1. לפנינו ערעור, לאחר קבלת רשות (בר"ע 350/05), על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אריאלה גילצר-כץ; בש"א 3388/04, בתיק עב 2358/04) מיום 23.11.04, בה נדחתה בקשתו של המערער לדחות על הסף את תביעת המשיבה אשר הוגשה נגדו מכוח חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח- 1998 (להלן - החוק למניעת הטרדה מינית) בשל התיישנות. שתי שאלות נדונו בבית הדין האזורי ובפנינו והן: האחת - האם ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית הינה התיישנות דיונית או מהותית והשניה - האם הודאת נאשם במשפט פלילי בעבירות המהוות גם עוולות בנזיקין לפי אותו חוק, מספקת כדי לעצור את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) האמור, זאת מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן- חוק ההתיישנות). 2. וזו השתלשלות הדברים הצריכה לענייננו, כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שהובא בפנינו: א. המשיבה עבדה בסניף פתח תקוה של בנק דיסקונט ושימשה בתפקיד של מחלקת תה. המשיבה הועסקה בבנק כעובדת כח אדם. המערער כיהן כסגן מנהל סניף הבנק בו עבדה המשיבה. במהלך עבודתם המשותפת, המשיבה עבדה בפיקוחו של המערער והיתה נתונה למרותו. ב. לימים, הגישה המשיבה במשטרה תלונה פלילית נגד המערער על מעשים מגונים שביצע בה. בתלונה נטען כי, בין השנים 1998- 1999, עת עבדה המשיבה בבנק תחת מרותו של המערער, ביצע בה המערער מעשים מגונים. לאחר השלמת חקירת המשטרה הוגש נגד המערער כתב אישום בבית משפט השלום בפתח תקוה (ת.פ. 1343/02). ג. ביום 10.12.02, במסגרת עסקת טיעון, הודה המערער בכל העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן. בית המשפט קיבל את עסקת הטיעון והרשיע את המערער על פי הודאתו בעבירות של מעשים מגונים שביצע במשיבה. ד. ביום 15.1.04 הגישה המשיבה לבית הדין האזורי בתל-אביב נגד המערער ונגד הבנק תביעה לפיצוי בסך של 450,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית (עב 2358/04). התביעה התבססה על הרשעתו של המערער בעבירות של הטרדה מינית אותן ביצע כלפי המשיבה, על סמך הודאתו. ה. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש המערער בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות (בש"א 3388/04). בנק דיסקונט הגיש בקשה דומה (בש"א 4244/04). הדיון בשתי הבקשות אוחד. בהסכמת הצדדים נמחקה התביעה נגד הבנק ונותרה התביעה נגד המערער לבדו. במסגרת זו נדונה בקשת המערער לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות. 3. עניין לנו בתביעה שהוגשה לפי חוק למניעת הטרדה מינית. מדובר בתביעה אזרחית המתיישנת עם תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. תקופת ההתיישנות הנוגעת לעניינו היא בת שלוש שנים (סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית). עם זאת, בחוק ההתיישנות ישנן הוראות המרחיבות את תקופת ההתיישנות במצבים שונים. אחד המצבים בהם מוארכת תקופת ההתיישנות הוא של "הודאה בקיום זכות", כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, לאמור: "הודאה בקיום זכות 9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודעה שהיה עימה טענת התיישנות". השאלה שעמדה אפוא לדיון בבית הדין האזורי ובפנינו היא האם הודאת נאשם במשפט פלילי הינה בבחינת "הודאה בקיום זכות" לענין סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אשר יש בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. טענות הצדדים בבית הדין האזורי 4. בבקשתו טען המערער כי המועד בו נולדה עילת התביעה הוא מעשה ההטרדה האחרון המיוחס לו, כלומר חודש ינואר 1999. כיוון שהתביעה הוגשה לבית הדין למעלה משלוש שנים לאחר שנוצרה העילה (15.1.04), התביעה התיישנה עוד בחודש ינואר 2002 ודינה להידחות בהתאם לאמור בסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. המערער טען כי הודאתו בהליך פלילי הינה הודאה בעצם ביצוע מעשה ההטרדה ולא בעצם זכותה של המשיבה לפיצוי ללא הוכחת נזק. לטענתו, קיום זכותה של המשיבה לפיצוי תלוי במידה ותוכיח את נזקיה בפועל כתוצאה מאותם מעשים. לפיכך, כך טען המערער, אין לראות בהודאתו במסגרת עסקת טיעון כ"הודאה בזכות" על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לחלופין, טען המערער כי מאחר וההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק הינה מהותית, תביעת המשיבה התיישנה עוד טרם הודאתו, הואיל והוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מאז המעשים המיוחסים לו (ינואר 1999) עד מועד ההודאה בהליך פלילי (10.12.02). 5. המשיבה טענה כי מלשון החוק למניעת הטרדה מינית עולה כי ההתיישנות הקבועה בו הינה דיונית באופיה שכן הסעיף 6(ג) עוסק במימוש זכות מהותית (זכות התביעה) ולא בזכות המהותית עצמה. לטענתה, בחוק למניעת הטרדה מינית נקבעו סעדים אשר נועדו להקל על נפגעי הטרדה לקבלת סעד מבלי לגרוע מתחולת פקודת הנזיקין ותחולת הוראות חוק ההתיישנות. עוד טענה המשיבה, כי ההודאה על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות הינה הודאה בעובדות המקימות את עילת התביעה. לפיכך, מאחר והמערער הודה בבית משפט במסגרת עסקת טיעון בעובדות כתב האישום, הרי הוא הודה בקיום זכותה כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות ובשל כך יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום ההודאה (10.12.02) ולא מיום המעשה. החלטת בית הדין האזורי 6. בית הדין האזורי דחה את בקשת המערער. בית הדין קבע כי ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית הינה דיונית ולא מהותית. בית הדין האזורי הסתמך בפסיקתו, בין השאר, על נימוקים המפורטים בהחלטת בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת גליקסמן; עב 7506/01). בית הדין האזורי קבע כי יש לתת להוראת סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית פרשנות מצומצמת על מנת להקל על הנפגע ממעשה הטרדה מינית לתבוע סעד. בית הדין האזורי בחן גם את היחס בין ההוראה הכללית שבחוק ההתיישנות לבין הוראת סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית וקבע כי אין בקיצור תקופת ההתיישנות בחוק למניעת הטרדה מינית כדי לשלול את תחולת העקרונות הכלליים של חוק ההתיישנות. עם זאת קבע בית הדין האזורי כי ניתן לראות בהודאת המערער, אשר ניתנה בהליך פלילי, כהודאה במשמעות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. כפועל יוצא מכך, דחה בית הדין האזורי את בקשת המערער לדחות את התביעה על הסף וקבע כי מרוץ ההתיישנות החל מיום הודאתו בפלילים (פברואר 02) ולכן תביעת המשיבה לא התיישנה. 