בקשה ממשרד הפנים לקבלת מעמד מכוח חיים משותפים עתירה לביטול צווי הרחקה ומשמורת שהוצאו לעותרת, וכנגד החלטת המשיבים, שלא לאפשר לעותרים להיכנס להליך המדורג, מתוקף הטענה להיותם ידועים בציבור. רקע עובדתי העותרת, אזרחית הפיליפינים, נכנסה לישראל ביום 11/7/05 באשרת עבודה בתחום הסיעוד. כעבור כשנה נותרה ללא תעסוקה, זאת לאחר שמעסיקה נפטר. היא פנתה למשרד הפנים וקיבלה אשרה זמנית לצורך מציאת מעסיק חלופי, אשר הוארכה עד ליום 4/11/06. לאחר שחלף מועד זה והעותרת לא מצאה מעסיק, היא נותרה לשהות בישראל שלא כחוק וביום 26/12/06 נעצרה על ידי מנהלת ההגירה והוצאו לה צווי הרחקה ומשמורת. עת נעצרה העותרת היא נלקחה על ידי השוטרים לבית בו היא מתגוררת על מנת לאסוף את חפציה. המדובר בביתו של העותר 2, אשר אף שהה בבית עת הגיעה אליו העותרת מלווה בשוטרים. בפני ממונה ביקורת גבולות, שערך לעותרת שימוע ביום מעצרה, לא ציינה העותרת כי יש לה בן זוג בישראל, ולשאלה האם יש לה משפחה בישראל ענתה בשלילה. רק לאחר שהובאה בפני בית הדין לביקורת משמורת, ביום 28/12/06, העלתה העותרת לראשונה את הטענה, כי העותר 2 הוא בן זוגה לחיים ואיתו היא מתגוררת בדירה שבסמוך לה נעצרה. בית הדין סרב לשחררה בציינו, כי בני הזוג לא פנו למשרד הפנים בבקשה לקבלת מעמד עובר למעצר וכי העותרת לא ציינה את הקשר הנטען בעת השימוע שנערך לה בפני ממונה ביקורת גבולות. גם ניסיונות חוזרים מטעם באי-כח העותרת להביא לשחרורה בבית הדין, לא צלחו. עם זאת, ציין בית הדין בהחלטתו, כי העותר רשאי לפנות למשרד הפנים בבקשה להכיר ביחסיהם, ואם יעשה כן ייחקרו בני הזוג, כל אחד בנפרד, על מהות הקשר ביניהם, ואם ישתכנע משרד הפנים כי אכן קיימים בין השניים יחסי זוגיות, ניתן יהיה לשקול שחרורה של העותרת ממשמורת. ואכן, ביום 2/1/07 הגיש העותר 2 למשרד הפנים בקשה לקבלת מעמד מכוח חיים משותפים. עוד באותו היום נערך לעותר שימוע. ביום 7/1/07 נערך לעותרת שימוע במתקן המשמורת בו היא מוחזקת. ביום 28/1/07 נתן משרד הפנים את החלטתו, ובה צוין כדלקמן: "בקשתכם לקבלת מעמד מתאריך 3/1/07 נבדקה ע"י הגורמים המקצועיים במשרד. מעיון במסמכים שהגשתם ומהראיון שעברתם עולה, כי לא מתקיימים תנאים לפתיחת הליך לקבלת מעמד מאחר ולא הוכחתם כנות קשר. מאחר ותלוי נגד הנדון צו הרחקה מהארץ והיא מצויה במשמורת, היא תורחק מהארץ עפ"י הצו" (ראה נספח ז לתגובת המשיבים). כנגד החלטה זו מכוונת העתירה שלפנינו. טענות הצדדים במסגרת עתירתם מבקשים העותרים כי בית המשפט יורה למשיבים להימנע מלהרחיק את העותרת, לשחררה ממשמורת "ולאפשר לעותרת להמשיך בביצוע ההליך המדורג בו החלה עם בן זוגה" (ראה סעיף ג בפתח העתירה). יש לציין כי סעד אחרון זה איננו ברור די צרכו, שכן העותרת טרם החלה בהליך מדורג