עורך דין לענייני זכויות יוצרים

עורך דין לענייני זכויות יוצרים
מונחת בפני תביעה בעילה של הפרת זכות יוצרים של התובע שהינו איש קולנוע, העוסק בהפקה והפצה של סרטים, כנגד חברה המפעילה ספריות וידאו וכנגד חברה שהינה בעלת המניות והשליטה בה.

העובדות הרלוונטיות והמחלוקת

1. התובע הינו הבעלים של פירמה הנושאת את השם "Shoval Film Production" (להלן: "סרטי שובל"), שאיננה אישיות משפטית (סע' 1 לתצהיר התובע), והוא עוסק, בין היתר, בהפצה והפקה של סרטים בקולנוע, בוידאו וב- DVD.

2. הנתבעת 2 מפעילה ספריות וידאו ו- DVD בישראל, והנתבעת 1 הינה בעלת המניות והשליטה בה.

3. הצדדים חלוקים אשר לבעלות בזכות היוצרים ובזכות ההפצה הבלעדית בישראל בשלושים וחמישה סרטים נשוא התביעה (להלן: "הסרטים").

התובע טוען כי הוא בעל זכות הפצה בלעדית, לרבות זכות יוצרים, בסרטים בישראל, זאת לאחר שרכש זכויות אלו מבעלי זכות היוצרים בסרטים, ולמעט שלושה סרטים ("פישקה במילואים", "אריאנה" ו- "מבצע שטריימל" - סרטים ל"ג-ל"ה לכתב התביעה, להלן: " סרטים ל"ג-ל"ה") אותם הפיק התובע ולא העביר את זכות היוצרים וההפצה בהם לאחר, כך לטענתו.

לדידו של התובע, נתונה לו, בין היתר, הזכות להפיץ באופן בלעדי את הסרטים בוידאו וב-DVD, ועל כן מפרות הנתבעות את זכויותיו כאשר הן עושות שימוש מסחרי בסרטים על ידי השכרתם והפצתם בספריותיהן, וזאת מבלי שקיבלו את אישורו לכך.

לחלופין טוען התובע, כי רשאי הוא לתבוע בגין הפרת זכות היוצרים בסרטים בשל היותו בעל רישיון בלעדי בסרטים ומכוח העברת זכות היוצרים בסרטים מבעל הזכות אליו. מוסיף וטוען התובע כי בעלי זכויות היוצרים בסרטים העניקו לו את הזכות לתבוע בשל הפרת זכות יוצרים.

מהנימוקים המפורטים לעיל ומכוח הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה"), תובע התובע פיצוי סטטוטורי בסך של 700,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים בשלושים וחמישה הסרטים.

מנגד, חולקות הנתבעות על בעלותו של התובע בזכויות היוצרים בסרטים. לטענתן, התובע אף אינו בעל זכות הפצה בלעדית בסרטים, זאת למעט הסרטים אותם הפיק בעצמו. לגבי סרטים אלה הנתבעות אינן חולקות על זכות היוצרים של התובע בסרטים אלו, אך טוענות כי רכשו את זכויות ההפצה ממפיצים מורשים.

לטענת הנתבעות, גם אם לתובע זכות הפצה כלשהי בסרטים, הרי שהיא לא יותר מאשר זכות להפיץ עותקים מתורגמים או מדובבים, בין היתר, לשפה העברית. לטענתן אין בפעולתן משום הפרה של זכות היוצרים, הואיל ועותקי הסרטים המצויים בספריותיהן הינם עותקים שאינם מתורגמים או מדובבים לשפה העברית. כמו כן, טוענות הנתבעות כי עותקי הסרטים אותם הן מפיצות נרכשו על ידן ממפיצים מורשים של בעלי הזכויות בהם. עוד טוענות הנתבעות כי כל עוד לא צירף התובע לתביעתו את בעלי זכות היוצרים בסרטים, אין לקבל את תביעתו בגין הפרת הזכות.



דיון

הבעלות בזכות היוצרים וזכות ההפצה בסרטים

נטל ההוכחה רובץ על שכמו של התובע בעילה של הפרת זכות יוצרים: ראשית, יהא על התובע להוכיח את בעלותו בזכות היוצרים ביצירות נשוא התביעה, שנית, יהא עליו להוכיח כי הנתבע הפר את זכותו.

על תובע, הטוען לבעלות בזכות יוצרים מכוח העברה, להבדיל מזכות ראשונית, הנטל להניח בפני בית המשפט תשתית ראייתית איתנה לכך שזכות היוצרים הועברה אליו. להוכחת עילת תביעתו יהא על התובע להציג בפני בית המשפט את שרשרת ההעברות המלאה של זכות היוצרים דרכה עברה אליו הזכות מהבעלים המקורי (טוני גרינמן, זכויות יוצרים (2003) בעמ' 342).

המחוקק קבע לעניין זה בסעיף 9 לפקודה מספר חזקות, הניתנות לסתירה, כדלקמן:

"(1) מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;
(2) החזקה הקבועה בפסקה (1) תחול גם לענין שמו הבדוי של אדם, ובלבד שזהותו של בעל השם הבדוי ידועה בציבור;
(3) לא מופיע על יצירה שמו של אדם כיוצר היצירה ויוצרה אינו ידוע, או שמופיע עליה שם בדוי של אדם שזהותו אינה ידועה בציבור, חזקה היא כי אדם ששמו מופיע על היצירה בדרך המקובלת כמפרסם היצירה, הוא בעל זכות היוצרים בה".

יודגש כי כאשר שמו של יוצר היצירה מופיע על גביה, לא יוכל המפרסם, גם אם שמו מופיע על גביה, ליהנות מן החזקה (טוני גרינמן, זכויות יוצרים (2003) בעמ' 343).

יצוין כי אין בחזקות הקבועות בסעיף 9 לפקודה התייחסות לסימן זכות היוצרים ©, אשר לעיתים מופיע על גבי יצירות, ולגביו התייחס התובע בכתבי טענותיו. יוצר היצירה יוכל ליהנות מהחזקה גם אם שמו אינו מופיע לצד הסימון © (ראה טוני גרינמן, זכויות יוצרים (2003), בעמ' 343).

הואיל ובענייננו לא שמו של התובע הוא שמופיע על גבי הסרטים (למעט שלושת הסרטים שהפיק), יהא עליו להוכיח כי זכות היוצרים הועברה אליו כדין.

סעיף 5(1) לחוק זכות יוצרים - 1911 (להלן: "החוק") קובע כי הבעלים הראשון של זכות יוצרים הינו מחבר היצירה.

זכות היוצרים ניתנת להעברה על פי סעיף 5(2) לחוק, הקובע לאמר:

" בעליו של זכות היוצרים בכל יצירה רשאי להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, אם בדרך כלל או בכפוף להגבלות לממלכה המאוחדת או לכל מושבה בעלת שלטון עצמי או לכל חלק אחר של מושבות המלך שחל עליו חוק זה, למשך כל תקופת זכות היוצרים או לכל חלק ממנה, ורשאי הוא ליתן כל טובת הנאה בזכות עפ"י רשיון ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כוחן יפה אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו ע"י בעל הזכות שבגינה נעשו ההעברה או הנתינה, או ע"י בא כחו המורשה כהלכה".

סעיף 5(2) לחוק מבחין, אם כן, בין שני סוגים של עסקאות: העברת זכות היוצרים יכול שתעשה בדרך של העברה (מלאה או חלקית) או בדרך של מתן טובת הנאה בזכות על פי רישיון שימוש (בלעדי או שאינו בלעדי). הבחנה זו חשובה שכן, כאשר עסקינן בעסקת "העברה" מקבל ההעברה רוכש מכוחה את הקניין החוקי בזכות הנדונה - זכות הבעלות הועברה אליו ועל כן הזכות להפעיל את זכות היוצרים כלפי צדדים שלישיים נתונה לו בלבד. ואילו כאשר מדובר בדרך של הענקת "רישיון", בעל הרישיון רשאי להשתמש ביצירה בתנאים הקבועים ברישיון אך זכות הבעלות אינה מופקעת מהבעלים (בעניין זה ראה ע"א 464/65 אונגר נ' פריס ישראל סרטים בע"מ, פ"ד כ (3) 6).

סעיף 5 (3) לחוק קובע כדלקמן:

"מקום שעפ"י העברה חלקית של זכות יוצרים נעשה מקבל ההעברה זכאי לכל זכות הכלולה בזכות היוצרים, הרי לצורך חוק זה ייחשב מקבל ההעברה, בגין הזכות שהועברה כך, והמעביר, ייחשב בגין הזכויות שלא הועברו, כבעל זכות היוצרים, והוראות חוק זה תהא להן נפקות בהתאם לכך".