7. על החלטה זו הגיש המערער בקשה לרשות ערעור בפנינו (בר"ע 350/05). בהחלטה מיום 11.5.05 ניתנה רשות ערעור אשר נדון על ידינו לגופו. הערעור 8. בערעור טוען המערער כי טעה בית הדין האזורי בקובעו כי ההתיישנות בסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית הינה דיונית ולא מהותית. המערער מבסס טיעון זה על החלטת בית הדין האזורי בירושלים (השופטת רוזנפלד; בש"א 16056/03), בה נקבעה כי ההתיישנות לפי חוק למניעת הטרדה מינית היא מהותית. כן נטען, כי אין לראות בהודאתו של המערער בעובדות כתב האישום בהליך פלילי כ"הודאה בקיום זכות" כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטענתו, הודאה לפי חוק ההתיישנות צריכה להיות בקיום "זכות" לה טוען התובע אשר חייבת להעשות כלפי התובע האזרחי עצמו ולא כלפי הצד להליך הפלילי שהוא המדינה. לטענת המערער, פרשנות אחרת מובילה לתוצאה לפיה נאשמים ימנעו בעתיד מלהודות בעבירות שביצעו ויעדיפו לנהל הליכי סרק עד שתחלוף תקופת ההתיישנות. המשיבה תומכת בהחלטתו של בית הדין האזורי מטעמיו. דיון והכרעה 9. החוק למניעת הטרדה מינית נועד "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חרותו ועל פרטיותו וכדי לקדם שוויון בין המינים" (סעיף 1). החוק מגדיר "הטרדה מינית" ו"התנכלות" (סעיף 3), הוא אוסר על קיומם של המעשים הללו (סעיף 4) וקובע להם מעמד של עבירות פליליות (סעיף 5). לפי סעיף 6 לאותו חוק, הטרדה מינית והתנכלות מהוות גם עוולות אזרחיות ומוחלות עליהן הוראות פקודת הנזיקין (סעיף 6(א)). לפי סעיף 6(ב) לחוק - "בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק;...". סמכות זו מסורה בחוק לבית הדין לעבודה בכל הנוגע להטרדה מינית או התנכלות של מעביד או ממונה מטעמו כלפי עובד (סעיף 10(א)). בנוסף על כל אלה קובע סעיף 6(ג) לחוק לאמור: "לא ייזקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי העניין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7, שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה". הוראה זו היא הוראת התיישנות הנוגעת לענייננו. 10. יאמר מייד כי מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי הוראת ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית הינה דיונית באופיה ולא מהותית. אף אנו בדעה כי הסעיף האמור מתייחס לזכות התביעה (הפן הדיוני) ולא לזכות גופה (הפן המהותי) כפי שעולה מלשון החוק ותכליתו. לעניין סיווגה של התיישנות, כמהותית או כדיונית אמר בית המשפט העליון: "...סיווגה של התיישנות כמהותית או כדיונית, אינו נגזר מן השאלה אם מקורה הסכמי או סטטוטורי, אלא מן השאלה אם יש בה כדי להפקיע את הזכות גופה במישור הדין המהותי או שמא רק לחסום את זכות התביעה במישור הדיוני ..." (ע"א 3552/01 Exterior Suiza Sa Banco נ' spolka Zegluga Polska, (טרם פורסם)). בעניין אחר מאבחן בית המשפט העליון בין "התיישנות מהותית" לבין "התיישנות דיונית" לאמור: "... הדגש הינו על כך שהזכות עצמה אובדת ולא רק זכות התביעה, שנית, כאשר נבחנת הוראת התיישנות ספציפית, יש לתת את דעת לכך, האם במקרים בהם החוק יוצר עילת תביעה חדשה, אין הוראת ההתיישנות חלק מתנאי הזכות עצמה..." ובהמשך - "... יתכנו מקרים בהם החוק יוצר זכות חדשה ובחלק ממנה נקבעת התקופה, כאשר היא חולפת, פוקעת הזכות. הבחינה תלויה באופן ניסוחה של הוראת ההתיישנות, האם הדגש הינו על ההתיישנות המהותית או על זכות התביעה וכן בעיקר במטרה החקיקתית." (ע"א 132/85, 133/85 אמרופא א.ג. נגד ה.ש.י. המגדר תעשיות פלדה בע"מ, פ"ד מא (4) 477). אכן, לשון החוק למניעת הטרדה מינית ותכליתו מלמדים שעניין לנו בהוראת התיישנות המכוונת כלפי מימוש הזכות המהותית (התיישנות דיונית) ולא ביטול מהותי של הזכות עצמה. המערער מסתמך על פסק הדין של בית הדין האזורי בירושלים (בשא 16056/03; סעיף 8 לעיל) בו נקבע כי ההתיישנות לפי סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית היא מהותית. כפי שעולה מן האמור לעיל, קביעה זו בטעות יסודה וההתיישנות לפי חוק למניעת הטרדה מינית היא דיונית ולא מהותית, כפי שקבע בית הדין האזורי. 11. זאת ועוד, הוראת ההתיישנות בחוק למניעת הטרדה מינית צריכה להתפרש בזיקה לדיני ההתיישנות הכלליים. חוק ההתיישנות הוא חוק כללי. דיני ההתיישנות באים ליצור איזון בין אינטרס התובע לבין אינטרס הנתבע, תוך שמירה על אינטרס הציבור לברר תביעה תוך זמן סביר. בסעיף 2 לחוק ההתיישנות נקבע כי: "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות...", אך בסיפא של אותו סעיף נאמר: "... אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות לגופה". מקובל על הכל כי ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות היא "דיונית" באופיה, המהווה מחסום דיוני ואינה מבטלת את הזכות עצמה. כך, למשל, לפי סעיף 3 לחוק, "אין נזקקים לטענת ההתיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה" (ע"א 419/97 מנורה חברה לאחריות ולביטוח משנה בע"מ נגד נ' מ' נומיקוס, פ"ד כו(2), 527). חוק ההתיישנות קובע תקופת התיישנות בסיסית, בת שבע שנים וכלולות בו הוראות המרחיבות את תקופת ההתיישנות במצבים מיוחדים. 