עם בן זוגה הנטען. בעת שנעצרה, היא שהתה שלא כדין בישראל מבלי שהוגשה כל בקשה עובר למעצר מטעם העותרים להיכנס להליך מדורג ולקבל מעמד מכוח היחסים ביניהם. כך או כך, במסגרת טיעונו בעל פה הגדיר ב"כ העותרים את הסעד המבוקש על ידו באופן מעט שונה, שנדמה כי אכן יותר מתאים לנסיבות העניין: "אנו מבקשים בחינה אמיתית ושימוע שיערך על ידי אדם אחד שיפגוש את שניהם לחוד, ואם תוצאות השימוע הזה יגידו שהם לא זוג - בני הזוג יקבלו את הדין. אך הבדיקה הראשונית לא נעשתה" (ראה פרוטוקול הדיון מיום 28/2/07, עמ' 3, שורות 6-8). הסעד המבוקש האמור מתבסס על מכלול טענותיהם של העותרים בעתירתם ובמסגרת הטיעון בעל פה לפני. אם נסכם את הטיעונים ונמקדם, הרי שלאור הכשלים הנטענים שנפלו באופן בו בוצעה הבדיקה בעניינם של העותרים, וכן לאור המסקנות המוטעות לכאורה והבלתי מבוססות שהוסקו ממנה, סבורים העותרים כי למעשה לא בוצעה בעניינם הבדיקה ראשונית הנדרשת בפסיקה (שראשיתה בפסק הדין המנחה בעע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אבנר אורן, תק-על 2006(1), 3756, להלן - עניין אורן או הלכת אורן), ועל כן הם מבקשים מבית המשפט להורות למשרד הפנים לבצע את הבדיקה האמורה באופן תקין ומעמיק יותר. העותרים מונים מספר כשלים בשימוע שערך משרד הפנים. ראשית, העותרת לא היתה מיוצגת בעת שנערך לה השימוע, זאת על אף בקשת באת כוחה דאז, עו"ד כץ-מסטבאום, להיות נוכחת בשימוע. שנית, השימועים של העותרת והעותר 2 לא נעשו על ידי אותו מראיין, ועל כן לא היה למעשה מקור אובייקטיבי אחד שיכול היה להשוות ולהעריך את העדויות זו מול זו. כמו כן עבר פרק זמן ארוך מדי בין השימועים, ובעיקר בין השימועים ועד למתן ההחלטה - בעוד שהעותר מסר את גרסתו כבר ביום 2/1/07, הרי שהשימוע מפי העותרת נערך רק ביום 7/1/07, ואילו ההחלטה עצמה המתבססת על דבריהם נתקבלה רק ביום 28/1/07. האם, תוהים העותרים, ניתן היה לקבל החלטה סבירה, המבוססת בין היתר על הרושם שהותירו העותרים על מראייניהם, כאשר חלף פרק זמן משמעותי כל כך בין עריכת הראיונות לבין מתן ההחלטה? העותרים אף מצביעים על כך, כי המשיב לא טרח לבצע עבודת מחקר מספקת, שתהווה תשתית לקבלת החלטתו. כך לדוגמא, על אף שהביא עמו העותר לשימוע מכתבים מטעם שני מכרים (אחותו וחבר) המעידים על הקשר הזוגי שלו עם העותרת, לא יצרו פקידי המשיב קשר עם אותם מכרים ולא ביררו את גרסתם בעל פה. כמו כן, על אף שהעותר טען כי נסע באופן קבוע לבקר את אחיו בבית הכלא יחד עם העותרת, לא טרח המשיב לבדוק את רישומי המבקרים בכלא ולאמת טענתו זו. עוד נטען, כי השימוע של העותר לא תועד כראוי - המדובר בסיכום מודפס, שלא ניתן ללמוד ממנו מה היו השאלות שנשאלו ואילו תשובות בדיוק נתנו, ועל כן גם לא ניתן לבקר כראוי את ההחלטה