השאלה שנשאלת היא, האם בעל רישיון בלעדי רשאי להגיש תביעה עצמאית בעילה של הפרת זכות יוצרים הנתונה בידי אחר מבלי שצירף את בעליה החוקיים של היצירה. שאלה זו עלתה בע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך (פ"ד מב (3) 749, להלן: "פרשת הרשקו"), אולם בית המשפט לא נדרש להכריע בה, נוכח צירוף בעלת זכות היוצרים כבעלת דין בתיק וכן בשל ההצהרה שנמסרה על ידה בדבר הכרתה בזכותו של התובע להגיש את תביעתו (שם, בעמ' 755). גם בע"א 2173/94 TELE EVENT LTD נ' ערוצי זהב ושות', פ"ד נה (5), 529 (להלן: "פסק דין ערוצי זהב"; עתירה שהוגשה באותו עניין נדחתה –דנ"א 6407/01 ערוצי זהב ושות' נ' TELE EVENT LTD, פ"ד נח (6) 6), בית המשפט לא נדרש להכריע בסוגיה הואיל ובעל זכות היוצרים צורף כמשיב פורמלי לתביעה, וכן צורף באותו עניין תצהיר של בעל הרישיון, שלא היה צד לתביעה, ואשר העביר למערערת את רישיון ההפצה הבלעדי בישראל (פסק דין ערוצי זהב, בעמ' 558,559).
בספרות המשפטית הובעו דעות מנוגדות בשאלת היקף הזכויות המקפל בתוכו רישיון שימוש בזכות היוצרים. יש הגורסים כי לתובע זכות לתבוע מבלי שצירף את בעליה החוקיים של הזכות (ראה, למשל, מאמר של עופר נעמת "מניעת יבוא מקביל באמצעות דיני זכות יוצרים", הפרקליט מ' (תשנ"א-תשנ"ג) 125, בעמ' 144). מנגד, יש הגורסים כי מבלי שצירף את בעל זכות היוצרים כצד לתביעה, לא יוכל בעל הרישיון לתבוע באופן עצמאי בגין הפרת זכות היוצרים.
הרציונל לצירוף בעל זכות היוצרים לתביעה הוא בכך, שלאחר שהדף הנתבע את תביעת בעל הרישיון, עלול הוא להיות חשוף - פעם נוספת - לתביעה מצד בעלי הזכות (פסק דין ערוצי זהב, בעמ' 557).
טעם נוסף לפיו יידרש בעל הרישיון לצרף את בעל הזכות, הינו לשונו של סעיף 5(3) לחוק הקובע כי "מקבל ההעברה זכאי לכל זכות הכלולה בזכות היוצרים" - היינו מקבל ההעברה ולא בעל הרישיון.
ויודגש כי אין חולק שלבעל רישיון, אשר נרכש בתמורה, הזכות לתבוע בגין הפרת זכות יוצרים באם צירף את בעליה החוקיים של הזכות כצד לתביעתו.
במקרה דנן התובע לא צירף לתביעתו את בעליה החוקיים של הזכות.
בתא (ת"א) 1506/03 שווילי נ' וש טלקנל בע"מ – ערוץ "ישראל פלוס" ( טרם פורסם; להלן: "פסק דין טלקנל"), שדן בעניינו של התובע, קבע השופט זפט כדלקמן:

"המחוקק הבחין היטב בין העברת זכות היוצרים ובין מתן רשיון שימוש. על העברת זכות היוצרים חל סעיף 5(3), המורה כי הנעבר זוכה בכל זכות הכלולה בזכות היוצרים, כלומר הופך להיות בעל הזכות.
לא כך בעל הרשיון, שאינו הופך להיות בעל הזכות, אלא בעל זכות שימוש בלבד, כשהזכות עצמה לא עברה לבעלותו. הרשיון מעניק לבעליו הגנה כנגד תביעת בעל זכות היוצרים. הרשיון אינו מעניק לבעליו את הזכות לעמוד על משמר זכויותיו של בעל זכות היוצרים ולתבוע את עלבונו מידי מפרי זכותו.
אכן, למקבלי רשיון שימוש עשוי להיות אינטרס מסחרי בדחיקת רגלי מתחרים הפועלים תוך הפרת זכות היוצרים, אולם אינטרס זה כשלעצמו לא די בו כדי להעמיד להם עילת תביעה כנגד מפרי זכות היוצרים.
כך הדבר מקום שבעל זכות היוצרים אדיש להפרת זכותו, קל וחומר מקום שבעל זכות היוצרים מאשר פוזיטיבית את השימוש בזכותו על ידי מי שבעל הרישיון מבקש למנוע את שימושו בזכות".

מפסק דין טלנקל עולה כי אף שלמקבלי רישיון שימוש יש אינטרס כלכלי בדחיקת מתחרים הפועלים בתחומם תוך הפרת זכות יוצרים, אין עומדת להם עילת תביעה כנגד אותם מפרי הזכויות.

לטענת הנתבעות, ההסכמים שנכרתו בין סרטי שובל לחברות הזרות, לגבי 32 הסרטים הזרים, אינם מעניקים לתובע זכות יוצרים, אלא זכויות הפצה גרידא וגם הן לא כולן בלעדיות (סע' 1 לסיכומי הנתבעות).

קבילות מסמך כראיה

להוכחת הבעלות בזכות היוצרים צירף התובע מסמכים אותם הוציאו - לטענתו - בעלות זכויות היוצרים בסרטים בחו"ל (להלן: "המסמכים", נספח א' לכתב התביעה ונספחים A-K לכתב התשובה). המסמכים מעידים, לטענתו, על זכותו לתבוע בגין הפרת הזכות. לטענת הנתבעות המסמכים לא הוגשו בהתאם לדיני הראיות ועל כן אינם קבילים.

כלל הוא בדיני הראיות כי צד המבקש להגיש מסמך כראיה חייב להוכיח את אמיתותו ובעיקר את אמיתות תוכנו באמצעות יוצר המסמך, אלא אם כן הצד שכנגד אינו חולק על המסמך ותוכנו (א. הרנון, דיני ראיות (תשל"ד, חלק א') בע"מ 143).

כאשר עסקינן בקבילות מסמך כראיה קיימים שלושה מישורים: הראשון, מישור הקבילות הפורמלית של המסמך, דהיינו הוכחת עצם קיומו של המסמך, בדרך של הגשתו לבית המשפט במהלך עדותו של העד המחזיק בו.

המישור השני הוא אותנטיות המסמך: להוכיח באמצעות עד שהמסמך אכן נערך כפי שהוא נחזה על פניו. הכוונה היא לעד אשר יכול לאמת את המסמך, כגון עורך המסמך או מי שהיה עד לעריכתו.

לעניין שני מישורים אלו כתב המלומד א. הרנון כי:

"מסמך שאיננו מסמך ציבורי מוגש לבית המשפט באמצעות עד היכול לאמת את המסמך בשבועתו, כגון אדם שחיבר את המסמך, שחתם עליו, שקיבל אותו או שהחזיקו תחת משמרתו".

(א. הרנון דיני ראיות (תשל"ד, חלק א') בעמ' 144)

(ראה ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221 - (להלן: "פרשת דמיאניוק", בעמ' 297,298 ).

עוד נפסק בפרשת דמיאניוק כי:

"המישור השלישי הוא מישור תוכנו של המסמך, או מישור הקבילות המהותית, המותנה בכך שהתקיימו תחילה שני המישורים הראשונים שדובר בהם. כאן השאלה היא אם וכיצד יש בידי בית המשפט לראות את המסמך, כראיה לתוכנו, שהרי תוכנו של המסמך, כשלעצמו, הינו בגדר עדות שמיעה ..." (פרשת דמיאניוק, בעמ' 298 ).

בענייננו, אין עסקינן בתעודות ציבוריות אלא במכתבים שונים ואין בהגשתם באמצעות התובע כדי להוות ראיה לאמיתות תוכנם. לא הוכח כי נציגיהם הפורמליים של החברות השונות, בעלות זכות היוצרים, הם שחתומים על המסמכים. התובע לא הביא תימוכין כלשהם להראות כי מי שחתום על המסמך הינו נציג פורמלי של החברות, ולמעט כיתוב שמן של החברות בלוגו על גבי המסמכים, המרמזים על כך שהמסמכים הוצאו על ידן, לא הביא התובע עדים מטעמן של החברות אשר יוכלו להעיד על אמיתות תוכנם של המסמכים.

גם בהנחה שהתובע קיבל את המסמכים בעצמו ועל כן אולי עבר את שני המישורים הראשונים, לא צלחה דרכו להוכיח כי תוכן המסמכים אינו בגדר עדות מפי השמועה. היה על התובע להעיד אחד מנציגיה הפורמליים של כל חברה בעלת זכות היוצרים בסרטים השונים אשר יאמת את תוכן המסמך הרלוונטי ולהוכיח כי אכן היא הבעלים בזכות היוצרים ביצירה הנדונה, והיא שהעניקה לתובע את הזכות לתבוע בשמה בגין הפרת זכות היוצרים. משלא עשה כן התובע, הרי שלא הוכחו אמיתות תוכנם של המסמכים.