12. החוק למניעת הטרדה מינית קובע תקופת התיישנות מיוחדת, קצרה יותר, בת שלוש שנים בלבד. הוראה זו לא נועדה ליצור התיישנות מסוג שונה מזה המקובל, אלא רק לקבוע מסגרת זמן מוגבלת מזו הקבועה בחוק ההתיישנות. באין הוראה מיוחדת בחוק, יש להתייחס להוראת ההתיישנות שבחוק למניעת הטרדה מינית בזיקה לדיני ההתיישנות הכלליים שהם, בעיקרם, דיוניים. לפיכך, פרט לאורך תקופת ההתיישנות שקוצרה לשלוש שנים מיום שנוצרה העילה, יש לקבוע כי עניין לנו בהתיישנות דיונית עליה חלים דיני ההתיישנות הרגילים לפי חוק ההתיישנות. כך, נקבע בפסיקה כי ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות חלות גם במקרים שבהם קיים דין מיוחד (ע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3), 673; ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטרום נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861); ע"א 506/82 שמעון זונטג ואח' נ' עזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל ואח', פ"ד מ(3), 113; ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואח' נ' אייר-פרנס, נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא(1), 589, דברי השופט ברק בעמ' 601-602 ודברי השופט בך 642-643; ע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה לביטוח, פ"ד מח(3), 441). לפיכך, הוראת סעיף 6 לחוק מניעת הטרדה מינית הינה דיונית והיא משתלבת בהוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות . "הודאה בקיום זכות התובע" 13. בענייננו הגישה המשיבה לבית הדין האזורי תביעה אזרחית לפיצוי כספי, למעלה משלוש שנים לאחר קרות מעשה ההטרדה האחרון המיוחס למערער. לכאורה, התיישנה התביעה, מכוח סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. בקשר לכך טוענת המשיבה, כי תקופת ההתיישנות מתחילה מיום בו הודה המערער בביצוע המעשים שיוחסו לו בהליך פלילי, מכוח הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות ובשל כך תביעתה לא התיישנה. טוען המערער כי סעיף 9 לחוק ההתיישנות דורש קיומה של "הודאה בקיום זכות התובע", ואילו הודאת המערער בהליך הפלילי הינה בעובדות המקימות את העבירה הפלילית ולא בזכותה של המשיבה לפיצוי. עוד טוען המערער כי ה"הודאה" שנתן נעשתה כלפי המדינה ולא כלפי המשיבה. לדעתי, יש ממש בטענות אלה וכתוצאה מכך אין תחולה בענייננו להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות ותביעת המשיבה לפי חוק למניעת הטרדה מינית התיישנה. אסביר את עמדתי. 14. עולם המשפט מבחין הבחן היטב בין הרובד הממשי, הוא המעשה הפיסי, לבין הרובד הנורמטיבי, הוא התוצאה של המעשה הפיסי בעולם המשפט. הזכות המשפטית הינה שילוב של הרובד הממשי והרובד הנורמטיבי. כך, מושג ה"עילה" במשפט האזרחי מוגדר כעובדות המצמיחות זכות לקבלת סעד (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995), עמ' 133). העובדות עצמן הן הרובד הממשי. עצם קיומן של עובדות מסויימות אינו מצמיח בהכרח זכות לסעד. רק עובדות העונות על התנאים הקבועים בדין המהותי יוצרות את הזכות המהותית ומעניקות זכות לסעד. אמור מעתה, הזכות, על פי טיבה, היא שילוב של מעשה פיסי ונורמה משפטית. 15. סעיף 9 לחוק ההתיישנות נוקט לשון של "הודאה בקיום זכות התובע". הסעיף מדבר על "זכות" וזו - על פי טיבה - מתייחסת לסעד המשפטי הקבוע בחוק. הסעד הוא תולדה של קיומן של עובדות מסוימות המעניקות זכות לסעד. עצם קיומן של העובדות הינו תנאי הכרחי אך לא מספיק. מכאן שקיים הבדל מהותי בין הודאה בקיום העובדות המהוות את עילת התביעה לבין הודאה בקיום הזכות, היא הזכות המהותית לסעד. כך, בענייננו, המערער הודה במעשים שביצע במשיבה. הודאה זו מקימה את הרובד הממשי - הפיסי של זכותה של המשיבה לפיצוי. רובד זה הכרחי, אך אין בו די. הודאת המערער העבירה את המשיבה משוכה חשובה בדרכה אל הסעד (הוכחת המעשה). עם זאת, על המשיבה עדיין להוכיח את "הזכות", בענייננו - זכותה לפיצוי כספי. המערער הודה בביצוע המעשים. המערער לא הודה בזכותה של המשיבה לפיצוי בשל מעשים אלה. בכך הודאתו של המערער אינה שלמה לעניין זכותה של המשיבה לפיצוי ואין בה די כדי להקים את התנאי הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות בדבר "הודאה בקיום זכות התובע". 16. ניתן להשקיף על עניין זה גם מזוית אחרת. לפי הסיפא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, "מעשה שיש בו ביצוע מיקצת הזכות, דינו כדין הודאה לעניין סעיף זה". מהו "ביצוע מיקצת הזכות"? גם הוראה זו מכוונת אל ה"זכות". לפי פשוטם של דברים אם היה המערער מעניק למשיבה פיצוי כלשהו על מעשיו, ניתן היה לראותו כמי שהודה ב"זכותה", לאמור - זכותה לפיצוי. אלא שהמערער לא ביצע את "מיקצת הזכות" ולמעשה הוא כופר בזכות לפיצוי ולכן, עקרונית, לא ניתן לראותו כמי ש"הודה בקיום זכות התובע". 17. בקשר לכך ניתן לטעון כי הזכות לפיצוי לפי סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית אינה כרוכה בצורך להוכיח נזק והיא אוטומטית ולכן - לעניין זה - הודאה במעשה כמוה כהודעה בזכות. טענה זו אינה מדויקת שכן היא כורכת את המעשה ואת הזכות כגורם אחד ולא היא. אף שהזכות לפיצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית אינה טעונה הוכחת הנזק, עדיין - ביסודו של דבר - הודאה במעשה אינה הודאה בזכות. מדובר בשני מושגים השונים זה מזה במהותם הנמצאים במישורים משפטיים נפרדים. התנאי הקבוע בחוק ההתיישנות מדבר על "הודאה בזכות", כך שהודאה במעשה המהווה רק נדבך אחד בדרך אל "הזכות" - אינה מספקת. זאת ועוד, לפי סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, סעד הפיצוי אינו אוטומטי, אלא הוא נתון לשיקול דעת בית הדין ("בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית..."). גם בשל כך הודאה במעשה אינה מצמיחה - מעצמה - את הזכות לפיצוי. 