גובה הפיצוי בגין נכות 5% לצמיתות ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא, כב' השופט יואל צור), בת.א. 1171/04, מיום 27.12.06. בפסק דינו פסק בית משפט קמא למערער - המשיב שכנגד ( להלן: "המערער" ) פיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין נזקי גוף שנגרמו למערער (יליד 11.9.1980) בתאונת דרכים שארעה לו ביום 2.8.03. המשיבה - המערערת שכנגד (להלן : "המשיבה") הינה מבטחת השימוש באופנוע בו נהג המערער בעת התאונה. פסק הדין בבית משפט קמא בית משפט קמא מינה למערער שני מומחים - בתחום האורטופדי ובתחום הפסיכיאטרי. המומחה בתחום האורטופדי, ד"ר מ' יצחקי (להלן: "המומחה"), קבע למערער נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין פגיעה במרפק לפי סעיף מותאם 35(1) א'-ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן :"תקנות המל"ל"), ו- 5% נכות צמיתה בגין פגיעה בירך לפי סעיף מותאם 35(1) א'-ב' לתקנות אלה. כמו כן קבע המומחה למערער נכות זמנית למשך 7 חודשים מיום התאונה בשיעור של 100% ולחודש נוסף בשיעור של 50%. המומחה בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר י' אבני, קבע למערער נכות צמיתה בשיעור של 5% מבלי לציין את הסעיף לפיו קבע את הנכות. בפסק דינו קבע בית המשפט, כי על אף האמור בחוות הדעת של המומחים, לא נותרה למערער נכות במרפק ובתחום הפסיכיאטרי, ונכותו הרפואית היחידה של המערער הינה בשיעור של 5% בלבד בגין הפגיעה בירך, ואף זאת, שלא על פי הסעיף שאותו קבע המומחה. כמו כן נקבע כי למערער לא נותרה נכות תפקודית כלשהי. על יסוד מסקנות אלה פסק בית המשפט פיצויים למערער כדלקמן : בגין כאב וסבל - 14,000 ₪ ; בגין עזרת הזולת לעבר - 5,250 ₪; בגין הוצאות רפואיות - 750 ₪ ; בגין הוצאות נסיעה וטיפולים רפואיים - 1,500 ₪. מסכומים אלה הורה בית המשפט לנכות שני תשלומים דחופים בסך של 15,000 ₪ שקיבל המערער בשני מועדים שונים. כמו כן קבע בית המשפט, כי אין מקום לנכות מסכום הפיצויים שפסק תשלום חד פעמי שקיבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי ( להלן : "המל"ל" ). על קביעותיו אלה של בית משפט קמא הערעור והערעור שכנגד שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים בערעורו טוען המערער, כי טעה בית משפט קמא לעניין שיעור הנכות הצמיתה בגין הפגיעה בירך. לשיטתו, היה על בית משפט קמא לקבוע נכות צמיתה בשיעור של 20% ולחלופין בשיעור של 10%. כן מלין המערער על ביטול אחוזי הנכות בגין הפגיעה במרפק וביטול אחוזי הנכות הפסיכיאטרית. עוד נטען נגד קביעתו של בית המשפט, כי למערער לא נותרה נכות תפקודית. לטענת המערער היה על בית המשפט לפסוק כי נכותו התפקודית הינה בשיעור של 20% ולפחות בשיעור של 15%, וכפועל יוצא מכך, היה על בית המשפט לפסוק פיצויים גם בגין אובדן כושר השתכרות. המערער מוסיף וטוען, כי קופח במיעוט הפיצויים שנפסקו לו בגין ראשי הנזק האחרים. לעומת זאת סבורה המשיבה, כי יש להותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט קמא על כל קביעותיו. בערעור שכנגד מלינה המשיבה על כך, כי בית המשפט קמא לא נענה לבקשתה לנכות מסכום הפיצויים שפסק סך של 16,343 ₪, וזאת לאחר שהמערער הודה שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי את הסכום האמור בעקבות התאונה. דיון מעיון בחוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדי, עולה כי בעקבות התאונה, נגרמו למערער שבר בבסיס צוואר ירך ימין ושבר במרפק השמאלי. המערער נותח, השברים קובעו וכעבור שבוע של אשפוז שוחרר המערער מבית החולים. אשר לפגיעה בירך, מצא