מהם קווי התחום התוחמים את סמכותה של לשכת עוה"ד למנוע כניסת אדם לשורות הלשכה? האם רשאית לשכת עורכי הדין למנוע את הסמכתו של מתמחה שעמד בבחינות ההתמחות כדין בשל תלונה של אדם שהוגשה ללשכת עורכי הדין ומייחסת למתמחה חשד לביצוע עבירות? האם קמה סמכות למניעת הסמכה כאמור לאחר שנשמעו הערות כלפי המתמחה בהחלטת בית משפט הדן בעניין אזרחי והוגשה תלונה פורמאלית למשטרה? אלה הסוגיות שסובבות את העתירה. הנסיבות העותר סיים את לימודי המשפטים בישראל ועם סיום תקופת לימודיו התמחה בפיקוחו של עורך דין דורון אפיק. הוא סיים את ההתמחות בספטמבר 2007 ולאחר מכן עמד כהלכה בבחינות לשכת עורכי הדין. עוד קודם לבחינת ההתמחות, ביום 2.9.07 התקבל בבית העותר מכתבה של ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין ובו מדווח כי הוגשה תלונה כנגדו ללשכה. התלונה הוגשה בידי אדם בשם יוסף בלייכר (להלן: "בלייכר") שהעיד על עצמו בתלונתו שהיה מעסיקו של העותר בחברות שהוא הבעלים שלהם אשר מצויות בהליך של כינוס נכסים. הליכי הכינוס מתנהלים לפני נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופטת גילאור, והחשד לעבירות שהתלונה מייחסת לעותר נוגעים להליכי הכינוס. העותר התבקש להשיב לתלונה והוא עשה כן באמצעות עו"ד אפיק. התגובה הכחישה ביצוע מעשה עבירה כלשהו, ציינה כי מדובר במעשה נקמני שיסודו בסכסוך אזרחי וכי לא מן הראוי שמוסדות הלשכה יינקטו צעד המונע את הסמכת העותר כעו"ד בלי שנקבעו ממצאים של בית משפט בדבר ביצוע עבירה. העותר הוזמן ליום 26.11.07 להופיע לפני וועדת המתמחים של לשכת עוה"ד. בישיבה נאמר לעותר שהתשובה שמסר לתלונה אינה מתאימה לוועדת המתמחים והיא מנוסחת כתשובה לוועדת האתיקה. הוא התבקש להכין תשובה מפורטת לתלונה וכך עשה (תשובתו המפורטת נשלחה ללשכת עוה"ד ביום 28.11.07). ביום 12.12.07 (כ-24 שעות לפני טקס ההסמכה) קיבל העותר מסמנכ"ל לשכת עוה"ד מכתב ובו הודעה כי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין החליט בישיבה מיום 11.12.07 שלא לקבל את העותר כחבר ללשכה והוא בשים לב להתנגדות שהוגשה. ההודעה מציינת עוד שנגד העותר "תלויות ועומדות תלונות שהוגשו על ידי כונס הנכסים הנדונות עתה בבית המשפט המחוזי בחיפה וטרם ניתן פסק דין בתלונות מועלות האשמות בקשר למעשים אשר בחלקם מודה [העותר] שאכן ביצע...". ההודעה מניחה בידי העותר אפשרות לחדש את בקשתו להתקבל כחבר בלשכה עם מתן ההחלטה של בית המשפט או עם כל שינוי מהותי אחר בנסיבות (להלן: "ההחלטה הראשונה של הועד המרכזי"). כנגד החלטת הועד המרכזי הוגשה העתירה דנן. במסגרת הדיון המקדמי (24.2.08) התברר שביני לביני הוגשה תלונה למשטרת ישראל כנגד העותר. אולם, אך לא ברור אם נפתחה חקירה ובוודאי שאין עדיין תוצאות של חקירה כזאת. כמו כן התעוררו ספקות מסוימים לגבי טיבו של ההליך שבמסגרתו קיבל הוועד המרכזי את החלטתו. לפיכך הצעתי בהחלטה לראש לשכת עוה"ד לקבל פנייה מחודשת מן העותר שתהיה מנומקת ומפורטת ושיישקל דיון מחודש בסוגיה בוועד המרכזי "תוך הזמנת בא כוח העותר להציג לפני הועד את עיקרי הדברים...". בעקבות החלטת בימ"ש זה זומן העותר "לשימוע לפני ועדת ההתמחות הארצית... ביום .... 24.3.08". בהודעת הזימון נאמר שהמלצת הוועדה ופרוטוקול הדיון יועברו אל העותר ובא כוחו והם יהיו רשאים "להגיש טיעון נוסף בכתב לוועד המרכזי לפני קבלת ההחלטה בנדון". ועדת ההתמחות קיימה דיון ביום 24.3.08 בעניינו של העותר. בדיון נשמעו העותר ובא כוחו. בסיום הדיון ניתנה המלצת הוועדה לוועד המרכזי. ההמלצה אומרת: "בנסיבות העניין עת תלוי ועומד משפט בבית המשפט המחוזי בחיפה באשר למעשים הכוללים מעשי חוסר יושר חמורים לכאורה ובעת שטרם הסתיים הטיפול בתלונת כונס הנכסים לא ניתן לאשר את קבלתו של שגיא כחבר בלשכה". הוועדה מציינת כי מתצהירו של העותר שהוגש לה עולה הודאה בכמה עובדות ובהן "הסבה של שיקים שנתקבלו בחברה בה שימש כחשב ישירות לחשבונו האישי והחזקה בחשבונו האישי בתחילת הכינוס של קרוב ל-500,000 ₪ מכספי החברה אותם העביר לכונס הנכסים עם מינויו (בליווי הסבריו להחזקת הכספים בחשבונו האישי). מעשים נוספים בהם מודה מר שגיא כוללים מצג שווא כלפי השלטונות, אי העברת תשלומים המתחייבים לשלטונות המס והסתרת פעולות בניהול החברה וכספיה מהנושה העיקרי שבפיקוחו פעל. כמו כן מודה מר שגיא ברכישת דירה בחדרה על שם בנו בתשלום של 10,000 ₪, דירה אשר עליה ויתר הבן בשלב מאוחר יותר". הוועדה מסיימת את המלצה באמירה שהלשכה לא תשים עצמה במקום הערכאות והרשויות המוסמכות אלא תמתין לפסיקתן ותדריך עצמה לפי התוצאות. על כן לעת הזאת אין לקבל את בקשת העותר להתקבל החבר. ביום 13.4.08 הודיעה סמנכ"ל לשכת עוה"ד לבא כוח העותר כי הוועד המרכזי החליט בישיבה מיום 8.4.08 לאשר את המלצת ועדת ההתמחות. ההחלטה ניתנה לאחר עיון בפרוטוקול ועדת ההתמחות ובהמלצתה המנומקת של הוועדה (להלן: "ההחלטה השנייה של הוועד המרכזי"). משהתקבלה