18. מעבר לכך, הודאת המערער נעשתה במסגרת של הליך פלילי בעוד תביעת המשיבה הינה במסגרת הליך אזרחי. הקשר בין הליך פלילי להליך אזרחי אינו מובן מאליו ולמעשה הוא לא מתקיים אלא אם קיימת הוראת חוק מיוחדת היוצרת אותו: "הכלל הוא שפסק דין אינו מהווה ראיה במשפט אחר - פלילי או אזרחי - אלא אם כן נקבע בחוק במפורש אחרת: "...הדבר חייב להיות ברור, כי עשיית שימוש בפסק דין בהליך אזרחי כראיה וכקביעה מחייבת במשפט הפלילי היא חריג, ואין להתירה אלא על פי מצוות המחוקק. משביקש המחוקק לקבוע כלל שהממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע נאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, ראה לנכון לעשות כן במעשה חקיקה..." (ראו י' קדמי, על הראיות (תשנ"ט, חלק שלישי), עמ' 1164). הכלל הוא שפסק דין אינו מהווה ראיה במשפט אחר, פלילי או אזרחי, אלא אם כן נקבע אחרת בחוק במפורש: "הדבר חייב להיות ברור, כי עשיית שימוש בפסק דין בהליך אזרחי כראיה וכקביעה מחייבת במשפט הפלילי היא חריג, ואין להתירה אלא על פי מצוות המחוקק. משביקש המחוקק לקבוע כלל שהממצאים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, ראה לנכון לעשות כן במעשה חקיקה" (ע"פ 277/81, לח(2), 384). לדוגמה, חריג לכלל זה קבוע בסעיף 42א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א- 1971 לאמור: "42א' קבילות פסק דין (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט אזרחי". כאשר מדובר בפסק דין המבוסס על הודאת הנאשם, נקבע בחוק שה"מימצאים", היינו - עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם אשר הפכו עם ההודאה לחלק מהכרעת הדין, יהוו ראיה לכאורה במשפט אזרחי (ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' מוסטפה סובחי, פ"ד מא(4) 327). רק מכח הוראה שכזו ניתן לעשות שימוש ב"מימצאים" מהליך פלילי במשפט אזרחי. בענייננו אין בחוק הוראה המאפשרת לראות בהודאה הניתנת בפלילים כבסיס לקיומה של זכות אזרחית מעבר לעצם ההודאה במישור העובדתי. 19. זאת ועוד, ההודאה שנתן המערער במסגרת משפטו הפלילי ניתנה במסגרת זו, היינו - ביחסים שבינו לבין המדינה. המערער לא הודה במעשים כלפי המשיבה. באין אינדיקציה ברורה וחד משמעית לכוונתו של המערער להודות - במסגרת ההודאה בפלילים - בזכותה של המשיבה לפיצוי אזרחי, לא ניתן לייחס לו כוונה ליצור "הודאה בקיום זכות התובע" כמשמעות מושג זה בחוק ההתיישנות. 20. יש להדגיש כי המערער אינו מתכחש להודאתו במעשיו כפי שניתנה במסגרת ההליך הפלילי. יותר מכך, המערער מודה כי הודאה זו מקימה את הרובד הראשון הנחוץ להוכחת הזכות, הוא הרובד היוצר את התשתית העובדתית. עם זאת, המערער טוען - ולטעמי בצדק - כי הודאתו במעשים לא מהווה הודאה בזכותה של המשיבה לפיצוי במקרה הנדון, ולכן אין היא מבססת את הארכת תקופת ההתיישנות מכח סעיף 9 לחוק ההתיישנות. על כך מוסיף המערער ומודה כי, על אף העובדה שתביעת המשיבה לפי חוק למניעת הטרדה מינית התיישנה, זכאית היא להגיש נגדו תביעה לפי פקודת הנזיקין בגין המעשים שעשה ותביעה שכזו אם תוגש - טרם התיישנה. אכן, גם לנו נראה שעל בסיס הודאת המערער בהליך הפלילי יכולה המשיבה לתבוע את נזקיה לפי פקודת הנזיקין והעובדה שתביעתה לפי החוק למניעת הטרדה מינית התיישנה - לא תעמוד לה כמכשול. בתביעה שכזו, אם תוגש, לא תעמוד עוד לדיון שאלת התשתית העובדתית בה הודה המערער. השאלה היחידה שתעמוד לדיון תהא הנזק שנגרם למשיבה וזכותה לפיצוי על נזק זה. תביעה שכזו לא תהא בתחומי סמכותו של בית הדין לעבודה, שהרי היא חורגת מדלת אמות החוק למניעת הטרדה מינית. 21. קראתי את דעתם של חברי החולקים על דעתי ואוסיף: 1. המערער הודה במעשה של הטרדה מינית כלפי המשיבה ואף הודה בעבירה הפלילית הגלומה באותו מעשה. הודאות אלה נעשו במסגרת של עסקת טיעון במשפט פלילי, במסגרתה מוטל על המערער עונש של מאסר ואף הושת עליו קנס כספי לפיצוי המשיבה. הודאות המערער והעונש שהוטל עליו נעשו במישור הפלילי, ביחסים שבין המערער למדינה, ולא במישור האזרחי ביחסים בין המערער למשיבה, בו מצוי החוק למניעת הטרדה מינית. מכאן שהודאת המערער אינה ב"זכות התובע" (היא המשיבה) לקבלת פיצוי לפי החוק למניעת הטרדה מינית, הוא התנאי המוקדם המפעיל את סעיף 9 לחוק ההתיישנות. 2. סעיף 9 לחוק ההתיישנות מאמץ את תקופת ההתיישנות במקרה של הודאה בקיום הזכות. המערער לא הודה מעולם בזכותה של המשיבה לקבלת פיצוי כספי לפי החוק למניעת הטרדה מינית. הקנס הכספי שהוטל על המערער הינו חלק מן העונש שהושת עליו בקשר לביצוע העבירה הפלילית, הוא חיצוני לקשר המשפטי שבין הצדדים שמקורו בחוק למניעת הטרדה מינית ולכן לא ניתן לראות בו "מעשה שיש בו משום ביצוע מיקצת הזכות" במובן הסיפא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. 3. אין ספק שההודאה בקיום הזכות צריכה להיות מפורשת וברורה. יותר מכך וכפי שציין חברי, ההודאה צריכה להיות לא רק בעובדות אלא גם בקיום הזכות. המפתח הוא אפוא בנקודת המפגש ה"גיאומטרי" בין ההודאה והזכות. נקודת מפגש זו יכולה להתקיים רק כאשר ההודאה והזכות נמצאים על אותו מישור של זכויות, לאמור - כאשר ההודאה והזכות מתייחסים לאותה מערכת של נורמות משפטיות. הודאה במעשה של הטרדה מינית המהווה עבירה פלילית נמצאת במישור משפטי שונה מזה של הודאה בזכות לפיצוי כספי לפי חוק למניעת הטרדה מינית. לפיכך לא מתקיימת בענייננו נקודת המפגש ההכרחית בין ההודאה לזכות ולא מתקיים התנאי שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות. הנשיא סטיב אדלר פתח דבר תמים דעים אני עם חברי, השופט שמואל צור, כי ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית) הינה התיישנות דיונית. בתוך כך, מקובלת עלי חוות דעתה המקיפה של השופטת גליקסמן (עב 7506/01). אף לטעמי המסקנה, כי הוראת החוק למניעת הטרדה מינית קובעת התיישנות דיונית ולא מהותית מתבקשת הן מלשון החוק, הן מתכלית החוק והן מן המדיניות הנקוטה בבית דין זה, במקרים המתאימים, ליתן להוראות התיישנות פרשנות מצמצמת - מדיניות אליה אדרש בהמשך. אולם מכאן ואילך נפרדת דרכי מדרכו של חברי השופט צור. לטעמי, הודאתו של המערער במסגרת הליך פלילי, כי ביצע במשיבה מעשים מגונים, כמוהה "כהודאה בקיום זכות" כמשמעה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות). טעמי למסקנה זו הרי הם מפורטים מטה. קודם לכן אציין, כי עיקרי העובדות שלעניין אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים והן מפורטות בחוות דעתו של חברי. אשר על-כן לא אחזור עליהן. עם זאת אציין, כי מעשה ההטרדה האחרון המיוחס למערער אירע בחודש ינואר 1999. מועד הגשת תלונתה של המשיבה נגד המערער במשטרה אינו ידוע לנו במדויק, אולם מן החומר שהונח בפנינו עולה, כי היה זה טרם חודש אוגוסט 2000 - המועד בו נחקר המערער במשטרה. לאמור, תלונת המשיבה כנגד המערער במשטרה הוגשה פחות משנה וחצי ממועד מעשה ההטרדה האחרון. המתווה הנורמטיבי [1] סעיפי החוק למניעת הטרדה מינית הנוגעים לענייננו, הם אלה: סעיף 1 לחוק - המגדיר את תכליתו שהיא: "...לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים". סעיף 3 לחוק - המגדיר מה היא הטרדה מינית והתנכלות וקובע שהנה: "כל אחד ממעשים אלה: .... (2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו - 349 לחוק העונשין". סעיף 6 לחוק - הוא הסעיף הצריך לעניינו - קובע: "(א) הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליהן בכפוף להוראות חוק זה. (ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק;... (ג) לא יזדקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי הענין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7 (שעניינו נקיטת אמצעים בידי המעביד - ס.א.), שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה". ככלל, מתחילה תקופת התיישנות ביום בו נולדה עילת התובענה, אולם יתכנו חריגים לכלל זה. אחד החריגים קבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, שזו לשונו: הודאה בקיום זכות 9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טענת התיישנות". על פירושן של הדרישות שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מרוץ ההתיישנות נעמוד בהמשך. גדר המחלוקת [2] מעשה ההטרדה האחרון המיוחס למערער, ארע כאמור בחודש ינואר 1999. תביעתה של המשיבה הוגשה לבית הדין האזורי ביום 15.1.2004, קרי, למעלה משלוש שנים לאחר שנוצרה עילת התביעה. המערער מתגונן בטענה, כי בהתאם לסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, תביעת המשיבה התיישנה עוד בחודש ינואר 2002, ולפיכך דינה להידחות על הסף. מנגד, טוענת המשיבה כי הודאתו של המערער בהליך הפלילי שהתנהל כנגדו, לפיה ביצע בה מעשים מגונים, כמוהה כהודאה "בקיום זכות התובע" המהווה את אחד המצבים בהם מוארכת תקופת ההתיישנות, על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לאמור, מרוץ ההתיישנות מתחיל מחדש מיום הודאתו של המערער בעובדות כתב האישום ולפיכך תביעתה הוגשה בטרם חלפו שלוש שנים מיום זה, קרי, תביעתה לא התיישנה. אקדים אחרית לראשית ואומר שדעתי היא, כי מרוץ ההתיישנות אכן החל מחדש עם הודאתו של המערער. דוקטרינת ההתיישנות - עקרונות ומושכלות ראשונים [3] כפי שנפסק לא אחת, שלושה טעמים עיקריים ניצבים ביסוד דוקטרינת ההתיישנות: "מצידו של הנתבע - היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצידו של התובע - השהיה ארוכה בהגשתה של התובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה; ומצידו של הכלל - טובת הציבור היא שבתי המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היומיום ולא בנושאים שאבד עליהם הכלח.... דוקטרינת ההתיישנות על סעיפיה וסניפיה הרבים והשונים אמורה ליצור מעין איזון בין שלושה אלה, כנראה לחברה מעת לעת: הן באשר למועד ההתיישנות, על פי סוגי התביעות השונות, הן באשר לגורמים שיעצרו התיישנות במירוץ, הן באשר לכל ענין אחר הכרוך בנושא ההתיישנות ". על הדברים האמורים נוסיף, כי המגמה שבאה לידי ביטוי בפסיקתו של בית המשפט העליון כמו גם בפסיקתנו, היא זו של צמצום פרישתה ותחום פועלה של דוקטרינת ההתיישנות. הטעם לדבר הוא, שההתיישנות פוגעת בזכות הגישה לערכאות ונועלת את שערי בית המשפט בפני בעלי זכות מהותית. דברים ברוח זו קבעה חברתי, השופטת נילי ארד, בעניין מיכאל לוטן - מדאינווסט - מרכז רפואי הרצליה בע"מ כדלקמן: "אין לנעול את דלתות בית הדין בפני התובע את זכותו כדין מחמת התיישנות בלבד. מן הראוי הוא שזכויות הצדדים, החוק החל ומצבן המשפטי, יתבררו - במידת האפשר וככל הניתן - באופן המאריך את תקופת ההתיישנות. זאת, כמובן, מבלי שיפורש החוק בצורה מאולצת ומלאכותית, ומבלי שייגרם עיוות הכתוב בחוק או עיוות דין....". מגמה זו של צמצום תחולת דוקטרינת ההתיישנות כוחה יפה במיוחד משעסקינן בחוק למניעת הטרדה מינית אשר תקופת ההתיישנות שנקבעה בו קצרה מתקופת ההתיישנות המקובלת בדין האזרחי. הודאה בקיום זכות התובעת? [4] האם ניתן לראות בהודאה של הנאשם - הוא המערער שבפנינו - בכתב האישום שהוגש כנגדו על ידי המדינה בגין מעשים מגונים שביצע במשיבה, משום "הודאה" בזכות המשיבה לפיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית? הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא, שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". ההלכה המנחה בעניין פירוש דרישה זו, נקבעה מפי השופט