זכויותיו של התובע בסרטים

בפתח הדברים יצוין כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת הבעלות בזכות היוצרים (למעט לגבי הסרטים שהופקו על ידו) או זכות ההפצה בסרטים. עמדתי לעיל על חשיבותה של הוכחת הבעלות בזכות היוצרים. ראינו כי חוק זכות יוצרים מאפשר לבעל זכות יוצרים ביצירה להעביר זכותו, כולה או מקצתה, ולהעניק טובת הנאה בזכות על ידי מתן רישיון (סעיף 5(2) לחוק).

במקרה שבו הבעלות בזכות היוצרים שנויה במחלוקת, כפי שבדנן (למעט הסרטים שהופקו על ידי התובע), יהא על התובע להציג בפני בית המשפט תשתית ראייתית נאותה להוכחת זכות היוצרים או העברתה אליו, ואם לא יעשה כן תביעתו עלולה להדחות (ראה טוני גרינמן, זכויות יוצרים (2003) בעמ' 344). על הטוען לבעלות בזכות יוצרים מכוח העברה להציג את שרשרת ההעברות המלאה דרכה עברה אליו הזכות. אין די בהצגת החוליה האחרונה בלבד בשרשרת העברות. לעניין זה יפים דבריה של המלומדת ש. פרזנטי:

"כאשר התובע אינו היוצר עליו לציין את המקור לזכותו כבר בכתב התביעה. הסכם העברת בעלות בזכות יוצרים הוא מסמך מהותי, שיש לצרף לכתב התביעה. כל תביעה על הפרת זכות יוצרים מבוססת על זכות הבעלות. ללא הצגת זכות הבעלות אין לתובע עילת תביעה כלל וניתן לבקש דחיית התביעה על הסף...
אם זכות התובע מקורה בשרשרת העברות די לדעתי, לצרף לכתב התביעה את החוליה האחרונה בשרשרת, שמראה כי, התובע קבל את זכות היוצרים בהעברה. אם יחלוק הנתבע בכתב הגנתו על זכות הבעלות של התובע, יהיה על התובע להציג בבית המשפט את כל שרשרת ההעברות".

(שרה פרזנטי, דיני זכויות יוצרים (2000, כרך ג') בעמ' 604; ההדגשה שלי - ש.א)

(ראה בעניין זה גם טוני גרינמן, זכויות יוצרים (2003) בעמ' 342).

בענינינו, כאמור, חלקו הנתבעות בכתב הגנתן על בעלות התובע בזכות היוצרים בסרטים, ומכאן שעליו להציג בפני בית המשפט את כל שרשרת ההעברות.

ומהכלל אל הפרט;

סרטים א' - י"ב לכתב התביעה

התובע טוען כי חברת TOHO INTERNATIONAL CO. LTD (להלן: " INTERNATIONAL TOHO"), היא בעלת זכות היוצרים בסרטים א'-י"ב לכתב התביעה (להלן: "סרטים א'-י"ב") והיא שהעבירה אליו את זכות היוצרים, לרבות זכות הפצה בלעדית בסרטים אלה בתחום בישראל. כתימוכין לטענתו הציג התובע חוזה, אשר נכרת בין סרטי שובל לבין חברת INTERNATIONAL TOHO ביום 12.11.02 (ראה נספח א/1 לכתב התביעה; להלן: "החוזה הראשון") וכן מסמך של חברת INTERNATIONAL TOHO מיום 22.9.03 (נספח א' לכתב התביעה), אשר מעידים, לטענתו, על כך שזכות היוצרים וזכות ההפצה הבלעדית בסרטים א'-י"ב בישראל הועברו אליו.

התובע לא השכיל להוכיח כי הינו בעל זכות היוצרים בסרטים א' - י"ב ואנמק:

המסמך, נספח א' לכתב התביעה, הינו מכתב של TOHO INTERNATIONAL CO. , LTD בו נכתב, בין היתר, כי TOHO CO., LTD היא המפיקה ובעלת זכויות היוצרים בסרטים.

עוד נכתב במסמך:
"Toho International Co., Ltd ("Toho Int'l"), Toho's 100% subsidiary company, has been handling the international distribution of the Pictures outside Japan, including in Israel, on behalf of Toho".

מסמך זה לא הוגש באמצעות עורכו. התובע לא העיד נציג מוסמך מטעם חברת TOHO שיאשר את אמיתות תוכנו של המסמך, או שיחקר בדבר ההרשאה, לה טוען התובע, לתבוע בגין זכויות היוצרים בסרטים א'-י"ב בישראל.

יתר על כן, התובע לא הוכיח כי Akira Kurosawa (להלן: "Kurosawa"), היוצר של סרטים א'-י"ב, העביר בעלותו בזכות היוצרים לחברת TOHO.

על מנת להוכיח בעלותה של חברת TOHO בזכות יוצרים בסרטים א'-י"ב צירף התובע תמונות מפתיח חלק מהסרטים (ראה נספחים O-R לכתב התשובה) ששם מופיע שמה של CO .LTD TOHO ולאTOHO INTERNATIONAL . כן צירף התובע צילום עטיפות קלטות ותקליטורי הוידאו וה-DVD של סרטים א'-ה', ז'-י"ב שגם שם מופיע שמה של חברת CO.LTD TOHO לצד הסימן © (נספחים S11 - S7 , S5 - S1 ; על גבי נספח S11 מופיע CO.LTD TOHO) וצילומי מסך של סרטים ו', ז', י', י"ב,ה ו- י"א (נספחים ו',ז', י"ד, י"ב לתצהיר עדות מר בנימין שווילי). החוזה עליו מסתמך התובע הוא בינו לבין TOHO INTERNATIONAL בעוד שבעל הזכות המופיע לצד הסימן © הינה CO .LTD TOHO, ולו מהטעם הזה יש לדחות את תביעת התובע בגין הסרטים א' – י"ב, שכן אין המדובר באותה אישיות משפטית. גם בהנחה שנתעלם מהשוני בשמות התאגידים הרי שהתובע אינו יכול להסתמך על החזקה הקבועה בסעיף 6(3)(א) לחוק כפי הנטען על ידו, שכן לסעיף זה אין נפקות לאור תיקון תשס"ג אשר נתקבל ביום 23.10.2002. למותר לציין כי מלבד העובדה ששמה של CO.LTD TOHO מופיע בצירוף הסימון © על גבי צילום עטיפות סרטים א'-ה', ז'-י"ב, מופיע על גבי העטיפות גם שמו של מחבר הסרט Kurosawa.

בעניין זה מציין ט. גרינמן בספרו:

"... במקרים רבים מופיע על היצירה שמו של היוצר, ובנוסף לו מופיע שמו של אחר, כגון מו"ל, כבעל זכות היוצרים, כאשר ליד שם זה מופיע גם הסימן האמור. במקרה זה, חזקת הבעלות תפעל לטובת היוצר ולא לטובת מי ששמו מופיע בצד הסימן. עם זאת, ככל שניתן להוכיח כי רישום השם ליד הסימן נעשה בידיעת היוצר או בהסכמתו, ישמש הדבר כראיה לסתירת החזקה" (טוני גרינמן, זכויות יוצרים (2003) בעמ' 343).

מכל מקום, במקרה דנן לא הוכח כי רישום השם ליד הסימן © נעשה בידיעת היוצר או בהסכמתו.

למעלה מן הנדרש יצוין שעל גבי חלק מעטיפות תקליטורי ה- DVD וקלטות הווידאו מופיע שמה של חברה נוספת בצירוף הסימון © (ראה נספח S8 לכתב התשובה, שם מופיע השם©Brandon Films, MCMLXI , להלן: "Brandon Films"). בחקירתו הנגדית נשאל על כך מר בנימין שווילי אך בתשובתו לא היה כדי להועיל לתובע:

"ש. אם אני אגיד לך שבתצלומי המסך שלכם, מופיעות לפעמים כמה חברות ואיך אני יכולה לדעת מי מבין כולם היא בעלת זכויות היוצרים.
ת. החברה שאתן רכשתם ממנה, היא לא בעלת זכויות היוצרים. כל המפיקים הם בעלי זכויות היוצרים. טוהו- שהיא חברה גדולה ביפן מתחייבת שהיא בעלת זכויות היוצרים אז היא בעלת הזכויות.
ש. מפנה לנספח S8 לכתב התשובה. אני רואה שיש את השם טוהו על זכויות היוצרים וגם שם נוסף. מטעם מי אתה נמצא ותובע את הפרת זכויות יוצרים.
ת. טוהו. לברנדון פילמס יש זכויות יוצרים במדינה שבה נקנה הסרט.
ש. איך אני יכולה לדעת שטוהו היא היחידה בעלת זכויות היוצרים.
ת. טוהו מופיעה גם בפתיח הסרט. ברנדון לא מופיעה.
ש. אם אומר לך שמופיע גם מפיק נוסף בפתיח לסרט.
ת. יש מקרים שקנינו מבעל זכויות היוצרים ויש כאלה שקנינו ממי שמייצג אותו" (עמ' 8-9 לפרוטוקול).

