מבוא בפני תביעת התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בתאונה שארעה, לטענתה, ביום 7.11.05 בשעה 14:30 (להלן: "התאונה"). התובעת, ילידת 22.10.72, נשואה ואם ל-2 ילדים. לטענת התובעת, התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") היה בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו נהג רכב מס' רישוי 7124828 (להלן: "הרכב") אשר השימוש בו בוטח ע"י הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת"). לטענת התובעת, בעת שהיתה הולכת רגל פגע בה הרכב וכתוצאה מכך נחבלה בברכה השמאלית. הנתבעים הכחישו לכל אורך הדרך, לרבות בסיכומיהם, כי התובעת נפגעה ע"י הרכב. פסק הדין ניתן לאחר שהובאו בפני הראיות כדלקמן: עדי התובעת: התובעת ומר אלי זייפתי (להלן: "מר זייפתי"). עדי הנתבעים: הנתבע. כן שמעתי בתום ישיבת יום 23.10.08 את סיכומיהם של ב"כ בעלי הדין וקראתי את התיעוד שהוגש ע"י הצדדים. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם ייאמר אחרת. דיון שאלת החבות גרסאות התובעת: בכתב התביעה הצהירה התובעת כדלקמן באשר לנסיבות ארוע התאונה: "3. ביום ... בזמן שצעדתי במתחם תחנת הרכבת "חיפה מזרח", ביחד עם מר אלי זייפתי... לכיוון מונית הסעת עובדים אשר המתינה לנו במגרש החנייה (של המתחם)... ובעודי חוצה את הכביש, נאלצתי לעקוף רכב ... אשר עמד באמצע הכביש וחסם את המעבר. משצעדתי והגעתי אל חזיתו של הרכב, החל נהג הרכב ... לנסוע לכיווני בפתאומיות ובמהירות תוך שהרכב פוגע בי באמצעות חלקו הקדמי הימני וגורם לפגיעתי בברכי השמאלית... 4. מיד לאחר קרות התאונה, הרכב נעצר. כתוצאה מהפגיעה, איבדתי את שיווי משקלי והוטחתי אל מכסה המנוע של הרכב, לאחר כמספר שניות במהלכן מצאתי עצמי שעונה על מכסה המנוע, הצלחתי להזדקף ולייצב עמידתי. ברגע שעשיתי כן, נהג הרכב עזב ונסע ממקום התאונה. 5. מיד לאחר קרות התאונה, חשתי בכאבים עזים בברכי השמאלית אך מאחר והייתי המומה מהתרחשותם המהירה והבלתי צפויה של האירועים ובגלל שמיהרתי בסוף יום העבודה להגיע לביתי בעיר רחובות ואל ילדיי הצעירים, צלעתי באיטיות לעבר מונית ההסעה אשר המתינה לי ולאלי...(מר זייפתי - ה.י.) במהלך כל אותה הנסיעה, התלוננתי וציינתי בפני אלי על כאבים חזקים ברגל השמאלית. 6. יום למחרת התאונה מסרתי הודעת דיווח על התאונה למנהלי הישיר, מר אריאל קצב, ועל פי עצתו, גם לפיקוד הרכבת... " כאמור, למחרת התאונה מסרה התובעת הודעה למעבידתה בדבר ארוע התאונה ולפיה "כשיצאה מהתחנה לכיוון מונית שעמדה מעבר לכביש מחוץ לתחנה... יצא רכב מהשער ופגע בה בברך שמאל..." (ת/2). ביום 22.11.05 מסרה התובעת הודעה במשטרת התנועה, בה דיווחה כי "...הלכתי לכיוון יציאה מהמתחם... עמדתי לעקוף רכב אשר עמד, כשהוא התחיל לנסוע אלי ופגע בי בברך איבדתי שיווי משקל ונפלתי על המנוע, הנהג עצר, אני נעמדתי חזרה על הרגליים ומכיוון שמיהרתי מאוד המשכתי בדרכי..." (ת/3). בישיבת יום 23.10.08, נחקרה התובעת ארוכות בדבר נסיבות ארוע התאונה: "ת. ...