטת הרגל הקובעת:   אשה שהוכרז בעלה פושט רגל, כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו, לצורך עסק המתנהל בידו, או באופן אחר, ייראו כנכסיו, והיא לא תוכל לתבוע בשלהם דיבידנד בחזקת נושה אלא לאחר שסופקו תביעות נושיו האחרים בשל תמורה בת-ערך שניתנה בכסף או בשווה כסף.   על פי הוראה זו, מעמדה של אשת פושט הרגל בעניינים מסוימים המנויים באותו סעיף הוא מעמד של נושה נדחית, הזכאית לדיבידנד רק לאחר שיסופקו תביעותיהם של יתר הנושים. המשיב 2 (להלן: הכונס הרשמי) תמך בעמדתו זו של הנאמן.   נוכח עמדתם של הנאמן והכונס הרשמי, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית בפני בית-משפט קמא לפיה תידון תחילה שאלת תחולתו של סעיף 83(ב) לפקודת פשיטת הרגל על תביעת החוב שהגישה המערערת ורק לאחר שתוכרע שאלה זו, תידון ותוכרע שאלת גובה החוב אותו יש לאשר לה.   2. בהחלטתו מיום 17.2.2002 אימץ בית-משפט קמא את עמדת הנאמן והכונס הרשמי וקבע כי ככל שהדבר נוגע לתביעת החוב שהגישה, מעמדה של המערערת כאשתו של פושט הרגל הוא אכן מעמד של נושה נדחית. על כן, כך הוסיף בית המשפט וקבע, אין המערערת זכאית לקבל דיבידנד יחד עם הנושים האחרים, ועליה להמתין עד אשר תסופקנה תביעותיהם של נושים אלה בטרם תהא זכאית לקבלת סכום כלשהו מתוך קופת הנושים. את גישתו זו נימק בית משפט קמא בכך שהרציונל העומד ביסוד סעיף 83 הינו הרחבה של מסת נכסי החייב, והוסיף וקבע כי:   מקורו של סעיף 83 הינה בהנחה משפטית כללית וגורפת של הדין, הרואה במסת הנכסים של בני הזוג, באופן עקרוני, יחידה אחת. זאת כאשר עניינים הנוגעים ל"יחידה" זו ניצבים אל מול נושים "זרים". להבדיל מהפן האובליגטורי הפנימי של היחסים וחלוקת הממון בין בני הזוג, קובע הדין כי הנושים ה"זרים" רשאים לראות בבני הזוג יחידה אחת, מבחינה זו שתביעת חוב של אחד מבני הזוג כנגד משנהו אינה אלא "הוצאה מכיס אחד והכנסה לכיס אחר". אין עסקינן... אלא בהחלה חלקית של הילכת השיתוף בחובות וזאת באופן אוטומטי וגורף (ההדגשה במקור).   עוד קבע בית-משפט קמא, כי הערבויות אשר מכוחן פרעה האישה את חובותיו של הבעל לנושיו, הינן בבחינת "נכס בלתי מוחשי" הנכלל בהגדרה הרחבה של המושג נכסים שבסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל ולגישתו יש לראותן כ"נכס שהפקידה בידו", כאמור בסעיף 83(ב) לפקודה. לבסוף קבע בית-משפט קמא כי מעמדה של האישה כנושה נדחית על-פי סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל "איננו תלוי חוב אלא תלוי נושה" ועל כן, אין נפקא מינה מה מקורו של החוב ובאיזה צורה התגבש ודי בכך שהתובעת היא בת-זוגו של פושט הרגל על מנת שיחולו לגביה הוראות ההדחיה שבסעיף 83 הנ"ל. הוראות אלה, כך קבע בית המשפט, מהוות דין מיוחד ולפיכך גוברות על הוראת הסוברוגציה הקבועה בסעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן: חוק הערבות).   על החלטתו זו של בית-משפט קמא מלינה המערערת בפנינו.   הטענות בערעור 3. לטענת המערערת, שגה בית-משפט קמא בקובעו כי אשת פושט הרגל הופכת "באופן אוטומטי וגורף" לנושה נדחית, ללא קשר לאופן היווצרותו של החוב, למועד היווצרותו, למקור החוב או למהותו. המערערת מוסיפה וטוענת כי הערבויות שמכוחן היא תובעת ניתנו על-ידה לנושיו של הבעל, ומשפרעה לאותם נושים את חובותיו יש לראותה כמי שבאה בנעליהם, מכוח סעיף 9 לחוק הערבות, ואין מקום לדחות את תשלום הדיבידנד המגיע לה על-פי סעיף 83(ב) לפקודת פשיטת הרגל. המערערת טוענת כי הפרשנות שהעניק בית-משפט קמא לסעיף 83(ב) לפקודה אינה מתיישבת עם לשון הסעיף או עם תכליתו ויש בה כדי להביא להתעשרות הנושים על חשבונה. המערערת מוסיפה וטוענת כי פרשנותו של בית-משפט קמא בדבר הלכת "השיתוף בחובות" כהלכה העומדת ביסוד סעיף 83 לפקודה, אינה מתיישבת עם עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית כפי שהם מעוגנים בחוק יחסי ממון, בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובחוק שיווי זכויות האישה, לפיהם זכאית האישה כפרט גם במסגרת חיי הנישואין לאוטונומיה ולעצמאות מבחינה רכושית.   4. הנאמן מצידו סומך ידיו על החלטתו של בית-משפט קמא. הנאמן חוזר ומדגיש כי מטרת סעיף 83(ב) לפקודה הינה להרחיב את מסת נכסי החייב, ולצורך הגשמת מטרה זו הוא מציב את בת הזוג בתחתית הסולם בדרגת נושה נדחית, ככל שהדבר נוגע לחובות ולנכסים המפורטים באותו סעיף. הנאמן מוסיף וטוען כי הגדרת המונח "נכסים" הקבועה בסעיף 1 לפקודה, כוללת חיוב, זיקת הנאה, זכות, או ריווח והיא רחבה דיה על-מנת שתכיל כל דבר שעשוי להצמיח תועלת לקופת הנושים, ובכלל זה ערבות. הנאמן טוען עוד כי המילים "באופן אחר" הכלולות בסעיף 83(ב) מתייחסות להפקדת הנכס, ופירושן הוא כי אין הכרח שבת-הזוג תפקיד את הנכס ישירות בידי החייב אלא ניתן להפקידו גם בדרך אחרת, כגון בדרך של מתן ערבות להבטחת חובות החייב, בידי צד ג'. בנוסף, כך טוען הנאמן, ניתן לראות בערבות מתנה, כמובנו של מונח זה בסעיף 1 