לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב - יפו (השופטת אהובה עציון ונציגי ציבור מר רג'ואן דוד ומר קלם שמואל; עב 303269/98) לפיו נדחתה תביעת המערער להצהיר כי עבד בשירותה של המשיבה 1 - עיריית תל אביב יפו (להלן: העירייה) וכמעבידה חייבת העירייה בתשלום זכויותיו בגין תקופת עבודתו וסיומה. הרקע העובדתי החל מיום 1.8.1982 עבד המערער בשירותה של המשיבה 2 (להלן: החברה), על פי חוזה עבודה שנערך ונחתם בינו לבין החברה, בו הוגדר תפקידו כרכז רווחה בשכונת התקווה. חוזה העבודה הוארך משנה לשנה. יחסי העבודה בין החברה לעובדיה הוסדרו בהסכם קיבוצי שנחתם בינה לבין ההסתדרות החדשה במרחב תל אביב ביום 6.2.1996 (להלן: ההסכם הקיבוצי). החברה הפרישה עבורו תגמולים לקרן השתלמות "כנרת" החל מחודש ספטמבר 1983 ולקרן הפנסיה "תשורה" החל מתאריך 16.12.1991. בהסכמה הדדית מיולי 1997 הוחלט על סיום עבודתו ביום 31.12.1997. בהתאם, שלחה לו החברה טופס הודעת מעביד על תשלום מענק עקב פרישה (טופס 161) וכן שלחה לקרן הפנסיה "תשורה" הודעה על שחרור הכספים לזכות המערער. ביולי 1998 שולמו למערער פיצויי פיטורים מהם קוזזו סכומים שונים. פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי דחה את טענת המערער לפיה התקיימו יחסי עובד - מעביד בינו לבין העירייה. אף תביעתו לביטול פיטוריו נדחתה, משהוכח כי הפיטורים נעשו כדין, בהסכמה הדדית ובהודעה מוקדמת של חודשים רבים קודם לכן. משפוטר כדין וסיים עבודתו ביום 31.12.1997, נדחתה תביעת המערער לתשלום שכר עבודה לחודשים ינואר - אוגוסט 1988. כמו כן, נדחו תביעותיו של המערער לתשלום פנסיה תקציבית, חופשת הסתגלות, מענק פרישה, דמי הודעה מוקדמת, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, החזר דמי חופשה, החזר סך 6000 ש"ח שקוזז מסכום הפיצויים בגין תשלומי יתר של ביטוח רכב ואגרת רישוי. הערעור דיון והכרעה בערעורו לפנינו חזר המערער על הנטען בפני בית הדין קמא תוך שהטעים: הקשר היחיד בינו לבין החברה "היה חוזה העבודה הפורמלי בלבד וכל סימני ההיכר האחרים היו שייכים לעת"א [עיריית תל אביב - נ.א.] ושלמעשה מדובר בפיקציה"; לפי חוזה שנכרת בין העירייה למדינה, המערער הוא עובד הרשות המקומית; העירייה תוקצבה על ידי מדינת ישראל בכל הנוגע לשכרו ודיווחה עליו כל השנים כעובד שלה; העירייה אישרה למערער מענק השתלמות וחופשת השתלמות; קבלתו לעבודה, הפיקוח עליו וניהולו, ופיטוריו נעשו על ידי העירייה; חברת עזרה וביצרון מספקת שירותים רק לעירייה ו"בפועל העירייה היא שמפנה את העובדים שאושרו על ידה, לחתימת חוזה בחברה הנ"ל" ורק לאחר הגשת התביעה השיגה החברה רישיון להיותה חברת כח אדם; בכך שהעסיקה אותו באופן פיקטיבי, נהגה העירייה כלפיו בחוסר תום לב; תקופת עבודתו הארוכה בעירייה מקנה לו קביעות; המערער לא התפטר מעבודתו בחברה, כי אם פרש מעבודתו בעירייה על פי הסכם שנחתם בינו לבין מר רוני קומר; משקיבל הודעת פיטורים מן החברה שאינה מעבידתו האמיתית, אין תוקף לפיטוריו; בנוסף טען המערער כנגד דחיית תביעתו לזכויות כספיות שונות. המשיבות- העיריייה וחברת עזרה וביצרון תמכו בפסק דינו של בית הדין האזורי וטעמיו. העירייה טענה כי אמנם "ההחלטות המקצועיות בקשר להעסקת המערער היו מסורות במלואן למשיבה 1 החל בהחלטה לקבלו, קרי, התאמתו לתפקיד המבוקש, מתן אישור עקרוני ליציאה להשתלמות מקצועית וכלה בקשר עם סיום העסקתו וכי מעורבותה המקצועית ו/או פיקוחה המקצועי של המשיבה 1 הינו הכרחי והינו בבחינת זכותה הלגיטימית של המשיבה 1 כמקבלת שירות" אולם "אין במעורבות זו כדי לגבש מעמדה של המשיבה 1 כמעסיקתו של המערער". חברת עזרה וביצרון קבעה את מכלול תנאי שכרו והעסקתו של המערער ונשאה בתשלום שכרו, ריכזה פרטים על נוכחות המערער בעבודתו. המערער לא פנה לארגון עובדי העירייה בכל תקופת עבודתו אלא בחר להסתייע בארגון עובדי חברת עזרה וביצרון. שאר טענותיו הכספיות של המערער כלל לא הוכחו. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים בערעור הגענו למסקנה, כי בנסיבות המקרה, כפי שקבען בית הדין האזורי וכפי שהוכחו, דין הערעור להדחות. על כך נוסיף ונבאר. לפי העולה מטיעוני הצדדים בפנינו, מכוונות מרבית טענות המערער נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ונגד מסקנותיו הנובעות מהתרשמותו מעדים שהופיעו בפניו. נקדים ונאמר, כי הממצאים והמסקנות הללו מבוססים היטב ואין מקום להתערב בהם ולשנותם. נסיבות המקרה שלפנינו אינן מצדיקות סטייה מן הכלל, לפיו בית דין זה, כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה מהם. לפי המבחנים שבהלכה הפסוקה, וככלל, נקבעים יחסי עובד - מעביד כ"מסקנה משפטית הנלמדת ממערכת עובדות מסוימות" אשר עמדה בבסיס מערכת היחסים בין הצדדים [דב"ע לא/27-3 עירית נתניה - דוד בירגר פד"ע ג 177]. בנסיבות העסקה בלתי שגרתיות, יוכרע מעמדו של המועסק "בעיקר על יסוד הערכה כוללת של הנסיבות העובדתיות"[דב"ע נד/238-3 ד"ר יאיר בן דוד - המועצה האזורית מרחבים פד"ע כח 461, עמ' 469] והסטטוס שלו כ"עובד" ייקבע על פי "הקשר הדברים בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, אל מול מטרות החוק אותו מבקשים ליישם ותכליתן" [דב"ע נד/238-3 ד"ר יאיר בן דוד - המועצה האזורית מרחבים פד"ע כח 461, עמ' 469.]. התנהגות הצדדים מהווה סממן חשוב המעיד על מעמדו של המועסק כ"עובד" ועל החיובים החלים על הצדדים כתוצאה מכך, לאור מהות היחסים שנקשרה ביניהם לאמיתה [עע 1403/01 סוהייר סרוג'י- המוסד לביטוח לאומי, ניתן 3.5.2004]. בבחינת ההתקשרות האמיתית בין המערער, חברת עזרה וביצרון והעירייה יש להתייחס לרצון הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בחומר הראיות, להתנהגותם ולכלל נסיבות המקרה. המערער אישר בעדותו בבית הדין האזורי ובטיעונו בפנינו, כי משך כל תקופת עבודתו ראה עצמו כעובד חברת עזרה וביצרון. תנאי עבודתו היו שונים בעליל מאלה של עובדי עיריית תל אביב. כעולה מקביעתו זו של בית הדין האזורי: "התובע אישר בעדותו את פניותיו לגופים השונים לרבות קופות גמל, קרן פנסיה "תשורה" וקרן פנסיה "כנרת" ואישר את חתימתו על גבי נספחים אלה. התובע גם ידע שלעובדי עיריית ת"א אין הסדר לגבי קרנות הפנסיה הללו ולהם קיימת פנסיה תקציבית. יתירה מזאת, התובע אישר שמשנת 1982 ועד סיום עבודתו בנתבעת 2 לא קיבל כתב מינוי לקביעות מנתבעת 1; התובע לא עמד בפני וועדת מכרזים של העירייה לקבלת עובדים. התובע אישר שמשכורתו שולמה לו בתאריכים שונים מתאריכים ששולמו לעובדי הנתבעת 1. התובע אישר שלוועד העובדים של נתבעת 1 אין שום קשר לעובדי "עזרה ובצרון" (נתבעת 2) ואת ענייני העובדים של "עזרה ובצרון" מסדירה ההסתדרות. מהתובע לא נוכה מס ארגון לעובדי עיריית תל אביב והתובע לא קיבל שי לחג כפי שקיבלו עובדי עירית ת"א". לפיכך, קבע בית הדין האזורי כי המערער "ידע כל העת שהמעביד שלו הוא עזרה ובצרון" וכי שני הצדדים, הן המערער והן העירייה "לא ראו עצמם - הדדית - כעובד מעביד". אשר לטענת המערער כי העירייה מימנה לו השתלמויות, הרי שאין די בסממן זה כדי לקבוע זהות המעביד, משנקבע בפסיקה שחובה זו חלה הן על המשתמש והן על חברת כח אדם [עע 326/03 מדינת ישראל - משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש - ילנה צ'פקוב, 20.2.2006]. יוטעם, כי אין חולק על כך שמשך כל שנות עבודתו, כמו גם בסיום העסקתו, הייתה זו החברה ששילמה למערער את כל זכויותיו כעובד בחברה, לרבות זכויותיו לפנסיה צוברת. משלא קופחו זכויותיו של המערער, צדק