אנו מדברים דרך המירס עם נהג המונית. הוא אמר לנו לצאת לכביש והוא יאסוף אותנו מהכביש הזה, שבצמוד למדרכה שנראית ביציאה מהחניה. יצאנו וחיכינו בקצה השמאלי של התמונה במדרכה. המונית הגיע מכיוון ימין ואז במקום לעצור בקצה השמאלי של התמונה, הוא עצר את המונית לפני הכניסה לחניון ולא היכן שאנו עמדנו. התקדמנו אליו. למעשה הלכתי מקצה אחד של פתח החניה לקצה השני לכיוון ימין של התנועה. אותה שעה, רכב הנתבע עמד בשער של החניה. אלי זיפאתי חצה לפניי, ואני אחריו שהייתי בדיוק מול הרכב, ואז פתאום נתן גז ... ש. שאת מתחילה ללכת באיזה מרחק הוא ממך. ת. משהו מטר, מטר וחצי. ש. כשאת ממשיכה ללכת את רואה אותו שהוא עומד ומלווה אותו עם העין. ת. בקצה העין. ש. אלי היה איתך. ת. הוא הלך לפני קצת. במרחק ממני של מטר או שני מטר . אני לא זוכרת בדיוק. ש. שאת התחלת ללכת הוא כבר עקף את הרכב של הנהג. ת. כן. ש. היו איתך אנשים נוספים חוץ מאותו מר אלי. ת. לא. לא איתרתי את נהג המונית . הוא ראה את התאונה. ש. ניסית לאתר אותו. ת. ניסיתי. חיפשתי אותו. אמרו לי לא עובד יותר בהסעה ... ש. תסכימי איתי שלא יכול להיות, או לא סביר להניח שרכב שיוצא משער לכביש כל כך סואן לא יצא בצורה פתאומית ובצורה מהירה. ת. עובדה שזה קרה. (צוחקת). אני מאמינה שהוא לא רצה לדרוס אותי. ראיתי אותו בקצה העין. הוא הסתכל לכיוון התנועה, שזה בעצם שמאלה שלו לכיוון המונית. ש. תוך כדי שהוא מסתכל הוא נוסע. ת. כנראה נתן גז. אני ראיתי כשאני נפלתי על מכסה המנוע. ש. אלי העד ראה שנפגעת בתאונה. ת. אני חושבת שנפלתי זה עשה רעש. אני לא יודעת אם הוא ראה אותי שניה לפני. ש. הוא היה עם הגב אלייך. ת. אני לא זוכרת. אני זוכרת את הפנים שלו. אני לא זוכרת אם ראה אותי הולכת או לא. כשאני נפלתי הוא ראה אותי. אני ראיתי את הפנים שלו ... ש. בדיון האחרון מר אלי היה פה, בעדות שלו בבית משפט, הוא כותב שהוא חצה את הכביש לצד השני, וכאשר היה בצד השני את קראת לו ואמרת לו שקיבלת מכה, הוא הסתובב ולא ראה שאת נופלת. ת. הוא שינה את הגירסה שלו. אלי ראה את הכל. הוא ראה שכואב שעברתי תאונה הוא היה מוכן לבוא ולהעיד. בביטוח לאומי נתן לי עדות בכתב. והוא הבטיח שיתן תצהיר ולא הגיע. מה שקרה עם אלי, זה לא רלוונטי לקייס הזה. מה שקרה אלי, בזמן שאנחנו זומנו את אלי להעיד בבית משפט, להערכתי כי הוא לא מוכן להגיד את הסיבה, פשוט היה נתון בלחצים מטעם הרכבת..." (התובעת בעמ' 9-7 לפרוטוקול). מר זייפתי ביום 5.11.07 הגישה התובעת בקשה לזימון עד מטעמה - מר זייפתי. לטענת התובעת שנתמכה בתצהיר, מר זייפתי מסר לה לאחר התאונה כי הוא מכיר את נהג הרכב ואף השיג את פרטיו וקישר ביניהם. לא זו אף זו, מר זייפתי אף ערך לבקשתה הודעה שהופנתה למל"ל בתמיכה לתביעתה לדמי פגיעה. בהודעתו, מסר מר זייפתי כדלקמן: "הנדון:ארוע התאונה