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, משום שהחייב לא נתן לבת-זוגו כל תמורה בעדה. הנאמן מוסיף וטוען כי על-פי חוק יחסי ממון הזכאות לאיזון משאבים קמה עם פקיעת הנישואין, ועד אז עומדת חזקת השיתוף בין בני הזוג לגבי הזכויות והחובות שנוצרו במהלך הנישואין. לפיכך, לטענת הנאמן, אין כל סתירה בין חוק יחסי ממון ובין סעיף 83(ב) לפקודה, מה גם שהמערערת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי שילמה את חובות החייב באמצעות נכסים שצברה טרם הנישואין. אשר לטענת המערערת כי היא זכאית, מכוח עקרון הסוברוגציה, להיפרע מנכסי החייב כאילו הייתה הנושה המקורי שאת חובו פרעה, נסמך הנאמן על קביעתו של בית-משפט קמא לפיה הדין הכללי בעניין זה הקבוע בסעיף 9 לחוק הערבות, נדחה מפני הדין הספציפי של פשיטת הרגל. טיעוניו של הכונס הרשמי בערעור אף הם סומכים עצמם על החלטתו של בית-משפט קמא ועל נימוקיו והם בעיקרם כטענות שהעלה הנאמן.   דיון   5. הסוגיה המרכזית העומדת לדיון בערעור זה היא סוגיית פירושו של סעיף 83(ב) לפקודת פשיטת הרגל וקביעת תחום התפרשותו. סעיף 83(ב) הינו חלק מסעיף שלם העוסק בנשיה נדחית של בני-זוג בפשיטת רגל, וכך נאמר בו:   83. (א) אשה נשואה שהוכרזה פושטת רגל, כל כסף שהלווה לה בעלה וכל נכס שהפקיד בידה, לצורך עסקה, לא יוכל בעלה לתבוע בשלהם דיבידנד בחזקת נושה אלא לאחר שסופקו תביעות נושיה האחרים בשל תמורה בת-ערך שניתנה בכסף או בשווה כסף. (ב) אשה שהוכרז בעלה פושט רגל, כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו, לצורך עסק המתנהל בידו, או באופן אחר, ייראו כנכסיו, והיא לא תוכל לתבוע בשלהם דיבידנד בחזקת נושה אלא לאחר שסופקו תביעות נושיו האחרים בשל תמורה בת-ערך שניתנה בכסף או בשווה כסף.     המערערת חתמה, כאמור, על ערבויות לטובת בנקים ונושים אחרים של הבעל במסגרת עסקיו כסוכן ביטוח, והשאלה שיש לבחון היא: האם, כגישת המשיבים אשר אומצה, כאמור, על ידי בית משפט קמא, ערבויות אלה הן בבחינת "כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו, לצורך עסק המתנהל בידו, או באופן אחר", ועל כן יש לראותן כנכסיו של הבעל ואת המערערת כנושה נדחית בגינן; או שמא, כגישת המערערת, אין לכלול ערבויות אלה בגדר הוראת סעיף 83(ב), וממילא אין לראותה כנושה נדחית בכל הנוגע לתביעת חוב המבוססת עליהן. בקביעתו לפיה המערערת הינה נושה נדחית נסמך, כאמור, בית המשפט המחוזי על עקרונות של שיתוף בין בני זוג בזכויות ובחובות, ולשיטתו הרציונאל שביסוד סעיף 83 הינו הרחבת המסה של נכסי החייב מקום שבו בבני זוג עסקינן. מכאן הסיק בית משפט קמא את המסקנה לפיה יש לפרש את לשונו של סעיף 83 באופן רחב, וכדבריו: הרציונאל אשר פורט בהרחבה ואשר הביא את המחוקק להתקין את סעיף 83 מצדיק פירוש רחב ו'נדיב' של הגדרותיו, באופן אשר יכלול אף ערבות כ'נכס' אשר 'הופקד בידי החייב' בדרך שתוארה לעיל.   דעתי שונה.   העיקרון לפיו יש לחלק באופן שוויוני את נכסיו של פושט הרגל, הוא עקרון יסוד בדיני פשיטת הרגל, המעוגן בסעיף 76 לפקודה ולפיו: "תביעות שהוכרו לפי פקודה זו ישולמו, בכפוף להוראותיה, בשיעור שווה לפי סכומים ובלי כל העדפה". הוא הדין באשר לחלוקת נכסי תאגיד בפירוק (ראו: סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג 1983). על כן, נפסק לא אחת כי הוראות וכללים הסוטים מעקרון השוויון והקובעים דין קדימה או דין הדחייה של חוב בפירוק או בפשיטת רגל, יש לפרש על דרך הצמצום (ראו: ע"א 650/88 יריב הספקה לחקלאות בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) ואח' פ"ד מז(5) 144, 146; והשוו: ע"א 2223/99 קריספי נ' ח.אלקטרוניקה (1988) בע"מ פ"ד נז(5) 116, 127). סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל קובע, כאמור, נשייה נדחית של בן-זוג בהתקיים תנאים מסוימים המפורטים באותו סעיף. הוראה זו מהווה סטייה מעיקרון השוויון ומשמעותה המעשית במקרים רבים הינה שלילת הזכות לקבלת דיבידנד במסגרת פשיטת הרגל (ראו והשוו: ש' לרנר שעבוד נכסי חברה (תשנ"ז), 28). פגיעה זו בקניינו של בן הזוג הנושה, כמו כל הוראה אחרת הסוטה מעקרון השוויון יש לפרש על דרך הצמצום, כאמור, ועל כן, אינני סבורה כי יש מקום להעניק פירוש מרחיב למילים "כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו...", שבסעיף 83(ב) באופן שיכלול גם ערבות שהעניקה האישה לבעלה טרם פשיטת הרגל. זאת ועוד, בניגוד לעמדת בית-המשפט המחוזי, אינני סבורה כי הרציונאל העומד ביסוד סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל הינו שיתוף כללי בחובות בין בני-זוג. גישה זו אינה מתיישבת עם לשון הסעיף המגביל את הנשייה הנדחית למקרים של הלוואת כספים והפקדת נכסים ואף זאת רק מקום שבו ניתנו ההלוואות או הופקדו הנכסים "לצורך עסק המתנהל בידו [של החייב] או באופן אחר". החלת עיקרון הנשייה הנדחית של בן זוג על מקרים מסוימים בלבד, מלמדת כי נקודת המוצא אשר עמדה בבסיס הוראת סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל הייתה כי בדרך כלל וככל שאין מדובר במקרים המנויים באותו סעיף, זכאים בן או בת הזוג, ככל נושה אחר, לחלוקה שוויונית של נכסי פושט הרגל. גישה זו מתיישבת עם התפישה לפיה אין בן או בת הזוג מאבדים את האוטונומיה שלהם כפרטים לזכויות או לרכוש בשל קשר הנישואין. יפים וקולעים בהקשר זה דברים שכתב השופט ריבלין בעניין אחר לאמור:   הכרה בריבונותם של בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי בניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת (ראו: א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) 62, 68). הדבר תואם גם את התפישה, המכירה בחשיבותו של מוסד הנישואין, ובייחודו של התא המשפחתי, ומדגישה, בד בבד, גם את זכותו של הפרט לעצמאות ברכוש ואת זכותו של כל בן-זוג לשמור על האוטונומיה שלו במסגרת חיי הנישואין.   ע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד רפ פ"ד נז(3) 433, 444 (להלן: עניין עצמון)   במילים אחרות, קשר הנישואין, כשלעצמו, אינו מקים מניה וביה חזקה בדבר שיתוף בנכסים ובודאי שאיננו מקים חזקה בדבר שיתוף בחובות. זאת ועוד, ההלכה בדבר חזקת השיתוף בחובות חלה במישור היחסים הפנימיים שבין בני-הזוג ונועדה לעריכת החישוב ביניהם בשלב פירוק קשר הנישואין וחלוקת הרכוש המשותף (ראו: ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5, 17). לעומת זאת, גישתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה יש ליישם הלכה זו במתחם החיצוני קרי: במערך היחסים שבין בן-הזוג ובין נושיו האחרים של פושט הרגל או הנאמן, אין לה עיגון בהלכה הפסוקה, וכפי שכבר צוין בעניין עצמון "השאלה הועלתה בעבר בכתבי המלומדים... גם בית המשפט התייחס לא אחת לשאלה ברם התשובה שניתנה לה אינה אחידה" (שם, 452).   6. עקרונות הסוברוגציה, העומדים בבסיסה של תביעת חוב ככל שזו מושתתת על ערבות שנפרעה, מוליכים אף הם אל המסקנה לפיה אין להחיל את עקרון הנשייה הנדחית מקום שנשייתו של בן-הזוג קמה מתוקף ערבות כאמור. סעיף 9 לחוק הערבות קובע לעניין זה כי הערב זכאי לחזור ולתבוע מן החייב את מה שנתן למילוי הערבות. זכות זו איננה אלא זכותו של הנושה המקורי הנמחית ועוברת לערב מכוח הדין, יחד עם כל הערובות, השעבודים והזכויות האחרות הנלוות אליה עד כי רואים את הערב כמי ש"עומד בנעליו של הנושה" (ראו: ע"א 14/85 פקיד שומה חיפה נ' גולדשטיין פ"ד מא(1) 835). דוקטרינה זו של סוברוגציה (תיחלוף) מוכרת כדוקטרינה המבוססת על אדני צדק ומטרתה למנוע התעשרות שלא כדין על חשבון הזולת (ראו: ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א', מהדורה שנייה תשנ"ח) 266). נוכח מטרה זו שאותה נועדה הסוברוגציה לשרת, אין החוב משנה את תכונותיו ואת מהותו רק בשל העובדה שעבר מידיו של הנושה המקורי לידי הערב, לאחר שזה פרע את החוב לידי הנושה, ובמילים אחרות, מה שקובע לעניין הסוברוגציה הוא מהותו של החוב ולא זהותו של החייב (ראו: ע"א 667/70 קרן הביטוח והפנסיה...בע"מ נ' חברת בנאורי ושות' בע"מ (בפירוק) ואח' פ"ד כה(1) 716, 720; ע"א 306/68 כונס הנכסים הרשמי נ' מפרק חברת פאלקוטיל בע"מ (בפירוק) פ"ד כג(1) 256). על-פי גישה זו פסק השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי ואח' פ"ד לה(1) 393 כי מששילם המוסד לביטוח לאומי לאשתו של פושט רגל תשלומי מזונות על פי חוק, קמה למוסד מכוח עקרון הסוברוגציה זכות בדין קדימה כלפי הנאמן בפשיטת רגל, כמי שבא "בנעליה של האישה" לעניין אותם תשלומים וכלשונו (שם, 398):   משניתן פסק-דין למזונות, שזמן פירעונם חל לפני מתן צו לקבל נכסים, והמוסד שילם לזוכה על-פי חוק הבטחת תשלום, הופך המוסד לנושה בהליכי פשיטת רגל הרגילים, כפי שראינו, לבעל זכות המזונות זכות קדימה, ולדעתי, זכות קדימה זו עומדת גם למוסד. זהו הכלל הרגיל, לפיו הצד המחליף עומד בנעלי הנושה, לא רק לעניין הזכות עצמה, אלא גם לעניין הביטחונות וזכויות היתר (ראה: ע"א 306/68; ע"א 667/70. ראה גם ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (אבוקה, תש"ל) 303) ונראה לי, כי כלל זה צריך לחול גם בענייננו. אמת הדבר, לכללי האמור מוכר חריג לפיו אין המחליף זכאי לזכויות קדימה שהן אישיות לנושה (ראה: American Law Institute Restatement of the Law, Restitution (St. Paul, 1937) 658), אך נראה לי, כי חריג זה אינו חל בענייננו. משניתן פסק-דין למזונות לטובת זוכה, אין לומר כי לעניין הסוברוגציה, זכות הקדימה של הזוכה היא אישית, כשם שאין לומר כי שכר עבודה המגיע לעובד, והנהנה אף הוא מדין קדימה, היא זכות אישית לעניין הסוברוגציה (ע"א 667/70 הנ"ל). הקונסטרוקציה המשפטית של סוברוגציה מבוססת, בין השאר, על עקרונות של עשיית עושר ולא במשפט, והיא באה למנוע התעשרות שלא כדין. על-פי עקרונות אלה, איני רואה כל יסוד להעשיר את נושי החייב רק משום שהמוסד מילא חובה המוטלת עליו על-פי החוק.   