המומחה כי קיימת הגבלה בפיסוק של פרק ירך ימין, אולם ההליכה הייתה תקינה וגם התפקוד היה תקין. צילומי הרנטגן הראו החלמה מהירה של השבר וצוואר הירך בעמדה טובה. אשר לנכות בגין הפגיעה בירך, כתב המומחה בחוות דעתו כדלקמן: "בפרק ירך ימין, לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי, לא נותרה כל נכות מאחר והגבלת התנועה שנמצאה כשלעצמה איננה מקנה נכות. שאר התנועות והאורך וכן צילומי הרנטגן היו תקינים. יחד עם זאת, להערכתי, שבר בצוואר הירך ויתוקן טוב ככל שיתוקן, מותיר אחריו הפרעה מסויימת שיכולה להתבטא בקשיים וכאבים, הפרעה בשינה וכד', לכן אני ממליץ לתת לו 5% נכות לצמיתות לפי סעיף מותאם 35(1)א'-ב', עבור פרק הירך הימני". בבית משפט קמא, כמו גם לפנינו, טען ב"כ המערער, כי לפי ממצאי הבדיקה המפורטים בחוות הדעת של המומחה, כאשר מצא כי ההטייה של ירך ימין הינה בשיעור של °45 לעומת °80 בירך שמאל , על המומחה היה לקבוע נכות בשיעור של 20% לפי סעיף 48(1)(ו) לתקנות המל"ל המעניק נכות זו בגין "הגבלה בהטייה (ABDUCTION), קירוב (ADDUCTION) או סיבוב (ROTATION) של הגף". למומחה נשלחו שאלות הבהרה וכן העיד בבית המשפט. מתשובותיו של המומחה עולה, כי, לשיטתו, יש להעניק 20% נכות כאשר ישנה הגבלה בשתיים מהאפשרויות המפורטות בסעיף 48(1)(ו), ואילו כאשר המדובר בהגבלה באחת מהאפשרויות הללו, אין מקום להעניק כלל אחוזי נכות. ההגבלה שישנה למערער הינה הגבלת התנועה היחידה, ההגבלה היא קלה ביותר ואין לה שום משמעות לא בתפקוד ולא במניעה של איזושהי פעילות, ואיננה מהווה נכות. המומחה אף השיב לשאלת בית המשפט ש"גם שחקן כדורגל יכול לשחק בלי שום הגבלה במגבלה כזו". בית משפט קמא דחה את פרשנותו של המומחה וקבע כי סעיף 35 לתקנות, איננו רלוונטי למקרה דנן, שכן סעיף זה עוסק ב"מחלות עצמות ופרקים" ובבעיות של "ארטריטיס רב מטואידית", והיה על המומחה לבחון האם ואיזו דרגת נכות יש למערער לפי סעיף 48(1) לתקנות. עוד הוסיף בית משפט קמא וקבע כי לדעתו, די בפגיעה באחד מן הפרמטרים הקבועים בסעיף 48(1)(ו) על מנת שתוענק נכות. בית המשפט נימק זאת כך: "מחוקק המשנה הקפיד לפרט מצבים שונים שבהם ייקבעו נכויות שונות בהתאם לחומרת הפגיעה. כך למשל בסעיף 48(1)(ז) לתקנות הנ"ל, מוענקים 30% נכות בגין "הגבלה בינונית בכל התנועות". לו חפץ מחוקק המשנה לקבוע שרק קיומם של שני פרמטרים מתוך השלושה צריכים להתקיים כדי שתהיה נכות ושבמקרה של פרמטר אחד לא תהיה נכות, היה כותב זאת במפורש כפי שעשה בסעיף 48(1)(ז) הנ"ל. הליקוי שיש בסעיף הוא, שסעיף זה אינו מבחין בין מצבים של "הגבלה קלה", "הגבלה בינונית" ו"הגבלה קשה" באחד הפרמטרים הנ"ל או באחד מהם, ואינו קובע זווית של הגבלה בהטייה שמצדיקה קביעת דרגת נכות כלשהי. במצב כזה יש צורך לבצע "התאמה" ולקבוע מהו אחוז הנכות במקרה הספציפי של התובע". עוד הוסיף בית משפט קמא וקבע: "אינני מקבל שתיים מההנמקות שנתן המומחה לאי קביעת נכות לפי סעיף 48(1)(ו): הן את ההנמקה שמדובר בהגבלת תנועה יחידה והן את ההנמקה המתייחסת לתפקוד. יכול להיות מצב בו לנפגע יש נכות רפואית המזכה אותו בפיצוי, אף אם אותה נכות אין לה כל משמעות תפקודית". אחר כל זאת הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי נוכח העובדה שסעיף 48(1)(ו) לקוי בכך שלא פורטו בו דרגות של הגבלה וזוויות "הטייה", וכן נוכח אי קביעת זוויות של הגבלה ב"הטייה" המצדיקות קביעת דרגת נכות, ונוכח קביעות המומחה שמדובר בהגבלה קלה ביותר, שגם שחקן כדורגל יכול היה לשחק בהגבלה כזו, הינו מחליט לאמץ את אחוז הנכות של 5% שקבע המומחה בגין הירך וזאת