1. פתח דבר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (תב"ע נז/0 - 24; השופט הראשי ח' סומך ונציגי הציבור מר פרל ומר אמיתי), לפיו התקבלה תביעת המשיבים כנגד המערער לשלם להם סכום "של 29,150 ש"ח המהווים 25% מהסכום שקיבל הנתבע (המערער) בעקבות הסדר פשרה שנעשה בינו לבין חברת ביטוח אררט, זאת מכוח זכות השיפוי המוענקת לנתבע (המערער) בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק)". 2. הרקע העובדתי א. יוסף זילברשמידט ז"ל (להלן - המנוח), נספה ביום 28.5.1985 בתאונת דרכים, שאירעה עת נהג ברכבו ממקום עבודתו בחברת גדות לביתו. ב. תאונת הדרכים הוכרה כתאונת עבודה ובעטייה משלם המוסד לאלמנת המנוח קיצבה לתלויים בנפגע בעבודה. ג. בין המוסד לבין חברת הביטוח אררט בע"מ שביטחה את רכבו של המנוח, נחתם ביום 5.2.1979 הסכם בו נקבע לעניינו כזאת: "הואיל וברצון הצדדים לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד ולהימנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים ולהסדיר מראש את זכות התביעה של המוסד לפי סעיף 150 לחוק (סעיף 328 לחוק בנוסחו המשולב כיום), לפיכך הוסכם בין הצדדים כדלקמן: שילם או משלם המוסד על פי הוראות החוק - גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן - התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת את השימוש בכלי הרכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים בגינה משתלמות הגימלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: 1. כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב 62.5% (הורד ל 55% בעת הרלבנטית לענינינו) מסכום התביעה. 2. כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב - 80% מסכום התביעה". הסכם דומה נחתם עם חברות הביטוח האחרות. ד. על פי אותו הסכם, דרש המוסד מאת אררט תשלום של 55% מסכום הגימלאות ששילם וישלם לאלמנת המנוח, וביום 9.3.1987 שילמה לו חברת הביטוח סך של 116,602 ש"ח לסילוק מלא וסופי של כל תביעותיו כנגדה. ה. ביום 19.12.1989 הגישו, עיזבון המנוח, אלמנתו ושני ילדיו הבוגרים תביעה נזיקית על פי החוק לנפגעי תאונות דרכים כנגד חברת הביטוח אררט. בתביעתם הם טענו לזכאותם לפיצוי הן כיורשי המנוח והן בגין אובדן תמיכתו בהם. אותה התביעה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת - נמחקה ביום 11.12.1990 ולאחריה הוגשה ביום 15.4.1992 תביעה מתוקנת אליה צורף גם המוסד לביטוח לאומי כנתבע נוסף. בתביעה המתוקנת נטען כנגד המוסד, כי הוא חב להם 25% מהסכום שקיבל מחברת הביטוח על פי ההסכם בינו לבינה, וזאת מכוחו של אותו הסכם או לאור הוראת סעיף 328 לחוק. ו. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי: לגבי אלמנת המנוח - "תביעתה נבלעת על ידי תשלומי המוסד ששולמו ועוד ישולמו לה וממילא, איפוא, עולה שיעורם על אלה אשר הגיעו לה כשאירה של המנוח. ברי, איפוא, כי התובעת לא זכאית עוד לכל סעד מאת הנתבעת". אשר לילדים - "ברי וגם ב"כ הנתבעת לא חולק על כך שהם זכאים לקבל את חלקם בנזק הלא ממוני בסך של 17,143 ש"ח". לגבי עילת התביעה כנגד המוסד - "נראה לי שאנו פטורים בנסיבות הענין מלדון בסוגיה זו לעיצומו של ענין, באשר דין טענתו הקודמת של המוסד להתקבל וכוונתנו לטענה, כי הסמכות העניינית הייחודית לדון בתובענה זו מסורה לבית הדין האזורי לעבודה וכי הערכאה הנוכחית משוללת הסמכות לעשות כן". לאור האמור, הועבר הדיון בתובענה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. ז. בית הדין האזורי, אליו הועבר התיק כאמור, לא שמע כל ראיות, אלא לאור הסכמת הצדדים, נתן פסק דינו על סמך סיכומיהם בשאלה - "האם חל כלל סעיף 152(ב) לחוק (סעיף 330 (ב) לחוק בנוסחו המשולב דהיום), על המקרה הנדון", (פרוטוקול הדיון מיום 19.6.1997). 