במקרה שלפנינו פרעה המערערת לידי הנושים המקוריים ובהם בנקים חובות של בעלה מתוקף ערבויות שעליהן חתמה. אילו נתבעו חובות אלה במסגרת פשיטת הרגל על-ידי הנושים המקוריים, היו הם חובות רגילים שהנושים היו זכאים בגינם לחלוקה שוויונית של דיבידנד במסגרת פשיטת הרגל. על-פי עקרונות הסוברוגציה שפורטו לעיל, ועל-מנת למנוע התעשרות שלא כדין, אין חובות אלה משנים את פניהם ואין נגרע מהם דבר רק בשל כך שמי שתובע אותם מידי הנאמן בפשיטת רגל הוא הערב שפרע את החובות לידי הנושים. מבחינה זאת, אין האישה שונה מכל ערב אחר, ככל שפרעה חובות אלה מתוך נכסיה וכספיה שלה, כנטען במקרה שלפנינו. אכן, שימור מהותם של החובות אותם פרעה האישה כחובות מן השורה אשר בגינם קמה הזכות לחלוקה שוויונית של דיבידנד, משרת באופן מובהק את המטרה של מניעת התעשרות הזולת שלא כדין; ואילו התוצאה לפיה תהפוך האישה לנושה נדחית ובפועל לא יתאפשר לה לזכות בדיבידנד כלשהו במסגרת פשיטת הרגל אינה צודקת ויש בה כדי להעשיר את קופת הנושים שלא כדין על חשבונה. כפי שכבר צוין, הרציונאל של הנשייה הנדחית הקבועה בסעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל אינו מעוגן בקשר הנישואין ככזה. נשייה נדחית זו מוגבלת ומצומצמת לאותם המקרים המנויים בסעיף ועל-כן, העובדה לבדה שהנושה בפשיטת רגל הוא בן-זוג של פושט הרגל אינה הופכת אותו לנושה נדחה. שגה, אפוא, בית-משפט קמא בקובעו כי העיקרון הקבוע בסעיף 9 לחוק הערבות בדבר העברת חובו של הנושה המקורי לידי הערב שפרע אותו, נדחה מפני דין ספציפי הקבוע בסעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל. סעיף 83 איננו בבחינת דין ספציפי לעניין זה ואין בו, לטעמי, כדי לגרוע מזכות הסוברוגציה המוענקת למערערת כערבה שפרעה את חובותיו של פושט הרגל.   7. הגישה הפרשנית לפיה יש לפרש בצמצום את הוראת סעיף 83(ב) תואמת גם את ההלכה האנגלית באשר לפירושו של סעיף 3 ל- Married Woman's Property Act (להלן: MWP Act), הדומה בעיקרו לסעיף 83(ב) לפקודת פשיטת הרגל. בית המשפט הישראלי אינו מחויב אמנם לגישה הפרשנית שהייתה מקובלת באנגליה לגבי הוראות הדין אשר שימשו בסיס ומקור לפקודת פשיטת הרגל ול- Bankruptcy Ordinance 1936 (להלן: הפקודה המנדטורית) שקדמה לה (ראו: ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שנייה, תשס"א) 315 (להלן: לוין וגרוניס, פשיטת רגל)). יחד עם זאת, רשאי בית-המשפט לפנות אל הפרשנות שנתלוותה להוראותיו של החוק האנגלי המקביל לצורך עיון והשוואה. בטרם אתייחס להלכה האנגלית האמורה, ראוי להקדים ולפרט בתמצית את ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל ושל הסעיף הקודם לו בפקודה המנדטורית, הוא סעיף 34. סעיפים אלה, העוסקים בנשייה נדחית של בני זוג, מקורם בחוק פשיטת הרגל האנגלי ה- Bankruptcy Act משנת 1914 (להלן: החוק משנת 1914), והסעיף המקביל להם הוא סעיף 36 לאותו חוק, אשר התפתח מסעיף 3 ל- MWP Act. וזאת לדעת, עד שנחקק באנגליה ב-1882 ה- MWP Act, לא הוכרה ככלל זכותה של אישה נשואה להחזיק רכוש בנפרד מרכוש בעלה ולא ניתן היה אף להכריז עליה פושטת רגל (Ex Parte Grissell (1879) 12 C.D. 484; Ex Parte Gardiner (1887) 20 Q.B.D. 249.). ה-MWP Act הסיר כמעט לחלוטין את המגבלות החוקיות שהוטלו על אישה נשואה בעניין החזקת רכוש נפרד וכתוצאה מכך נכללו בו הוראות המחילות את דיני פשיטת הרגל גם על האישה, ככל שהדבר נוגע לאותו רכוש. וזו לשון סעיף 3 ל-MWP Act, הרלוונטי לענייננו: Any money or other estate of the wife lent or entrusted by her to her husband for the purpose of any trade or business carried on by him, or otherwise, shall be treated as assets of her husband`s estate in case of his bankruptcy under reservation of the wife`s claim to a divident as a creditor for the amount of value of such money or other estate after, but not before all claims of the other creditors of the husband for valuable consideration in money or money`s worth have been satisfied   בבסיס הוראה זו, אשר כאמור הוחלפה מאוחר יותר בסעיף 36(2) לחוק משנת 1914, עמדה הגישה לפיה נתפסו כספים שהלוותה האישה לבעלה או נכסים שהפקידה בידיו לצורך עסקיו כרכושו של הבעל במסגרת הליכי פשיטת הרגל (ראו: M. Hunter & D. Graham, Williams & Muir Hunter on Bankruptcy (London, 19th Edition,1979) 165 (Williams & Muir Hunter); G.H.L Fridman, I. Hicks & E.C. Johnson Bankruptcy Law and Practice (London, 1970) 223 (Fridman, Hicks & Johnson)). גישה דומה מצאה ביטוי בהוראת סעיף 83(ב) לפקודת פשיטת הרגל. כפי שכבר צוין, סעיף 3 ל-MWP Act- אותו החליף סעיף 36(2) לחוק משנת 1914- פורש באופן מצמצם בדין האנגלי. כך למשל המילים"or otherwise" שבסעיף זה, התואמות את המילים "או באופן אחר" שבסעיף 83(ב), פורשו בפסיקה האנגלית כמתייחסות לאופן ניהולו של העסק ולא כביטוי המרחיב את היקף הפעולות הבאות בגדר הסעיף (ראו:In re Tidswell Ex Parte Tidswell (1887) 56 L.J (Q.B.) 548 ). בפסק-הדין In Re Clark Ex Parte Schulze (1898) 2 Q.B. 330 , חזר L.J. Rigby וציין בהקשר זה כי:   I do not think that this section was ever intended to deal with money lent or entrusted by a wife to her husband for a purpose other than that of his trade or business. I prefer, therefore, to say that the words "or otherwise" must somehow or other be connected with the words "carried on by him", and not with the earlier words of the section".   