פתיחת תיק מחדש שנסגר בחוסר אשמה כתב האישום מייחס לנאשם שימוש לא זהיר במכונות, לאחר שביום 26.4.06 נהג בדרך נמהרת ורשלנית במלגזה חשמלית, פגע במתלוננת וגרם לה לחבלות. לאחר שהנאשם כפר בעובדות כתב האישום, ביקש סנגורו להורות על ביטול כתב האישום כנגדו וכפועל יוצא לזכותו, שכן לטענתו, הוגש כתב האישום לאחר שתיק החקירה שביסודו נפתח ללא הצדקה, לאחר שקודם לכן נסגר. הסנגור טוען כי המדובר בטענה עצמאית, אשר אינה נכנסת לגדר טענת ההגנה מן הצדק ועיקרה חוסר סבירות קיצוני מצידה של התביעה לפתוח מחדש את תיק החקירה שבעה חודשים לאחר שהנאשם קיבל הודעה כי התיק נסגר מחוסר אשמה, וכי בהגשת כתב האישום, הפרה התביעה את הבטחתה ופגעה באינטרס הציפיה של הנאשם כמו גם פגעה באינטרס הציבורי באמינות השלטון. כתב האישום וההליכים בתאריך 26.4.06 אירעה תאונה במפעל קידרון במגדל העמק, עת נהג הנאשם במלגזה חשמלית בתחום המפעל, נסע לאחור ופגע במתלוננת תוך שהוא עולה על רגליה וגורר אותה. כתוצאה מהתאונה, נגרמו למתלוננת חבלות קשות בשתי רגליה, והיא פונתה על ידי מד"א לבית חולים. במקביל, הגיעו למקום סיירי משטרה, אשר הוזמנו למקום על ידי מד"א לאחר שקיבלו דיווח כי אירעה במפעל תאונת עבודה. הסיירים גבו עדות פתוחה ממנהל המשמרת ומהנאשם לגבי נסיבות התאונה, והתיק הועבר להמשך טיפול החקירות, שם סווג כתאונת עבודה. הנאשם נחקר בשנית תחת אזהרה, כאשר הודעה על התאונה נמסרה במישרין למשרד העבודה על ידי החקירות. בהמשך החומר הובא לעיונו של הרמ"ח אשר החליט ביום 18.6.06 לגנוז את האירוע באוגדן תאונות עבודה, כשבמקביל, נשלחה לנאשם ביום 19.6.06 הודעה כי החקירה שנפתחה בגין חשד לביצוע עבירת רשלנות תאונת עבודה נסתיימה בשלב זה, והתיק נסגר מאחר שלא נמצאה אשמה פלילית במעשיו. עוד צוין בהודעה כי המתלוננת יכולה לערור על ההחלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין בהתאם לסעיף 64 לחסד"פ. בסוף שנת 2006 פנתה המתלוננת לבירור מצב התיק בתור נפגעת עבירה ונודע לה כי התיק נסגר ללא חקירה נוספת. בתאריך 28.12.06 פנתה ב"כ המתלוננת במכתב למשטרה ובה טענה כי המתלוננת נפגעה מרשלנותו של הנאשם, שלאחר התאונה עזב את המקום מבלי לעזור לה, כאשר מי שחילצה היה טכנאי שעובד במפעל. עוד הלינה ב"כ המתלוננת על כך כי המתלוננת כלל לא נחקרה על ידי המשטרה, וביקשה להוסיפה כמתלוננת ולהזמינה למתן עדות, וכן ביקשה לחקור עדים נוספים. בעקבות המכתב, נבחן התיק בשנית על ידי מ"מ רמ"ח מגדל העמק, אשר החליט ביום 29.1.07 על פתיחת התיק מחדש, ביצוע השלמות חקירה שכללו הזמנת המתלוננת לעדות, ושינוי הגדרת התיק מתאונת עבודה לפ"א. ביום 28.3.07 הוזמן הנאשם כחשוד והופק טופס פרטי חשוד למעורב. טיעוני הצדדים הסניגור אינו חולק על סמכותה של התביעה לשוב ולפתוח מחדש תיק שנסגר, אך טוען כי זו צריכה להיעשות תוך הפעלת שקידה סבירה, ותוך מילוי חובתה לקבלת החלטות בתום לב, בהגינות ובסבירות. לטענת הסנגור, החלטתו של