בהתאמה לפי סעיף 48(ו)(1) לתקנות. אין בידינו לקבל את טענות ב"כ המערער לעניין מיעוט אחוזי הנכות שנקבעו למערער בגין הפגיעה בירך, וכן אין בידינו לקבל את הנמקתו של בית משפט קמא, כי היה על המומחה לקבוע נכות על הפגיעה בירך לפי סעיף 48(1)(ו) לתקנות. סעיף 6א(א) לחוק הפיצויים קובע, כי שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות הוראות בדבר מינוי מומחה, אשר יחווה דעתו לעניין הנכות הרפואית של נפגע, או בכל נושא רפואי אחר, לרבות דרכי שיקומו של הנפגע, ובדבר סמכויותיו וחובותיו של המומחה. תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, (להלן: "תקנות המומחים"), מפרטות את דרך מינויו של מומחה כאמור. תקנות אלה אף קובעות כי המומחה יגיש לבית המשפט את חוות דעתו לעניין נכותו הרפואית של נפגע, אולם אין כל הנחייה כי הנכות הרפואית תקבע על פי תקנות המל"ל. הפרקטיקה שהתפתחה היא כי הנכות נקבעת על פי תקנות המל"ל. פרקטיקה זו התפתחה כיוון שתקנה 2(א)(2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, קובעת כאחד המודדים לחישוב נזק שאינו נזק ממון את אחוזי הנכות של הנפגע כפי שנקבעו בהתאם למבחנים שבתוספת לתקנות המל"ל (א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה חדשה ומעודכנת, תש"ס-1999), עמ' 540). היעדר הנחייה מפורשת בתקנות המומחים כיצד ייקבעו אחוזי הנכות לנפגע בתאונות דרכים היא בשונה, למשל, מהאמור בסעיף 118(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, המפנה לקביעת דרגת נכות לפי תקנות המל"ל, או האמור בסעיף 10(ב) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, המפנה לקביעת דרגת נכות לפי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן:"תקנות הנכים"), או לפי סעיף 5 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, הקובע כי ועדה רפואית שנתמנתה על ידי המל"ל תקבע את דרגת הנכות של נפגעי פעולות איבה על פי תקנות הנכים. אגב, אין תימה בכך, שחוקים שונים מפנים להוראות שונות לעניין קביעת דרגת נכות, שכן קיימים הבדלים מהותיים בין החוקים השונים מבחינה מהותית ומבחינת התכלית שבחקיקתם. כל חוק ותכליתו, כל חוק ומבחניו. לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 מטרות ותכליות שונות מאלה של חוק הפיצויים (ראה בהרחבה: ע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 687 (1986)). אכן, נפסק, כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולבית המשפט נתונה הסמכות והחובה לתקן קביעה מוטעית של מומחה, לרבות פירוש לא נכון של התוספת לתקנות המל"ל שעל פיה יקבע שיעור הנכות, אם מסקנותיו מהעובדות הן מוטעות (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993) והאזכורים שם; ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך, תק-על 2001(2), 655 (2001)). אולם, נזכיר, כי תקנות אלו משמשות אך ככלי עזר בידיו של המומחה לקביעת דרגת הנכות הרפואית של הנפגע. עוד נזכיר, כי תקנות אלו נתקנו לפני למעלה מ-50 שנה ואינן מעודכנות מני אז, ולדעת רבים, תקנות אלה מיושנות, ולעיתים אין בהן לענות על מגבלות רפואיות מסויימות (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77 (1991)). לפיכך, לשיטתנו, משהגיע המומחה למסקנה, כי אין בנמצא סעיף היכול להגדיר במדויק את המגבלות שמצא אצל המערער, ואומנם כפי שאף ציין בית משפט קמא, סעיף 48(1)(ו) אינו מתייחס כלל לזוויות "הטייה" או לשיעור ההגבלה, רשאי היה המומחה לקבוע את נכותו הרפואית של המערער שלא על פי סעיף זה, אלא על פי סעיף 35 לתקנות המל"ל, המהווה "סעיף סל". עם