מתאריך 07.11.05. ... אני עד למקרה פגיעת רכב באזור חניה במתחם חיפה מזרח. הגב' יאנה חודריקר היתה בדרכה לרכב הסעה ובדרך פגע בה רכב של עובד רכבת. עקב הפגיעה איבדה שיווי משקל ולאחר שהיא קמה חשה כאבים באזור הברכיים". (להלן: "המכתב"). הוסיפה וטענה התובעת בבקשתה, כי פניותיה למר זייפתי לערוך תצהיר בדבר נסיבות ארוע התאונה, לא עלו יפה ועל כן עתרה לזימונו כעד מטעמה. מאחר וסברתי כי קיימת חשיבות לעדותו של מר זייפתי - הוריתי על זימונו לישיבת קדם משפט שנקבעה ליום 19.12.07 במטרה לקבל את גרסתו בדבר נסיבות ארוע התאונה ובכך לנסות לייתר את שמיעת הראיות בשאלת החבות. בתחילה השיב מר זייפתי לשאלות בית המשפט ובהמשך לשאלות ב"כ בעלי הדין: "לשאלת בית המשפט: ש. אתה יודע למה הוזמנת היום. ת. כן. הבנתי שיש תביעה לגבי תאונה או משהו כזה, של פגע וברח. ש. למה אתה קורא לזה פגע וברח. ת. עד כמה שזכור לי לפני כ-3-4 שנים לערך, ומה שזכור לי מהסיפור הזה שהיינו בחיפה מזרח - בתחנת רכבת שבו אנו עובדים שנינו (אני והתובעת). אני חציתי את הכביש לצד השני ועד כמה שזכור לי היא (התובעת) עמדה על הכביש (על המדרכה) מהכיוון שאני הגעתי. שנינו עמדנו על אותה מדרכה.(ב"כ בעלי הדין מסרו תמונה על מנת שהעד יוכל להעזר בה). שנינו עמדנו במקום המסומן באיקס, לא זוכר בדיוק, אני חציתי את הכביש לצד השני וכאשר עמדתי בקצה השני(הנגדי) של הכביש, ממה שזכור לי היא קראה לי אלי כי הייתי כבר בצד השני, כשחזרתי היא אמרה לי שקיבלה מכה ברגל, ואז ראיתי את הבחור השני (את אלי בובליל). מעבר לזה זהו. הוא היה עם הרכב כמקום שאני מסמן בעיגול לפני הירידה לכביש. כשאני הגעתי היא אמרה לי שהוא פגע בה. כשאני פניתי אליה הרכב שלו היה שם. מעבר לזה לראות אם הוא נכנס בה והיא נפלה לא יכול כי הייתי עם הפנים שלי לכיוון השני. התובעת אמרה לי שהוא נכנס בה וקיבלה מכה... ת. היא לא צעקה, היא חצתה את הכביש אם אינני טועה, ואמרה לי שהרכב הזה פגע בה חזרתי חזרה כי המונית אני חושב שהגיעה או שהיתה אמורה להגיע, ואז אמרה לי שהיא באה לחצות את הכביש או שעמדה על המדרכה הוא נכנס בה ... חקירה נגדית לב"כ הנתבע ... ש. כשהסתובבת ראית את התובעת על הרצפה על הרכב. ת. לא ראיתי אותה על הרצפה. ש. אני מפנה אותך לתמונה זה יציאה מחניה, האם אפשר לצאת במהירות. ת. הוא לא נסע כי זה כביש סואן, במהירות לא ניתן. אתה חייב לעמוד די זמן. לא ניתן לבוא ולצאת משם מהר..." (מר זייפתי בעמ' 8-4 לפרוטוקול ישיבת יום 19.12.07). גרסאות הנתבע: נוכח הודעת התובעת במשטרת התנועה בדבר ארוע התאונה, זומן הנתבע אל המשטרה ומסר הודעה כדלקמן: "... יצאתי מחניון של הרכבת עצרתי. ע"י השער היציאה מצד ימין שלי עמדה בחורה ודיברה עם מישהו. מצד שמאל שלי על המדרכה חנה רכב שהסתיר את שדה הראייה. התקדמתי ועצרתי לפני הירידה לכביש. אותה בחורה כנראה כעסה שצריכה לעקוף אותי, נתנה לי מכה במכסה מנוע מצד ימין ועזבה את