הרמ"ח לשוב ולפתוח את תיק החקירה בעבירה שאינה חמורה נתקבלה מבלי שנתגלו ראיות ועובדות חדשות או נסיבות חדשות, אלא בצורה שרירותית, לאחר פניית ב"כ המתלוננת, מהווה החלטה פגומה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני הפוגעת באינטרס הציפיה הממושך של הנאשם ובאמינות השלטון. הסנגור מבקש ליישם את הלכת בג"צ 218/85 ארביב נ' פמת"א ,פ"ד מ(2) 393 (להלן: "בג"צ ארביב") שם הגישה העותרת עתירה בעקבות חזרת התביעה מהסכמה על הסדר הטיעון בעניינה, וזאת, למרות שהוא מודע לכך כי במקרהו של הנאשם דנן אין כל התחייבות שכזו מצידה של המדינה. לטענת הסנגור, הלכת ארביב מהווה טענה מקדמית נוספת לאלו המפורטות בסעיף 149 לחסד"פ, בכל הנוגע לשינוי בעמדת הגוף החוקר ו/או התביעה הפוגעת באינטרס הציפייה ו/או אינטרס ההסתמכות של הנאשם ובאמינות השלטון. משכך, טוען הסנגור כי על הרשות הציבורית לאזן בין האינטרס הציבורי ולאינטרס הציפיה של הנאשם ואמינות השלטון. לדעת הסנגור הפגיעה באינטרס הציפיה של הנאשם לאחר סגירת התיק במקרה דנן חמורה עוד יותר מאשר חזרת התביעה מהסדר טיעון כפי שהיה בפ"ד ארביב, כאשר שם דובר על שינוי בעמדה תוך שלושה ימים, ואילו במקרה דנן דובר על תקופה ארוכה של כשנה. עוד מפנה הסנגור לבג"צ 884/86 דותן נ' מ"י, פ"ד מא(3) 219, בו קבע בית המשפט כי בדרך כלל, לא תינתן גושפנקא לשינוי עמדה רק בשל שיקול מחודש, וטוען כי מי שקיבל את ההחלטה לפתוח את התיק מחדש כלל אינו מוסמך לדון בעררים שהגישה המתלוננת. משכך סבור הוא כי יש בפתיחתו מחדש של התיק משום סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית המצדיקים את ביטולו של כתב האישום. התובע מבקש לדחות את טענותיו של הנאשם. לטענתו, יש לסווג את טענותיו של הנאשם במסגרת טענת ההגנה מן הצדק, ולא כטענות עצמאיות, וממילא אין בפתיחת התיק מחדש משום התנהגות בלתי נסבלת או שערורייתית של הרשות. עוד טוענת התביעה כי לרשויותיה שיקול דעת סטטוטורי בסוגיית ההעמדה לדין, בכפוף למתחם של סבירות ובכפוף למדיניות אכיפה רלבנטית להוראות חוק מסוים ככל שקיימת, ומשכך נהנית היא מחזקת החוקיות, ועל הנאשם הנטל להפריך חזקה זו, דבר שלא נעשה במקרה דנן. לגופו של עניין טוענת התביעה כי לאחר הערר שהוגש על ידי המתלוננת, הושלמה החקירה, שונה סיווג התיק, נאספו ראיות חדשות לרבות תלונת המתלוננת ותיעוד רפואי רב, ששפכו אור חדש על האירוע, ומשכך שונתה ההחלטה על סגירת התיק. לטענת התביעה, גם במקרה ונפל פגם כלשהו בהליך קבלת ההחלטות, אין בקיומו משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, מאחר ובאיזון בין האינטרסים שבין הנאשם למתלוננת, גובר האינטרס להעמיד את הנאשם לדין. דיון תחילה, אתייחס לבקשתו של הסנגור לסווג את טענתו כטענה מקדמית עצמאית, ולא כטענת הגנה מן הצדק. הסנגור נסמך בעניין זה על פ"ד ארביב, וטוען כי ניתן להקיש ממנו קיומה של עילה חדשה שעיקרה שינוי בעמדת התביעה, אותו יש לבצע לאחר שקילת האינטרסים