זאת, המסקנה כי למערער נותרה נכות בשיעור של 5% בגין הפגיעה בירך, מקובלת עלינו, כקביעת המומחה וכקביעת בית המשפט קמא, ואין מקום להתערב בכך. אשר לפגיעה במרפקו של המערער. כאמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה, על יסוד תשובתו של המומחה לשאלת הבהרה שנשלחה אליו, כי הנכות בשיעור של 5% שקבע בגין הפגיעה במרפק עבור נזק עתידי אינה יכולה לעמוד וכי למערער אינה מגיעה כל נכות בגין הפגיעה במרפק. אין בידינו לקבל מסקנה זו. המומחה כתב בחוות דעתו דברים אלו: "לגבי המרפק השמאלי, גם כאן לא היטיבו עימו [עם המערער] תקנות המוסד לביטוח לאומי, מאחר והגבלה ביישור של 20° כשלעצמה איננה מקנה נכות לצמיתות. יחד עם זאת מדובר בשבר תוך מפרקי שגרם לנזק שנראה בשלב מסוים בצילום. הוא עשוי להמשיך ולהפריע לו במהלך חייו, אם כי לא מדובר בהפרעה קשה וגם לא ביד דומיננטית. לכן אני ממליץ גם במקרה דנן, לתת לו 5% נכות לצמיתות לפי סעיף מותאם 35(1)א'-ב'". בבית המשפט העיד המומחה, כי בגין הפגיעה במרפק היה יכול לומר כי לא נותרה נכות, אולם, הוסיף, כי "מכיוון שהייתה פגיעה כלשהי, הצעתי לבית המשפט ליתן לו 5% נכות שכוללים את ההווה והעתיד כביטוי לנזק שנגרם לו". במצב דברים זה, סבורים אנו כי שגה בית משפט קמא משלא קיבל את עדותו של המומחה. אם סבר המומחה כי בגין הפגיעה במרפק יכול שיגרם נזק בעתיד, רשאי ואף חייב היה להביע דעתו בגין כך ולקבוע אחוזי נכות למערער. המדובר בקביעה שהינה בתחום מומחיותו של המומחה, אף כי לא העריך מתי עלול להיגרם אותו נזק בעתיד, ולשיטתנו לא היה על בית המשפט להתערב בקביעה זו. נפסק כבר, כי "על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש מקצוע..." (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005(4) 1724 (2005)). הילכך, קובעים אנו כי נכותו הרפואית בתחום האורטופדי של המערער הינה כקביעת המומחה בתחום זה - נכות משוקללת בשיעור של 9.75% לצמיתות. שונה היא מסקנתנו לעניין פסיקתו של בית משפט קמא, כי אין לקבל את חוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטרי לעניין נכותו הצמיתה של המערער בתחום זה. לפני המומחה התלונן המערער כי הינו מתקשה לשכב, ללכת ולעמוד יותר מדי, וכשנח נגרמים לו כאבים גדולים,סובל מנדודי שינה עקב הכאבים ונוטל כדורים כנגד הכאבים. המערער הוסיף, כי אין לו בטחון, הוא תמיד דואג וחרד, חבריו התרחקו ממנו, חברתו עזבה אותו והוא נעשה תלותי יותר מדי. עוד התלונן כי הוא סובל מחלומות וסיוטים על אופנועים ותאונות, אם כי, אלו פחתו לאחרונה. החלומות מעירים אותו והוא רועד, הינו עצבני כל הזמן ומתפרץ בזעם כלפי הסובבים אותו, בעיקר כלפי חבריו. לדברי המערער, הינו נמצא בטיפול אצל פסיכולוג ופסיכיאטרית, ואף מקבל ממנה תרופות. בבדיקתו את המערער, מצא המומחה כי אין למערער סימני חרדה ונראה דכאוני במידה עד בינונית כאשר מדבר על סבלו, ולשאלה על מצב רוחו הוא השיב כי הוא מדוכא. לא נמצאה הפרעה בחשיבה, תפישה, התמצאות או זכירה. על יסוד כל זאת קבע המומחה את נכותו הנפשית של המערער עקב התאונה בשיעור של 5% לצמיתות מיום התאונה. המומחה לא ציין את הסעיף הרלוונטי בתקנות המל"ל (הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 34 לתקנות המל"ל), ולא ציין במפורש האם ישנם סימנים לאי התאמה סוציאלית והאם ישנה הגבלה כלשהי בכושר עבודתו של המערער, כפי שנדרש באותו סעיף. למומחה לא נשלחו שאלות הבהרה והוא אף לא נחקר על חוות דעתו. במצב דברים זה יכול היה כל אחד מהצדדים לשלוח למומחה שאלות הבהרה או לזמנו לחקירה. גם לבית המשפט היתה סמכות לנהוג כך, ולעיתים