4. הוראות החוק בסעיף - 330 חוק (סעיף 156 לחוק בנוסחו הקודם) נקבע ההסדר לענין "חלוקת פיצויים מצד שלישי", ולפיו: "(א) הגיש הזכאי לגימלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה. (ב) הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור. לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק דין שניתן בתביעה סכום העודף של 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף. (ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי. ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א). והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהיה הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל25%- מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה. (ד) הודעה כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה". 5. פסיקתו של בית הדין האזורי א. "הסכם הפשרה נעשה בין הנתבע לחברת אררט עוד ב- 1986 (צ"ל 1987), והודעה על דרישה או תביעה כאמור לא נמסרה לתובעים. לפיכך, ועל פניו חלה הרישא של סעיף 330 (ב) לחוק". ב. "לא עולה מנוסח הסעיף, שכאשר המחוקק עשה שימוש במילה תביעה מדובר בתביעה המוגשת לבית משפט. ניתן לתבוע צד שלישי גם ללא פניה לבית משפט", כך עולה מפירושה המילוני של המילה תביעה. ג. זוהי תוצאה שאין הדעת סובלתה, שרק אם מוגשת תביעה לבית משפט המסתיימת בפסק דין, הניזוק יקבל 25%, ולא כן במקרה בו המוסד מתפשר עם המזיק בלא שהוגשה תביעה לבית משפט. ד. "המסקנה מהנ"ל, שהתובעים זכאים ל- 25% שקיבל הנתבע בפשרה בינו לבין צד ג', לפיכך אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעים סכום של 29,150 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 9.3.1993 ועד התשלום בפועל". 6. טיעוני הצדדים א. עיקרי טיעוני המערער היו: 1. סעיף 330(ב) חל רק במסגרת של תביעה שהוגשה לבית משפט ורק כאשר המוסד מקבל יותר 75% מסך כל הפיצויים. 2. "פרשנותו של בית הדין קמא גורמת לתוצאה הפוכה מהתוצאה הראויה שאליה שאף המחוקק להגיע בכל הנוגע ליעילות ההתדיינות חיסכון והימנעות מתרגילי בעלי דין ובזבוז כספי ציבור". 3. פסיקתו של בית הדין אינה תואמת את הפסיקה בענין של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א (ת"א) 1904/75 עיזבון המנוח יצחק מזרחי נגד קטרון ואח') ואת פסיקתו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (תב"ע 9/69 - 0 הפנר - המוסד לביטוח לאומי). ב. עיקרי טיעוני המשיבים היו: 1. המוסד לא הודיע למשיבים כנדרש בסעיף 330(ד) על הגשת תביעתו ולפיכך חל סעיף 330(ו). 2. אפילו היה המוסד מודיע למשיבים כנדרש, גם אז היה עליו לשלם להם 25%, וזאת לאור ההגיון שמאחורי סעיף 330(ב) לחוק, לפיו - "המחוקק ביקש להמתיק" את תוצאת ניכוי גימלאות המוסד מסכום הנזק, "על ידי הוספת הוראה על פיה זכאי הניזוק ל- 25% מהפיצויים במקרים בהם עולה שיעור הגימלאות על הפיצויים ובכך למנוע את המצב בו יגיש ניזוק תביעה ויוותר ללא כל פיצוי. 