המנוגדים- זה של הנאשם וזה של הציבור. אינני מקבלת את הטענה. ראשית, עניינו של בג"צ ארביב אינו דומה לענייננו אנו, מאחר וזה דן בשאלת השלכות חזרת התביעה מהתחייבויותיה במהלך המשפט כלפי הנאשם, לאחר שניהלה עימו מו"מ ממושך בסיומו הגיעו הצדדים להסדר, ובניתוח הנפקות של השתחררות השלטון מחובה הסכמית מפורשת שניתנה על ידו. בית המשפט העליון קבע כי עסקת טיעון מהווה אקט משפטי מחייב, אולם אין המדובר בהתחייבות מוחלטת, והמדינה ראשית להשתחרר מחובתה אם האינטרס הציבורי מחייב זאת, כאשר בית המשפט יתערב רק במקרים בהם פעלה התביעה משיקולים פסולים או שניתן משקל בלתי סביר לשיקולים שונים. במקרה דנן, שונים פני הדברים. בניגוד לבג"צ ארביב, הרי שבמקרהו של הנאשם מדובר בהליכים בטרם החל ההליך הפלילי ולהליכים שקדמו להגשתו. בעוד שבבג"צ ארביב נערך מו"מ בין הצדדים והתביעה , הרי שבמקרה זה מערכת היחסים בינו לבין רשויות התביעה הסתכמה במכתב בודד בו הודע לו כי תיק החקירה כנגדו נסגר, ותו לא. זאת ועוד. סמכותו של בית המשפט לבטל כתבי אישום נתמכת בשני מקורות: האחד- מכוח סעיף 150 לחסד"פ, במידה ובית המשפט קיבל טענה מקדמית מהטענות המפורטות בסעיף 149 לחסד"פ (ובעניין זה טוען הסנגור כי מדובר בטענה נוספת שאינה קיימת בסעיף 149 לחסד"פ); השני- מכוח המשפט המנהלי, המאפשר תקיפה עקיפה של פעולה או החלטת רשות מינהלית הבטלה מעיקרא אולם בעניין זה נתונה הסמכות לבית הדין הגבוה לצדק (ור' ע"פ (ת"א) 545/98 מ"י נ' אלון פינקלשטיין, תק-מח 99(2) 2516). גם בית המשפט העליון התייחס בעבר לשאלה זו וקבע כי את טענותיו של הנאשם יש לסווג תחת מטריית טענות "הגנה מן הצדק" ולא כטענות עצמאיות. ור' לעניין זה בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועמ"ש, פ"ד נט(1), 199 אשר קבע כי ככלל, אין בית המשפט נוטה להתערב בהחלטות היועץ המשפטי בנושא העמדה לדין, אולם גם סוג זה של החלטות אינו חסין מפני ביקורת שיפוטית, וכי תרופתו הרגילה של נאשם הטוען כי הועמד לדין עקב החלטה בלתי סבירה של היועמ"ש היא בטענת הגנה מן הצדק, שהמסגרת המתאימה לבירורה הוא ההליך הפלילי גופו: "במישור המעשי יש להבחין בין החלטה "שגויה" של היועמ"ש להגיש כתב אישום לבין החלטתו ה"שגויה" להימנע מלהגיש כתב אישום. ענייננו הוא רק בהחלטות מן הסוג השני. אמנם גם החלטה מן הסוג הראשון אינה חסינה מפני ביקורתו השיפוטית הישירה של בית המשפט הגבוה לצדק...ואם הונחה לפניו תשתית מספקת לטענה כי בנסיבות העניין מנוע היועמ"ש מלהגיש כתב אישום, עשוי בית משפט זה להתערב בהחלטה... אך דין זה יפה למקרים נדירים ויוצאי דופן, בעוד שתרופתו הרגילה של נאשם הטוען כי הועמד לדין עקב החלטה בלתי סבירה של היועמ"ש היא בטענת "הגנה מן הצדק" שהמסגרת המתאימה לבירורה הוא ההליך הפלילי גופו" משכך, איני רואה בטענתו של הנאשם טענה עצמאית הנשענת על בג"צ ארביב, אלא מוצאת אני לנכון לסווגה כטענה מקדמית בהתאם לסעיף 149 (10) שעיקרה טענת "הגנה