המקום בריצה. מכיוון שהיא עובדת רכבת 10 ימי אחרי הארוע בעלה התקשר ביקש פרטים שלחתי לו בפקס. היציאה מתחנת הרכבת אין במקום מעבר חציה." (ת/3). בתצהיר עדותו הראשית מיום 19.12.07, הצהיר הנתבע בדבר נסיבות ארוע התאונה: "8. כאשר הגעתי עם רכבי עד לשער היציאה מתחנת הרכבת, עצרתי את הרכב בשער היציאה והתכוונתי לפנות ימינה לרח' בר יהודה שהינו רחוב חד סטרי. 9. מצד ימין שלי, על המדרכה, עמדה התובעת שדיברה עם גבר. מאחר שמצד שמאל שלי חנה על המדרכה רכב שהסתיר לי את שדה הראיה, התקדמתי מעט עם הרכב עד שפת הכביש שברח' בר יהודה, עצרתי את הרכב, והמתנתי שהדרך תתפנה ואוכל לנסוע. 10. פתאום, התובעת, שכנראה כעסה על כך שהיתה צריכה לעקוף את הרכב שלי, נתנה מכה עם היד שלה על מכסה המנוע של הרכב מצד ימין, עקפה את הרכב שהיה בעמידה ועזבה את המקום בריצה לכיוון צד שמאל שלי. 11. התובעת לא נשענה על הרכב, לא הוטחה על הרכב ולא אבדה שיווי משקל על הרכב. 12. באותו מעמד התובעת כלל לא פנתה אלי או אמרה לי כי נחבלה וברור כי לא בקשה את פרטי הרכב, כאמור, התובעת שעקפה את הרכב המשיכה את דרכה בריצה. 13. למיטב זכרוני, כעשרה ימים לאחר האירוע, בעלה של התובעת התקשר אלי וטען שאשתו נפגעה מרכבי ושלא מסרתי לה פרטים. 14. הייתי המום למשמע דברים אלו. אמרתי לו שאני לא יודע על מה הוא מדבר; על איזו תאונה הוא מדבר; הרי לא היתה כל תאונה; לא היתה כל פגיעה; התובעת נתנה מכה על מכסה הרכב שלי ועזבה את המקום בריצה; שאלתי אותו אם היא באמת נפגעה למה היא לא באה לבקש פרטים ולא פנתה אלי? ! 15. למרות שלא היתה כל תאונה שלחתי לבעלה של התובעת את הפרטים בפקס". מאחר והנתבעים עמדו על טענתם, כי התאונה כלל לא ארעה - דחו הנתבעים את הצעת בית המשפט לסילוק התביעה בפשרה, ומשכך הוריתי על הגשת ראיות. בחקירתו הנגדית נחקר הנתבע בדבר נסיבות ארוע התאונה וכן נשאל שאלות ממוקדות ע"י בית המשפט. "... ש. אפשר לומר שזכרת את הארוע. ת. זכרתי . ש. זכרתי את היום ואת השעה. ת. נכון... ש. אתה ראית את התובעת חוצה. ת. אני התקדמתי עד שפת המדרכה, ועצרתי ומאחר ומצד שמאל שלי עמד רכב מסחרי הסתיר לי את שדה הראיה, ש. יכול להיות שזו היתה מונית. ת. לא. בן אדם שעובד בצד השני של הכביש. מאחר והסתיר לי את שדה הראיה התקדמתי עד סוף המדרכה ועצרתי וחיכיתי שיתפנה הדרך. ש. פניך היו לכיוון שמאל חיכית לזמן המתאים שיתפנה הכביש כדי שתוכל להשתלב בתנועה. ת. ברגע שעצרתי ועמדתי שמעתי מכה על הכנף הימני של הרכב, וזה דבר שבכל מקום קורה נותן סימן תן לי לעבור. ש. אתה ראית את התובעת מגיעה לפני שהיא נתנה לך את הסימן. ת. היא נתנה לי סימן. ש. ראית אותה מגיעה. אמרת שהיא עמדה פה, והרכב שלך היה פה היתה צריכה לעשות צעד וחצי. ת. הפסקתי להסתכל על חתיכות. אני מסתכל על צד שמאל. ברגע שהיא נתנה מכה על הכנף היא המשיכה לרוץ רצה לכיוון מזרח. נראה לך שמישהו יפול לי על המכסה המנוע, אני לא אגש לבדוק. אני לא ילד בגיל 18 מנסה לברוח או להשתמט...