ההחלטה השנייה של הוועד המרכזי כונס דיון שני בעתירה שבמסגרתו הציג העותר את טענותיו כלפי שתי ההחלטות ופרש נימוקיו מדוע ראוי להסמיך אותו להיות עו"ד בישראל. כתיבת פסק דין זה התעכבה זמן רב ובתוך פרק הזמן שחלף ניתנה החלטת הנשיאה גילאור בבקשת כונס הנכסים בהליכי הכינוס המתנהלים לפניה. סיכום ההחלטה, בקליפת אגוז, הוא שהעותר שהיה בעל מעמד ותפקיד בחברה מסחרית ניצל את מעמדו כדי ליטול מכספי החברה תוך הסוואת מעשיו ברישומים בכרטסת הנהלת החשבונות ובדוחות הכספיים של החברה והשמדת נתונים כדי למנוע את גילוי המעשים ובכך הפר את חובותיו כלפי החברה ומאחר שפעל "שלא כהוגן" בכספיה ובנכסיה מתגבשת אחריותו לפי סעיף 374 לפקודת החברות. העותר חויב להחזיר לקופת הכינוס סכום של ½4 מיליון ש"ח לערך [בש"א 3369/05 (להלן: "החלטת בית המשפט בחיפה)]. חרף הזמן הרב שחלף מאז הגשת התלונה למשטרה לא התגבשה עד הנה כל החלטה בעניין נקיטת צעדים במישור פלילי נגד העותר. טיעוני העותר טענות העותר נשענות על שלושה ראשי עיקר: א) התנהלות לא נאותה של מוסדות הלשכה; ב) חוסר סמכות לשלול מן העותר את זכותו לקבלת רישיון עו"ד; ג) העדר טעם ענייני לשלילת הזכות לקבלת רישיון. התנהלות לא נאותה של מוסדות הלשכה בא כוח העותר מלא טענות כרימון נגד התנהלות מוסדות הלשכה לקראת קבלת ההחלטה הראשונה של הוועד המרכזי. אינני רואה צורך לפרט את הטענות משום שההחלטה הראשונה הפכה להיות חסרת חשיבות נוכח הנחיית בית המשפט לקיים מהלך שבמסגרתו התקבלה ההחלטה השנייה. לעניין ההחלטה השנייה מפנה ב"כ העותר להחלטת בית המשפט מיום 24.2.08 שבה כלולה פנייה לראש לשכת עוה"ד לקבל פניה מחודשת מפורטת ומנומקת בכתב מן העותר ולשקול דיון מחדש בסוגיית העותר בוועד המרכזי תוך מתן אפשרות לעותר ובא כוחו להציג לפני הוועד את עיקרי הדברים. העותר קובל על כך שהמלצת בית המשפט לא מומשה. במקום דיון והשמעת טיעון לפני הוועד המרכזי הוזמן העותר לדיון לפני וועדת ההתמחות. וועדת ההתמחות קיימה דיון אך הפרוטוקול של הדיון בוועדה אינו משקף את מה שנאמר בה ובקשות העותר לתיקון הפרוטוקול לא נענו. יתר על כן העותר ביקש לאחר הדיון בוועדת ההתמחות להופיע לפני הוועד המרכזי ואף על פי שנמסר לו שפנייתו התקבלה קיים הוועד המרכזי דיון וקיבל את ההחלטה השנייה בלי שמיעת העותר ובא כוחו. כיוון שסמכות ההחלטה בענייני מניעת הענקת רישיון עורך דין מוקנית לוועד המרכזי ולא לוועדת ההתמחות, סבור העותר שההליך שננקט נגדו איננו הליך תקין. החלטת הוועד המרכזי מעידה על עצמה שהוועד "החליט בישיבתו ... לאשר את המלצתה של וועדת ההתמחות ... הוועד המרכזי קיבל את החלטתו לאחר שעיין בפרוטוקול וועדת ההתמחות... ובהמלצתה המנומקת של הוועדה ...". הווה אומר שהוועד המרכזי לא קיים דיון עצמאי ולא שקל באורח עצמאי את הסוגיה שלפניו [עת"מ (י-ם) רייטן נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל] חוסר סמכות לשלול מן העותר את זכותו לקבלת רישיון עו"ד החלטת רשויות הלשכה סובבת אירועים שהתרחשו בשנת 2000, היינו כ-7 שנים לפני שהעותר החל את התמחותו. ההתנהגות המיוחסת לו לא בוצעה בתקופת ההתמחות. למוסדות הלשכה אין שליטה ואין יכולת לברר עובדות לאשורן במסגרות המשמעת של הלשכה ביחס להתנהגות של אדם לפני שהחל את שרותו כמתמחה. בשעה שהוועד המרכזי קיבל את החלטתו הראשונה לא הוגשה עדיין תלונה למשטרת ישראל, לא הייתה החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה וכל שהונח לנגד עיני גורמי הלשכה הייתה תלונתו של בלייכר שעמו יש לעותר סכסוך אזרחי והוא מונע משיקולים נקמניים. לא הייתה, אם כן, ללשכה תשתית עובדתית מספקת כדי לקבל החלטה ולכן ההחלטה הראשונה שהתקבלה חורגת מן הסמכות. גם ההחלטה השנייה של הוועד המרכזי ניתנה בהיעדר כל תשתית עובדתית בדוקה. אכן ביני לביני הוגשה תלונה למשטרת ישראל (העותר גורס שגורמי הלשכה דחקו בכונס הנכסים להגיש את תלונתו) אך טרם התקבלו תוצאות הבדיקה המשטרתית ובהעדר התוצאות אין מקום לקבוע את קיומה של תשתית עובדתית מספקת. העדר טעם ענייני לשלילת הזכות לקבלת רישיון לשכת עורכי הדין רשאית למנוע קבלת מועמד ללשכה אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש עמה, בנסיבותיה, קלון והלשכה סבורה שעקב כך המועמד אינו ראוי להיות עורך דין; או, כאשר התבררו ללשכה "עובדות אחרות...והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי להיות עורך דין" [סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: "חוק הלשכה")]. אין טענה שהעותר הורשע בעבירה פלילית. הלשכה נשענת על "עובדות אחרות" המגולמות בהתנהלות העותר כחשב ומנהל כספים של קבוצת חברות שנקלעו להליכי כינוס נכסים.