מן הצדק" ולדון בה תחת מטרייה זו. הגנה מן הצדק - פתיחתו של התיק שנסגר: סעיף 149(10) לחסד"פ קובע:  "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - ... (10)   הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". יישומה של הגנה זו, ובמלים אחרות, הקביעה האם עומד כתב האישום בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, תעשה על בסיס הפרשנות שניתנה לדוקטרינת ההגנה מן הצדק על ידי בית המשפט העליון, עובר לתיקון לחוק. ההלכה שנקבעה בע"פ 4855/02 מ"י נ' איתמר בורוביץ, תק-על 2005(1) 4756, מפתחת ומרחיבה את ההלכה שהיתה קיימת עד אז לעניין "ההגנה מן הצדק" - היא הלכת יפת (ע"פ 2910/94 ארנסט יפת נגד מדינת ישראל, פד"י נ' 1, )221. בית המשפט העליון קבע שלושה שלבים לבחינת טענת "ההגנה מן הצדק". בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שנתקבלו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית- המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל מתן משקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע (בש"פ 1498/07 יוחאי הרשברג נגד מדינת ישראל). לאחרונה יצא מלפני בית המשפט העליון פסק דין חדש (ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מ"י, ובו התייחס בית המשפט, בין השאר, לטענת הגנה מן הצדק לאחר התיקון בחוק. וכך קבעה כב' השופטת ברלינר: "עם כניסתו לתוקף של התיקון לחוק, הפכה ההגנה מן הצדק מדוקטרינה הילכתית לדוקטרינה המוכרת ומעוגנת בספר החוקים. מהלך זה מעורר את השאלה כיצד משפיע התיקון לחוק על היקפה ואופיה של ההגנה מן הצדק, כפי שזו עוצבה בפסיקה עד כה. לעניין פרשנותו של המבחן שנקבע בתיקון לחוק, נכונו לנו, ללא ספק, עוד עלילות רבות והדעת נותנת כי הפסיקה תאמר את דברה. עיגונה של ההגנה מן הצדק בחוק מפורש והעדפת מבחן ה"סתירה המהותית" על פני מבחנים מצמצמים יותר, אפשר ויסמנו נכונות להרחיב במידת מה את תחומה של ההגנה. עם זאת, נראה כי המחוקק לא התכוון להביא לשינוי דרמטי באופיה של ההגנה. מבין ההצעות השונות שעמדו בפני הועדה כמפורט לעיל, מבחן "הסתירה המהותית" שאומץ בסופו של דבר בתיקון לחוק הוא הקרוב ביותר באופיו למבחן "הפגיעה הממשית" שנקבע בפרשת בורוביץ. לא פגיעה חמורה, ואף לא קיצונית, אלא פגיעה מהותית שהולמת כאמור את "הרף המרוכך" שבפרשת בורוביץ. לפיכך, ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ. הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. עם זאת, אין בדעתי לקבוע מסמרות בשאלה האם הביא עימו התיקון לחוק שינוי בנקודת האיזון, שכן, כפי שנראה, אין הדבר נצרך לענייננו. אבקש להותיר שאלה זו לעת מצוא, אשר אני מניחה שאינה רחוקה. באשר לשלבי הבחינה בהם יש להעביר את טענת ההגנה מן הצדק, נראה שאין סיבה לשנות מהמבחן התלת שלבי שנקבע בפרשת בורוביץ". לאחר בחינת טיעוני הצדדים סבורני כי אין הנאשם זכאי ליהנות במקרה זה מהגנה זו. העובדה שהרמ"ח החליט לסגור