לא ברור מדוע יש להעדיף את TOHO על פני Brandon Films שלגבי שתיהן מופיע השם בצירוף הסימון ©.

התובע ביקש להציג ראיה נוספת שיש בה, לטענתו, כדי להסיר את הספק בדבר זכויותיה של TOHO. הראיה הנוספת היא צילום מארז של שלושה מסרטי kurosawa שעל גבי הצילום מופיעים בצירוף הסימון © שמות החברות TOHO CO. LTD וסרטי שובל, אולם בראיה זו אין די מהנימוקים כדלקמן:

כאמור, בהתאם לחוק זכות יוצרים, הבעלים הראשון של זכות יוצרים הינו יוצר היצירה. יוצר היצירה הינו Kurosawa ואילו על החוזה הראשון חתומה חברת TOHO. התובע טוען כי TOHO בעלת זכות היוצרים. גם בנימין שווילי בנו של התובע, העיד בחקירתו הנגדית כי הבעלות בזכות היוצרים נתונה ל TOHO:

"ש. אתה מסכים איתי שלבמאי היו זכויות יוצרים.
ת. בדרך כלל זה של המפיק.
ש. תראה לי איך המפיק העביר את זכויות היוצרים לטוהו.
ת. טוהו היא המפיקה. כתוב על כל פתיחי הסרטים טוהו או בסגרים של הסרט. גם על העטיפות של הווידאו או הדי.וי.די".
(עמ' 8 לפרוטוקול)

לצורך ביסוס תביעתו היה על התובע להניח תשתית ראייתית מלאה בדבר בעלותו בזכות היוצרים בסרטים א'-י"ב. התובע לא הוכיח כי Kurosawaהעביר את בעלותו בזכות היוצרים לTOHO או לישות משפטית אחרת וזו העבירה לTOHO. לא הוכח כי TOHO אינה אלא מפיצה. גם בחקירתו הנגדית העיד מר בנימין שווילי כי ישנם מקרים בהם נרכשו זכויות לא רק מבעלי זכות היוצרים:

"יש מקרים שקנינו מבעל זכויות היוצרים ויש כאלה שקנינו ממי שמייצג אותו".

(עמ' 9 לפרוטוקול)

הואיל והנתבעות חולקות על הבעלות בזכות היוצרים, הן של התובע והן של TOHO היה על התובע להציג לבית המשפט את כל שרשרת העברת הזכויות בסרטים א'-י"ב - ולהראות כיצד עברה זכות הבעלות, אם בכלל, מהיוצר Kurosawaלחברת TOHO ואז לתובע.

התובע לא הוכיח את אמיתותו של המסמך - נספח א' לכתב התביעה, ומכאן שיש לדחות את תביעתו של התובע להפרת זכויות יוצרים בסרטים א' - י"ב.

ראה בעניין זה ת"א (י-ם) 354/93 הד ארצי (1973) בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 96(1), 1440 (להלן: "פסק דין הד ארצי").

למעלה מן הצורך יצוין, כי גם אם היה התובע מוכיח את שרשרת העברת הזכויות בסרטים א'-י"ב, נראה כי הוא אינו הבעלים של זכות היוצרים, אלא בעל זכות הפצה בהתאם לתנאים המפורטים בחוזה הראשון, ומכאן שאין עומדת לו עילת התביעה כנגד מפרי זכויות (פסק דין טלקנל).

סעיף 6 לחוזה הראשון קובע לאמר:

"...Licensee shall have the right, at Licensee's own expense, to translate or subtitle the Pictures in the Hebrew, Russian and English languages only (the" Licensed Language Version"); provided, however, that Licensee shall insert English and/or Russian subtitles together with Hebrew subtitles at any time, and shall never release Pictures only with Russian or English subtitles, and that the copyright in and to any such Licensed Language Version shall remain with Licensor at all times and that Licensor shall have the right to use such Licensed Language Version in any medium, throughout the universe, in perpetuity without any compensation paid or payable to Licensee or any third party..."
(ההדגשה שלי – ש.א.)

בהסתמך על סעיף זה, טוענות הנתבעות כי זכות התובע מוגבלת לעותקים המתורגמים לשפה האנגלית ו/או הרוסית בצירוף תרגום לשפה העברית וכי נאסר על התובע בהתאם לסעיף זה, להפיץ עותקים המתורגמים לשפה הרוסית או האנגלית בלבד ללא צירוף של תרגום לשפה העברית.

הואיל והתובע אינו חולק על טענת הנתבעות כי העותקים המצויים בספריותיהן מתורגמים לשפה האנגלית בלבד, למעט הסרט IKIRU (להלן: "IKIRU" - סרט י' בכתב התביעה) הרי שגם אם התובע היה מוכיח את שרשרת העברת הזכויות, לא היה בפעולת הנתבעות משום הפרת זכות ההפצה שהוענקה לתובע על ידי TOHO באותם סרטים בהתאם לחוזה הראשון. אולם, מכל מקום, לא הוכחה אותה שרשרת העברת הזכויות, וההתייחסות לטיעון זה היא למעלה מן הנדרש.

הנתבעות טוענות כי הן מפיצות את הסרטים עוד לפני שהתובע רכש בהם זכויות. בעניין זה יצוין כי בהתאם לסעיף 17 לחוזה הרכישה הראשון התובע היה ער לעובדה כי עותקים מסרטים א'-י"ב כבר הופצו על ידי אחרים בתחום ישראל.

Rated X- סרט י"ג לכתב התביעה

התובע ביקש להסתמך על חוזה נושא תאריך 26.9.00 אשר נכרת בין סרטי שובל לבין חברה בשם FINTAGE MAGYAR KFT (להלן: "FINTAGE ") (ראה נספח ב' לכתב התביעה; להלן: "החוזה השני"), והמקנה לסרטי שובל, בין היתר, זכויות בסרט Rated X, כמפורט בחוזה.

כמו כן, הציג התובע מסמך, שכותרתו "DECLARATION" (נספח A לכתב התשובה) מיום 29.2.04 של חברת REGENT ENTERTAINMENT INTERNATIONAL INC. (להלן: "REGENT") שבו מצהירה חברת REGENT כי הוענקו לסרטי שובל, דרך הסוכן חברת FINTAGE, זכויות בסרט בישראל בוידיאו וב - DVD בהתאם לחוזה השני. כמו כן, הוסמכה סרטי שובל לתבוע בגין הפרת זכות יוצרים בסרט Rated X בישראל. יצוין כי נציג חברת REGENT לא זומן לעדות מטעם התובע ולא הוכחה אמיתות תוכנו של המסמך.

התובע הציג צילום פרוספקט של הסרט (נספחים ב/1 ו-ב/2 לתצהיר עדותו הראשית של מר בנימין שווילי) על גביו מופיע שמה של חברת REGENT , ומבקש להסתמך על החזקות שבסעיף 9 לפקודה.

כמו כן, בחקירתו הנגדית העיד מר בנימין שווילי כי REGENT היא בעלת זכות היוצרים בסרט Rated X :
"ש. מפנה לנספח ב' 1 לתצהירך. מפנה לתצהירך אתם טוענים שבעלי זכויות היוצרים הוא רייגינט. אני מציגה לך קלטת שרשום שהזכויות שמורות לשואו טיים. בספריה של הנתבעות יש עותק שרשום בו שכל הזכויות שמורות לשואו טיים.
ת. זה זכויות הפצה בארה"ב.
ש. הטענה שלך היא שרייגינט היא בעלת זכויות היוצרים.
ת. נכון.
ש. אני אומרת לך שהעותק של הספריה הוא עותק שמופיע עליו סימן של זכויות יוצרים של שואו טיים ולא של רייגינט.
ת. בארה"ב".
(עמ' 9 לפרוטוקול)

יצוין כי REGENT איננה חתומה על חוזה הרכישה השני. במקרה זה היה על התובע להראות את שרשרת העברת הזכויות המלאה - ובין היתר, הכיצד והאם הועברה הזכות מחברת REGENT לחברת FINTAGE. משלא עשה כן, ומשחלקו הנתבעות על הבעלות בזכות היוצרים, אין לי אלא לדחות את תביעתו של התובע באשר לסרט י"ג לכתב התביעה.

Full Contact- סרט י"ד לכתב התביעה

להוכחת זכויותיו בסרט Full Contact הציג התובע חוזה (נספח ג' לכתב התביעה) שנחתם ביום 13.9.02 בין סרטי שובל לבין חברתDEVELOPMENT CO. LTD MEI AH (להלן: "DEVELOPMENT MEI AH" ו - "החוזה השלישי").
בנוסף, הציג התובע מסמך מיום 3.3.04 (נספח B לכתב התשובה), על נייר מכתבים של חברת MEI AH ,ENTERTAINMENT GROUP LTD, שעליו נחזית חתימת חברת MEI AH DEVELOPMENT , המסמיך את סרטי שובל לנקוט בפעולות משפטיות כנגד מפרי זכות היוצרים. גם מכתב זה אין בו כדי לחזק טענתו של התובע בדבר הבעלות בזכות, שכן לא הוכחה אמיתות תוכנו של המסמך.