3. "היה והחליט המוסד מסיבות שלו, תהיינה אלה אשר תהיינה, להתפשר עם הצד השלישי מחוץ לכותלי בית המשפט, הפשרה הנ"ל מהיותה הסדר בין המוסד לבין הצד השלישי בלבד, אינה מחייבת את הנפגע, ולא פוגעת בזכותו על פי חוק לקבל 25% מסכום הפיצויים". 7. אשר לדעתנו דינו של ערעור המוסד להתקבל וזאת מהטעמים הבאים: א. פרשנותו של בית הדין את סעיף 330(ב) לחוק נוגדת לחלוטין את האמור באותו הסעיף. זכותו של הזכאי לגימלה לתשלום מהמוסד על פי אותו סעיף מותנית בקיום שלושה תנאים כאחד: הראשון - הגשת תביעת שיפוי של המוסד כנגד המזיק לבית משפט מבלי להודיע על כך לזכאי לגימלה. השני - בירור אותה תביעה מבלי שהזכאי לגימלה היה בעל דין בה. השלישי - קבלת המוסד על פי פסק דין באותה תביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, להם זכאי הניזוק. בנסיבות המקרה שלפנינו, לא התקיים ולו אחד משלושת התנאים הללו, באשר: ראשית - המוסד לא הגיש כלל תביעה כנגד חב' אררט לבית משפט וממילא דרישתו ממנה לתשלום לא נדונה ולא התבררה בבית המשפט. שנית - המוסד קיבל תשלום מחברת אררט, אך זאת לא בעקבות פסק דין אלא על פי הסכם בינו לבינה. שלישית - הסכום שקיבל המוסד, כאמור על פי אותו הסכם, אינו נגזר כלל מסכום הנזק הכולל שנגרם לאלמנת המנוח ולפיצוי לו היא זכאית, אלא כל כולו נגזר מסכום קיצבת התלויים ששילם וישלם המוסד לאלמנה. ב. סעיף 330(ב) לחוק נמצא בפרק בחוק הביטוח הלאומי הדן בתביעות נגד צד שלישי. בסעיף 328 לחוק, נקבעה זכות השיפוי של המוסד לתבוע פיצוי מצד שלישי על הגימלה שהוא שילם ועתיד לשלם לזכאים לגימלה; ובמקביל נקבעה חובתו של מקבל הגימלה לסייע למוסד במימוש זכותו זו, אחרת "רשאי המוסד לשלול ממנו את הזכות לגימלה כולה או מקצתה". בסעיף 330 לחוק נקבעו זכויות הניזוק בשלושה מצבים כשקיימת למוסד זכות שיפוי כנגד צד שלישי: א. כאשר תביעת הניזוק מתבררת יחד עם תביעת המוסד, סעיף 330(א) לחוק. ב. כאשר תביעת המוסד מתבררת לבדה, סעיף 330(ב) לחוק. ג. כאשר תביעת הניזוק מתבררת לבדה - סעיף 330(ג) לחוק. "בכל שלושת המצבים הללו עשוי הניזוק לזכות על חשבון המוסד לביטוח לאומי ב- 25% מסכום הפיצוי המגיע למוסד" (ע"א 497/80 חירות בע"מ נגד אליאנס ואח'). בסעיף 330(ד) לחוק, נקבע, כי הודעה של המוסד לניזוק או של הניזוק למוסד על תביעתו, תישלח בדואר רשום תוך זמן סביר, שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגימלה. כל מהותו של סעיף 330 כעולה מהאמור, לענין - הגשת התביעות בירורן בנפרד ובמאוחד, היות הזכאי לגימלה בעל דין, פסיקת פיצויים בתביעות הללו וגביית המוסד בעקבות פסק דין תשלום מעל 75% מסך כל הפיצויים שנפסקו - מצביעה על כך, שעניינו תביעות שהוגשו לבית המשפט. תכלית חקיקתו של סעיף 330, לחוק היתה לעודד את הניזוק להגיש תביעתו לבית המשפט על מנת שתידון במאוחד עם תביעת המוסד בבית המשפט כנגד המזיק צד ג', בשל "החסכון המושג על ידי כך" בבירור התביעות הללו באופן שכזה (דוד קציר, פיצויים בשל נזקי-גוף מהדורה רביעית, התשנ"ח - 1997, חיפה הוצאת כרמל, סעיף 396 בעמ' 1173; בר"ע 686/97 מנורה ואח' נגד עיזבון המנוח משה ברגר ז"ל ואח' תקדין - עליון כרך 99 (3) עמ' 1647). הטעם האמור לא קיים במקרה בו המוסד התפשר עם המזיק מחוץ לכותלי בית המשפט, כך שאין מקום לחיובו בתשלום רבע מהסכום שהוא סיכם עם המזיק שישולם לו, שעה שלניזוק שמורה עדיין הזכות לקבל מידי המזיק לפחות 25% מסכום נזקו לפני הפחתת גימלאות המוסד לביטוח לאומי ממנו. ג. במקרה שלא מוגשת תביעת שיפוי לבית המשפט על ידי המוסד, אלא הוא מגיע לפשרה עם המזיק מחוץ לכותלי בית המשפט לגבי סכום הפיצוי שישולם לו בגין הגימלאות ששילם וישלם לזכאי לגימלה, במקרה שכזה נפסק לגבי זכותו של הניזוק - כי מ"הפיצויים להם זכאי ניזוק כלפי מזיק יש להפחית את התגמולים אשר הניזוק קיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי. הזכות לתבוע תגמולים אלה עוברת על פי כלל הסוברוגציה מידי הניזוק לידי המוסד ואילו בידי הניזוק נשארת התביעה לדרוש דמי היתרה (סכום הפיצויים בהפחתת תשלומי המוסד) מידי המזיק. לענין זה אין כל חשיבות לשאלה מהו הסכום שבו שיפה המזיק הלכה למעשה את המוסד. הפיצויים להם זכאי הניזוק כלפי המזיק ... מופחתים בגימלאות שהמוסד לביטוח לאומי משלם לניזוק ולא בסכומים אשר המזיק משלם למוסד. יתכן שהמוסד יחליט לוותר למזיק ולא לתבוע ממנו דבר, יתכן שהמוסד יתפשר עם המזיק, יתכן שלמוסד אין זכות כלפי המזיק שהוא גם מעבידו של הניזוק. כל אלה אינם מעניינו של הניזוק אשר נזקו שופה על ידי המוסד ועל כן נזקו הופחת". (השופט א' ברק כתוארו אז, ע"א 650/78 כליף ואח' נגד מדינת ישראל פ"ד לה (2) 242). לאור האמור בנסיבות המקרה שלפנינו, היה על אלמנת המנוח בתביעה שהגישה כנגד אררט לבית המשפט המחוזי - להוכיח את נזקה עקב מות בעלה ואובדן תמיכתו, ולטעון, שאם גימלאות המוסד ששולמו וישולמו שיעורן עולה על 75% מסך אותו הנזק שנגרם לה, היא עדיין זכאית על פי סעיף 330(ג) לחוק לפחות ל- 25% מסכום הנזק שהוכח. משלא נעשה כן ותביעתה כנגד אררט נמחקה תחילה, ולאחר מכן נפסק שכל כולה נבלעת בתשלומי המוסד לבלי הותיר לה דבר - אין היא יכולה לבוא אל המוסד לביטוח לאומי בתביעה שישלם לה רבע מהסכום שקיבל על פי ההסכם בינו לבין חברת הביטוח ללא כל קשר לסכום הנזק הכולל שנגרם לה. ד. ההסדר אליו הגיע המוסד בהסכמיו עם חברות הביטוח בדבר תשלום אחוז מתגמוליו לנפגע - לא נמצא בו כל פסול בעיני בית המשפט העליון, להיפך, השופט אור (בבר"ע 686/97 הנ"ל), מציין, שהוא חוסך התדיינויות בין המוסד לחברות הביטוח מצד אחד, ומאידך הוא מאפשר לניזוק לקבל עד 125% מסכום נזקו בתביעתו בבית המשפט כנגד המזיק, מבלי שהמזיק נדרש לשלם מעבר לגובה הנזק אשר ניגרם לניזוק. ה. לאור האמור, לא היה מקום לחיוב המערער לשלם למשיבה 25% מן הסכום שקיבל לידיו על פי ההסכם שבינו לחברת אררט. ו. אין לחתום את פסק הדין מבלי להעיר שלוש הערות לסיום: 1. הנחת היסוד בבחינת המקרה שלפנינו היתה, כי מכיוון שהמנוח נפגע עת שנהג ברכבו מעבודתו לביתו ולא ברכב המעביד - קמה למוסד תביעת שיפוי כנגד צד ג' על פי סעיף 328 לחוק. ברור, כי אם לא היתה קמה למוסד זכות שכזאת והמזיק עדיין רשאי היה לנכות את תגמולי המוסד במלואם מסכום הנזק - לא היה מקום לדיון בשאלת זכאות המשיבים לתשלום מהמוסד על פי סעיף 330 לחוק. 2. חיוב המוסד בתשלום על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, לא יכול היה להיות לטובת שני ילדיו הבוגרים של המנוח, משהזכאות לקיצבת התלויים, בגינה קמה למוסד זכות השיפוי, היתה רק לאימם האלמנה; ובהעדר כל קשר בינם למוסד, הם לא יכלו להיות גם בעלי דין בבית הדין לעבודה על פי סעיף 392 לחוק. 3. בית הדין האזורי דן בתביעת המשיבים כנגד המוסד, משבית המשפט המחוזי העביר אליו את הדיון בתובענה זו על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט. אולם, לאור הנפסק בפד"ע נד/ 0 - 227הרמן - המוסד לביטוח לאומי ואח' (פד"ע כח 432) - בירור התובענה מלכתחילה לולא העברתה - אינו במסגרת סמכותו של בית הדין לעבודה על פי סעיף 394 לחוק, אלא בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי. 8. לאור האמור, פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתבטל ודין ערעור המוסד להתקבל ללא חיוב מי מהצדדים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בשולי פסק דיני אעיר, כי חוות דעתי הוכנה זה מכבר. אלא שמסיבות שאינן תלויות בי, לרבות ישיבות תזכורת עם חברת הביטוח, התעכב מתן פסק הדין. השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין מהי פרשנותו של סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], ה'תשנ"ה-1995. האם כאשר הוא קובע הליך מסויים עת מוגשת תביעה כולל הדבר גם הגעה להסכם פשרה בין תובע לנתבע. האם תובע הוא רק מי שפונה לערכאה שיפוטית או שתובע הוא גם מי שתובע את זכויותיו ומקבלם ממי שנטען כי הוא חייב, וזאת בהסכמה בין הצדדים ללא צורך לפנות לערכאות. הבסיס הנורמטיבי מדובר בפרשנותו של סעיף 330 לחוק שכותרתו חלוקת פיצויים מצד שלישי וזו לשונו: (א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה. (ב) הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת הזכאי לגמלה לפיצויים נגד הצד השלישי, יודיע המוסד לזכאי לגמלה על הגשת תביעתו כאמור; לא עשה כן והתבררה התביעה בלי שהזכאי לגמלה היה בעל דין בה, והמוסד גבה בעקבות פסק דין שניתן בתביעה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים, ישלם המוסד לזכאי לגמלה את הסכום העודף. (ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה. (ד) הודעה כאמור בסעיפים קטנים (ב) ו- (ג) תישלח בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעות המוסד והזכאי לגמלה. הסעיף נמצא בסימן ד' - תביעות נגד צד שלישי. סעיף 328 שכותרתו - זכות לתביעה קובע: 328(א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד כאמור. (ב) הזכאי לגמלה לפי חוק זה חייב להושיט כל עזרה ולנקוט כל פעולה סבירה כדי לסייע למוסד במימוש זכותו לפי סימן זה, ולא יעשה כל פעולה העלולה לפגוע בזכויות המוסד לפי סימן זה או למנוע בעד מימושה; עבר הזכאי לגמלה על איסור לפי סימן זה, או לא עשה את המוטל עליו לפיו, רשאי המוסד לשלול ממנו את הזכות לגמלה, כולה או מקצתה. סעיף 329 שכותרתו היא - זקיפת פיצויים לחשבון הגמלה - זכאי לגמלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ- 75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו; הוראות סעיף זה לא יחולו על פיצויים ששולמו לזכאי לגמלה מכוח סעיף 330. העובדות בקליפת האגוז העובדות נקבעו בפסק דינו של חברי השופט יגאל פליטמן. אחזור רק על עיקרן במידה והן רלוונטיות לעניין פרשנות סעיף 330. ביום 28.5.1985 נספה המנוח יוסף זילברשמידט ז"ל בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. אררט - חברה לביטוח בע"מ (להלן - אררט) ביטחה את נהיגתו של המנוח ברכב בו הוא מצא את מותו. בשנת 1986 נחתם בין המוסד לביטוח לאומי לאררט הסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. ההסכם נכרת מכוח זכותו של המוסד לביטוח לאומי לחזור בתביעת שיבוב למזיק, וזאת מכוח חובת המוסד לביטוח לאומי לשלם לעיזבון גמלאות וזכותו לקבל שיפוי בגין כך מהמזיק. במסגרת הסכם זה גבה המערער סכום של 116,602 ₪ לשיפוי הגימלה שמשלם הביטוח הלאומי למשיבה. ביום 19.12.1989 הוגשה על ידי עיזבון המנוח, אלמנתו וילדיו, תביעת נזיקין נגד אררט לבית המשפט המחוזי. ביום 15.10.1991 הודיע בא כוחם למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעה. ביום 15.4.1992 הוגש לבית המשפט המחוזי כתב תביעה מתוקן נגד אררט אליו צורף גם המוסד לביטוח לאומי. באותה תביעה נטען כי על המוסד לביטוח לאומי לשלם לתובעים 25% מהסכום שקיבל המוסד לביטוח לאומי מחברת הביטוח במסגרת הסכם הפשרה שעשה עם חברת הביטוח מכוח זכות השיפוי המוענקת לו בחוק. קביעתו של בית הדין האזורי השופט הראשי חיים סומך ונציגי הציבור מר פרל ומר אמיתי (בל 24/97) קבע כי סעיף 330(ב) אין בו כדי לפטור את המוסד לביטוח לאומי מלשלם לניזוק 25% כאשר המוסד לביטוח לאומי מגיע להסדר פשרה ללא הגשת תביעה. בית הדין האזורי פירש את סעיף 330(ב) כדלקמן: אם המוסד בוחר במסלול של הגשת תביעה המסתיימת בפסק דין, הניזוק יקבל המגיע לו רק אם המוסד יצליח לגבות סכום העודף על 75% מסכום הפיצויים, במסלול זה הניזוק תלוי בתוצאות התביעה המשפטית, וכן בתוצאות הגביה בעקבות פסק הדין. זכותו של הניזוק תלויה בהצלחת מימוש פסק הדין ולא קודם לכן, במילים אחרות, אם הנתבע אינו מצליח לגבות סכום כל שהוא מהמזיק מטעמים כלשהם, הניזוק לא יקבל אגורה. אך אין הסעיף שולל הסדר מחוץ לכותלי בית המשפט ובלבד שהניזוק יקבל את המגיע לו כדין, הסדר השולל זכות של ניזוק צריך הוראה מפורשת בחוק וכזו אינה בנמצא. כפי שציינו לעיל פרשנות סעיף 330(ב), כאמור, אינה פוטרת את המוסד מתשלום לנזוק אם הוא בחר בדרך של הסדר ללא הגשת התביעה. לעניין זה יש טעם באמור בפסקי דין של בית המשפט המחוזי, לפיהם, בהסכמי פשרה (בין הנתבע לצד ג'), צריכים הצדדים לשוות לנגד עיניהם שהן המזיק והן המוסד לא משלמים לניזוק מעבר ל- 100% של הנזק, ובהתאם לכך הם צריכים לכלכל את צעדיהם (ההדגשות במקור - אב). נימוקי בית הדין האזורי היו כי הסכם הפשרה נעשה בין המערער לחברת הביטוח עוד בשנת 1986 והודעה על דרישה או תביעה כאמור לא נמסרה למשיבים. לפיכך על פניו חל סעיף 330(ב) לחוק. עוד מבסס בית הדין את מסקנתו בכך כי לא עולה מנוסח הסעיף שכאשר המחוקק עושה שימוש במילה "תביעה" מדובר בתביעה המוגשת לבית משפט. פרשנות לפיה כל אימת שהמוסד לביטוח לאומי מגיע להסכם פשרה עם המזיק בלא שהוגשה תביעה לבית המשפט ומבלי שניתן פסק דין, פטור הוא מחובת תשלום לניזוק אף אם הוא גובה במסגרת הסכם הפשרה עם המזיק סכום כלשהו - אין הדעת סובלת. הפרשנות הראוייה ענייננו כאמור בפרשנותו של סעיף 330, כאשר השאלה מתמקדת בכך אם הסכם פשרה לגבי השרבוב של המוסד לביטוח לאומי לחברת הביטוח של הפוגע, המזיק, דינה כדין תביעה, כמשמעותה בסעיף 330 הנ"ל. פרשנותו של חברי השופט יגאל פליטמן אינה נראית לי. בקליפת האגוז יש לאמר שהמוסד לביטוח לאומי משלם גמלה למשיבים והוא חזר למזיק בתביעת שרבוב. על כך אין מחלוקת. המחלוקת היא אם העובדה שהמוסד לביטוח לאומי הגיע לפשרה עם המזיק מבטלת את תוצאת סעיף 330. האם פניה לשיבוב למזיק והגעה לפשרה עם המזיק דינה שונה מדין בירור התביעה בבית המשפט, והאם הפשרה שונה במהותה לצורך הסעיף מפסק דין. בעיני אין הבדל בין השניים. המוסד לביטוח לאומי הגיע לפשרה עם המזיק והמזיק הגיע לפשרה עם המוסד לביטוח לאומי מתוך כך שלמוסד יש זכות שרבוב מהמזיק. יפה עשה המוסד לביטוח לאומי ויפה עשתה אררט שתחת להמשיך ולהתדיין היא הגיעה לפשרה עם המזיק. אין הדבר שולל את העובדה שמדובר בתביעה ולא בתשלום מתוך התנדבות על ידי המזיק למוסד לביטוח לאומי. על תכליתו של החוק עמד ממלא מקום הנשיא השופט יואל זוסמן בע"א 552/71 נסים כהן ואחרים נגד סימון (ישראל) ברק ואחרים (פ"ס כז(1), 201,204-205). התכלית היא מניעת כרסום כל או מרבית תביעתו של הניזוק כלפי המזיק, צד שלישי. ממלא מקום הנשיא, השופט יואל זוסמן ציין: מה היתה מטרת התיקון? על כך ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת חוק התיקון הנ"ל...שם נאמר, כתוצאה מכך (היינו, מניכוי הגימלאות מן הפיצויים) קורה לעתים שהמוסד מקבל את מרבית הפיצויים הנפסקים בבית-המשפט, ואילו בידי הניזוק (הזכאי לגימלה) נישאר סכום קטן בלבד. מדוע מקבל הניזוק סכום קטן בלבד? מפני שהמוסד משלם לו את הגמלאות וחוזר על המזיק וגובה ממנו, ואילו הניזוק גובה מהמזיק רק את ההפרש, אם פסקו לו פיצויים העולים על סכום הגימלאות. באה הצעת החוק כדי שהניזוק יגבה גם במקרה זה 20% (ששונו בכנסת ל- 25%), ואילו המוסד לביטוח לאומי יגבה רק 75% ממה שהוציא על גימלאות. ... תוצאת התיקון היא שבנסיבות האמורות בסעיף 152(ג) הנ"ל זוכה הניזוק לפיצויים מוגדלים, בשיעור של 125%. המזיק "הצד השלישי", אינו חייב אלא כדי 100% של הנזק שגרם, ואף אינו משלם יותר. כיצד ניתן לפצות את הניזוק בשיעור של 25% נוספים?... סעיף 152(א) לחוק הפחית את שיעור השיפוי שהמזיק חב למוסד ומעמיד אותו על 75%. המוסד לביטוח לאומי מוותר כאילו על 25% מן הסכום בו רשאי לחזור על המזיק וחלק זה משתחרר לטובת הניזוק. אין המזיק חייב לשאת ביותר מאשר 100% של הנזק... כנראה, בעליל, התוספת של 25% באה לו לניזוק מכיסו של הביטוח הלאומי, שעקב כך מפסיד אותו חלק מזכות השיפוי שלו... השופט משה עציוני בעניין פרפרה (ע"א 48/77 עזבון המנוח יוסף פרפרה, ו-13 אחרים נגד יצחק חן ושני אחרים, פ"ד לב(3) 189) ציין באותו עניין: על פי לשון סעיף זה זוכה הניזוק ב- 25% נוספים של פיצויים על נזקו, כאשר המוסד לביטוח לאומי מוותר על אותם 25%, ובהם אין הוא חוזר על המזיק כאשר חלק זה משתחרר אל הניזוק. השופט מ. מישר דן באותו עניין ועמד על תכליתה של ההוראה בחוק הביטוח הלאומי (ת"א (ת"א) 1904/75 עזבון המנוח יצחק (סאקי) מזרחי ו- 11תובעים נוספים נגד קטרון רפאל, "פול" חברות הביטוח הישראליות בע"מ, דניאל חפץ ואגד בע"מ, פ"מ תשמ"ג(2), 265, 273-271): מטרת סעיף 152 לחוק (כיום סעיף 330 לחוק - א.ב.) היתה לענות על אותם מקרים בהם תגמולי המוסד המשולמים לניזוק מכרסמים בתביעתו כלפי המזיק, כולה או מרביתה ... ה"ויתור" אשר המחוקק כפה על המוסד לטובת הניזוק על אותו חלק מזכותו לשיפוי מאת המזיק (בגין התגמולים אשר הוא משלם לניזוק) בשיעור של 25% מגובה או שווי הנזקים, כפי שאותו מחוקק שיווה לנגד עיניו, בדרך כלל (למעט המקרה הנדון בסיפא לסעיף 152(ב)) איננו נעשה ישירות ע"י תשלום בפועל מצד המוסד לניזוק של תוספת תגמולים או פיצוי בשיעור האמור... עוד מוסיף השופט מ. מישר: נוכח מטרתו הנ"ל של המחוקק בתיקון האמור,להיטיב