את התיק נגד הנאשם אינה מונעת ממנו מלחזור ולשקול את החלטתו, וזאת בין אם נסגר התיק מחוסר ראיות, ובין אם מחוסר ענין לציבור. בידי התביעה מסורות כל הסמכויות שהוקנו לה בחוק לגבי הגשת אישומים, גם אם נסגר התיק. בבג"צ 844/86 איתי דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה ו-2 אח', פ"ד מא(3), 219 אומר כב' הנשיא שמגר: "המסקנה, כאילו מנוע גורם תביעתי מהסקת המסקנות המשפטיות הענייניות בדבר הגשת כתב-אישום או בדבר ביטולו, וזאת משום שגורם אחר, הכפוף לו, החליט כבר אחרת, איננה מתקבלת על הדעת ונוגדת בעליל את האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו. כפי שאין למי שחשוד בביצוע עבירה זכות מוקנית לכך שהתיק לא ייפתח מחדש, אם יתגלו עובדות חדשות (בכפיפות למה שנאמר, למשל, בסעיף 232 לחוק סדר הדין), כך גם אין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא ייבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי, ובלבד שהדבר ייעשה על-ידי הגורם המוסמך לכך, בין זה שעשה כן מעיקרו ובין דרג ממונה, תוך בדיקה הוגנת ועניינית". ובהמשך: "האם פירושו המעשי של האמור לעיל הוא, כי אדם, שלגביו התנהלה חקירה, לא יידע לעולם אם התיק סגור או לאו, וכי אף אם יקבל הודעה בדבר סגירת התיק (בלי שקיימת בחוק החרות, כאמור לעיל, חובה לשלוח לו הודעה על הסגירה), לא יהיה לעולם בטוח, כי בכך נסתיים העניין? המענה לשאלה זו נשלט על-ידי העיקרון, אשר לפיו רשות מינהלית רשאית לשוב ולשקול החלטותיה ולשנותן, הכול ברוח האמור בסעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א- 1981, ובלבד שהדבר מבוסס על שיקולים לגופו של העניין. ... בד בבד, כפי שהערתי לעיל, הודגש כבר, כי גם בעניינים מינהליים אין זה רצוי, שהאזרח יהיה צפוי על לא עוול בכפו לשינוי החלטה קודמת, ואין להשתמש בסמכות זו אלא במקרים מיוחדים יוצאי דופן. כאשר המדובר באזרח שלא דבק עוול בכפו, אין בדרך כלל ליישם את הסמכות לשינוי ההחלטה אלא בנסיבות מיוחדות כאמור. אולם, סייג כאמור בדבר קיומן של נסיבות מיוחדות אינו סביר, מקום בו מדובר בביצועה של עבירה ובפתיחת הליכים בקשר אליה" על הלכה זו חזרו בתי משפט מחוזיים, בע"פ (נצרת) 1197/06 מדינת ישראל נ' ציפורה אלימלך, תק-מח 2006(4), 1789, בתפ"ח (באר-שבע) 912/03 מדינת ישראל נ' יוסי, תק-מח 2003(2), 14356, וכן בע"פ (ת"א) 545/98 מ"י נ' אלון פינקלשטיין, תק-מח 99(2) 2516 שם נדון עניינו של משיב אשר בית המשפט קמא ביטל את כתב האישום שהוגש כנגדו לאחר שהמשיב קיבל הודעה כי החקירה נגדו הסתיימה וכי נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין. התיק נפתח שוב לאחר שהמתלונן הגיש ערר על סגירת התיק, אותו הפנה לקצין אח"ק במשטרת ירקון, אשר הורה על חידוש בחקירה ובסיומה הוגש כתב האישום הנוכחי. בית המשפט המחוזי קבע את הדברים הבאים: "אין גם ממש בקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה צריכות לקום נסיבות חדשות