כמו כן, צורף לתצהירו של מר בנימין שוילי (כנספח י') צילום מסך של הסרט, בו מופיע שם החברה MEI AH LASER DISC CO., LTD, ללא שם הסרט.

בהנחה ואכן היה מצליח להוכיח כי זכויות כלשהן הוענקו לו על ידי הבעלים בזכות היוצרים, הרי שסעיף 5 לחוזה השלישי מסייג את זכויותיו של התובע, לגרסה:

Original Cantonese language with Hebrew subtitles only".”

הואיל והתובע לא חלק על כך שהנתבעות מחזיקות בספרייתן עותק המתורגם לשפה האנגלית בלבד לא הוכיח התובע לא רק את הבעלות בזכות היוצרים אלא לא הוכיח כי הנתבעות הפרו את זכותו.

God of Gamblers – סרט ט"ו לכתב התביעה

התובע הציג חוזה שנחתם ביום 30.10.2000 (נספח ד' לכתב התביעה) בין סרטי שובל לבין חברת Golden Harvest Entertainment Co. Ltd (להלן: "חברת Golden " ו- "החוזה הרביעי").

התובע הציג מסמך של חברתKOTEWALL LIMITED מיום 9.3.04 (נספח 1C לכתב התשובה) בו נכתב כי חברת GOLDEN MOVIES INTERNATIONAL LIMITED, ולא Golden Harvest Entertainment Co.Ltd , הינה המפיצה הבלעדית של הסרט בעולם, לרבות בישראל.
במסמך זה נכתב כי הוענקה לסרטי שובל הזכות לנקוט בצעדים משפטיים הכרחיים כדי להגן על הזכויות בישראל.

גם לגבי סרט זה, לא העיד התובע נציג פורמאלי מטעמן של חברת KOTEWALL וחברת Golden על מנת שיאמתו את תוכנו של מסמך זה.

אני קובעת – אם כן - כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את הבעלות בזכות היוצרים או בזכות ההפצה בסרט ט"ו.

למותר לציין כי מהחוזה הרביעי ניתן ללמוד שלתובע זכויות הפצה כלשהן בסרט בשפת המקור, בצירוף תרגום לשפה העברית. הואיל ולא חלק התובע על טענת הנתבעות לפיה העותקים המצויים בספרייתן הינם בשפת המקור בלבד ללא תרגום לשפה העברית, הרי שגם מטעם זה אין עומדת לתובע עילת תביעה.

God of gamblers return - סרט ט"ז לכתב התביעה

לשם הוכחת זכויותיו בסרט God of gamblers return צירף התובע מסמך נושא תאריך 9.3.04 (נספח 2C לכתב התשובה). במסמך מתוארת השתלשלות העניינים כדלקמן: MOVIE PRODUCTION
S’WIN (להלן: "WINS") בעלת זכויות היוצרים בסרט, העבירה לחברת DOOTSON INVESTMENT CORPORATION (להלן: "DOOTSON") זכויות הפצה בלעדיות בסרט מכוח הסכם מיום 1.6.91. חברת DOOTSON מאשרת שהיא מינתה את חברת GOLDEN MOVIES INTERNATIONAL LIMITED" (להלן: "GMIL") למפיצה בלעדית של הסרט בעולם, לרבות בישראל.

התובע הציג חוזה שנחתם ביום 11.5.01 בין סרטי שובל לבין חברת GMIL (להלן: "החוזה החמישי"- נספח ה' לכתב התביעה).

במסמך נכתב כי סרטי שובל הוסמכה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד מפר הזכויות בסרט. ברם גם אמיתותו של מסמך זה לא הוכחה. עורכי המסמך לא העידו בתיק זה, וכן על המסמך (נספח C2 ) נחזית חתימתן של DOOTSON ו- GMIL וללא חתימתה של WINS, שנטען כי היא בעלת זכויות היוצרים בסרט.

יתרה מכך, על פי החוזה החמישי, זכויותיו של התובע לעותקים בשפת המקור בצירוף כתוביות לשפה העברית:
"Original Chinese Cantonese language version with Hebraic subtitles only”

הואיל ולא חלק התובע על טענתן של הנתבעות לפיה העותקים המצויים בספרייתן מתורגמים לשפה האנגלית בלבד, לא הוכיח התובע כי הופרה זכותו. בנוסף, התובע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הראה את כל שרשרת העברת הזכויות.

God of Gamblers 3 – סרט י"ז לכתב התביעה

התובע צירף מסמך (נספח 3C לכתב התשובה) לשם הוכחת זכויותיו בסרט God of Gamblers 3 והסמכתו לתבוע בגין הפרת זכות בסרט. גם מסמך זה לא הוגש באמצעות עורכו, ונציג חברת GMIL לא העיד בתיק.

התובע הציג חוזה שנחתם ביום 27.11.01 בין סרטי שובל לבין חברת GMIL (להלן: "החוזה השישי"- נספח ו' לכתב התביעה), על פיו ניתנה לסרטי שובל הזכות הבלעדית להפיץ את הסרט בפורמטים, שנקבעו בחוזה, בישראל.

על פי החוזה השישי, ניתנו לסרטי שובל זכויות הפצה לסרט בפורמטים הקבועים בחוזה, בגרסה עם דיבוב בשפה האנגלית וכתוביות תרגום לשפה העברית בלבד. העותקים המצויים בספרית הנתבעות עם כתוביות בשפה האנגלית בלבד ועל כן לתובע לא עומדת עילת תביעה.

כמו כן, צירף התובע (נספח י"א לתצהיר מר בנימין שווילי) צילום אשר נטען כי הוא צילום מסך של הסרט God of Gamblers 3 בו מופיע שם החברה GOLDEN HARVEST, ולא GOLDEN MOVIES, עובדה המעוררת ספק אשר לזהותו של בעל זכות היוצרים בסרט.

Cinema Paradiso- סרט י"ח לכתב התביעה

ביום 1.3.03 נחתם חוזה בין סרטי שובל לבין חברתCristaldifilm (להלן: "החוזה השביעי"; נספח ז' לכתב התביעה). יצוין כי בעותק החוזה שצורף חסרה חתימתה של סרטי שובל על גבי החוזה.
לטענת מר בנימין שווילי Franco Cristaldi הינו הבעלים של החברה שהקנתה לתובע את זכות היוצרים ושמו מופיע לטענתו על גבי צילום מסך הפתיחה של הסרט שצורף לתצהיר עדותו הראשית (נספחים ה/1 ו- ה/2). טענה זו לא הוכחה להנחת דעתי.

להוכחת הבעלות בזכות היוצרים לא צרף התובע צילום עטיפות קלטת הוידאו או תקליטור ה - DVD של סרט זה, אולם לכתב תביעתו צרף צילומי עטיפות קלטות ותקליטורים אשר לטענתו מצויים בספריית הנתבעות ומהווים עותקים מפרים (להלן: "עטיפות הסרטים", נספחים נ'-פ"ג לכתב התביעה).

על גבי עטיפת הסרט Cinema Paradiso (נספח ס"ז לכתב התביעה) מופיע שמו של היוצר Giuseppe Tornatore. על גבי עטיפת הסרט מצוין:

“Written and Director by Giuseppe Tornatore “

כאמור, חוק זכות יוצרים קובע כי יוצר היצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה.

התובע הציג מסמך (נספח D לכתב התשובה) של חברת Cristaldifilm המסמיך את סרטי שובל לנקוט בהליכים משפטיים כנגד מפרי זכות היוצרים בישראל. לא הוכחה אמיתות תוכנו של מסמך זה.
גם במקרה דנן לא הציג התובע את שרשרת ההעברות המלאה בזכות היוצרים מיוצר היצירה, Giuseppe Tornatore לחברתCristaldifilm אשר חתומה על החוזה השביעי לפיו הזכויות אותן רכשה סרטי שובל הן " All rights" בישראל. משלא הניח התובע תשתית ראייתית איתנה אשר לזכויות להן הוא טוען, אין לקבל את תביעתו לגבי סרט זה.

La verite si je mens 2- סרט י"ט לכתב התביעה

התובע צירף מסמך (נספח E לכתב התשובה) שבו נכתב כי VERTIGO PRODUCTIONS (להלן:
"VERTIGO") הינה בעלת זכויות היוצרים בסרט, וכי היא העניקה לחברתM6 DROITS AUDIOVISUELS (להלן: "M6") זכויות הפצה בלעדיות (בקולנוע, DVD או וידאו וטלוויזיה), בין היתר, בישראל. על גבי המסמך (נספח E ) נחזית חתימת VERTIGO ו - 6M , ונכתב בו כי סרטי שובל מוסמכת לנקוט בהליכים משפטיים כדי לעצור הפרת זכויות יוצרים של הסרט בישראל.
לא הוכחה אמיתות תוכנו של מסמך זה. גם אם לשיטתו של התובע VERTIGO היא בעלת זכויות היוצרים, לא הוכח שהעבירה זכויות ל- 6 M .