כל תשומת הלב שלי היתה בצד שמאל. ברגע שנתנה לי מכה הסתכלתי בצד ימין... שאלות בית המשפט: ש. מה שאני מבין, כשאתה עצרת שהגעת לקצה השער לפני המדרכה עצרת שם. ת. כן. ש. כשעצרת ראית שמימינך יש זוג גבר ועוד מישהו שמדברים מצד ימין. ת. כן. ש. אתה התקדמת כי לא היה לך שדה ראיה והגעת עד קצה המדרכה ת. נכון ועצרתי. ש. ואז ברגע שעצרת שמעת מכה על הכנף. ת. כן. ש. כשאתה נסעת מקצה השער לקצה המדרכה אתה הסתכלת שמאלה. ת. נכון. ש. אתה לא הסתכלת ימינה. ת. לא. ש. אתה לא יודע אם קרה משהו בצד ימין או לא קרה. ת. לא ראיתי. המשך: ... ת. אחרי שהיא נתנה לי סימן והרשתי לה לעבור אז ראיתי. היא הלכה לכיוון מזרח. ורצה לכיוון מזרח. לא יודע מה עשתה אחר כך." (הנתבע בעמ' 21-25 לפרוטוקול ישיבת יום 23.10.08). ממצאים ומסקנות בשאלת החבות: לטענת התובעת, מזה מספר שנים מתנהלת, בדלתיים סגורות, תביעתה בגין הטרדה מינית שהגישה כנגד מי מעובדי רכבת ישראל וכי בעקבות זאת, התנכלו לה בעבודתה. כפי שהבהרתי לצדדים בהחלטתי בישיבת יום 23.10.08 - אין בדעתי להתייחס לטענות מי מהצדדים באשר להשלכות, אם וככל שישנן, בין התביעה נשוא דיון זה לבין התביעה הנדונה בבית הדין האזורי לעבודה. אכן, כטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו, קיימות אי התאמות בין גרסאות התובעת ומר זייפתי בדבר הנסיבות המדויקות של ארוע התאונה. תוך שנתתי דעתי לאותן סתירות לכאוריות, שוכנעתי, כי התאונה אכן ארעה כגירסת התובעת. קיימת מחלוקת בין התובעת לבין מר זייפתי בשאלה, האם מר זייפתי חצה את הכביש אל המדרכה שממול כטענתו, או "חצה" את מסלול נסיעת הרכב על המדרכה כטענת התובעת. כך גם אין רלבנטיות לשאלה היכן המתינה מונית ההסעה שכן בעדותו אישר הנתבע, שהתובעת חצתה את מסלול נסיעת הרכב על המדרכה. כמו כן אין כל משמעות למושגים "כביש" "מדרכה" בהם עשתה התובעת שימוש בהתייחס למקום ארוע התאונה, שכן אין מחלוקת בין כל העדים בדבר המקום המדוייק בו ארעה התאונה קרי, במעבר על המדרכה. מעדותו של מר זייפתי הוברר, כי קיים קושי להשתלב בתנועה ביציאה מהחניון אל הכביש וכי נדרש פרק זמן של כ- 10- 15 דקות להשתלבות כלי הרכב בתנועה. מאחר ועסקינן בכביש חד סיטרי. שוכנעתי, כי התובעת, אשר עובר לתחילת נסיעת הרכב אל קצה המדרכה, נראתה ע"י הנתבע עומדת בצידו הימני של השער, החלה לחצות את המעבר ותוך כדי כך, התקדם הרכב אל קצה המדרכה, כשכל מעייניו של הנתבע נתונים כאמור לתנועה שמשמאלו. החבטה ששמע הנתבע על מכסה המנוע, (שהינו משייכה לחבטה שחבטה עם ידה), מתיישבת עם גרסת התובעת, כי איבדה את שיווי משקלה ונפלה על מכסה המנוע. הנתבע, נמנע מלנקוב/לתאר בתצהירו את פרק הזמן שחלף מהרגע שבו המתין "... שהדרך תתפנה ואוכל לנסוע" (סיפא לסעיף 9 לתצהירו), לבין האמירה "פתאום, התובעת, שכנראה כעסה על כך שהיתה צריכה לעקוף את הרכב שלי, נתנה