זמיר בפסק הדין בעניין פסח משה שם נקבע, בין היתר, כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך בגדר "הודאה". כן נקבע, כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נפסק, על המסמך להעיד על כך, שהנתבע מודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות אלא גם בקיום הזכות. [5] האם מקיימת הודעת המערער במקרה שבפנינו בכתב האישום שהוגש כנגדו בגין מעשים מגונים שביצע במשיבה, את הדרישות והתנאים המפורטים לעיל? לטעמי, התשובה לכך היא בחיוב. כעולה מהוראות סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, אם השתכנע בית המשפט, כי נתבע הטריד מינית תובעת, רשאי הוא לפסוק לתובעת פיצוי בשיעור הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק. רוצה לומר, שבמקרה שבפנינו, הלכה למעשה, הודאת המערער בכתב האישום "מבססת באופן ברור" את זכות המשיבה לפיצוי ומצמיחה אותה כמעט באופן אוטומטי. העובדה שהמערער חולק על שיעור הנזק אין בה כדי להוריד או לעלות. נזכיר, כי בהליך הפלילי כרוך נטל ההוכחה כבד מזה הנדרש בהליך אזרחי. לפיכך, אם נקבע כי אדם "אשם" בעבירה פלילית במסגרת הליך פלילי הרי שההנחה המתבקשת היא, שמתקיימים במקרה כזה גם רכיבי העילה האזרחית שהנטל להוכחתה פחות חמור מזה שכרוך בהליך הפלילי. מוסיף חברי השופט צור, בעניין זה, כי הודאה במעשה מהווה רק נדבך אחד בדרך אל "הזכות" - נדבך שאין בו די, וכי בכל מקרה סעד הפיצוי נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. לדידי, אין בעובדה שהסעד הכספי נתון לשיקול דעתו של בית הדין כדי לשנות את פני הדברים. ראשית, שיקול דעת הוא לחם חוקו של כל בית המשפט, ובתוך כך גם בית דין. לעולם נתון לבית המשפט שיקול דעת בפסיקת סעד. אולם, שיקול דעת זה אינו בבחינת טענה מקדמית שבכוחה לחסום את התובעת מלהביא דברה בפני בית הדין. שיקול הדעת נוגע לבחינת הטענות שיועלו על ידי הנתבע באשר לסכום הפיצוי הראוי, ככל שיועלו, במהלך ההליך האזרחי, ושיתכן שיהא בהן כדי להשפיע על גובה הפיצוי שייקבע בסופו של יום לתובעת בית הדין. [6] אשר להבחנה שמציע חברי בין הרובד הממשי לרובד הנורמטיבי - אף שהבחנה יפה היא, ויכול שתתאים במקרים מסוימים, הרי שבמקרה שבפנינו נראית היא במידה רבה מלאכותית, ומובילה לתוצאה שהדעת אינה נוחה ממנה. מקום בו אדם מודה בנפקות הפלילית של מעשה, נפקות שהיא לכל הדעות חמורה מזו האזרחית בהיותה כורכת בתוכה את הסיכון שבאובדן החירות האישית, נובע מכך בבירור, שהנאשם מודה גם בצורך לפצות את הקורבן ברמה האזרחית. במקרה דנא, המעשה המגונה מקפל בתוכו לא רק את הבסיס למסקנה, כי התובעת נפגעה מהטרדה מינית אלא גם את קיומה של זכותה לפיצוי בגין כך, אף אם קיים בין הצדדים פער ביחס לשיעור הנזק או הפיצוי. למעשה, ההגיון תומך בכוחה של הודאה ב"מקצת הזכות" שכן כמעט תמיד ישנה בין צדדים מחלוקת באשר לשיעור הנזק. אם הצדדים היו מסכימים על שיעור הנזק, יש להניח כי ממילא לא היה העניין מתגלגל לפתחו של בית הדין. המדיניות השיפוטית הראויה [7] הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות צריך שיתפרשו בהתאם לתכליתן, ואילו הפרשנות המוצעת להן על ידי חברי השופט צור עלולה, לטעמי, לרוקנן מתוכן. זאת ועוד, היא עלולה להוביל לתוצאה הלא נוחה, שאדם שהודה שביצע באישה מעשים מגונים, לא יידרש לפצותה בגין כך, בלא שתידרש להוכחת נזקה. העובדה שיתכן והמשיבה שבפנינו תשכיל להוכיח את נזקה בתביעה לפי פקודת הנזיקין, כהצעת חברי, אין בה משום מענה אמיתי. ההבדל בין תובענה המוגשת מכוח החוק למניעת הטרדה מינית לבין תובענה לפי פקודת הנזיקין הוא משמעותי. כאמור לעיל, לפי החוק למניעת הטרדה מינית אין התובעת נדרשת להוכחת נזקה ומשכך הליך זה הוא נוח יותר עבור הקורבן, באשר נחסכת עוגמת הנפש והבושה הכרוכה בהוכחת נזק ממין הנזקים שנגרמים על ידי מעשה הטרדה מינית או מעשה מגונה. הפנית התובעת להליך נזיקי אף אינה עולה, לדידי, בקנה אחד עם תכלית הוראת סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, שהיא להקל על קורבן מעשה הטרדה מינית להגיש תביעה לפיצוי בגין המעשים שחווה ולא להסתפק בשליחתו אל 'שדה הקוצים' של פקודת הנזיקין. עוד על תכלית סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית ניתן ללמוד מתוך דברי ההסבר להצעת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז - 1977 כדלקמן: "הסעיף המוצע קובע שהטרדה מינית מהווה עוולה אזרחית. בדרך כלל פיצוי בשל עוולה כאמור מחייב הוכחת נזק שנגרם לתובע. בהקשר של ההטרדה המינית, במקרים רבים הנזק שנגרם הוא נזק לכבודו של המוטרד, לביטחונו העצמי ולזכותו לאיכות חיים סבירה במסגרת העבודה ובכל מסגרת אחרת. נזקים אלה טבועים בעצם ההתנהגות המטרידה, לכן יש בהוכחת ההתנהגות גם הוכחת הנזק. משום כך, מוצא שלא להטיל על התובע להוכיח נזק כלשהו כתנאי לפסיקת פיצויים. כדי לאזן בין ההגנה על המוטרד לבין זכויות הנתבע, מוצע לקבוע תקרה לפיצוי ללא הוכחת נזק". [8] על האמור אוסיף, כי מן המפורסמות הוא שאישה, עובדת, שהוטרדה מינית במסגרת עבודתה, בפרט על ידי בעל סמכות הממונה עליה, חשה לא פעם בושה, עלבון, ובעיקר רתיעה, שקשה מאד להתגבר עליה, מפני החשיפה של המעשים ומפני מחירה החברתי והאישי של חשיפה כזו. בתוך כך, חוששות נשים שהוטרדו מינית להתלונן, שכן הן יודעות שתגובה מיידית לתלונתן עלולה להיות פיטורים. יתר על כן, כפי שמתארת ד"ר שרון רבין מרגליות במאמרה "מי מוטרד מהטרדה מינית בעבודה?": "קשיים ראייתיים בקשר לתביעות בגין הטרדה מינית בעבודה שכיחים. אחת הבעיות העיקריות היא כי בחלק מן המקרים מדובר במסכת ראיות הבנויה על עדות המטריד מול עדות הקורבן. כאשר אין ראיות חיצוניות תומכות לגרסאות אלה. במצב דברים זה צריך השופט להעדיף גרסה אחת על פני אחרת, לפי מידת האמון שהוא נותן בכל גרסה. לא אחת מוביל הליך קבלת החלטות זה לדחיית התביעה.....תפישה זו מדגישה את הסטיגמה החברתית הקשה בהטלת אחריות, אפילו אזרחית, בגין עוולה של הטרדה מינית". כללם של דברים, אין תימה אפוא שנשים רבות שהוטרדו מינית בעבודתן, מעדיפות להמתין לתוצאת ההליך הפלילי בטרם יעזרו עוז לפנות להליך האזרחי. כך ברור הוא, שהאפשרות לדרוש פיצוי ללא הוכחת נזק הופכת את ההליך, בפרט במצב בו הנתבע הודה במסגרת הליך פלילי במעשים המיוחסים לו, לזול ולקל יותר נפשית ואחרת עבור התובעת. [9] בהקשר למדיניות השיפוטית הראויה ביחס לפרשנות שיש ליתן להוראות החוק למניעת הטרדה מינית, לא יהא זה מיותר לחזור ולהביא מדבריה של חברתי, השופטת נילי ארד, בעניין ללה אבין: "בין מטרותיהם היסודיות של משפט העבודה ושל יחסי העבודה ניתן למנות את ההגנה על העובדים והשמירה על כבודת וחירותם במקום העבודה. מקורה של ההגנה על העובד, כאמור, בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, בהגשמת האינטרס הכולל, כמו גם האינטרס של המעסיק בעסקו. על רקע זה קבע המחוקק את זכויות המגן הבסיסיות לעובד, וכנגדן את חובתו של המעביד לקיימן, כ"רצפה" ממנה אין לרדת. לצד זכויות המגן הקלאסיות ניצבת על רצפה זו משפחת הזכויות המגנות, שהוקנו לעובדים בחוק הגנה על עובדים חושפי שחיתויות, בחוק למניעת הטרדה מינית ובהוראותיו של חוק השוויון. כעולה ממטרותיהם של חוקים אלה ותכליתם, מגלמת ההגנה המובהקת שבהם על העובד אינטרס ציבורי רחב יריעה להנחלת נורמות של טוהר מידות ועקירתה משורש של הטרדה מינית, בחברה בישראל ובמסגרת יחסי העבודה..". בדומה, ניתן לומר שמטבע הלשון "הודאה בקיום זכות התובע" בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, הוא במידה רבה "מושג שסתום" שיש ליתן לו פרשנות תכליתית התואמת את המטריה הנידונה. תכלית קיצור תקופת ההתיישנות [10] לא אחתום דבריי בטרם אוסיף, כי לא נעלם מעיניי כי כוונת המחוקק בחוק למניעת הטרדה מינית אכן היתה לקצר את תקופת ההתיישנות המקובלת בדין האזרחי, ואילו עמדתי דכאן חוזרת ומאריכה אותה. כך, עולה מדבריה של יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, חברת הכנסת (דאז) יעל דיין בהציגה את החוק למניעת הטרדה מינית בקריאה השנייה והשלישית: "אנחנו מבקשים שלא לתת תקופת התיישנות כה ארוכה... לא הייתי רוצה לתת לנשים שמטרידים אותן את הזכות והאפשרות לשקול שבע שנים, זה המון זמן. אנחנו מדברים על נשים בגירות, אנחנו לא מדברים על קטינות. שבע שנים היא תחכה ואז היא תבוא ותגיד: הוא ליטף אותי ואמרתי "לא" והוא ליטף אותי עוד הפעם. לו אני השופט, הייתי שואלת אותה: למה לא באת קודם? ואז היא תגיד: החוק מאפשר לי שבע שנים, אז חיכיתי..". דא עקא, שדיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו, וכמאמר הנשיא ברק "על השופט לפרש את החוק, וליתן לו משמעות כפי שנדרש ביום פרושו ולא ביום חקיקתו. סיום תהליך החקיקה מצביע על תחילת הליך הפרשנות ולא על סיומו". זאת ועוד, מתוך דבריה של חברת הכנסת דיין ברור כי לא המקרה דוגמת המקרה שבפנינו הוא זה שהמחוקק שיווה לנגד עיניו. [11] תכלית קיצור תקופת ההתיישנות בחוק למניעת הטרדה מינית, מתקופת ההתיישנות המקובלת בדין האזרחי, היא למנוע מקרים בהם קורבן מעשה ההטרדה המינית ימתין זמן רב מבלי להתלונן או לפעול כנגד המטריד. הטעמים לכך הם אלה: (1) שימור ראיות - ככל שחולף זמן רב יותר מתקשים הצדדים לאתר עדים ולשמור על ראיותיהם. כך, חשוב שמי שנטען כנגדו שהטריד ידע זאת בסמוך ככל הניתן למועד ביצוע המעשים הנטענים; (2) רצון למנוע הגשת תביעות מתוך נקמנות על מעשים שאינם בהכרח קשורים להטרדה מינית, דוגמת פיטורים; (3) פעולה מהירה ונמרצת כנגד המטריד מהווה הרתעה כנגד מעשים ממין זה וכאמור, מעלה למודעותו את עצם קיומן של תלונות ואף הליכים משפטיים אפשריים; (4) טענה בדבר הטרדה מינית היא ממין העניינים שלא רצוי לדחות את בירורם, שכן מעצם טיבה היא מהווה 'עננה' הרובצת על כל מקום העבודה; (5) מאחר שאין לצאת מתוך הנחה שכל מי שנטען כנגדו כי הטריד מינית אכן ביצע מעשים אלה, הרי שיש ליחס חשיבות לזכויות הנתבע ולקבוע שאין זה הוגן ששמי שהוטרד ינצור משך שנים את תלונתו; (6) חזקה היא שאישה בוגרת שהוטרדה ונפגעה מכך, תפעל במהירות ראויה לשם טיפול בעניין. במקרה דנא המשיבה אכן התנהגה בהתאם לאמור, שכן היא מצאה להתלונן זמן קצר לאחר קרות הארועים; בעצם הגשת כתב האישום ניתנה למערער משום 'הודעה' על כך שמתנהל כנגדו הליך משפטי ולפיכך, לא הייתה הגשת התביעה האזרחית כנגדו כרוכה ב'הפתעה'. התוצאה אליה הגענו של הארכת תקופת ההתיישנות משקפת אל נכון את האיזון הראוי בעינינו בנושא ההטרדה המינית - איזון שבין הגנה על כבודה של האישה העובדת ומניעת ההטרדה המינית לבין ההגנה על הנתבע המואשם במעשים שיתכן שלא ביצע. כך, עולה הפרשנות המוצעת על ידנו בקנה אחד עם תכליתם של סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית וסעיף 9 לחוק ההתיישנות. לבסוף, על אף שדכאן מצאנו להאריך את תקופת התיישנות נציין כי לא מן הנמנע שעצם העובדה שהמשיבה המתינה למעלה משנתיים בטרם הגישה תביעתה לבית הדין האזורי, תשקול גם לעניין גובה הפיצוי שיפסק לזכותה בסופו של הליך. בדומה, תישקל התקופה שבין התרחשות המעשים המגונים לבין הגשת התלונה במשטרה. [12] ערים אנו גם לכך שכעולה מהצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד - 2004 מוצע לצמצם את הסדר ההודאה והביצוע שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולהכפיף אותו לדרישת ההטעיה. על כך אשיב, שהמדובר כאמור בהצעה שטרם הבשילה לידי הסדר מחייב ואף שניתן לומר, כי המקרה דנא מצטרף למקרים אחרים שיש בהם כדי להדגים את הקושי שמעורר ההסדר שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות, הרי שאין בבעייתיות זו כדי להשפיע על הכרעתנו. [13] סוף דבר - לו תשמע דעתי ידחה הערעור ונקבע כי תביעתה של המשיבה על פי הוראות החוק למניעת הטרדה מינית לא התיישנה. ההליך יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיתברר לגופו. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך 5000 ₪ בתוספת מע"מ. השופטת נילי ארד 1. שתיים הן השאלות להן נדרשים אנו בערעור זה, ושתיהן כאחת נובעות מהוראתו של סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח -1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית או החוק) וכרוכות בו. בשאלה האחת הכריע חברי השופט צור, הצטרף אליו חברי הנשיא אדלר. כמותם, אף אני גורסת כי ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ב) לחוק אינה התיישנות מהותית, אלא התיישנות דיונית. לסוגיה זו התייחס בהרחבה חברי השופט צור, בחוות דעתו וטעמיו מקובלים עלי. בסוגיה השנייה נפרדה דרכם של חברי ולאחר שנתתי דעתי להנמקותיהם ולשיטתם, הריני מצטרפת לדעתו של חברי הנשיא אדלר ולתוצאה אליה הגיע. לפיה, הודאתו של המערער, במסגרת הליך פלילי, כי ביצע במשיבה מעשים מגונים, והרשעתו על סמך הודאה זו, כמוה כ"הודאה בקיום זכות" כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות). טעמיו של חברי הנשיא מקובלים על דעתי ולמעלה מהם, אוסיף ואנמק כמבואר מטה. 2. סעיף 9 לחוק ההתיישנות מורה כך: " הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". בנסיבות המקרה, כפי שהובררו מן החומר שהובא לפנינו, נמצא, כי התקיימה הסיפא להוראתו של סעיף 9 לחוק, לאמור - נעשה על ידי המערער "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" אשר דינו כהודאה. ככל שהמדובר בענייננו בתביעת המערערת מן המערער לפיצוי על ההטרדה המינית שביצע כלפיה, הרי שאין חולק, כי במסגרת הסדר הטיעון הכיר המערער בזכות המערערת לפיצוי, ואף שילם לה בפועל פיצוי בגין המעשים המגונים שביצע בה. ודוק - פיצוי שילם המערער למשיבה ולא קנס. בשל אותם מעשים מגונים עצמם, עבורם שילם לה המערער פיצוי במסגרת הסדר הטיעון בהליך הפלילי, תובעת המשיבה מן המערער פיצוי לפי חוק הטרדה מינית, מושא דיוננו בערעור זה. ואלה העובדות הצריכות לענייננו בהיבט זה של תשלום הפיצוי למשיבה, המהווה לטעמי " מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" כמשמעותו בסיפא שבסעיף 9(ג) לחוק. 3. בכתב אישום שהגישה המדינה נגד המערער (פ/1323/02) , הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים בנסיבות שונות, במשיבה ובשתיים אחרות, אשר עבדו בבנק והיו תחת מרותו, עת שימש סגן מנהל סניף בנק דיסקונט. את המעשים המגונים כלפי המשיבה ביצע המערער בתקופה שבין 1998 לינואר 1999. במסגרת הסדר טיעון הודה המערער בעבירות שיוחסו לו ובהכרעת דין מיום 10 בדצמבר 2002 הורשע על פי הודעתו. כחלק בלתי נפרד מהסדר הטיעון, נתן המערער הסכמתו לדרישת המדינה להפקיד פיצוי למתלוננות בקופת בית המשפט, ובהתאם הפקיד בקופת בית המשפט "פיצוי למתלוננות" בשיעורים אלה: 3,000ש"ח עבור המשיבה ו-1,000 ש"ח עבור כל אחת משתי המתלוננות הנוספות. לאחר שהרשיע את המערער על פי החלטתו, הוסיף בית המשפט והורה למזכירות, בהחלטתו מיום 10.12.02, לשלם למתלוננות את הסכומי הפיצוי שהפקיד המערער עבורן, כחלק מהסדר הטיעון. בגזר הדין מיום 27.1.03 קבע בית המשפט כי התנהגותו של המערער בביצוע המעשים המגונים במתלוננות "נמשכה לאורך שנים" לאחר שחששו להתלונן על מעשיו נוכח יחסי המרות והתלות בהן היו נתונות. בית המשפט אישר את בקשת התביעה בהסדר הטיעון וגזר על המערער מאסר בפועל בן שמונה חודשים, שמונה חודשי מאסר על תנאי וחזר והורה למזכירות לשלוח למתלוננות את סכומי הפיצוי אותם הפקיד המערער בקופת בית המשפט. 4. בתצהיר עדות ראשית ציינה המשיבה כי "...רק בעקבות קבלת הסך של 3,000 ש"ח כפיצוי שנפסק לי במסגרת גזה"ד... ביום 3.2.03, הבנתי כי תם ונשלם ענינו של הנתבע במסגרת עסקת טיעון". או אז, הגישה, בתאריך 15.1.04, תביעת נזיקין נגד המערער ונגד בנק דיסקונט לפיצוי על פי החוק למניעת הטרדה מינית, על סך 450,000 ש"ח בגין "9 מעשי הטרדה מינית ו/או התנכלויות....וזאת ללא הוכחת נזק". במהלך הדיונים, נמחקה התביעה נגד הבנק והוסבה נגד המערער בלבד. 5. הילוכם של דברים מצביע, איפוא, בבירור על כך, שבהודאת המערער ובהרשעתו בהליך הפלילי הונחה התשתית הראייתית הנדרשת לעצם ביצועם של המעשים המגונים וההטרדה המינית, כלפי המשיבה בהסכמתו לפצות את המשיבה על נזקיה במסגרת ההליך הפלילי וביצוע הפיצוי בפועל, יש לראות הודאה לא רק בעובדות, כי אם גם בזכותה של המשיבה לפיצוי מושא התביעה בבית הדין האזורי. בנסיבות אלה, תחילתה של תקופת ההתיישנות, בתביעת המשיבה כלפי המערער, במועד בו פיצה המערער את המשיבה על נזקיה, במסגרת ההליך הפלילי, בפברואר 2003. כאמור, הגישה המשיבה תביעתה לבית הדין האזורי בתאריך 15.1.04, כשנה לאחר שנודע לה על הרשעת המערער לפי הודעתו, לאחר שקיבלה את הפיצוי מתוקף גזר הדין שהושת עליו. 6. מסקנת הדברים היא, איפוא, שתביעתה של המערערת לא התיישנה ודין ערעורו של מר שלום, להדחות. נציג עובדים מר יוסי דהאן הריני מצטרף לעמדת הנשיא ולעמדת השופטת ארד. נציג מעבידים מר אבי ברק הריני מצטרף לדעתו של הנשיא ולהערותיה של השופטת ארד. אחרית דבר - על דעת רוב חברי המותב ובניגוד לדעתו החולקת של השופט שמואל צור, הערעור נדחה באופן שנקבע כי תביעתה של המשיבה על פי הוראות החוק למניעת הטרדה מינית לא התיישנה. ההליך מוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיתברר לגופו. המערער יישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ניתן היום י"ט בסיון התשס"ו ( 15 ביוני, 2006) בהעדר הצדדים. השופט שמואל צור השופטת נילי ארד הנשיא סטיב אדלר נציג מעבידים מר אבי ברק נציג עובדים מר יוסי דהאן הטרדההטרדה מינית