M6 העניקה זכויות בסרט לסרטי שובל מכוח חוזה מיום 1.2.02 (נספח ח' לכתב התביעה; להלן: "החוזה השמיני").

מר בנימין שווילי צירף לתצהירו צילומים שלטענתו הינם צילומי מסך של הסרט (ראה נספחים ט"ז 1 ו- ט"ז 2). בנספח ט"ז 1 מופיע שם חברת VERTIGO ובנספח ט"ז 2 מופיע , בין היתר, השם VERTIGO לצד הסימן ©.

יתרה מכך, מעיון בחוזה השמיני עולה כי עסקינן בזכויות בעותקים המתורגמים והמדובבים לשפה העברית. התובע לא חלק על טענת הנתבעות לפיה העותקים המצויים בספרייתן הינם בשפה הצרפתית בצרוף תרגום לשפה האנגלית.

סרטים כ'-כ"ז לכתב התביעה

התובע צירף מסמך (נספח F+G לכתב תשובתו) שבו נכתב כי חברת RAI TRADE (להלן: "RAI") הינה בעלת זכויות ההפצה הבלעדיות בעולם של סרטים כ'-כ"ז לכתב התביעה.

התובע מפנה לחוזה (נספח ט' לכתב התביעה) אשר נחתם בין סרטי שובל לבין חברת RAI לגבי סרטים אלו (להלן: "החוזה התשיעי"). במקרה דנן התובע אינו טוען כי הזכות הועברה אליו מהבעלים המקורי - היוצר- אלא מחברת RAI. גם מהמסמך (נספח G + F ) שאמיתותו לא הוכחה, עולה שחברת RAI הינה בעלת זכויות הפצה.

התובע צירף לכתב תביעתו צילומי עטיפות סרטים כ'-כ"ז המצויים אצל הנתבעות (נספחים ס"ט-ע"ה2 לכתב התביעה). על גבי צילומי עטיפות חלק מהסרטים ניתן למצוא את שמות יוצרי הסרטים כ'-כ"ז. שמות יוצרי הסרטים כ-כ"ז מצוינים אף במסמך שהוגש (נספח F+C לכתב התשובה). על התובע היה להוכיח את שרשרת ההעברות המלאה דרכה עברה אליו הזכות. משלא עשה כן אין לקבל את תביעתו באשר לסרטים כ'- כ"ז. גם צילומי מסך (נספחים י"ח – כ') לתצהיר מר בנימין שווילי שבהם מופיע שם חברתRAI-RADIOTELEVISION ITALIANA לא יועילו לתובע.

סרטים כ"ח-כ"ט לכתב התביעה

התובע צירף מסמך (נספח H לכתב התשובה) של חברת INTRA MOVIES , המסמיך את סרטי שובל לנקוט בפעולות משפטיות בשל הפרת זכויות יוצרים של הסרטים כ"ח – כ"ט בישראל. במסמך נכתב כי INTRA MOVIES היא בעלת זכות ההפצה הבלעדית של הסרטים הנ"ל, ומכאן שאף מסמך ההסמכה אינו מבעל זכות היוצרים. מכל מקום, המסמך לא הוגש באמצעות עורכו ולא הוכחה אמיתותו.
התובע הציג חוזה אשר נחתם עם חברת INTRA FILMS (נספח י' לכתב התביעה) להלן: ("החוזה העשירי"). לטענת התובע בעלת הזכות היא חברת INTRA FILMS ממנה רכש זכויות על פי הוראות החוזה העשירי.
התובע צירף לכתב תביעתו (נספח ע"ו) צילום עטיפת סרט כ"ח המצוי בספריית הנתבעות. על גבי צילום עטיפה זו מופיע שמו של יוצר סרט כ"ח- Federico Fellini.

לגבי סרט כ"ט, התובע צירף צילום של תקליטור ה DVD (נספח ע"ז לכתב התביעה) אך לא את העטיפה החיצונית של הסרט. על גבי התקליטור מופיע שמן של שתי חברות לצד הסימון ©. אף לא אחת מהחברות היא זו שחתומה על הסכם העשירי. גם מצילום תקליטור ה DVD עולה שיוצר הסרט הוא Federico Fellini.
הואיל ושמו של התובע אינו מופיע על גבי שתי היצירות דלעיל עליו להוכיח כי הזכות הועברה אליו כדין. הואיל והזכות לה טוען התובע שנויה במחלוקת היה עליו להניח תשתית ראייתית איתנה בדבר הבעלות בזכות. התובע לא הציג לבית המשפט את שרשרת ההעברות המלאה דרכה עברה אליו הזכות לה הוא טוען, ועל כן לא הוכיח עילת תביעתו אף לגבי סרטים כ"ח – כ"ט.

Witness in the war zone- סרט ל' לכתב התביעה ו- Six ways to Sunday- סרט ל"א לכתב התביעה

התובע צירף לכתב תביעתו (נספח י"א) חוזה בין IFM FILM ASSOCIATES INC לבין סרטי שובל לגבי סרט ל'. בנוסף צירף התובע מסמך (נספח I לכתב התשובה) של חברת IFM WORLD RELEASING INC. בו נכתב כי חברה זו הינה בעלת זכויות היוצרים של סרט ל' וכי היא מסמיכה את סרטי שובל לנקוט בהליכים משפטים כנגד הפרת זכויות היוצרים בסרט בישראל. מסמך זה לא הוגש באמצעות עורכו. הוצג צילום פרוספקט הסרט ל' (נספח א' לתצהיר מר בנימין שווילי).

לגבי הסרט ל"א, הציג התובע מסמך (נספח J לכתב התשובה) של חברת AMAZING MOVIES (להלן: AMAZING), המסמיך את סרטי שובל לנקוט בהליכים משפטים כנגד מפרי זכויות יוצרים בישראל. גם מסמך זה לא הוגש באמצעות עורכו. כמו כן צורף הסכם בין חברתAMAZING לבין סרטי שובל מיום 10.5.01 (נספח י"ב לכתב התביעה).
לא הוכחה אמיתות תוכנו של מסמך (נספח J), ובין היתר, לא הוכח ש AMAZING היא בעלת הזכויות בסרט ל"א.

גם אם לתובע זכות הפצה בסרטים אלו, הרי שלפי פסק דין טלקנל אין לו עילת תביעה כנגד מפרי הזכות.
מהטעמים המפורטים לעיל, לא השכיל התובע להוכיח את תביעתו לגבי סרטים ל' ו – ל"א.

The Tree of Wooden Clogs- סרט ל"ב לכתב התביעה

גם במקרה דנן לא הציג התובע תשתית ראייתית מתאימה לכך שהזכויות להן הוא טוען הועברו אליו כדין. על גבי עטיפת תקליטור הסרט The Tree of Wooden Clogs מופיע שמו של היוצר Ermanno Olmi (נספח פ' לכתב התביעה), התובע לא הצליח להוכיח כי הזכות לה הוא טוען עברה אליו כדין מהיוצר - הבעלים המקורי. על החוזה (נספח י"ג לכתב התביעה) מיום 17.3.03 אליו הפנה התובע חתומה חברה ( ISTITUTO LUCA SPA ) שאיננה הבעלים המקוריים בזכות, אם בכלל, משלא הציג התובע את שרשרת ההעברות דרכה עברה אליו הזכות לה הוא טוען לא עומדת לו עילת תביעה. גם המסמך של ISTITUTO LUCE מיום 3.3.01 (נספח K לכתב התשובה), שלא הוכחה אמיתות תוכנו, אין בו כדי להועיל לתובע.

סיכום ביניים

ניתן לסכם ולומר, שטענת התובע כי הוא בעל זכות היוצרים בסרטים א' – ל"ב לא הוכחה.
התובע לא הוכיח את שרשרת העברת הזכויות המלאה מיוצר היצירה אליו. התובע לא הוכיח כי החברות הזרות שחתמו עמו על ההסכמים הן בעלות הזכות המקורית או כי הזכות הועברה אליהן כדין (ראה פסק דין הד ארצי). למעלה מן הנדרש יצויין, כי מעיון בהסכמים עולה כי לתובע הוענקו באותם הסכמים - לכל היותר - זכויות הפצה בכל הסרטים או ברובם. גם אם התובע בעל זכות הפצה בסרטים, הרי שלאור פסק דין טלקנל אין לו עילת תביעה כנגד מפרי הזכות.
כדי להוכיח את זכויותיו, צירף התובע מסמכי הרשאה (נספחים K- A לכתב התשובה), אולם מסמכים אלו לא הוגשו על פי הוראות דיני הראיות ולא הוכחה אמיתות תוכנם.