בעת שהוועד המרכזי קיבל את החלטותיו לא היה עדיין כל ממצא עובדתי וכל שהיה לנגד עיני הלשכה הן טענותיו של בלייכר ותלונתו של כונס הנכסים למשטרה. אלה גירסאות חד-צדדיות שהלשכה אינה יכולה לסמוך עליהן יתדות החלטתה בהיעדר בירור עובדתי שהיא עצמה אינה מוסמכת לקיימו מאחר שההתנהלות הנטענת קדמה לתקופת ההתמחות ועל כן איננה "נשלטת" על ידי סמכויות הבירור המשמעתי של הלשכה. הנה כי כן לשעתן, לא היה להחלטות הוועד המרכזי על מה שיסמכו. אולם גם כעת משניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה לא התגבשה תשתית עובדתית מספקת כדי להסמיך עליה החלטה בדבר מניעת קבלתו של העותר לשורות הלשכה. העותר אינו נדרש לתוכן המהות של החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה שכן סברתו היא שלא ניתן להסמיך עליה החלטה לפי סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין. שלושה הם טעמיו לכך. ראשית, החלטת בית המשפט המחוזי איננה "סופית". העותר חולק על מסקנות בית המשפט המחוזי והוא יממש את זכותו להגיש ערעור לבית המשפט העליון. קודם למתן פסק הדין של בית המשפט העליון אי אפשר להתייחס אל קביעות העובדה של בית המשפט המחוזי כסוף פסוק אפילו במישור המשפט האזרחי. שנית, הנשיאה גילאור פסקה שהעותר השתמש "שלא כהוגן" בנכסי החברה או בכספיה במובן סעיף 374 לפקודת החברות. פסיקה זו - כפי העולה מדברי הנשיאה גילאור - היא במישור המשפט האזרחי. החלטה מכוח סעיף 374 לפקודה נעדרת משמעות פלילית (אם כי היא יכולה להצמיח חקירה פלילית ובעקבותיה פסיקה במשפט פלילי). אכן סעיף 374 לפקודה ממוקם בפרק טז של הפקודה שעניינו "עבירות בפירוק, שפיטה ועונשין" אך הוראת סעיף 374 אינה מגדירה עצמה כעבירה פלילית ואיננה כוללת רכיב של סנקציה עונשית. ההוראה יוצרת מנגנון מהיר יחסית להענקת סעד אזרחי (השבת, נכס, כסף או מתן פיצוי). לשם השוואה ניתן להתבונן בהוראת סעיף 373 לפקודה הכוללת יסוד של "תרמית" ומגדירה עצמה כהפרה בת עונשין במישור הפלילי. שלישית, החלטת בית המשפט המחוזי מעידה על עצמה שממצאיה מושתתים על כללי ההוכחה האזרחיים. לשון אחר בית המשפט הכריע במחלוקת העובדתית על פי מאזן ההסתברויות. הפוך והפוך בהחלטה ולא תמצא בה ממצא הנשען על מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים (מעבר לכל ספק סביר). מעבר לכל אלה מציין בא כוח העותר כי המדובר בהתנהלות שהתרחשה לפני כ-10 שנים (בשנת 2000); ממנה ועד להחלטת הלשכה חלפו כ-8 שנים שבמסגרתן החליף העותר את עיסוקו, הוא נפנה ללימודי משפטים ומבקש לעסוק בעריכת דין. בשמונה השנים הללו לא הוגשה נגדו תביעה אזרחית ולא הוגשה תלונה נוספת במישור הפלילי. לזמן הרב שחלף יש משמעות רבה בהקשר להחלטה הפוגעת בזכות יסוד לחופש העיסוק [עת"מ (ת"א) 1317/07 אבו סאלם נ' לשכת עורכי הדין בישראל]. גם בהנחה שניתן "לתרגם" את התנהגות העותר לעבירות פליליות, קרוב לוודאי שאלה הן עבירות מסוג "עוון" (ראו סעיף 376 לפקודת החברות). תקופת ההתיישנות של עבירות אלה היא של 5 שנים. פרק הזמן של 8 שנים ללא העמדה לדין עשוי להחיל על ההתנהגות את "תקנת השבים" לפי חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים. טיעוני המשיבה לשכת עורכי הדין גורסת שלא נפל פגם דיוני בהחלטות שקיבלה; ההחלטות שהתקבלו נשענות על תשתית עובדתית מספקת והעובדות לפי מהותן מצדיקות את ההחלטה למנוע, לפי שעה, את קבלת העותר ללשכה ומכל מקום אינן מקימות בסיס להתערבות בשיקול דעת הלשכה. תקינות דיונית חוק לשכת עורכי הדין מקנה לוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין את מלוא סמכויות הביצוע לפי החוק זולת אלה שהוקנו בפירוש לגורם אחר מגורמי הלשכה. במציאות נורמטיבית זו מוקנית לוועד המרכזי הסמכות לסרב לקבל מועמד כחבר הלשכה גם אם עמד בדרישות הכשרות והוא על פי אמות המבחן הקבועות בחוק. לשם קבלת החלטה נעזר הוועד המרכזי בוועדות הלשכה השונות. החלטות הוועד המרכזי בסוגייה דנן נשענות על המלצת ועדת ההתמחות. אין כל פגם בכך שוועדת ההתמחות שמעה את העותר ואת בא כוחו והגישה את המלצותיה לוועד המרכזי. התנהלות כזאת איננה שוללת מהחלטת הוועד המרכזי את יסוד ה"עצמאות" ואת קיום שיקול הדעת. תשתית עובדתית הוועד המרכזי רשאי לקבל החלטה שלא לקבל מועמד לשורות הלשכה בין היתר על בסיס עובדות שהתגלו במסגרת של "התנגדות" לפי סעיף 43 לחוק לשכת עורכי הדין. בעניין דנן עמדה לפני הוועד המרכזי תלונתו של בלייכר, מכתב של כונס הנכסים המתאר את חשדותיו כלפי העותר כפי שהתבררו בחקירה שניהל במסגרת הליכי הכינוס ומכתב של המשטרה המאשר כי הוגשה לה תלונה והיא פתחה בחקירה. לפני הוועד, באמצעות ועדת ההתמחות, נפרשה גם גירסת העותר שכלולה בה הודאה בחלק לא מבוטל מן הטענות העובדתיות הנטענות כלפיו. כל אלה שימשו תשתית עובדתית איתנה להחלטה שהתקבלה. אם לא די בכך אזי בדיעבד החלטת הנשיאה גילאור נותנת גושפנקה ממצא עובדתי שיפוטי לחלק ניכר מן החשדות החמורים הכלולים בתלונה. מוסדות הלשכה אינם יכולים להתעלם מן התשתית העובדתית המוכחת ומהשלכותיה הכבדות. ההצדקה המהותית להחלטת הוועד המרכזי הנשיאה גילאור מסכמת את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה כך: המשיב [העותר] ניצל את מעמדו וסמכויותיו בחברה, את האמון המלא שנתן בו בלייכר, את העדר הפיקוח על פעולותיו ואת הגישה שהייתה לו לכספי החברה ולמערכת הנהלת החשבונות שלה, על מנת ליטול מכספי החברה תוך שהוא דואג בקפדנות להסוות מעשיו, תוך שינוי רישומים בכרטסת הנהלת החשבונות, בדוחותיה הכספיים של החברה והשמדת נתוני הנהלת החשבונות כך שלא ניתן יהיה להתחקות אחר נטילותיו. במעשיו הפר המשיב את חובותיו כלפי החברה ופעל "שלא כהוגן" בכספיה ובנכסיה של החברה באופן המגבש את אחריותו לפי סעיף 374 לפקודת החברות טול החלטה זו ועל כורחך אתה מגיע לכלל מסקנה שהחלטת הוועד המרכזי מוצדקת. סמכותו של הוועד למנוע קבלת מועמד ללשכה אינה מתגדרת רק במועמדים שהורשעו בפלילים בעבירות הנושאות עמן קלון. סמכותו מתפרשת גם על "עובדות אחרות" שהתגלו ואשר הלשכה סבורה שלאורן אין המועמד ראוי להיות עורך דין. משהתגלו עובדות כה חמורות, שחומרתן קיבלה את ביטויה בדבר הנשיאה גילאור, כלום ניתן לומר שסברת הוועד המרכזי שנוכח עובדות אלה אין העותר ראוי להיות עורך דין היא בלתי סבירה? התשובה לכך שלילית והיא מובנת מאליה. החלטת הלשכה התקבלה לפני שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה. על כן הייתה זו החלטה שאינה נועלת את השער לפני העותר לחזור ולפנות אל הלשכה עם קבלת החלטת בית המשפט המסירה מעמו את החשד שהוטח בו. החלטת בית המשפט בחיפה לא הסירה את החשד מעם העותר. להיפך היא ביססה את החשד כעובדה. על כן ניתן לראות בהודעת הסירוב סוף פסוק. עם זאת, החלטת המשטרה לסגור את תיק החקירה או הימנעות מהגשת כתב אישום וכן זיכוי מן האישומים עשוים להיות נסיבות מצדיקות לעיון נוסף בפניית העותר. דיון בחינת החלטת הוועד המרכזי מצריכה התבוננות בה במישור הדיוני ובגוף ההחלטה גם יחד. בחינה דיונית למעלה מכאן הערתי שאין צורך לבחון את תהליך קבלת ההחלטה הראשונה של הוועד המרכזי, שכן גם אם נפל בה פגם כלשהו ניתן היה לרפא אותו בתהליך קבלת ההחלטה השנייה. אזכיר שמוצאו של המהלך לקראת קבלת ההחלטה השנייה הוא בהחלטת בית המשפט שבה כלולה האמירה הבאה: ...אני פונה לראש לשכת עורכי הדין ומציע לו לקבל פנייה מחודשת, מפורטת ומנומקת בכתב מן העותר באמצעות בא כוחו וכן מציע לראש הלשכה לשקול דיון מחדש בסוגייה הנדונה בוועד המרכזי תוך הזמנת בא כוח העותר להציג לפני הוועד את עיקרי הדברים. הסוגייה העומדת לדיון היא הרת גורל עבור העותר. מדובר במניעת עיסוק שהיא מטבע העניין אפשרית - נוכח חוקתיותו של עקרון חופש העיסוק - רק על פי חוק ובאורח מידתי. כשאין עובדות בדוקות בידי גורם חוקר מוסמך או בידי בית משפט, השתתת החלטה הפוגעת בחופש העיסוק על תלונה שיכולה להיות נעדרת ביסוס , מגמתית ואפילו שקרית נראית בעיניי בעייתית מאד... נוכח הייחודיות של המקרה הייתי מציע לראש לשכת עורכי הדין לנהוג בדרך הכלולה בהחלטה זו. לשכת עורכי הדין שקלה את החלטת בית המשפט והחליטה לנקוט מהלך כפול. היא הזמינה את העותר ובא כוחו "לשימוע לפני ועדת ההתמחות הארצית" והודיעה להם כי "המלצת הוועדה ופרוטוקול מהדיון יועברו אליכם לאחר הישיבה ותהיו רשאים, אם תרצו בכך, להגיש טיעון נוסף בכתב לוועד המרכזי לפני קבלת החלטה בנדון שתבוא לפני הוועד המרכזי בישיבתו הקרובה..." העותר סבר שגישת הלשכה אינה עולה בקנה אחד עם החלטת בית המשפט ומיהר להשיג עליה בפנייה לבית המשפט. ההחלטה שניתנה בעקבות הפנייה אומרת שאכן יש פער מסוים בין הצעת בית המשפט לבין הדרך שהלשכה אומרת לנקוט אך לא ראיתי לנכון לדרוש התאמה של המהלך להחלטה בית המשפט. סברתי כי הצירוף של שימוע לפני ועדת ההתמחות והצגת הערות העותר ובא כוחו ביחס להליך השימוע ומסקנותיו , בכתב, לוועד המרכזי עשויים להקנות לוועד המרכזי ביס לקבלת החלטה שקולה. בפועל קוים שימוע ולעותר היו השגות כלפי דרך קיום השימוע וביחס לפרוטוקול השימוע. בא כוח העותר שלח ללשכת עורכי הדין מספר השגות בכתב המתייחסות לפרוטוקול השימוע אך בעיקר התמקד בבקשה להופיע לפני הוועד המרכזי ולערוך טענותיו בישיבת הוועד. סמנכ"ל הלשכה הגיבה שהפרוטוקול משקף בתמצית את מהלך הדיון ושהבקשה להופיע לפני הוועד המרכזי תיבחן ותמסר לבא כוח העותר הודעה בעניין זה. הוועד המרכזי דן בעניינו של העותר בלי להזמין אותו ואת בא כוחו לטעון לפני הוועד. ככל הנראה לא נמסרה לבא כוח העותר הודעה מוקדמת על כך. הפועל היוצא הוא שההחלטה השנייה של הוועד המרכזי התקבלה - כפי שמעיד מכתב סמנכ"ל הלשכה - "לאחר ש[הוועד המרכזי] עיין בפרוטוקול ועדת ההתמחות ...