אף רצוי שכך ינהג בית המשפט כדי שיוכל להגיע למסקנה הנכונה, אף כי לא היה חייב לנהוג כך (ע"א 2160/90 הנ"ל בעמ' 172 מול אות השוליים ד'). משכך, רשאי היה המערער לסמוך על האמור בחוות הדעת תוך נטילת הסיכון כי מסקנתו של המומחה תשונה, כפי שאכן פסק בית המשפט. נזכיר, כי לפי הידוע עבר ד"ר אבני לעולם שכולו טוב, ולו סבר המערער כי אינו מוכן ליטול את הסיכון היה רשאי לבקש מינוי מומחה אחר וכך לא עשה. לפיכך אף אין מקום להחזיר הדיון לערכאה המבררת על מנת שתעשה את מה שיכול היה המערער לבקש ממנה לעשות במהלך הדיון לפניה (השווה: ע"א 2160/90 הנ"ל בעמ' 172 מול אות השוליים ו'). נציין, כי המשיבה ביקשה בסיכומיה לפני בית משפט קמא לקבוע, כי למערער לא נותרה נכות בתחום הפסיכיאטרי, והמערער הגיש תגובה לבקשתה זו של המשיבה והתנגד לכך. אשר על כן, מסקנתנו היא, כי נכותו של המערער בתחום הפסיכיאטרי היא בשיעור של 0% כקביעת בית משפט קמא. אשר למיעוט הפיצויים שנפסקו למערער, כטענתו. כאמור, בית משפט קמא קבע כי למערער לא נותרה כל נכות תפקודית עקב נכותו, וזאת בהסתמך על תשובותיו של המומחה בתחום האורטופדי ועדותו בבית המשפט, ומקביעה זו גזר את גובה הפיצויים שנפסקו למערער. בעקרון, מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא, שנסמכה על הדברים שציין המומחה בתחום האורטופדי. עם זאת, המערער היה כבן 23 ביום אירוע התאונה וכיום כבן 27, ואף אם לא נמצאה נכות תפקודית כיום, יש לאמץ את הערכתו של המומחה כי יתכן ובעתיד יימצא שיגרם למערער נזק, במיוחד בירכו ובמרפקו, שישפיע על תיפקודו. במצב דברים זה, סבורים אנו כי יש מקום לפצות את המערער בגין פגיעה עתידית בכושר ההשתכרות וזאת על דרך האומדן, ולא בחישוב אקטוארי כזה או אחר, כפי שנטען על ידי ב"כ של המערער. אנו מעמידים את גובה הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, על סך של 40,000 ₪. כיוון שבפסק דיננו, אישרנו את קביעותיו של המומחה בתחום האורטופדי לעניין נכותו הרפואית של המערער, יש מקום לתקן את הפיצוי בגין נזק לא ממוני שנפסק למערער על ידי בית משפט קמא על פי פסיקתנו אנו. ב"כ הצדדים יערכו את החישוב המתאים, לפי הנכות המשוקללת, בצירוף פיצוי עבור שמונה ימי אשפוז. בשאר ראשי הנזק, לא ראינו מקום להוסיף פיצוי כלשהו, וקביעותיו של בית משפט קמא מקובלות עלינו. הערעור שכנגד אשר לערעור שכנגד. בתחילת הדיון לפנינו הודיע ב"כ המערער כי הינו משאיר לשיקול דעת בית המשפט האם לקבל את הערעור שכנגד. לבית משפט קמא הוגש אישור על תשלום למערער של 16,343 ₪, על ידי המל"ל. משנאמר למערער בבית משפט קמא, במהלך עדותו, כי בעקבות התאונה והפגיעות שהיו לו, פנה לביטוח לאומי לענף נכות כללית וקיבל את התשלום כאמור, בטרם הספיק המערער להשיב, השיב בא כוחו "מול המסמך אבקש לזכור את הפסד ההשתכרות" (פרו' עמ' 23, שורות 10-13). במצב דברים זה נראה לנו כי היה על בית משפט קמא לנכות מסכום הפיצויים שנפסק למערער את הסכום האמור. סיכום המורם מן האמור לעיל הוא, כי שני הערעורים מתקבלים. לסכומים שנפסקו לזכותו של המערער על פי פסק דינו של בית משפט קמא, יתווספו הסכומים בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד ונזק לא ממוני, נכון למועד מתן פסק הדין על ידי בית משפט קמא. מהסכום הכולל יש לנכות גם את התשלום שקיבל המערער מהמל"ל, כאשר הוא משוערך ליום מתן פסק הדין על ידי הערכאה הראשונה. גם בשכ"ט עו"ד תבוצע התאמה. המשיבה תישא בהוצאות המערער בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. הפיקדון שהפקיד המערער יושב לו באמצעות בא כוחו. נכותפיצויים