ומיוחדות כדי שהחלטת רשות תשונה מקצה אל קצה. אין כל דרישות בחוק לקיומן של נסיבות חדשות". כאמור, אין הסניגור חולק על סמכותה של התביעה לפתוח מחדש תיק שנסגר, וכפי שהדברים עולים מן הפסיקה שהובאה לעיל, בדין עושה הוא כן. שאלת סבירותה של ההחלטה לפתוח מחדש את התיק אינה מצויה בתחום סמכותו של בית משפט זה, וטעונה תקיפה ישירה בבית המשפט הגבוה לצדק. השאלה העומדת לפתחי מצטמצמת לבחינת תחולתה של ההגנה מן הצדק על נסיבות המקרה שבפני. אינני סבורה כי פתיחתו מחדש של התיק יש בה משום "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", כאמור בסעיף 149(10) לחסד"פ. כפי שנפסק, אין גם צורך בנסיבות חדשות, אפילו לא נסיבות מיוחדות, אך מכל מקום, במקרה דנן, הגשת הערר מצידה של המתלוננת, וגביית עדותה לראשונה כמו גם תפיסת מסמכים רפואיים מהווה ללא צל של ספק נסיבה חדשה המצדיקה עיון מחודש בהחלטת הסגירה. זאת ועוד. הסנגור טוען כי לרמ"ח לא היתה כל סמכות לפתוח את התיק מחדש לאור עררה של המתלוננת. אין בידי לקבל טענה זו. בע"פ (ת"א) 545/98 פינקלשטיין שאוזכר לעיל קבעה כב' השופטת ברלינר בנסיבות דומות למקרה דנן כי: "המשטרה רשאית היתה גם לנהוג במכתב כפי שנהגה- דהיינו כפנייה כלשהי, לאו דווקא מכוח סעיף 64 לחוק, לשוב ולשקול את העניין. מעין תזכורת, חוו"ד, דעה חולקת- או כל כינוי אחר שניתן לכנות בו את הפנייה. המשטרה בהחלט ראשית היתה להתחשב בפניה זו, לשקול את הדברים פעם נוספת, ולהגיע למסקנה שהגיעה" עוד ר' בעניין זה את דברי בית המשפט בע"פ (נצרת) 1197/06 ציפורה אלימלך שדן בעניינו של ראש לשכת תביעות ולא רמ"ח משטרה: "אכן אין ספק כי הסמכות לדון בערר שהוגש לפי סעיף 64(א)(1) לחסד"פ מסורה לגורמים המנויים בסעיף זה, אשר ראש לשכת התביעות אינו נמנה עמם, ואולם, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של ראש לשכת התביעות להורות על פתיחת התיק מחדש, מכוח סמכותה של הרשות המינהלית לשקול מחדש את החלטותיה ולשנותן" הסנגור טוען כי התביעה לא ערכה איזון אינטרסים כראוי ופגעה פגיעה שאינה מידתית באינטרס הציפייה של הנאשם, אולם מהעובדות שהובאו בפני נראה כי טענה זו אינה נכונה. בטרם הגישה המתלוננת ערר על תוצאות החקירה, נחקרו בעניין רק הנאשם ומנהל המשמרת. לא מן הנמנע כי הסיירים שהגיעו למקום כלל לא ידעו על חומרת פגיעתה של המתלוננת, ועל רשלנותו החמורה של הנאשם. עם חקירת המתלוננת, וגילוי הראיות החדשות בדמות מסמכיה הרפואיים, כמו גם בעדותו של עד נוסף, מצאו החוקרים כי אכן נגרמו לה חבלות חמורות, ומשכך, סברה התביעה כי על הנאשם לתת את הדין על מעשיו בהליך משפטי אשר יבחן את התנהגותו בהתאם לעקרונות הגמול, הרתעת הרשלנים, והענישה. מנגד, עומד הנאשם, אשר אך חצי שנה קודם לכן בלבד קיבל הודעת סגירה, כשעד לפתיחת התיק מחדש לא הוגדר הנאשם כחשוד, לא נפתח תיק פ"א כנגדו אלא התאונה נגנזה כתאונת עבודה, ומשכך לא היה לנאשם כלל על מה לסמוך. לנאשם אין לו כל זכות