מכה..." (הרישא לסעיף 10 לתצהירו). במטרה לחדד הסוגיה נשאל הנתבע ע"י ביהמ"ש: "אז ברגע שעצרת שמעת על הכנף" והוא השיב בחיוב. (עמ' 25 לפרוטוקול) . איני נדרש להכריע בשאלה, האם הנתבע היה מודע כי התובעת נפגעה ע"י הרכב, אם לאו, מן הטעם כי האחרונה לא פנתה אליו ולא טענה בפניו, כי נפגעה ועל כן לא היה מקום כי באותו מעמד ימסור לה את פרטיו, או ידווח מיוזמתו על דבר ארוע התאונה. די במסקנתי, כי התובעת נפגעה ע"י הרכב. חזקה על הנתבע, כי אם לא היה בסיס לטענות התובעת, לא היה כותב בכתב ידו על גבי המסמכים ששלח לה באמצעות הפקסימליה (ת/1) את תאריך ושעת "הארוע". סביר להניח, כי אם אכן לא היה בסיס לטענת התובעת - הנתבע היה כותב גם את הסתייגותו. התנהגותה של התובעת מייד לאחר התאונה, הינה התנהגות טבעית וסבירה המחזקת את אמינותה בדבר קרות ארוע התאונה. התובעת שמיהרה להגיע אל מונית ההסעה, היתה מודעת לעצם הפגיעה ואף התלוננה על כך בפני מר זייפתי מייד לאחר מכן. עצם העובדה, כי התובעת פנתה לקבלת טיפול רפואי לראשונה כשבעה ימים לאחר קרות התאונה, תומכת דווקא בגירסתה, כי אין המדובר בתביעת כזב שאם לא כן, חזקה כי היתה פונה לטיפול רפואי עוד ביום התאונה או במועד קרוב לאחריה. החוט המקשר בין ארוע התאונה לבין פנייתה של התובעת לאורטופד כשבעה ימים לאחר הארוע, הינו "דיווחה" למר זייפתי על פגיעתה בתאונה ושתוף הפעולה של מר זייפתי באיתור הנתבע וקבלת פרטיו. "דיווח" זה זוכה לחיזוק נוסף בדיווח שמסרה למחרת היום למעבידתה (ת/2). בחקירתה הנגדית של התובעת הוברר, כי ניסתה לאתר את נהג מונית ההסעה, אשר לדבריה היה עד לקרות התאונה, אולם העלתה חרס. מקובלת עלי טענת התובעת, כי משנהג המונית לא אותר - לא מצאה מקום לציין בתצהירה כי היה עד לארוע התאונה. בתום שמיעת הראיות וטרם סיכומיהם בעל-פה של ב"כ בעלי הדין, הצעתי לב"כ הנתבעים, כי ישוב "...וישקול את עמדתו בשאלת החבות.." (עמוד 25 לפרוטוקול), אך לצערי, הנתבעים עמדו על הכחשתם. סוף דבר, עדותה של התובעת האמינה בעיני, נתמכה הן ע"י מר זייפתי והן ע"י הנתבע עצמו ועל כן, שוכנעתי כי התובעת אכן נפגעה ב"תאונה". גובה הנזק: מהות הנכות כאמור, לאחר התאונה סבלה התובעת מכאבים בברכה השמאלית, אולם היא המשיכה בעבודתה. לדברי התובעת, מס' ימים לאחר התאונה קבעה תור אצל אורתופד קופ"ח ונבדקה על ידיו ביום 15.11.05. בבדיקתה באותו יום נמצא, כי התובעת "צולעת, רגישות בתא הלטראלי והפטלו-פמוראלי, יציבות קידמית אחורית שמורה. פתיחה לטראלית קלה דו צדדי. סימנים מניסקילאיים אינם חד משמעיים ל-LM, רגישות לאורך ה-LCL והן ע"ג הסדק הפירקי הלטראלי, מבחן טחינה חיובי" (תעודה רפואית ראשונה לנפגע). התובעת הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה, לצילום רנטגן, ועל פי המלצת האורתופד נעדרה מעבודתה מיום 15.11.05 ועד ליום 14.12.05. מיפוי עצמות שבוצע לתובעת ביום 29.11.05 הדגים קליטה מוגברת בלטראל