גישה זו מתיישבת, כאמור, עם הפירוש המצמצם שיש להעניק, לדעתי, לסעיף 83(ב) ואין מקובלת עלי עמדת המשיבים הסבורים כי המילים "או באופן אחר" מרחיבות את היקף העניינים אשר לגביהם יחול עקרון הנשייה הנדחית הקבוע בסעיף 83(ב), עד כי ניתן לכלול בהם גם ערבות ולא רק הלוואה או הפקדת נכס. כמו כן, אין מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא לפיה המילים "או באופן אחר" מאפשרות להרחיב את היקף העניינים אשר לגביהם יחול עיקרון הנשייה הנדחית כך שיכלול גם הלוואות שניתנו או נכסים שהופקדו שלא לצורך עסקיו של הבעל.   פסק-דין אנגלי נוסף לפיו פורשה הוראת סעיף 3 ל- MWP Actבצמצום הוא פסק-הדין In re Cronmire Ex Parte Cronmire (1901) 1 Q.B. 480. בפסק דין זה הבחין בית המשפט בין נכס שהפקידה האישה בידי בעלה או הלוואה שנתנה לו לבין נכס שאותו העמידה כבטוחה לצורך אשראי שקיבל הבעל מן הבנק הנושה. בקובעו כי סעיף 3 ל-MWP Act אינו חל על הפקדת בטוחה כאמור, פסק בית המשפט כי האישה רשאית להיפרע, כנושה מן השורה מתוך עיזבון הבעל שהוכרז כפושט רגל. וכדברי L.J. Stirling:   As regards the 1100L., the wife, being in the position of a surety for her husband's debt, redeemed the security, which was on her own property, by paying off the bank. She claims to be entitled to stand in the same position as the bank would have stood if they had not been paid, and to prove against her husband's estate without deducting the value of the security. As the security was upon the wife's own property and not upon her husband's, the bank would have been entitled to prove. So I think she is entitled to make this proof…   8. הרציונאל שהנחה את המחוקק האנגלי בקובעו את עקרון הנשייה הנדחית של בני-זוג בפשיטת רגל יסודו בגישה לפיה באותם מקרים המנויים בסעיף 3 ל- MWP Act ובסעיף 36 לחוק משנת 1914 שבא במקומו, נתפס בן הזוג כמי שהשקיע בעסקו של פושט הרגל מתוך צפייה ליהנות מרווחיו ועל כן, אינו יכול לדרוש את פירעון חובותיו עד אשר נפרעו חובותיהם של נושי אותו העסק (ראו: Insolvency Law and Practice: Report of the Review Committee (London, 1982) 260 (להלן: דו"ח הועדה)). כך מקום שבו הלווה בן הזוג כספים לצורך עסקי פושט הרגל, וכך מקום שבו הפקיד בידיו נכס למטרה זו. אכן, כבר בעת שפירשו את הוראת סעיף 3 ל- MWP Act נזקקו בתי המשפט באנגליה להיקש מדיני השותפות החלים במקרה של פשיטת רגל, ולפיהם מי שהלווה כסף לסוחר תמורת רווחים מעסקו, לא יוכל להיפרע מנכסי הסוחר לאחר הכרזתו כפושט רגל, אלא לאחר ששאר הנושים ייפרעו מן הנכסים (ראו:Williams & Muir Hunter 165; Fridman, Hicks & Johnson 223; In re Genese Ex Parte District Bank of London (1885) 16 Q.B.D. 700; In re Tuff Ex Parte Nottingham (1887) 19 Q.B.D. 88, 90).   9. במאמר מוסגר יצוין כי בינתיים בוטל באנגליה החוק משנת 1914 ובמקומו נחקק בשנת 1986 ה-Insolvency Act (להלן: החוק משנת 1986). חוק זה נתקבל בעקבות המלצות שהגישה ועדה מיוחדת בדו"ח שכבר הוזכר לעיל. החוק משנת 1986 הכניס שינויים רבים בדיני פשיטת הרגל האנגליים (ראו: לוין וגרוניס, פשיטת רגל, 27), וככל שהדבר נוגע לנושה שהוא בן זוג נקבעו בסעיף 329 לאותו חוק הוראות המרחיבות מאד את עיקרון הנשייה הנדחית. כך אין הסעיף החדש מציב כתנאי את היותם של בני הזוג קשורים בקשר של נישואים; כמו כן, אין הנשייה הנדחית של בן-זוג מוגבלת עוד למקרים שבהם ניתנה ההלוואה או הופקד נכס בידי בן-הזוג החייב לצרכים עסקיים, והיא מתפרשֹת עתה על כל מקרה של ""credit provided, כלשון הסעיף. חידוש נוסף בהוראת סעיף 329 לחוק משנת 1986 הוא בכך שהסעיף החדש הינו סעיף סימטרי והוראותיו בכל הנוגע לבן זוג של פושטת רגל כמו לבת זוג של פושט רגל, הן אחידות (אשר לנוסח הבלתי שוויוני שקדם לו בסעיף 36 לחוק משנת 1914 ראו: דו"ח הוועדה, 260. בסעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל שלנו נותר הנוסח הארכאי והבלתי שוויוני בהקשר זה, כעולה מהשוואת סעיף קטן (א) עם הוראת סעיף קטן (ב)).   10. לא למותר לציין כי הדין האמריקאי אינו קובע כל הוראות בדבר נשייה נדחית של בני זוג בפשיטת רגל, ועל פיו נשמר עקרון השוויון בין הנושים גם כאשר הנושה הוא בן זוגו של פושט הרגל (ראו:D.R. Cowans Bankruptcy Law and Practice (vol. II, St. Paul Minn., 6th ed.,1994) 109). כך, אין ב- BANKRUPTCY CODE משנת 1978 הוראות מיוחדות לעניין מעמדם של בני זוג כנושים בפשיטת רגל (למעט בכל הנוגע לחוב מזונות שהוכר כחוב בדין קדימה, כמפורט בסעיף 507(a)(7) לאותו חוק) וזו הייתה גישתו של הדין האמריקאי עוד קודם לכן. בכך דחה הדין האמריקאי לחלוטין את "רציונאל השותפות" שביסוד הוראות הנשייה הנדחית בדין האנגלי (ראו:H. Remington A Treatise on the Bankruptcy Law of the U.S (vol. I, Rochester N.Y., 4th ed. 1934) 349 and 362 (Remington, Bankruptcy) ; In Re Novak 101 F. 800 (D.C. Iowa 1900) ), ובניגוד לו רואה הדין האמריקאי בכל אחד מבני הזוג ישות עצמאית מבחינה רכושית. מכאן הגישה כי יש לראות את החוב שחב פושט הרגל לבן זוגו כחוב שווה דרגה ומעמד לחובות שחב פושט הרגל לנושים אחרים. תפיסה זו באה לידי ביטוי, למשל, בהוראת סעיף 302 של ה- BANKRUPTCY CODE המאפשרת לשני בני הזוג להגיש יחדיו בקשה לפשיטת רגל אך גם במסגרת בקשה כזו לא נתפסים נכסי בני הזוג באופן אוטומטי כנכסים משותפים ועל בית המשפט לקבוע אלו מביניהם ייחשבו כמשותפים (לעניין הקריטריונים שעל בית המשפט ליישם בהקשר זה ראו: In re Reider v. Federal Deposit InsuranceCorporation 31 F. 3d 1102 (11th Ct. A.C., 1994)). יתירה מכך, האפשרות לעתור לפשיטת רגל משותפת של בני זוג קיימת רק מקום שבו בני הזוג בחרו בכך, ואילו הנושים אינם רשאים לכפות בקשה כזו על בני הזוג בניגוד לרצונם (ראו: In re Benny v. Chicago Title Insurance Company 842 F. 2d 1147 (1988). על ההתפתחויות שחלו בדין האמריקאי מאז סוף המאה התשע עשרה ועל שילובה של האישה בדיני פשיטת הרגל שם ראו: MacDonald v. Tefft weller Co. 128 F. 381 (1904). כן ראו:Remington, Bankruptcy בעמוד 152 לתוספת).   11. לסיכום ניתן לומר כי הדין האנגלי טרם חקיקת החוק משנת 1986, עליו מיוסדת הוראת סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל, החיל את עקרון הנשייה הנדחית ואת "רציונאל השותפות" באופן מוגבל על הלוואות שניתנו ועל נכסים שהופקדו בידי בן הזוג פושט הרגל לצורך עסקיו, וזאת תוך מתן פירוש מצמצם למונחים הקבועים בהקשר זה בסעיף 36 לחוק משנת 1914 ובסעיף 3 ל- MWP Act. נוכח פירוש מצמצם זה, לא החיל הדין האנגלי את עקרון הנשייה הנדחית באותם מקרים שבהם העמיד בן הזוג נכסים או כספים לטובת צד ג' כבטוחה לעסקי בן הזוג פושט הרגל. רציונאל זה של שותפות עומד גם בבסיס הוראת סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל, ככל שמדובר בהלוואת כספים או בהפקדת נכסים לצורכי עסקו של בן הזוג פושט הרגל, ולעניין פירושו והיקף תחולתו של סעיף 83 מקובלת עלי, כאמור, גישתו המצמצמת של הדין האנגלי טרם החוק משנת 1986. גישה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שהנשייה הנדחית הינה חריג לכלל החלוקה השוויונית וכן היא עולה בקנה אחד עם התפיסה לפיה נתונה לבן הזוג האוטונומיה לשמר בתוך קשר הנישואין זכויות נפרדות ורכוש משלו, בדומה לתפיסה המונחת ביסוד הדין האמריקאי. כמו-כן, מתיישבת גישה זו עם לשונה של הוראת סעיף 83, אשר איננה קובעת כלל גורף של נשייה נדחית אלא מחילה אותה לכתחילה בצמצום, בתנאים ובסייגים הקבועים בסעיף. המסקנה העולה מגישה פרשנית מצמצמת זו הינה כי אין להחיל את הוראת סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל ואת עיקרון הנשייה הנדחית הקבוע בה על הוכחת החוב שהגישה האישה במקרה שלפנינו, מתוקף ערבויות אותן פרעה לנושי בעלה. מסקנה זו מתיישבת היטב עם דיני הסוברוגציה אשר נועדו למנוע התעשרות שלא כדין, ובמקרה שלפנינו נמנעת התעשרותם של הנושים האחרים על חשבון האישה-הערבה אשר פרעה את החובות לנושים המקוריים וזכאית לבוא בנעליהם מכוח סעיף 9 לחוק הערבות.   12. סוף דבר, מכל הטעמים שפירטתי הייתי מקבלת את הערעור ומורה כי קביעתו של בית משפט קמא בדבר היות המערערת נושה נדחית דינה להתבטל, וזאת ככל שהדבר נוגע לערבויות אותן פרעה לנושי בעלה מתוך כספים ונכסים השייכים לה. עוד הייתי מורה כי המשיבים, ביחד ולחוד, ישלמו למערערת הוצאות משפט בערכאתנו בסך 20,000 ₪.     ש ו פ ט ת     השופטת (בדימ') ד' דורנר:   סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: הפקודה, וסעיף 83) נמנה עם ההוראות בפקודה שנועדו למנוע הברחת נכסים. יסודו בהשקפה שמשפחה הינה גם יחידה כלכלית, וכי עסקות בין בני-זוג הינן מעצם בריאתן מלאכותיות, ומשכך, ההנחה היא כי במרבית המקרים הן נועדו להבריח נכסים מידיהם של נושים.   וכפי שכתב בית-המשפט המחוזי:   מקורו של סעיף 83 הינו בהנחה משפטית כללית וגורפת של הדין, הרואה במסת הנכסים של בני הזוג, באופן עקרוני, יחידה אחת... אין עסקינן...אלא בהחלה חלקית של הלכת השיתוף בחובות, וזאת באופן אוטומטי וגורף...התחולה של הלכת השיתוף, מרגע שנכנסים לתחומה החלקי, הינה גורפת וחלוטה.   אלא שהנחה זו אינה מתיישבת כיום עם העקרונות הכללים במשפט הישראלי, באשר למשטר יחסי הממון בין בני-זוג, והיא אינה יכולה עוד לעמוד. המשטר הרכושי, שנקבע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: החוק), הוא משטר של הפרדה המבוסס על האוטונומיה של כל אחד מבני-הזוג. עמדה על-כך השופטת טובה שטרסברג-כהן:   הסדר איזון המשאבים [גורס] משטר רכושי של הפרדה, שבו, במהלך חיי הנישואין, כל אחד מבני הזוג הוא בעל רכושו הוא על-פי הדין הכללי ויכול הוא לעשות ברכושו דיספוזיציות בינו לבין בן-זוגו ובינו לבין אחרים... לפי ההסדר שבחוק, אין נפגעים - במהלך חיי הנישואין - הקניינים של בני הזוג. כל אחד אדון לנכסיו ואין האחד אחראי לחובות משנהו, וזכותם להקנות לאחרים וזה לזה זכויות... [ההדגשה במקור] [ע"א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ' יעקובי; קנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט(3) 485, בע' 613]     המשטר הרכושי הנפרד אף משקף נורמות חברתיות המצויות דווקא בשכבות האוכלוסייה, שבהן לאישה רכוש והכנסות, מעבודתה מחוץ לביתה.   הנה כי כן, הנחת המלאכותיות של עסקות בין בני-זוג אינה עולה בקנה אחד עם המשטר הרכושי בין בני-זוג הקיים במדינה על-פי החוק, ואף לא עם אורח החיים של בני-זוג שלכל אחד מהם נכסים והכנסות משלו. בנסיבות אלה, חרף הדמיון הכלכלי שבין הלוואה לבין ערבות, אין מקום להרחיב את תחולת סעיף 83(ב) על דרך פרשנות גם על ערבות, אלא יש לצמצם, ככל הניתן, את תחולתו, בהתבסס, כאמור, על התכלית הכללית של משטר הרכוש בין בני-הזוג. וזאת, תוך מתן ביטוי הולם לאופן ניהול הרכוש הספציפי שבו בחרו בני-הזוג, בפרשנותן של ההוראות הכלליות בפקודה, שתכליתן מניעת מעשי תרמית והברחה.   אוסיף עוד, כי במקרה שלפנינו לא נטען כי הערבות ניתנה מתוך כוונה להבריח נכסים, וממילא, אינני רואה להידרש לשאלה אם ניתן היה - לוּ אמנם הוכחה כוונה כזאת - להפעיל גם את סעיף 83, במצבים שכאלה.   לפיכך, מסכימה אני עם התוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת אסתר חיות, ולפיה, יש לקבל את הערעור.     ש ו פ ט ת (בדימ')     השופט י' טירקל:   1. הזמנים אינם כשהיו. הכלל של "אשתו כגופו" (ברכות כד, א; יבמות סב, ב; סנהדרין עו, ב) - שהפן השני שלו הוא "אישהּ כגופה" - כוחו אינו יפה עוד במלוא היקפו, ככל שדברים אמורים ביחסים הרכושיים שבין בני הזוג, בינם לבין עצמם, או ביחסים שבינם, או בין כל אחד מהם, לבין אחרים. לפי השקפות העולם המודרניות ניתן היום משקל גדול הרבה יותר מבעבר לעצמאותו של כל אחד מבני הזוג הנשואים ולאוטונומיה של כל אחד מהם (ראו, בין היתר, דברַי בע"א 409/79 טירר נ' רג'ואן, פ"ד לה(1) 458 ובע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ, פ"ד נג(5) 689, 696. כמו כן ראו: ע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, פ"ד מח(3) 372, 378; ע"א 4374/98 ורד עצמון נ' עו"ד אורי רפ ואח', פ"ד נז(3) 433, 444; י' מנדלסון "יחסי ממון בין בני זוג" מעמד האשה בחברה ובמשפט (עורכים פ' רדאי, כ' שלו, מ' ליבן-קובי תשנ"ה) 437 - 458; א' רוזן צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) 62, 68 - 79; א' קמיר פמיניזם, זכויות ומשפט (תשס"ב) 152 - 172. השוו א' רוזן צבי "מעמדה של האשה במשפחה בדין העברי" דת, ליברליזם, משפחה וחברה (עורך א' פורת, תשס"א) 235, 261 - 262).   סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם - 1980 (להלן - "פקודת פשיטת הרגל") מורה לאמור:   "(א) אשה נשואה שהוכרזה פושטת רגל, כל כסף שהלווה לה בעלה וכל נכס שהפקיד בידה, לצורך עסקה, לא יוכל בעלה לתבוע בשלהם דיבידנד בחזקת נושה אלא לאחר שסופקו תביעות נושיה האחרים בשל תמורה בת ערך שניתנה בכסף או בשווה כסף. (ב) אשה שהוכרז בעלה פושט רגל, כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו, לצורך עסק המתנהל בידו, או באופן אחר, ייראו כנכסיו, והיא לא תוכל לתבוע בשלהם דיבידנד בחזקת נושה אלא לאחר שסופקו תביעות נושיו האחרים בשל תמורה בת-ערך שניתנה בכסף או בשווה כסף".   הסעיף מעמיד את בן הזוג הנשוי של החייב-פושט הרגל או של החייבת-פושטת הרגל בעמדה נחותה בהשוואה לנושים אחרים רק בשל קשר הנשואין ביניהם. אכן, יש טעמים טובים להסברת ההגיון שביסוד הסעיף (ראו א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (תשמ"ד) 43 - 44) אולם, לדעתי, תש כוחם. סבורני שהיום יש לראות את תכליתו של סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל לפי הרוח החדשה המרחפת על משפטנו ולא לנקוט עוד גישות שהיו מקובלות עלינו בעבר (על פרשנות דינמית של חוק, ראו, בין היתר, בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, פ"ד מב(4) 617; בג"ץ 2722/92 אלעמרין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד מו(3) 693; ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12; א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני, פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 264 - 276); דהיינו, אין לראות את תכליתו של סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל, כפי שראה אותה בית המשפט המחוזי, כ"הרחבת המסה של נכסי החייב" אלא לראותה כחריג לכלל שלפיו מחלקים את נכסי פושט הרגל בין הנושים בחלוקה שוויונית. תכלית זאת מחייבת לפרש את הסעיף באופן שיצמצם את תחולתו.   