מוקנית לכך שהתיק לא יפתח מחדש אם יתגלו עובדות חדשות, כפי שאין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא יבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי, (ור' את הדברים שנקבעו בבג"צ דותן שצוטטו לעיל). בנוסף, סגירת התיק והודעה שנשלחת לחשוד על סגירתו אינה שקולה להתחייבות שלטונית שלא יוגש כתב אישום לעולם, שכן החוק מאפשר למתלונן הזכות לפנות בערר על החלטה שלא להמשיך לחקור או על סגירת התיק, כמו גם שהחוק מותיר פתח בידי התביעה לשנות שוב את החלטתה. הנאשם אף לא הביא כל ראיה לכך כי נפגע כתוצאה מהציפיה הסבירה שנוצרה אצלו כתוצאה מההודעה על סגירת התיק, שהביאה לפגיעה בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. אין לי אלא להצטרף לדבריו של בית משפט השלום בבאר שבע אשר קבע בת"פ (ב"ש) 2276/04 מ"י נ' יחיאל בנימין, תק-של 2005(2) 20835 (במקרה בו נדונה שאלה דומה לאחר שנסגרו שישה תיקי חקירה מחוסר אשמה כנגד נאשם מחמת טעות אנוש ומבלי שהופעל שיקול דעת מעמיק לגופו של עניין ) כי: "המבחן למתן סעד מן הצדק במקרה שלפנינו, נעוץ בסופו של דבר כפי שציינה הסנגורית בשלושה מימדים. האחד, בהיבט התועלתני של אמינות השלטון, ובקיום הבטחותיו. השני, בהיבט הגינות השלטון והאינטרס הציבורי, למניעת היווצרות הרושם כי אין גבולות לכוח פעולתו של השלטון, וכי כל האמצעים כשירים להשגת האינטרס הציבורי עליו הוא מופקד, והאחרון הוא טובת הנאשם בבחינת הגשמת ציפיותיו הסבירות והסתמכותו. כללים אלה שאובים מעקרון חובת השלטון לכבד הבטחתו, הידוע אף בשם-הדואליות הנורמטיבית. עקרונות אלה, צריכים להיות מיושמים בשינוי יסודי אחד. העובדה כי לא ניתנה לנאשם כל הבטחה כי משמעות ההחלטה היא סגירת התיקים לצמיתות, כמו העובדה כי הנאשם לא ניהל מו"מ ולכל הפחות דין ודברים עם המאשימה בעניין סגירתם, כמו העובדה כי לא היה שותף להסכם המחייב את הצדדים במשהו. עניין זה משליך למעשה על כלל ההיבטים שנזכרו לעיל- הן על רמת ההסתמכות של הנאשם, הן על רמת הפגיעה העלולה לצמוח מעצם שינוי ההחלטה בדבר נכונות הרשות לקיים הבטחתה כמו בהיבט הגינות השלטון, והן לעניין האינטרס הציבורי בהגשת כתב אישום או הימנעות ממנו" חזקה על הרשות, ועל הפרקליטות בכלל זה, והדברים לא נסתרו על ידי הסניגור, כי משהוחלט על הגשת כתב האישום, נבחנו מחדש הראיות, ונמצא כי יש בהן די לשם הגשת האישום. מסקנה זו סותרת, לכאורה, את עמדתה המקורית של הפרקליטות, אך אין בה כל פסול. בחינה מחודשת כזו היא לגיטימית לחלוטין, שעה שהתגלו ראיות חדשות כנגד הנאשם, והתביעה מבקשת נוכח התפתחות זו לבחון מחדש את מעמדו של התיק שנסגר, שמא יש ענין ומקום להגיש בו כתב אישום, חרף החלטה קודמת. מתקשה אני לראות כיצד יש בדברים אלו כדי לפגוע בעקרונות של צדק והגינות משפטית, ודעתי היא כי דווקא ההפך הוא הנכון. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק, ומורה על המשך ההליכים כנגד הנאשם. משפט פליליחוסר אשמה