בית הדין האזורי במסקנתו לפיה "אין לומר במקרה זה שיש פגיעה באגד הזכויות שחוקי המגן נותנים לתובע. אין מדובר בעובד שמקופח בזכויותיו ו"נזרק" ממעביד אחד לאחר מבלי שאף אחד רוצה להכיר בו כעובד שלו. לתובע היה מעביד (נתבעת 2) שלא התחמק מחובותיו ואף קיימן כדת וכדין והתובע ידע למצות את כל זכויותיו, לרבות הזכויות לביטוח הפנסיוני במסגרת עבודתו בנתבעת 2". הטענה לפיה העירייה היא שהייתה מעבידתו האמיתית, הועלתה על ידי המערער לראשונה לאחר פיטוריו. בעוד אשר במהלך כל תקופת עבודתו, ראו כל הנוגעים בדבר: המערער, החברה והעירייה, את החברה בלבד - כמעבידתו של המערער. טענת המערער לפיה זכאי הוא לפנסיה תקציבית, בהיותו עובד העירייה, אף היא דינה להדחות. המערער ידע על כך שהפנסיה התקציבית הנוהגת בעירייה, אינה חלה על עובדי החברה ועליו בכללם. משך כל שנות עבודתו לא העלה המערער כל בקשה או דרישה להימנות על סגל עובדיה של העירייה, אף לא ביקש להחיל עליו זכאות לפנסיה תקציבית כעובד עירייה. ההיפך הוא הנכון. המערער הסכים במודע לכך שיוחל עליו הסדר הפנסיה הצוברת, בכך שהורה לחברה לאילו קופות תעביר את הניכויים משכרו ואת הפרשותיה. משכך הוא, מעידה התנהגותו על כך שהמערער סבר וקיבל במהלך עבודתו בחברה את תנאי העבודה, לרבות הפרשות לפנסיה צוברת, כפי שנקבעו בחוזה העבודה לפיו הועסק בחברה משך כ-15 שנה. כללם של דברים כמבואר לעיל, המערער לא טען כלל להיותו עובד עירייה משך כל תקופת עבודתו בחברה, אף לא ביקש להקנות לו זכויות כעובד עירייה, וזכויות פנסיה תקציבית, בכללן. מה גם שנשמרו זכויותיו כעובד, אשר ניתנו לו כדין על ידי החברה במהלך עבודתו ובסיומה, בהתאם לחוזה ההעסקה שנקשר ביניהם. לא למותר לציין, כי גם אילו נמצאו סממנים מספיקים לכך שהעירייה עשויה הייתה להיחשב כמעסיקה, או מעסיקה במשותף של המערער, גם אז לא ניתן היה להיענות באורח "אוטומטי" לעתירת המערער ולהצהיר על היותו עובד קבוע בעירייה. בסוגיה זו נפסקה הלכה, לפיה מעמד של "עובד מדינה" אינו נקנה במחי קולמוס, אלא ייקבע על פי דין ובהתאם להסדר הקיבוצי החל בין הצדדים. במסגרת זו יש לתת את הדעת לתנאי קבלתו של העובד לשירות המדינה, לדרכי מינויו ולאופן העסקתו, הלכה למעשה, במסגרת הדין [עע 388/99; עע 389/99 יעקב חסון ואח' - מדינת ישראל - משרד השיכון, פד"ע לט 358; עע 116/03 מדינת ישראל- משרד החינוך - משה חג'בי, 2.2.2006]. בדומה, תיבחן טענה למעמד של עובד קבוע בעירייה לאור הדין החל ובמסגרתו [כגון: חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות והאזוריות; פקודת העיריות [נוסח חדש]; ותקנות העיריות (מכרזים לקבלת עובדים), תש"ם-1979] ובשים לב לאפשרות ההעסקה הרלבנטית, אם כעובד בחוזה מיוחד, או כעובד בנסיון, או כעובד קבוע, או בכל דרך אחרת, כעולה מנסיבות המקרה, כפי שהוכחו. כך דרך כלל, כך גם בענייננו, בו נתן בית הדין האזורי דעתו לזיקות המצביעות על העירייה כמעבידה ועל אלה המורות על החברה כמעבידה. אולם, בסופו של יום הכריעו את הכף נסיבותיו הספציפיות של המקרה בהצטברותן, ולא מצאנו טעם משפטי המצדיק שינוי המסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי לפיה, בתקופת העסקתו היה המערער עובד החברה בלבד ולא היה עובד העירייה. סוף דבר: הערעור נדחה. בתוך 30 יום מהיום ישלם המערער, מר משה נדב, לכל אחת מן המשיבות, עיריית תל אביב וחברת עזרה וביצרון שכר טרחת עו"ד בערעור זה בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ. לא ישולם הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן בהעדר הצדדים היום ‏י"ד טבת תשס"ז ( 4 בינואר 2007) ויישלח אליהם. נילי ארד, שופטת שמואל צור, שופט ורדה וירט-ליבנה, שופטת נציג עובדים, מר יוסף קראעובדי עירייהפיטוריםעירייה