ובהמלצתה המנומקת של הוועדה...". הוועד אישר את המלצת ועדת ההתמחות בלי שהונחו לפניו השגות העותר על פרוטוקול הדיון ובלי לקבל מן העותר טיעון בכתב כנגד המלצות ועדת ההתמחות. לשונו הברורה של החוק היא שסמכות ההחלטה למנוע קבלת מועמד לשורות לשכת עורכי הדין נתונה לוועד המרכזי; הוא ולא מלאך, שרף או שליח. בהתאם לכללי המשפט המנהלי החלטת הוועד כפופה לשתי דרישות בסיסיות. דרישה אחת היא שתינתן למועמד שעניינו נבחן זכות הטיעון, היינו שיותר לו להשמיע טענותיו בפני הוועד המרכזי קודם לקבלת ההחלטה בעניינו. הדרישה השנייה היא שתתקבל החלטה עצמאית ושקולה בידי הוועד המרכזי. האם ניתנה לעותר "זכות הטיעון"? ניתנה לעותר אפשרות לטעון טענותיו לפני ועדת ההתמחות. הוועד המרכזי רשאי להסתייע בוועדת ההתמחות לשם קבלת החלטה. אפשרות זו אינה גורעת מחובתו לשמוע את בעל הדבר ולו על דרך של קבלת טיעון בכתב (על"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי הדין; על"ע 1421/04 דר נ' לשכת עורכי הדין ). נוסח ההחלטה השנייה של הוועד המרכזי מעיד על כך שטענות העותר לא הושמעו לפני הוועד, לא על פה ואף לא בכתב. הוועד עיין רק בפרוטוקול הדיון של ועדת ההתמחות ובהמלצותיה. אכן העותר "תרם" לכך שלא הוגש טיעון בכתב לוועד המרכזי. שכן הוא התעקש להשמיע טענותיו בישיבת הוועד (זה חרף החלטה של בית המשפט שניתנה קודם לישיבת הוועד ואשר ממנה עולה שהצגת טיעון בכתב תקיים את זכות הטיעון). אלא שחובת הוועד המרכזי הייתה להעמיד את העותר על כך שלא תינתן לו זכות להופיע לפני הוועד וכי עליו להמציא טיעון בכתב, אם רצונו בכך. חובה זו לא קויימה. הפועל היוצא של מחדל זה הוא שזכות הטיעון לא הוקנתה לעותר אף לא במובנה המצומצם. מסקנה זו משליכה גם על עניין חובת קיום שיקול דעת עצמאי. כאמור, אין מניעה שהוועד המרכזי יישען, לשם בחינת שאלת קבלת מועמד, על המלצות ועדת ההתמחות. אולם ההמלצה אינה תחליף לשיקול דעת עצמאי. עמד על כך בית המשפט העליון מפי השופטת מרים נאור: המלצת ועדת ההתמחות אינה יכולה כשלעצמה להצדיק את אימוצה מבלי שהלשכה מפעילה את שיקול דעתה. נוסח מכתבה של הלשכה, לפיו כלל לא התקיים דיון בעניינו של המערער, מדבר לכאורה בעד עצמו. וכפי שקבע השופט זמיר:  "...עצה היא רק עצה. משמע, עצה אינה פוטרת את הרשות המוסמכת מן החובה להפעיל, היא עצמה, את שיקול-דעתה. הרשות המוסמכת חייבת לשקול את העצה ולהחליט אם ראוי, בנסיבות המקרה, לקבל את העצה או לדחותה" (בג"צ 9486/96 איילון ואח' נ' ועדת הרישום על-פי חוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1977, פ"ד נב (1) 166, 183 ב) [על"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי הדין]. מכתב סמנכ"ל הלשכה בדבר ההחלטה השנייה של הוועד המרכזי מציין שהוועד עיין בפרוטוקול ישיבת ועדת ההתמחות ובהמלצתה המנומקת של הוועדה. אפילו אניח - הנחה שמכתב סמנכ"ל הלשכה אינו מבסס אותה - שהוועד המרכזי קיים דיון בהמלצות ועדת ההתמחות, דיון זה אינו יכול להלום קבלת החלטה שקולה ועצמאית בלי שהוצג ה"אידך גיסא", היינו טיעון העותר (לכל הפחות בכתב) לפני הוועד. בשים לב לטיבה של ההחלטה מן הראוי היה להקפיד ולהקנות תוכן מלא לזכות הטיעון. זכות הטיעון היא מכללי הצדק הדיוני הטבעי והיא הושרשה בדברי חקיקה מרובים. גם הדין המקנה ללשכה את סמכות פסילתו של מועמד מתנה את הדבר במתן הזדמנות למועמד לטעון טענותיו לפני הלשכה; קרא - לפני הוועד המרכזי (סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין). הפרת זכות הטיעון מצדיקה את ביטול החלטת הלשכה. אולם הפועל היוצא של החלטת הביטול לא היה אלא החזרת הדיון לוועד המרכזי לשם שקילה חוזרת של הסוגייה. נוכח המסקנות שיתבררו לעניין החלטת הלשכה גופא, אין צורך בהענקת הסעד הזה. ההיבט המהותי - המסגרת הנורמטיבית סמכות הלשכה למנוע קבלת מועמד לחברות בלשכה מעוגנת בהוראת סעיף 44(א) לחוק לשכת עורכי הדין לאמור: הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לקבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו - (1) אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות הענין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין; (2) אם נתגלו עובדות אחרות - בין על ידי פסק דין של בית דין משמעתי או על ידי התנגדות שהוגשה לפי סעיף 43, ובין בדרך אחרת - והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין בעניין דנן נשענת החלטת הוועד המרכזי על הוראת הפסקה השנייה של סעיף 44(א) לחוק. אכן העותר לא הורשע בעבירה פלילית כל עיקר והשאלה שניצבה לפתחה של הלשכה הייתה האם "נתגלו עובדות אחרות...שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין". הוראת הפיסקה השנייה מורכבת משלושה רכיבים: א) "נתגלו עובדות אחרות" - רכיב הוכחתי (פרובטיבי); ב) "לאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עו"ד" - רכיב ערכי (נורמטיבי); ג) "הלשכה סבורה" - רכיב מוסדי. אתבונן ברכיבים הללו בסדר הפוך. "הלשכה סבורה" - פשיטא ששיקול הדעת הוענק בחוק ללשכה, היינו לוועד המרכזי כאורגן המקיים בידו את סמכויות הפעולה של הלשכה. כיון שהוועד המרכזי הוא הרשות המנהלית המוסמכת, אין בית המשפט רשאי להתערב בשיקול הדעת של הוועד אם הוא סביר ומידתי. "לאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין" - מהו טיבן של העובדות העשויות לבסס סברה בדבר אי התאמת מועמד לשמש כעורך דין? לא מצאתי כי קויים בכך דיון בפסיקת בתי המשפט. כשלעצמי נראה לי שניתן לגזור גזירה שווה- או למצער גזרה מנחה ומדריכה - מהוראת פיסקה (1) של סעיף 44(א) לחוק. שהרי הפיסקה הראשונה תולה את סמכות הסירוב של הלשכה בהרשעה בעבירה פלילית שקלון טבוע בה (וגם זה בתנאי שהלשכה סבורה שהמועמד אינו ראוי להיות עורך דין). לא מתקבל על הדעת שהמחוקק הציב בדיבור אחד רף חסימה גבוה מאד (עבירה פלילית בת קלון) ובו זמנית, בדיבור שני, רף חסימה נמוך מאד של התנהגות אחרת, לאו דווקא פלילית ולאו דווקא קלונית, שתשמש ללשכה בסיס לסירוב לקבל מועמד. מכאן נגזרת ההשקפה אותה הבעתי בעניין אחר לאמור: משקלן של "עובדות אחרות" צריך להיות שווה ערך לעבירה פלילית שבנסיבותיה יש קלון. לשון אחר עבירה שקלון טבוע בה, היא לעצמה, עושה את המבצע לבלתי ראוי להיות עורך דין. כדי ש"עובדות אחרות" יחסמו את שערי הלשכה לפני מועמד, צריך שעוצמתן ומשקלן יהיו כדי עשייתו לבלתי ראוי להיות עורך דין; היינו עוצמתן ומשקלן של העובדות האחרות צריכה להיות שווה לזו של עבירה שיש עמה קלון [ עת"מ (ת"א) 2315/09 אבו עסבה נ' לשכת עורכי הדין]. ב"עוצמה ומשקל" כיוונתי לכך שהתנהגות פסולה, שאינה עולה כדי עבירה פלילית בת קלון תוכל להיחשב כ"שוות ערך" אם יהיה לה ביטוי חוזר ונשנה או אף אם תהיה זו התנהגות "חד-פעמית" שממנה נבעו השלכות ממשיות לא ראויות. זו צריכה להיות התנהגות שאליבא דכל חבר סביר של האורגן המקבל את ההחלטה היא עשויה להיחשב כבלתי הולמת את היות המועמד עורך דין. "נתגלו עובדות אחרות" - איך נדמה את "גילוי" עובדות אחרות? מהו נטל השכנוע בכגון זה? מה טיבן של הראיות המשקפות "גילוי" עובדות אחרות? החלטת הלשכה היא החלטה של רשות מנהלית. רשות מנהלית רשאית לקבל החלטה על סמך "ראיות מנהליות". "ראיות מינהליות" - פסק בית המשפט העליון באחת הפרשות - "הן ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות המקרה" (בג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים,). לראיות מנהליות אין דפוס אחיד של עוצמה ומשקל. היקף הראיה, מידתה, משקלה ועוצמתה תלויים בטיבו של העניין הנדון. בנסיבות מסוימות - גם כאלה שאינן מצריכות את ביסוס ההחלטה על הרשעה פלילית - נדרשת ראיות מנהליות "ברורות, חד משמעיות ומשכנעות" (בג"ץ 1029/06 נודלמן נ' שר הפנים,; בג"ץ 4504/05 סקבורצוב נ' השר לביטחון פנים,) או ראיות מנהליות "בעלות משקל סגולי גבוה" ["שוב אין ספק כי הצטברו נגדו ראיות מנהליות בעלות משקל סגולי גבוה, שדי בו לבסס את טענת המשיבים לפיה הוא כשל בעבירות אליהן נלווה קלון" (בג"ץ 7807/07 דוידיאן נ' המפכ"ל)] . בנסיבות אחרות עשויה הראיה המנהלית ללבוש אופי של הצבת חשד ועוד באחרות עשויה הראיה המנהלית להסתפק בדרגת ביניים, בין "חשד" לבין "ראיה ברורה, חד משמעית ומשכנעת" (בג"ץ 4504/05 הנ"ל). לדעתי החלטה שמשמעותה מניעה מוחלטת מקבלת מועמד לשורות לשכת עורכי הדין צריכה לבסס עצמה על ראיות מנהליות שמשקלן הסגולי גבוה מאד. אמת המידה של "ראיה ברורה, חדמשמעית ומשכנעת" נראית בעיני מתאימה לשם כך. השקפתי זו מיוסדת על שלושה טעמים. הטעם הראשון הוא שפסילת מועמד על בסיס פסקה (1) של הוראת החוק מצריכה תשתית עובדתית מוכחת ברמה של הרשעה בפלילים. אין זה מתקבל על הדעת שבאחת פסילת מועמד נניח בשל מעשה תרמית חמור יצריך סימוכין של הרשעה פלילית, היינו רמת הוכחה של מעבר לספק סביר ובשניה אותה התנהגות ממש תוכל לשמש לשם פסילת המועמד בלי שתהיינה ראיות שעומתן משקלן יהיו כעין אלה הנדרשים לשם הרשעה בפלילים. הטעם השני מבוסס על כך שההחלטה איננה עניין של מה בכך. זו החלטה החוסמת את דרכו של אדם, כמעט באורח מוחלט, לעסוק בעיסוק מסוים. טבע הדבר הוא שהחלטה כה מכרעת בסוגיה הנוגעת לזכות יסוד חוקתית, צריכה עיגון בראיות ממשיות ומשכנעות. הטעם השלישי הוא "אומד הדעת" של "רשות סבירה". דומה לי שהאורגנים של הלשכה האמונים על קבלת ההחלטה בסוגייה כגון ענייננו צריכים לחוש בעצמם שלא ניתן לקבל החלטה כה מכרעת על בסיס ראיות שהסתברותן איננה גבוהה (להלן אראה שחוסר הביטחון בראיות הקיימות "הציק" לוועדת ההתמחות והשפיע על החלטתה). החלטת הוועד המרכזי "הלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין" הוועד המרכזי סמך יתדות החלטתו בהמלצת ועדת ההתמחות. לפני ועדת ההתמחות הייתה מונחת תלונתו של כונס הנכסים אשר הועברה למשטרת ישראל. בתלונה נטען שהעותר שימש משנת 1987 ועד שנת 2004 כחשב בקבוצת חברות שבלייכר היה בעל השליטה בהן. קבוצת החברות נקלעה לקשיים כלכליים קשים ובשנת 2004 מונה לקבוצה כונס נכסים על רקע חוב בסך 140 מיליון ש"ח לבנק. כונס הנכסים ניהל חקירה בעניין התנהלות החברות והתעורר אצלו חשד להברחת נכסים והעלמת כספים בידי העותר. הכונס הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה נגד העותר