מכל הטעמים דלעיל, אני קובעת כי התובע לא הוכיח את תביעתו ביחס לסרטים א' – ל"ב.

סרטים ל"ג-ל"ה

טענתו של התובע בדבר בעלותו בזכות היוצרים בסרטים ל"ג-ל"ה לא נסתרה על ידי הנתבעות (ראה גם נספחים N,M,L לכתב התשובה).

לטענתן של הנתבעות זכויות ההפצה בסרטים ל"ג-ל"ה נרכשו על ידן ממפיצים שונים (ווידאוטיב, עלית סרטים וגלובוס יונייטד). טענה זו לא הוכחה. הנתבעות לא הציגו ראיות המעידות על רכישת זכויות הפצה על ידן.
מר בנימין שווילי הצהיר כי חברת "גלובוס יונייטד" היתה מפיצת הסרט "מבצע שטריימל" בישראל משנת 1984 ועד 1989 (עמ' 20 לתצהירו). הנתבעות טוענות כי רכשו את הסרט "אריאנה" (סרט ל"ד) ביום 18.5.95 מחברת עלית סרטים. אולם, בעניין זה הצהיר מר בנימין שווילי כי חברת עלית לא היתה מוסמכת למכור לנתבעות סרט זה.

בנוסף על-פי חוזה מיום 20.4.92 (נספח א' לכתב ההגנה) בין חברת מבצע שטריימל בע"מ, חברה בשליטתו של התובע, לבין הנתבעת 1, הוקנתה לאחרונה הזכות להשאיל בספריית הוידאו ברח' שנקין 21 בתל-אביב 72 סרטים (המפורטים בנספח א' לאותו חוזה), וביניהם סרטים ל"ג – ל"ה ב – Non Thetrical. על-פי סעיף 2 לחוזה נקבע כי תקופת החוזה היא ל – 18 חודשים מיום חתימתו, או מיום אספקת הסרטים לכל המאוחר. מתצהירו של מר בנימין שווילי עולה כי לכל היותר פקעו זכויותיהן של הנתבעות מכוח חוזה זה באמצע שנת 1994.

בכתב הגנתן לא הכחישו הנתבעות כי הסרטים "אריאנה" ו – "מבצע שטריימל" מצויים בספריותיהן. לגבי הסרט "פישקה במילואים" הצהיר מר מיכאל דותן (בסעיף 50.1 לתצהירו), מנהל הנתבעות, כי סרט זה אבד וירד ממדפי הספריות לפני שנים רבות, אולם מנספח מ"ט לכתב התביעה, המפרט את היסטוריית ההשכרות של אחד ממנויי ספריית הנתבעות, עולה כי סרט זה הושכר בספריית הנתבעות ביום 26.10.03. כאשר נתבקש ליישב סתירה זו, ציין מר דותן בחקירתו כי "... כנראה היו שני עותקים ואחד רק התבלה..." (בעמ' 25 לפרוטוקול). מנספח מ"ט לכתב התביעה עולה כי גם הסרט "מבצע שטריימל" הושכר בספריית הנתבעות באוקטובר 2003.

הנתבעות אינן חולקות, אם כן, על הטענה לפיה עותקים מסרטים ל"ג-ל"ה מצויים בספרייתן, או היו מצויים בספרייתן בתקופה הרלוונטית. משכך יש לבחון האם במעשי הנתבעות יש כדי להפר את אחת מהזכויות הבלעדיות הנתונות לבעל זכות היוצרים.

סעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים קובע כי זכות יוצרים מופרת על ידי אדם אם שלא בהרשאת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו מוקנית לבעל זכות היוצרים. כאמור,
לא הוכח כי הנתבעות קיבלו הרשאה לעשות שימוש בסרטים ל"ג-ל"ה בתקופה הרלוונטית.

בסעיף 2(2) לחוק נקבע:

" כמו כן תיחשב זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י כל אדם אשר –


מוכר או משכיר, או מעמיד או מציע לשכירות בדרך מסחרית; או
מפיץ לצרכי מסחר או במידה שיש בה כדי לפגוע לרעה בבעל זכויות היוצרים; או
מציג לפני הציבור בדרך מסחרית; או

...".

סעיף 1(2) לחוק מונה ארבע זכויות עיקריות אשר עומדות לבעל זכות היוצרים:

" (2) לצרכי חוק זה, "זכות יוצרים" פירושה הזכות הבלעדית ליצור או ליצור שנית את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה בכל צורה של ממש, או להציג....
אם זו יצירה שלא נתפרסמה - לפרסם את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה וכולל המונח את הזכות הבלעדית -
(א) ליצור, ליצור שנית, להציג או לפרסם כל תרגום של היצירה;
(ב) אם זו יצירה דרמטית, להפכה לרומן או ליצירה בלתי-דרמטית אחרת;
(ג) אם זה רומן או יצירה בלתי - דרמטית אחרת, או אם זו יצירה אמנותית, להפכה ליצירה דרמטית, בדרך הצגה בציבור או בדרך אחרת;
(ד) אם זו יצירה ספרותית, דרמטית או מוזיקלית, לעשות כל תקליט, לוח מנוקב, סרט ראינועי, או כל מכשיר אחר שבאמצעותם אפשר להציג או למסור את היצירה בדרך מיכנית, ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל".

סעיף 3ו לפקודה מוסיף וקובע כי:

"השאלה או השכרה, לצורכי מסחר, של קלטת שבה טבועה יצירה או חלקה המהותי, היא זכות יוצרים כמשמעותה בחוק זכות יוצרים".

הזכויות המנויות לעיל נתונות באופן ייחודי לבעל זכות היוצרים ומימוש זכויות אלו ייעשה רק על ידו או בהרשאתו.

כפי שעולה מע"א 326/00 עירית חולון נ' אן.אם.סי. מוסיקה בע"מ (פ"ד נז(3) 658) ניסוחו של סעיף 3ו לפקודה איננו מדויק. כוונתו של המחוקק היתה לקבוע כי השאלה או השכרה של קלטת, שבה טבועה יצירה או חלק מהותי ממנה, לצורכי מסחר ללא רשות מאת בעל זכות היוצרים, מהווה הפרה של זכות היוצרים (שם, בעמ' 663) .

המונח "קלטת" מוגדר בסעיף 3ב לפקודה:

"'קלטת' - התקן שאין עליו טביעה ושניתן לטבוע בו טביעה קולית או טביעה ויזואלית, למעט התקן המיועד לשימוש במחשב".

מההגדרה דלעיל עולה כי החוק חל כמובן גם על השכרת קלטות וידאו ותקליטורי DVD (ראה ע"א 326/00 עירית חולון נ' אן.אם.סי. מוסיקה בע"מ, פ"ד נז(3) 658; ט. גרינמן, זכויות יוצרים (2003), 178).

ספריות הוידאו שמפעילות הנתבעות הינן ספריות וידאו מסחריות אשר פועלות למטרות רווח, ובפעילותן יש משום השאלה והשכרה לצרכי מסחר, ואין נפקא מינה אם התמורה הנגבית עבור כל קלטת היא פרטנית או על ידי מנוי תקופתי.

יהא זה למעלה מן הצורך לציין, כי בפעילות הנתבעות יש משום השכרה ולא השאלה כפי שטענו בכתבי טענותיהן. שכן "השכרה" משמעה העמדת קלטות ותקליטורים לרשות אחר שלא לצמיתות כנגד תשלום תמורה כספית לעומת "השאלה" שבצידה אין תמורה כספית.

מכל האמור לעיל עולה, כי היה על הנתבעות לקבל את אישורו של בעל הזכות טרם עסקו בהשכרת סרטים ל"ג-ל"ה לצרכי מסחר. הנתבעות כאמור טוענות כי רכשו את זכויות ההפצה בסרטים ל"ג-ל"ה ממפיצים שונים, אולם טענה זו הוכחה. לא צורפו כל תימוכין אשר יעידו על רכישת זכויות ההפצה להן טוענות הנתבעות ולא הוכח כי המפיצים השונים מהן טוענות הנתבעות כי רכשו את הזכויות קיבלו את אישורו של התובע.

אני קובעת – אם כן – כי בפעולת הנתבעות יש משום הפרת זכות היוצרים של התובע.

פיצוי ללא הוכחת נזק

התובע העמיד תביעתו לפיצוי בהסתמך על סעיף 3א' לפקודה המעניק סמכות לבית המשפט להשית חובת פיצוי על המפר כשלא הוכח נזק בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח לכל הפרה.

הנתבעות בסיכומיהן מעלות טענה לפיה היה על התובע להביא ראיות להוכחת הנזק לו הוא טוען. בעניין זה מפנות הנתבעות לע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו (2) 254 (להלן: "פרשת ניניו"). בפרשת ניניו נפסק כי "יש לפרוס לפני בית המשפט, נקודות ייחוס כלשהן, אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי" (שם, בעמ' 265).