עם הניזוק על-ידי תוספת פיצוי מעבר לתגמולי המוסד ומניעת כרסום כל או מרבית תביעתו, אינני רואה כל טעם שהמחוקק יכול היה לשוות לנגד עיניו לעשיית הפליה בין מקרה בו המוסד מימש או יכול לממש את זכות תביעתו כלפי המזיק על-ידי הליך שיפוטי לבין מקרה בו בחר או הסכים המוסד שזכותו לתביעה נגד המזיק תסולק או תוסדר בדרך של פשרה עם המזיק. מדוע ייגרע חלקו של הניזוק ליהנות מההטבה האמורה רק משום שהמוסד מיצה את זכותו לשיפוי מאת המזיק בדרך של הסדר מחוץ לכתלי בית המשפט עם המזיק, הסדר אשר הוא - הניזוק, לא היה צד לו? אתמהה! ... מנקודת מבטם של המוסד והמזיק כאחד מאי נפקא מיניה אם הגשמת מטרתו הנ"ל של המחוקק, להיטיב עם הניזוק על חשבון המוסד, נעשית על - ידי הפחתת חבות המזיק כלפי המוסד (בהקבלה להגדלת חבותו כלפי הניזוק) במסגרת של תביעה משפטית של המוסד כלפי המזיק או במסגרת של הסדר פשרה ביניהם? ולענייננו בענייננו הגיע המוסד לביטוח לאומי לפשרה עם אררט בשנת 1986. דין הפשרה כדין תביעה. המוסד לא פנה לאררט שישלם לו מתוך התנדבות ללא הודאה בחבות אלא במסגרת תביעת שרבוב, היינו במסגרת חבותה של אררט וזכותו של הניזוק שהמוסד לביטוח לאומי בא בנעליו, באשר הוא שמשלם גמלה לעזבון. בכך התמלא התנאי של סעיף 300(ב) לפיו "הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א). המוסד לביטוח לאומי לא הודיע על כך לעיזבון. העיזבון לא היה צד לפשרה בין המוסד לביטוח לאומי לאררט. משכך חלה הסיפא של הסעיף לפיה המוסד גבה סכום העודף על 75% מסך כל הפיצויים. ועל כן על המוסד לביטוח לאומי לשלם "לזכאי לגמלה את הסכום העודף". אין רבותא לכך שהדבר נעשה בעקבות הסכם פשרה ולא פסק דין. גם הסכם פשרה ניתן לתת לו תוקף של פסק דין ועל כל פנים פשרה היא פעולה משפטית כמו פסק דין באשר מדובר בחייב וזכאי שתחת להתדיין הגיעו לפשרה. יפים נימוקיו של בית הדין האזורי. יש לדחות את הערעור. לו דעתי תשמע ישלם המוסד לביטוח לאומי למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך -.3,500 ₪ תוך 30 יום. השופט עמירם רבינוביץ 1. לאחר שקראתי את דעותיהם של חברי ואת הפסיקה הנוגעת לעניין הנידון, הגעתי למסקנה, שדעת חברי, השופט פליטמן, תואמת את התכלית החקיקתית ואת ההלכה הפסוקה. על פי פסיקה זו הניזוק עצמו אינו יוצא נפסד, במקרים מעין אלה, כי יש באפשרותו לתבוע את צד ג', המזיק. במקרה הנוכחי, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת האלמנה (תלויים) כנגד צד ג', אך לא הוגש ערעור על דחייה זו, למרות שלכאורה התבקשה הגשת ערעור. 2. לאור האמור לעיל, עם כל הצער לגבי התוצאה, אני מצטרף לדעת חברי השופט פליטמן. נציג עובדים אפרים כחלון הריני מצטרף לאמור בחוות דעתה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. נציג מעבידים מר קורט גבור הריני מצטרף לאמור בחוות דעתו של השופט יגאל פליטמן. סוף דבר על דעת רוב חברי המותב, מתקבל הערעור כאמור בפסק דינו של השופט יגאל פליטמן, לפיו אין המוסד לביטוח לאומי חב בתשלום 25% מהסכום שקיבל מחברת הביטוח אררט. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, 18 באלול התשס"ה (י"ד בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים. אלישבע ברק - אוסוסקין, סגנית הנשיא עמירם רבינוביץ, שופט יגאל פליטמן, שופט מר אפרים כחלון, נציג עובדים מר קורט גבור, נציג מעבידים ביטוח לאומי