טיביה קונדאל משמאל, על רקע טראומה. בדיקת MRI מיום 19.12.05 הדגימה חשד לקרע רדיאלי במניסקוס הלטראלי קרוב לשפה החופשית. ביום 20.8.06 נבדקה התובעת על ידי ועדה רפואית במל"ל, אשר קבעה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 20% מיום 15.12.05 ועד ליום 4.1.06, ונכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, תשט"ז-1956). בפרק הסיכום והמסקנות של הוועדה, נקבע "המצב סופי. על פי הבדיקה הפסיקלית אין עדות לקרע של המניסקוס הלטראלי כפי שהועלה חשד ב-MRI , אך עם זאת ישנו ממצא נוסף הן במיפוי העצמות והן ב-MRI, המעיד על קונטוזיה של המשטח הטיביאלי הלטראלי. תמיכה לכך ישנה בבדיקה הפיסיקלית, שבה נראית טפיחות רקמות הרכות, כביטוי לסינוביטיס בברך ואשר הינה תגובתית - פוסטטראומטי. מצב זה הינו למעשה סינונים ל-A..O בתחילתה. נכותה נקבעת לפי סעיף 35(1)(ב)... אין מקום להפעיל תקנה 15. חזרה לעבודתה". (סעיפים 30-31 לדו"ח הוועדה). הנכות התפקודית המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראיה לאבדן מקביל של הכושר לתפקוד יומיומי לרבות הכושר לבצע עבודה. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסויים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. התובעת נבחרה בנעוריה כמלכת היופי של ישראל, ובשנים שלאחר מכן עבדה כדוגמנית. בשנת 2003 החלה התובעת לעבוד ברכבת ישראל כמרכזת שירות הלקוחות של רכבת ישראל. במסגרת עבודתה נדרשה התובעת לנסיעות מרובות במתחמי הרכבת, בכל חלקי הארץ, לצורך קיום ישיבות ופגישות עם הלקוחות השונים (סעיף 15 לתצהירה). בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי בשנים שקדמו לתאונה, דיגמנה מעת לעת, ללא שכר. התובעת, נכון למועד פסק הדין, מסיימת את לימודי התואר השני בניהול קונפליקטים באוניברסיטת ת"א. לטענת התובעת, "מאז התאונה ובעקבותיה, אני מתהלכת בצליעה קלה, וסובלת מכאבים ומהגבלה בתנועה בברך שמאל, אני מתקשה בעמידה והליכה ממושכות, אני מתקשה בעליה וירידה במדרגות, אני מרגישה כי ברכי השמאלית 'ננעלת' לעיתים קרובות, איני מסוגלת לשאת משקל על הברך, ואני מתקשה בביצוע כל פעולה הכרוכה במאמץ פיזי ומוגבלת בתפקודי היומיומי ואיני מתפקדת כלפנים" (סעיף 18 לתצהירה). התובעת אישרה בחקירתה הנגדית, כי עיקר עבודתה ברכבת ישראל היתה עבודה משרדית, וכי נכותה לא הגבילה אותה בעבודתה, למעט בעת הצורך להתנייד ולעלות במדרגות. יאמר כי התובעת פוטרה מעבודתה בחודש יוני 2006, ללא כל קשר לתאונה, וזאת בשל צמצומים במקום העבודה. נכותה התפקודית של התובעת נמוכה באופן ניכר מנכותה הרפואית, ולא מצאתי מקום לכמתה. הפסד השתכרות לעבר ולעתיד: כאמור, התובעת נעדרה מעבודתה במשך כחודש ימים. שכרה של התובעת שולם לה על ידי מעבידתה, ודמי הפגיעה שולמו למעבידה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לא נגרם לתובעת הפסד שכר לעבר, מאז התאונה ועד למועד