המינימום הראייתי אינו תנאי מקדמי למימוש הזכות לפיצוי והוא נדרש רק לשם קביעת גובה הפיצוי (טוני גרינמן, זכויות יוצרים (2003) בעמ' 485).

תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 3א' לפקודה הוא לאפשר לתובע מכוח זכות יוצרים, אשר הוכיח את זכותו ואת הפרתה על ידי הנתבע, לתבוע פיצוי בגין ההפרת הזכות וזאת ללא הוכחת נזק. למותר לציין כי התובע רשאי לבחור בפיצוי הסטטוטורי משיקוליו שלו (פרשת ניניו, בעמ' 264).
בפרשנות הביטוי "לא הוכח" הנזק שבסעיף 3א' לפקודה, אין חשיבות לסיבת אי הוכחת הנזק שיכולה לנבוע הן מחוסר אפשרות אוביקטיבית להוכיח את הנזק והן מאי הצלחה סוביקטיבית בהבאת הראיות, כפועל יוצא, למשל, מניהול כושל של התביעה או מבחירה שלא להוכיח את הנזק (פרשת ניניו, בעמ' 263).

בפרשת ניניו נפסק:

"המטרה העיקרית שעמדה ביסוד הכנסת ההסדר לפקודה היא מתן סעד, ולו מינימאלי, למי שזכות היוצרים שלו הופרה, אפילו לא הוכיח את הנזק הממשי שנגרם לו. בדרך כלל יתבקש סעד זה מקום בו מתקשה התובע להוכיח את הנזק הממשי, ובדרך כלל קושי זה ינבע מכך שהנזקים אינם גדולים יחסית. אם חפץ התובע לזכות בפיצוי משמעותי בגין נזקים חמורים שסבל, בדרך כלל, מן הדין, ומן הצדק מבחינת הנתבע, כי יתכבד ויביא ראיות לכך ויוכיח את נזקו כמו כל תובע. אולם, אם התובע מתקשה בהוכחת הנזק, או אם הוא מבקש להימנע מהוכחה כזו ולהסתפק בפיצוי הסטטוטורי, אין זה הגיוני, ככלל, להעניק לו פיצויים בסכומים העולים על הסכום המקסימלי הנקוב בסעיף 3א, והכל, כאמור, כאשר מדובר בהפרתה של זכות יוצרים אחת על - ידי מספר פעולות מפרות".
(שם, בעמ' 270)

משעשו הנתבעות שימוש בסרטים ל"ג-ל"ה מבלי שקיבלו את אישורו של התובע, הפרו את זכות היוצרים שלו.

בתיק שלפני התביעה לפיצוי הסטטוטורי הועלתה כבר בכתב התביעה. התובע תובע פיצוי בסך 20,000 ש"ח בגין כל הפרה.

יצוין כי אין עסקינן בהפרה חד פעמית ובמפר תמים, וכבר נפסק כי:

"בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת - פיצויו של בעל הזכות; השניה הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנצאלים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין... מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השניה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון (פרשת ניניו, בעמ' 271).

לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע, סך של 20,000 ₪ בגין כל הפרה ובסך הכל סך של 60,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל ובצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך השווה ל 15% מהסכום הפסוק בצירוף מס ערך מוסף.
אשר לתשלום האגרה, הואיל והתביעה הוגשה על סכום מופרז, אני מחייבת את הנתבעות לשאת באגרה באופן יחסי לסכום הפסוק.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. טיפול הוגן ביצירה

  2. העברת זכויות יוצרים

  3. זכויות יוצרים בתמונה

  4. עורך דין יצירות אמנות

  5. זכויות יוצרים קלישאה

  6. תחולת חוק זכות יוצרים

  7. זכויות יוצרים של צלם

  8. זכויות יוצרים גופנים

  9. זכויות יוצרים על מידע

  10. זכויות יוצרים בצילום

  11. זכויות יוצרים על אריזה

  12. זכויות יוצרים על משחק

  13. זכויות יוצרים על רעיון

  14. הזכות המוסרית של יוצרים

  15. הפרת זכויות יוצרים פסל

  16. זכויות יוצרים על תוכנה

  17. זכויות יוצרים על קטלוג

  18. זכויות יוצרים על הרצאה

  19. תקנות זכות-יוצרים, 1929

  20. תביעת חוב זכויות יוצרים

  21. פקודת זכות יוצרים, 1924

  22. זכויות יוצרים על פרסומת

  23. הפרת זכויות יוצרים מחזה

  24. זכויות יוצרים על מאמרים

  25. זכויות יוצרים ספר לימוד

  26. זכויות יוצרים על צילומים

  27. הפרת זכויות יוצרים בטעות

  28. זכויות יוצרים על אייקונים

  29. הפרת זכויות יוצרים בתוכנה

  30. העתקת לוגו - זכויות יוצרים

  31. סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים

  32. עונש על הפרת זכויות יוצרים

  33. זכויות יוצרים של צלם אופנה

  34. עריכת מוזיקה זכויות יוצרים

  35. זכויות יוצרים על ספר נהלים

  36. מעצר על הפרת זכויות יוצרים

  37. ערעור על הפרת זכויות יוצרים

  38. זכויות יוצרים על מאגרי מידע

  39. זכויות יוצרים במסגרת העבודה

  40. הפרת זכויות יוצרים בצעצועים

  41. זכויות יוצרים בתוכנת הפעלה

  42. הגדה של פסח - זכויות יוצרים

  43. זכויות יוצרים על כתבה בעיתון

  44. הפרת זכות יוצרים הגדה של פסח

  45. זכויות יוצרים - יצירת אומנות

  46. העתקת ספר הפרת זכויות יוצרים

  47. זכויות יוצרים מילון אבן שושן

  48. זכויות יוצרים על מאמר בעיתון

  49. חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007

  50. עורך דין לענייני זכויות יוצרים

  51. זכויות יוצרים בתוכנת ווינדוס

  52. זכויות יוצרים על מודעות פרסום

  53. פרשנות לתנ''ך - זכויות יוצרים

  54. השמעה פומבית של יצירה מוסיקלית

  55. זכויות יוצרים של צלם על תמונות

  56. דחיית תביעת הפרת זכויות יוצרים

  57. זכויות יוצרים על תמונות בקטלוג

  58. יצירה מוזיקלית - זכויות יוצרים

  59. הפרת זכויות יוצרים אולם אירועים

  60. הפרת זכויות יוצרים על שיר קריוקי

  61. זכויות יוצרים על דמויות בדיוניות

  62. זכויות יוצרים על אירוע בשידור חי

  63. האם יש זכויות יוצרים על פסקי דין

  64. השאלה בספריה - הפרת זכויות יוצרים

  65. הפרת זכויות יוצרים טלויזיה בכבלים

  66. חוק זכות יוצרים, 1911 תיקון תש"י

  67. העתקת הרצאה אקדמית - זכויות יוצרים

  68. מוזיקה באירוע פרטי - זכויות יוצרים

  69. הפרת זכויות יוצרים בתוכניות אדריכלות

  70. הפרת זכויות יוצרים ע''י השמעת שירים

  71. זכויות יוצרים על ממצאים ארכיאולוגיים

  72. זכויות יוצרים על יצירות אומנות עתיקות

  73. הפרת זכויות יוצרים מוסיקליות בבית קפה

  74. הגנה על זכויות יוצרים לפני תחילת החוק

  75. זכויות יוצרים בקערות פלסטיק חד פעמיות

  76. האם יש זכויות יוצרים על עריכה - עיצוב

  77. הפרת זכויות יוצרים בתחנות רדיו צבאיות

  78. עונש על החזקת יצירה מפרת זכויות יוצרים

  79. צו זכות יוצרים (הסכם טריפס), התש"ס-1999

  80. הצעת חוק זכות יוצרים על יצירות קולנועיות

  81. צו זכות-יוצרים (ארצות-הברית), תשי"ג-1953

  82. חוק לתיקון פקודת זכות-יוצרים, תשי"ג-1953

  83. פיצוי ללא הוכחת נזק על הפרת זכויות יוצרים

  84. הדפסת עותקים של ספרים - הפרת זכויות יוצרים

  85. זכויות יוצרים על תמונה - פיצוי בסך 10,000 ש''ח

  86. תקנות זכות יוצרים (ספריות וארכיונים), התשס''ט-2008

  87. תביעת הפרת זכות יוצרים בשל השמעת יצירות מוקלטות במרפאה

  88. תביעה לפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בחוברת לימוד בשפה הערבית

  89. העתקה של מאמר באתר אינטרנט ללא מתן קרדיט למחברו, מהווה פגיעה בזכויות יוצרים ?

  90. רישיון ייחודי זכויות יוצרים: ניתן להעניק רק בהסכם בכתב (סעיף 37(ג) לחוק זכויות יוצרים)

  91. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון