סמכות קצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות

עסקינן בערעור על החלטת המשיב מיום 6.3.06 לפיה נדחתה על הסף תביעת המערער להכרת זכות על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 (להלן: "החוק") מחמת התיישנות (סעיף 32 לחוק) והעדר "חבלה רשומה" (סעיף 32א. לחוק). העובדות הצריכות להכרעה 1. המערער יליד שנת 1940, עלה לישראל בשנת 1957 ובשנת 1959 גויס לשירות חובה, ממנו שוחרר עוד באותה שנה (בשל מצב סוציאלי - תמיכה במשפחה) (ראה מסמך 1 בתיק הרפואי). 2. ביום 16.2.05 למעלה מארבעים וחמש שנה (!) לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, הגיש המערער תביעה להכרת זכות על פי החוק, במסגרתה ביקש לקבוע כי במהלך הטירונות נפצע מרסיסים באף ובסנטר (להלן: "התביעה" - ראה מסמך 1 בתיק הרפואי). 3. תביעת המערער נדחתה על ידי המשיב על הסף, מבלי להידרש לגופה, מחמת התיישנות והעדר "חבלה רשומה", כעולה מהחלטתו מיום 6.3.06 (מסמך 3 בתיק הרפואי) ומכאן ההליך שבפנינו. גדר המחלוקת אין חולק כי המערער הגיש תביעתו להכרת זכות לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בהוראת סעיף 32 לחוק - קרי; בתום שלוש שנים משחרורו. עם זאת, סבור המערער כי בעניינו חלות הוראות הדין הכללי לענין התיישנות (הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 ולחילופין הוראת סעיף 32א. לחוק - "חבלה רשומה" - המסמיכה את המשיב להאריך את המועד להגשת התביעה להכרת זכות. מנגד, טוען המשיב כי ההסדר הקבוע בחוק לענין התיישנות הינו הסדר ממצה וכי המערער לא השכיל להוכיח "חבלה רשומה" ועל כן דין תביעתו להכרת זכות להדחות. המסגרת הנורמטיבית 1. הוראת סעיף 32 לחוק עניינה בקביעת תקופת התיישנות של שלוש שנים להגשת תביעה להכרת זכות. הוראה זו פורשה בפסיקה ענפה ועקבית כקובעת הסדר ייחודי וממצה, כך שהוראות הדין הכללי לענין התיישנות לא חלות לצדה- "הפסיקה קובעת כי על הסדרי ההתיישנות שנקבעו בסעיפים 32 ו32-א לחוק הנכים לא חלות ההוראות הקבועות בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 לגבי חישוב תקופת ההתיישנות והעילות להארכתה, ואילו סמכותו של קצין התגמולים להארכת מועד מצומצמת על-פי סעיף 32א לחוק הנכים לנכות שנגרמה בשל חבלה רשומה. ראו, למשל: ע"א 347/77 קצין התגמולים נ' אדרי [6]; ר"ע 166/83 בן הלל נ' קצין התגמולים, אגף השיקום במשרד הביטחון (להלן - ר"ע בן הלל [7])" (רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(1) 649, בעמ' 657) (ההדגשה שלי - ש.י.) עוד ובנוסף נקבע כי ההתיישנות הינה מהותית, להבדיל מדיונית. 2. עם זאת, לצד קביעת תקופת התיישנות של שלוש שנים, העניק המחוקק לקצין התגמולים סמכות שבשיקול דעת ("רשאי") להאריך את מועד ההתיישנות בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים (סעיף 32א. לחוק): א. התביעה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה; ב. ההשהיה בהגשת התביעה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור התביעה; ג. ההשהיה לא הביאה ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין, להחמרת הנכות שלגביה מוגשת התביעה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת הנאה אחרת עקב החמרת הנכות; ד. ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה נשוא התביעה. בהתייחס לתנאי הראשון - נכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה - קבע המחוקק כי "חבלה רשומה" היא אותה "חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון" ובפסיקה ענפה, אשר נדרשה לפרשנות ההוראה, נקבע כי "המבחן לקיום "חבלה רשומה" הינו: א. רישום המעיד על פגיעה בגוף; ב. אירוע שגרם לפגיעה זו; ג. סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום" (ע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(4) 134) וכי "החוק מדבר בשני שלבים בהליך הגרימה: האחד - אירוע חיצוני (כגון: מלחמה, תאונה וכיוצא באלה וזהו "האירוע" שהסעיף מדבר בו) הגורם לחבלה; האחר - החבלה (קרי: הפגיעה בחייל מסוים), הגורמת לנכות (היינו לאובדן הכושר או לפחיתתו) אצל אותו חייל" כ"שדרישת הרישום איננה מתייחסת לאירוע ... אלא לפגיעה הממשית" בחייל (ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177). מן הכלל אל הפרט נוכח ההלכה הנוהגת לפיה הוראות הדין הכללי לענין התיישנות לא חלות על הליכים על פי החוק, כמבואר לעיל, דוחים אנו טיעוניו של ב"כ המערער הסומכים על הדין הכללי לענין מנין תקופת ההתיישנות (ראה סעיף 18 ואילך לסיכומיו) ומוצאים אנו להידרש אך לשאלה באם עלה בידי המערער להוכיח קיומה של "חבלה רשומה", אם לאו. 1. אין חולק כי לא הוצג כל רישום על פציעתו הנטענת של המערער מזמן אמת, בין תיעוד רפואי לענין הטיפול שניתן לו ובין רישום אחר (דוגמת דו"ח פציעה). 2. בתמיכה לתביעתו ערך המערער ביום 31.10.05 תצהיר בו ציין דבר פציעתו מרסיסים בלסת ובאף במהלך אימונים- "בזמן ששירתתי בצבא סדיר כחייל נפצעתי באימונים בלסט (צ"ל: לסת - ש.י.) ובאף רסיסים שנישארו עד היום" (נספח ח' לתצהירו של המערער מיום 31.7.06) המערער לא מזכיר את תאריך הפציעה, לא מתאר את אירוע החבלה ואף לא מציין באם נזקק לטיפול רפואי. 3. בתמיכה לערעורו ערך המערער ביום 31.7.06 תצהיר נוסף בו מצא להוסיף פרטים ביחס לאירוע החבלה ותוצאותיה- "בשנת 1959 התגייסתי לצה"ל... בסמוך לכך כאשר הייתי בטירונות באימונים באזור "מגאר" נפצעתי כתוצאה מפגיעת רסיסים אשר נורו מפגז (מרגמה), כתוצאה מפציעה זו חדרו רסיסים לפניי (פה, אף ולסת). מיד לאחר הפציעה פוניתי על ידי אמבולנס לקבלת טיפול רפואי באחד מבתי החולים שבאזור (כנראה לבית החולים רמב"ם בחיפה)..." גם בתצהיר זה לא מציין המערער את תאריך הפציעה ואף לא את שם המוסד הרפואי בו טופל. לא למותר לציין, כי פרטים חסרים אלה חיוניים ביותר, כפי שיבואר בהמשך. 4. לתצהירו מיום 31.7.06 צרף המערער תיעוד רפואי. 4.1 המסמך הראשון הינו תוצאות בדיקת רקמות רכות מיום 19.10.05- "אולטראסאונד רקמות ריקות מכוון ללסת תחתונה מימין- באזור השפה התחתונה הודגם ממצא נוזלי קטן בגול כ 0.7 ס"מ. בתוך הממצא יש לציין איזור דנסי יתכן שמדובר על גוף זר עם שינויים דלקתיים מסביב" (נספח ד' לתצהירו של המערער) (ההדגשה שלי - ש.י.) ברישום זה אין כדי להעיד על הימצאותם של רסיסים כנטען על ידי המערער, לא כל שכן על פציעתו בנסיבות המתוארות על ידו. 4.2 המסמך השני הינו סיכום ביקור אצל דר' ימפולסקי (כירורג) מיום 21.11.05- "לפני שנים ניחנס (צ"ל: נכנס - ש.י.) רסיס בספה (צ"ל: שפה - ש.י.) תחתונה צ. עצמות פנים - ללא גוף זר באיזור לסת תחתונה. סונור ריקמות רכות - הודגם ממצא נוזלי קטן בגודל 0.7 סם בתוך הממצא יש לציין איזור דנסי יתכן שמדובר על גוף זר עם שינויים דלקתיים" (נספח ג' לתצהירו של המערער) (ההדגשה שלי - ש.י.) רישום זה, שנערך לאחר הגשת התביעה, אומנם מתעד אנמנזה שמסר המערער, המכוונת לאותו אירוע של פציעה מרסיסים, מבלי לאזכר אימתי אירע ובאלו נסיבות, אך גם בו אין אינדיקציה ברורה לקיומם של רסיסים כנטען על ידי המערער. 5. תיעוד רפואי נוסף מתקופת שירותו הצבאי של המערער (1959) אותר על ידי המשיב, אך אין בו כל אזכור לפציעה / לחבלה הנטענת ו/או לטיפול רפואי בעטייה (ראה מסמכים 7-6 בתיק הרפואי). 6. המערער מבקש לראות בכל החומר שהוצג, לרבות תצהיריו משום "ראיה משנית" להוכחת "החבלה הרשומה", זאת משתיק האשפוז מיום הפציעה לא נשמר על ידי המשיב. 