2. בפרשה שלפנינו פרעה המערערת את חובות בעלה מכוח ערבויות שערבה לו ומכוח ערבויות שערבה יחד איתו לאחרים. כך קבע בית המשפט המחוזי. יצוין כי בערעורה לפנינו טענה המערערת כי פרעה גם חובות של בעלה שלא מכוח ערבויות שערבה לו. האם ערבות שערבה אשתו של חייב-פושט רגל לחובותיו באה בגדר "כל כסף שהלוותה לו וכל נכס שהפקידה בידו"? בית המשפט המחוזי ראה את נתינת הערבות כאילו היא נתינה של נכס לידי החייב-פושט הרגל. גישה זאת אינה נראית לי. בעיני, אין עצם הנתינה של ערבות באה בגדר נתינה של נכס, משום שמדובר בחיוב מותנה, שספק ייגבה על ידי הנושה וספק לא ייגבה (ראו סעיף 1 ("מהות הערבות") לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן - "חוק הערבות"); ע"א 395/87 דוד שלוש נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', פ"ד מו(5) 529; ש' גנוסר חוק הערבות תשכ"ז - 1967 (פירוש לחוקי החוזים עורך ג' טדסקי, תשל"ט) 10 - 21, 30 (להלן - "גנוסר"); ב' כהנא "ערבות" חוק לישראל (עורך נ' רקובר, תשנ"ב) 3 - 8 (להלן - "כהנא")). יתר על כן, אפילו פרע בן זוגו של פושט הרגל, או אדם אחר, את החיוב שלהבטחת פרעונו באה הערבות, אין הפרעון בא בגדר נכס שניתן לחייב-פושט הרגל, מן הטעם שגם כאן מדובר בחיוב מותנה, שאולי יבוא מי שפרע את הערבות - שבא בנעליו של הנושה מכוח סוברוגציה (ראו סעיף 9 ("זכות הערב לחזור על החייב") לחוק הערבות; ע"א 390/89 ג'ק אסולין נ' אסתרה שייביץ ז"ל ואח', תקדין עליון 1992(2) 692; גנוסר, בעמ' 54 - 57; כהנא, בעמ' 253 - 261) - לגבות את סכום הערבות מידי החייב-פושט הרגל, אך אולי לא יבוא לגבות אותו. לפי השקפתי יוצאת הערבות שנפרעה מגדר הספק, שבגינו אין היא הופכת לנכס שהופקד בידי החייב-פושט הרגל, ("נכס שהפקידה בידו" או, "נכס שהפקיד בידה", לפי סעיף 83(א) לפקודת פשיטת הרגל) והופכת לנכס ממש בידו, רק אם ויתר מי שפרע את הערבות על זכותו מכוח הסוברוגציה לגבות את החוב מן החייב-פושט הרגל. בסיכום: עצם נתינתה של ערבות לחוב של חייב-פושט רגל אינה בגדר נתינת נכס לחייב-פושט הרגל; גם הפרעון של הערבות איננו בגדר נתינת נכס; רק הויתור על הזכות לגבות את החוב הוא בגדר נתינה משום שרק בשלב זה נמחק החוב ממצבת החובות של החייב.   3. אעיר כאן שיש, אולי, מקום להבחין בין פרעון של חוב של החייב-פושט הרגל שנעשה מכוח ערבות, לבין פרעון של חוב שלו על ידי אדם אחר, שלא מכוח ערבות. הטעם לכך הוא שעל ידי פרעון חוב מכוח ערבות פודה הערב את עצמו, ולא רק את החייב, מן ה"איום" התלוי עליו (ראו סעיף 8 ("אחריות הערב") לחוק הערבות; ח' ה' כהן המשפט (מהדורה שניה, תשנ"ז) 842 - 843); לעומת זאת בפרעון חוב של החייב שנעשה שלא מכוח ערבות פודה המשלם את החייב אך לא את עצמו. מכאן, שאפילו אין מאמצים את הגישה שהוצגה למעלה - שלפיה, רק ויתור של הערב ששילם על זכותו לגבות את החוב מידי החייב הוא בגדר נתינה - יש טעם לראות בפרעון חוב של החייב פושט הרגל, שנעשה שלא מכוח ערבות, "נכס שניתן לחייב"; משום שאז אין מי שפרע זכאי לחזור על החייב, כדין ערב לפי סעיף 9 לחוק הערבות. לפי גישה זאת יש מקום לבדוק אלו חובות פרע בן הזוג מכוח ערבות ואילו שלא מכוח ערבות. אולם, הבחנה זאת אינה צריכה לעניננו משום שבית המשפט המחוזי הניח כי "המערערת ערבה לחובות החייב כלפי נושים שונים, ולחובות אחרים ערבה ביחד ולחוד עם בעלה" ואלה החובות שפרעה.   לאור התוצאה שאליה הגעתי דומה שאין צורך לדון בשאלה מהי פירושה של ההוראה המַתנה את תחולת סעיף 83 לפקודת פשיטת הרגל בכך שההלוואה או הנתינה נעשו "לצורך עסק המתנהל בידו או באופן אחר". אסתפק בהערה כי, לדעתי, על ההלוואה או הנתינה להיות לצורך עסקו של החייב-פושט הרגל דווקא, וכי את המילים "או באופן אחר" יש לפרש כבאות לכלול נתינה לצורך מטרות עסקיות אחרות של החייב-פושט הרגל; ואין הסעיף חל על הלוואה או על נתינה שניתנו לו לכל מטרה אחרת שהיא. בפרשה הנדונה לא היתה מחלוקת - ומכל מקום, לא נטען - כי פרעון החובות על ידי המערערת היה למטרת עסקו של החייב-פושט הרגל או למטרה עסקית אחרת שלו. מכאן, שגם מטעם זה אין לראות, כנראה, בפרעון הערבויות נתינת נכס לחייב.   4. לפיכך, הייתי מבטל גם אני את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כפי שהציעה חברתי הנכבדה, השופטת א' חיות, בחוות דעתה היסודית והמקיפה, אך זאת מן הטעמים שפרטתי לעיל.     ש ו פ ט     הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות.   ניתן היום, ‏י"ג סיוון, תשס"ד (02.06.04).  דיני חברותדיבידנדפשיטת רגל