להשבת סך 6 מליון ש"ח שהם כספי החברה שלסברת הכונס הוצאו בידי העותר שלא כדין. הבקשה הוגשה בהתאם להוראת סעיף 374 לפקודת החברות ובה מתוארת - כלשון בית המשפט המחוזי בחיפה - "מסכת מעשים חמורים של משיכת כספים מהחברות, הסבת המחאות שנמשכו לטובת החברה ונטילת המחאות שהחברה הוציאה לצדדים שלישיים תוך הסבתם והפקדתם בחשבונותיו האישיים של [העותר] בהם נמצא שנרשמו תנועות חריגות בהיקפים גדולים ולא מוסברים. הכל תוך ניצול הסמכויות שהוענקו [לעותר] ותוך העלמת מעשיו, על ידי רישום רישומים כוזבים בכרטיסי הנהלת החשבונות של החברה, השמדת נתוני הנהלת החשבונות של החברות ועוד". בהינתן שהמעשים הללו הוכחו כדבעי (בשאלה זו אדון להלן), הייתי מתקשה לשלול את סבירות השקפת הוועד המרכזי שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין. זו לכאורה סדרת מעשים חמורים בעלי אופי פלילי שאפשר שקלון טבוע בהם ואשר נמשכה לאורך שנים. מידה מסויימת של הקהיית עוקצם של המעשים תימצא בכך שמעת ביצועם ועד להחלטת הוועד המרכזי חלפו שנים רבות (כ- 5-8 שנים) ואפשר שבהיבט פלילי רוב המעשים הללו כבר התיישנו. גם כך, לא הייתי נוטל חרות לידי לומר שהחלטה הפוסלת את המועמד לכל הפחות לפרק זמן של מספר שנים, היא בלתי סבירה ובלתי מידתית. ללשכה נתונה הסמכות לסנן את המועמדים לשורותיה והיא רשאית למנוע כניסתו של מי שהוכיח במעשיו שאינו ראוי להסתפח אל אחת הכהונות של המשמשים בחוק למיניהם. לא יוכל לערוך דין מי שבעט במוסרות הדין. "נתגלו עובדות אחרות" בפיסקה הקודמת עמדתי על סמכותה של הלשכה לפסול את מועמדות העותר בהנחה שהמעשים החמורים הנטענים כלפיו אכן הוכחו. עתה עליי לבחון אם הונחה לפני הלשכה תשתית עובדתית מוכחת כדבעי שאותם מעשים חמורים בוצעו בידי העותר. הבחינה תיעשה בשני מישורים: עובדות שנתגלו מראש ועובדות שהתגלו בדיעבד. האם התגלו עובדות מראש (ex ante)? - לנגד עיני הוועד המרכזי (בהחלטה השנייה) לא היו אלא פרוטוקול ישיבת ועדת ההתמחות והמלצתה. מה אם כן "התגלה" לוועדת ההתמחות. הוועדה עיינה בתלונתו של כונס הנכסים ושמעה את הסברי העותר. היא מציינת שהעותר הודה במספר עובדות ["הסבה של שיקים שנתקבלו בחברה בה שימש כחשב ישירות לחשבונו האישי, והחזקה בחשבונו האישי בתחילת הכינוס של קרוב ל-500,000 ש"ח מכספי החברה אותם העביר לכונס הנכסים עם מינויו (בליווי הסבריו להחזקת הכספים בחשבונו האישי). מעשים נוספים בהם מודה...כוללים מצג שווא כלפי השלטונות, אי העברת כספים המתחייבים לשלטונות המס והסתרת פעולות בניהול החברה וכספיה מהנושה העיקרי שבפיקוחו פעל. כמו כן מודה...ברכישת דירה בחדרה על שם בנו בתשלום של 10,000 ש"ח דירה אשר עליה ויתר הבן בשלב מאוחר יותר"]. מפרוטוקול הדיון לפני הוועדה לא עולה אותה הודאה בעובדות ומכל מקום הפרוטוקול אינו מציין את ההסבר שמסר העותר להצדקת התנהגותו. אלא שאין צורך לדוק פורתא באלה שכן הוועדה עצמה נקטה עמדה ברורה ש"לא תשים עצמה הלשכה במקום הערכאות והרשויות המוסמכות אלא תמתין לפסיקתן ותדריך עצמה על פי התוצאות". באמירה אחרונה זו שבה מבקשת הוועדה להישען על ממצאי "הרשויות המוסמכות" נמצאת הוועדה מעידה על עצמה שלעת ההיא טרם נגלו "עובדות" העשויות לפסול את מועמדותו של העותר. האימוץ הכוללני של המלצת הוועדה בידי הוועד המרכזי מתפרש גם על הפסקה האמורה ומשמעותו שבעת קבלת ההחלטה השנייה לא היו בידי הוועד המרכזי "עובדות אחרות" בדוקות כל עיקר. האם התגלו עובדות בדיעבד (ex post)? - ב-6.5.08 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה. הסיכום הקצר של ההחלטה אומר כך: המשיב [העותר] ניצל את מעמדו וסמכויותיו בחברה, את האמון המלא שנתן בו בלייכר, את העדר הפיקוח על פעולותיו ואת הגישה שהייתה לו לכספי החברה ולמערכת הנהלת החשבונות שלה, על מנת ליטול מכספי החברה תוך שהוא דואג בקפדנות להסוות מעשיו, תוך שינוי רישומים בכרטסת הנהלת החשבונות, בדוחותיה הכספיים של החברה והשמדת נתוני הנהלת החשבונות כך שלא ניתן יהיה להתחקות אחר נטילותיו. במעשיו הפר המשיב את חובותיו כלפי החברה ופעל "שלא כהוגן" בכספיה ובנכסיה של החברה באופן המגבש את אחריותו לפי סעיף 374 לפקודת החברות. ממצאי בית המשפט הם בלי ספק ממצאים חמורים. אלא שיש ליתן את הדעת לכך שההליך שבמסגרתו התקבלה החלטת בית המשפט הוא הליך אזרחי במלוא מובן הביטוי. וכך ביאר בית המשפט: עניינו של סעיף 374 לפקודת החברות באחריות האישית של בעל תפקיד כלפי החברה. הסעיף מתווה דרך דיונית מהירה ויעילה לחיוב נושא משרה שהשתמש "שלא כהוגן" בכסף או בנכס של החברה בהשבתו לחברה או בפיצוייה... הסעיף אינו יוצר עילות תביעה חדשות ואינו שולל תחולה מקבילה של עילות התביעה הרגילות... אלא מטרת הסעיף הוספת תרופה מיוחדת לתביעה האזרחית הרגילה, שהיה ביד החברה לפני הפירוק להגישה ואת העילות המפורטות בסעיף יש לפרש כהמחשה לעילות הקיימות המהוות הפרת חובות כלפי החברה, שהעיקריות ביניהן