פסה"ד. בחודשים יולי-נובמבר 2005, השתכרה התובעת בממוצע סך של כ-11,000 ₪ נטו (נומינאלי) לחודש. בעוד שבחודשים ינואר-יוני 2006 השתכרה בממוצע סך של כ-13,700 ₪ נטו לחודש (נומינאלי). לא הובאו ראיות בדבר עיסוקי התובעת מאז פיטוריה בחודש יוני 2008, והתובעת גם לא נשאלה בעניין זה. עד לגיל הפנסיה נותרו לתובעת 31 שנות עבודה. על בסיס שכר נטו של 13,700 ₪ נכון למועד פסק הדין, הנני פוסק לתובעת, פיצוי גלובלי בסך של 110,000 ₪ בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד. פיצוי זה מביא בחשבון את גובה שכרה לאחר התאונה; הצורך/הרצון להחליף מקומות עבודה מעת לעת (ובלא קשר למגבלותיה); עיסוקיה של התובעת; מהות נכותה. כאב וסבל בגין 10% נכות ובניכוי גיל, הנני פוסק לתובעת סך של 15,000. עזרת צד שלישי לעבר והוצאות לטענת התובעת, בתקופת אי הכושר נעזרה בבעלה ובאמה, בעיקר בטיפול בילדיה הצעירים. בעת התאונה בנה הצעיר של התובעת היה כבן שנה. כן נטען להוצאות בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי, אולם לא הוצג כל תיעוד. מצאתי כי יהיה זה נכון, לפסוק לתובעת, על דרך של אומדנה, פיצוי בסך 3,000 ₪, בגין עזרת קרובים לעבר והוצאות רפואיות לעבר, לרבות הוצאות נסיעה, תוך שנתתי דעתי כי עסקינן ב"תאונת עבודה". סיכום הוצאות עזרת צד שלישי בעבר 3,000 ₪ הפסד השתכרות בעתיד 110,000 ₪ נזק לא ממוני 15,000 ₪ סה"כ: 128,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כאמור, הנתבעים התמידו, לכל אורך הדרך בטענתם כי התאונה לא אירעה וכי התובעת כלל לא נפגעה, כטענתם, וזאת חרף המלצת ביהמ"ש, כפי שבאה לידי ביטוי, בפרוטוקול הדיון, בתום שמיעת הראיות. לדעתי, על הנתבעים היה לחזור בם מהכחשת החבות, כבר לאחר ישיבת קדם המשפט בה נשמעה עדותו של מר זייפתי, ובוודאי שלאחר תום שמיעת הראיות. כפי שהבעתי את דעתי, לא אחת, מקום בו מבטחת מכחישה את החבות בתביעות על פי החוק, ועמדתה נדחית - יש להביא זאת בחשבון בעת פסיקת ההוצאות. כפי שנקבע בע"א 5401/04 אלכסנדר בונדרנקו נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (10.8.05), אין מניעה בתביעות עפ"י החוק לפסוק הוצאות משפט בנוסף לשכר הטרחה הקבוע בחוק, בשיעור של 13% בתוספת מע"מ (ר' פסק דיני בת.א. (ת"א) 49713/07 לוי אורן נ' נחום יניב ואח' (9.9.08). אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ כשסכום זה כולל את הוצאות עדותו של מר זייפתי. לסכום זה לא יווסף מע"מ. סוף דבר הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 128,000 ₪ בניכוי מענק הנכות וגימלת הנכות הזמנית בסכום של 50,966 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 2.10.06 ועד התשלום המלא בפועל. ליתרה יווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪, ואגרת בית משפט. כל התשלומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. תאונת דרכיםנזקי גוף