6.1 על פי ההלכה הנוהגת ניתן להוכיח תוכנו של מסמך בראיות משניות, אם הוכח, כי העניין נופל בגדר אחד החריגים ל"כלל הראיה הטובה ביותר", כגון שהמסמך המקורי אבד או הושמד- "כללי ראיות המקובלים מורים, כי אפשר להוכיח את תוכנו של מסמך בראיות משניות, אם הוכח, כי העניין נופל בגדר אחד החריגים ל"כלל הראיה הטובה ביותר", כגון שהמסמך המקורי אבד או הושמד. הכלל הראייתי הזה היה עומד למשיב, גם אילו נדרש הכתב כיסוד חיוני של הפעולה המשפטית... כך הדבר גם בענייננו. סעיף 32א מציב דרישה של רישום, ומלשון הסעיף ברור, כי בדרך כלל צריך יהיה להמציא את הרישום ממש ולהראות, כי אכן נערך בסמוך לאירוע החבלתי. ואולם, המשיב הוכיח, והמערער גם אינו מכחיש זאת, כי המסמכים אבדו או הושמדו, ובנתונים אלו אין מניעה, שיוכיח בראיות משניות את תוכנו של הרישום, לא כל שכן את עצם קיומו של הרישום (להבחנה בי הוכחת קיומו של הכתב לבין הוכחת תוכנו לצורך כלל הראיה הטובה ביותר, ראה: ע"פ 595/79 [14], ע"פ 595/79 [14], ע"א 483/80 [15])" (ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב) (ההדגשה שלי - ש.י.) צא ולמד כי על המבקש לעשות שימוש בראיות משניות להקדים ולהוכיח כי המסמך המקורי אבד או הושמד ודומה עלינו כי המערער לא עמד בנטל זה. על יסוד הראיות שהובאו אין בידנו לקבוע כי בזמן אמת, קרי; בסמוך לאחר החבלה ("סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום"), נערך רישום המתעד הן את פציעתו של המערער והן את הטיפול הרפואי שקיבל בעקבותיה ("רישום המעיד על פגיעה בגוף") וממילא לא נוכל לקבוע כי זה אבד או הושמד. תצהיריו של המערער, קרי; עדותו, אשר נותרה עדות יחידה של בעל דין על כל הנובע ומשתמע מכך לענין משקלה הראייתי, דלה בפרטים וחסרה התייחסות למועד הפציעה, שם המוסד הרפואי אליו פונה לטיפול, משך שהותו באותו מוסד, באם אושפז או שוחרר לאחר טיפול ראשוני, תיאור הטיפול שקיבל וכיוב' פרטים היורדים, לדידנו, לשורש גרסתו כי נפצע במהלך אימון בטירונות וכי נגרמה לו "פגיעה ממשית" במובן הלכת כספי (ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177, בעמ' 188). במצב דברים זה, הרי שלא התקיים התנאי המקדמי להבאת ראיות משניות ואף אם נכונים היינו להתיר הבאתן, הרי שבאלה שהוצגו אין די ולו מן הטעם כי אין בהן ללמד על קיומם של רסיסים באזור הפה והלסת, דהיינו; להוכיח את אותה ה"פגיעה הממשית" בחייל (ראה: ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177) 6.2 בכל שקבענו לעיל, יש כדי לשמש טעם אף לדחיית טענת המערער לפיה גרם לו המשיב לנזק ראייתי, משלא עלה בידי האחרון להציג את מלוא התיעוד הרפואי מתקופת שירותו הצבאי של המערער. המשיב איתר תיעוד רפואי מתקופת שירותו הקצרה של המערער בצה"ל (גויס ושוחרר בשנת 1959) ודומה כי בעצם קיומו של זה יש כדי לסתור טענת המערער בדבר נזק ראייתי, טענה אשר בבסיסה מונחת ההנחה כי רישומים רפואיים בעניינו של המערער אבדו או הושמדו, הנחה אשר, כקביעתנו לעיל, לא הוכחה כדבעי. 7. העולה מן המקובץ הוא כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה המוטל על שכמו ומשלא הוכיח קיומה של "חבלה רשומה", תנאי ראשון להפעלת סמכותו של המשיב להאריך מועד ההתיישנות על פי סעיף 32א. לחוק, דין ערעורו אחד הוא להדחות. למעלה מן הצורך נוסיף ונציין כי השיהוי הרב שחל בהגשת התביעה (הוגשה בשנת 2005, ארבעים ושש שנה מאז "האירוע") עשוי "להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות" לבירורה, לרבות אימות גרסת המערער באשר לנסיבות האירוע, כשלראיה תשמש העובדה כי מי שעל פי הנטען על ידי המערער בתצהירו היה עד ל"אירוע" אינו עוד בין החיים (ראה: ע"א 695/78 קצין התגמולים נ' דברת, פ"ד לד(2) 447). סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מורים אנו על דחיית הערעור באופן שהחלטת המשיב מיום 6.3.06 תעמוד על כנה. בנסיבות הענין, לא מצאנו לעשות צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו, לרבות שכ"ט פרקליטו. המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים בדואר רשום + אישורי מסירה. ניתנה היום ט' באדר ב' תשס"ח (16.3.08), בהעדר שלומית יעקובוביץ, שופטת פרופ' בר-חיים, חבר עו"ד שגיב, חבר צבאקצין התגמוליםהתיישנות