הפרת חובת הזהירות הנזיקית והפרת חובת האמונים, המוטלות על נושאי משרה בחברה... עוד אציין שאף שבניגוד לסעיף 373 לפקודת החברות, הכולל את יסוד המרמה, סעיף 374 אינו מגבש אחריות פלילית, הרי שחיוב לפיו אינו מגביל או מונע הגשת תביעה פלילית בגין אותם מעשים [בש"א (חי') 3369/05 (ההדגשה לא במקור)]. עיון בהחלטת בית המשפט מגלה שההחלטה התקבלה על פי מאזן ההסתברויות. בית המשפט ציין כי: כאן המקום להעיר שמסגרת הדיון היא סעיף 374 לפקודת החברות שבניגוד לסעיף 373 לפקודה אינו מצריך רמת הוכחה מיוחדת [שם] לצורך האזרחי (תביעת השבה של ½4 מיליון ש"ח) יישם בית המשפט גישה ראייתית שניונית (בינארית) שמשמעותה היא שמשהוכחה טענת הכונס ברמת הסתברות של 51% מוטלת על הנתבע חובת השבה של 100% הסכום הנתבע. האם אפשר לומר שעל בסיס ראיות שרמת ההסתברותן חוצה במעט את רף 50% ניתן לגבש החלטה הסותמת את הגולל על אפשרות קבלתו של העותר ללשכת עורכי הדין? למעלה מכאן חיוויתי דעתי שהלשכה צריכה להשתכנע בראיות ברורות, משכנעות וחד משמעיות. רמת ההוכחה שהספיקה לבית המשפט האזרחי לשם חיוב בהשבת כספים - שהיא, בלשונו של בית המשפט איננה "רמת הוכחתה מיוחדת" - לא תוכל להספיק לשם קבלת החלטה כה מכרעת במשמעויותיה. ועדת ההתמחות ציינה בהחלטתה כי המעשים המיוחסים לעותר "יכולים להוות בסיס לקביעות חמורות הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי". ממצאי בית המשפט המחוזי בחיפה מצויים כולם במישור המשפט האזרחי. אינני סבור שסמכות הסינון של הלשכה את הבאים בשעריה נפרשת על התנהגות שעשויה להיחשב כ"חמורה" במישור האזרחי. אחריות לעוולות נזיקיות, הפרת כללים במישור דיני החוזים ("חוזים יש לכבד", תום הלב במו"מ לכריתת חוזה או בביצועו), קבלת החלטות בלתי סבירות, או פסולות במישור המשפט המנהלי וכיו"ב אולי אינם משקפים נורמות התנהגות אידיאליות אך אין הם מגיעים אלי אותה דרגה שוות ערך ועוצמה להתנהגות פלילית העשויה להטביע קלון על מבצעה. מכאן עלי להסיק שתי מסקנות. ראשית ממצאי בית המשפט המחוזי בחיפה במישור המשפט האזרחי על אף אמירות בית המשפט בדבר "חומרתם" אינם מהווים "עובדות אחרות" שעליהן ניתן להשתית החלטה שמועמד אינו ראוי להיות עורך דין. שנית, ככל שיש בממצאי בית המשפט הצבעה (אינדיקציה) על הפרת נורמות מתחום המשפט הפלילי, מתעורר קושי ראייתי לבסס עליהם מסקנה בדבר "גילוי" עובדות (של הפרת הנורמות הללו). לא נעלם ממני שהעניין הובא לפתחה של המשטרה שהחליטה לפתוח בחקירה. מאז תחילת החקירה חלפו מעט יותר משנתיים ימים. לא נמסר לי עד הנה שהחקירה הניבה תוצאה של העמדת העותר לדין פלילי (אני מניח שכשם שהלשכה מיהרה לדווח על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה היא הייתה מדווחת אילו נודע לה שהחקירה הסתיימה טהומלץ או הוחלט להגיש כתב אישום). בפסיקת בית המשפט העליון שדנה בהחלטות לעכב הסמכת מתמחים כעורכי דין מצאנו מקרים שבהם אושרו החלטות הלשכה לעכב את ההסמכה עד שייוודעו תוצאותיו של משפט פלילי (בעברות שיש עמן קלון) שהוגש נגד מתמחה (למשל: על"ע 9846/03 כהן נ' לשכת עורכי הדין; על"ע 7660/02 טל נ' לשכת עורכי הדין). לדעתי הגיונה (רציונאל) של פסיקה זו נעוץ בכך שהגשתו של כתב אישום היא פרי תהליך סינון ובחינה בידי תובע אשר השתכנע שיש יסוד סביר להרשעת הנאשם. כלומר יש לתובע יסוד סביר להניח שבידו ראיות המוכיחות את האשמה מעבר לכל ספק סביר. מנגד אין לנאשם בסיס נאות לשם לשם השגה על מידת הביסוס של סברת התובע. בנסיבות כאלה, כך מנחה פסיקת בית המשפט העליון, מוצדקת הלשכה לעכב את ההחלטה בדבר קבלת המועמד לשורותיה עד שתדע את תוצאות ההליך הפלילי. המציאות הסובבת את ענייננו היא שבמישור הפלילי טרם התגבשה החלטת תובע וככל הנראה טרם הסתיימה החקירה. בנסיבות כאלה - במיוחד נוכח התארכותן - נראה לי שההחלטה לחסום את הליך ההסמכה של העותר ללא גבול הנראה לעין, בהעדר ביסוס עובדתי ראוי, היא בלתי מידתית. אינני אומר באורח קטגורי שלא ייתכנו נסיבות שבהן תהיה הלשכה רשאית לעכב החלטה בדבר קבלת מועמד ללשכה גם בראשיתו של הליך חקירה פלילית. הדבר תלוי בטיב החשד ובחומרתו ובטיבן של הראיות המצויות בידי הגורם החוקר (אם הן ידועות לגורמי הלשכה). אלא שאין צורך בגדרה של העתירה דנן לדון בטיבן של נסיבות כאלה. העיכוב הרב שחל בכתיבת פסק דין זה נבע לא מעט מן השאיפה ליצור מתאם קוהרנטי בין תוצאות החקירה לבין פסק הדין. אולם זכותו של העותר היא שעניינו יוכרע בהקדם ואי אפשר להשאירו תלוי בין שמיים וארץ לאורך זמן. גם כך היה העיכוב גדול (הגם שמבחינתו של העותר אולי הייתה זו "עכבה לטובה"). התוצאה עתירת העותר מתקבלת. החלטת הוועד המרכזי בטלה. על הלשכה להסמיך את העותר כעו"ד בהקדם האפשרי. בנסיבות המתוארות אינני סבור שיש לחייב את הלשכה בהוצאות העתירה. ניתן היום, יט בשבט תש"ע, 3 בפברואר 2010, בהעדר הצדדים. התמחות (במשפטים)שאלות משפטיותעורך דיןלשכת עורכי הדין