שהתקבלה על סמך שימוע זה. טענות נוספות של העותרים נוגעות לעניין ההרחקה ולעניין תשלום האגרות. העותרים מציינים כי מספר פעמים יועדה העותרת להרחקה מיידית, זאת על אף שעניינה היה בטיפול מתמשך של משרד הפנים, והרחקות אלה נדמות בעיניהם כניסיונות מחטף להרחיקה מן הארץ. עוד טוענים העותרים, כי בעת הגשת הבקשה נדרש העותר לשלם סכומים גבוהים במסגרת אגרות שונות והעותרים סבורים כי מדובר בגביית יתר. המשיבים לא מתייחסים בתגובתם לשתי הטענות האחרונות שפורטו לעיל בעניין ניסיונות ההרחקה ותשלום האגרות. הם אף לא מתייחסים ישירות לכשלים שנמנו על ידי העותרים באשר לאופן בו נערך השימוע. טענתם של המשיבים הינה, כי לגופו של עניין החלטתם לדחות את בקשת העותרים, הינה סבירה. המשיבים מדגישים, כי אין די בקשר של חברות על מנת לבסס זכאות לקבלת מעמד, אלא יש הכרח כי הקשר יעלה לכדי מעמד של ידועים בציבור, ולצורך כך יש להוכיח את יסודות המבחן הכפול של קיום חיי משפחה וניהול משק בית משותף. במבחן זה ניתן לעמוד אם מוכיחים קיומם של מאפיינים הקיימים בניהול משק בית על ידי בני זוג נשואים, כגון מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף ועוד. עוד מדגישים המשיבים, כי על פי פסיקת בית המשפט העליון, כולל פסק הדין המנחה בעניין אורן ופסקי הדין שבאו אחריו, העובדה כי טענת הזוגיות נטענה לראשונה רק לאחר מעצר אחד מבני הזוג, מעלה חשש לפיקטיביות הקשר ומטילה נטל מוגבר על המבקשים להוכיח כי הינם ידועים בציבור. במקרה דנן העותרים לא פנו למשרד הפנים אלא רק לאחר מעצרה של העותרת, ובשימועים שנערכו להם התרשמו פקידי המשיבים כי העותרים לא בקיאים בפרטי חייהם של בני זוגם, הם אינם מנהלים חשבון משותף, העותר לא ביקר את העותרת בעת ששהתה במשמורת ולו פעם אחת, ועוד נתונים נוספים המטילים את מהות הקשר בין העותרים בספק. לכך יש לצרף את העובדה, כי בעת השימוע שנערך לעותרת על ידי ממונה ביקורת גבולות מיד לאחר שנעצרה, לא נאמר דבר וחצי דבר מצידה בדבר קשרי זוגיות והטענה הועלתה לראשונה רק יומיים לאחר מכן עת הופיעה בפני בית הדין למשמורת. כל הנסיבות הללו, טוענים המשיבים, מצטרפות לכדי תמונה אחת המעידה כי הקשר הנטען בין העותרים הינו פיקטיבי, ועל כן החלטת משרד הפנים הדוחה את בקשת העותרים להיכנס להליך המדורג ואשר מותירה את צו ההרחקה על כנו, הינה סבירה ואין להתערב בה. דיון השאלה מה טיב הקשר שמזכה במעמד על פי נוהל ידועים בציבור של משרד הפנים, ומה האופן להוכחתו, איננה שאלה פשוטה כלל ועיקר. המדינה מדגישה במסגרת תגובתה, כי אין די בהוכחת קשר זוגי העולה לכדי חברות בלבד וכי בגדרי הנוהל זכאים להיכנס רק מי שהיחסים ביניהם מגיעים לכדי קשר של 'ידועים בציבור'. ואכן, נקבע בפסיקה כי מדיניות משרד הפנים הבאה לידי ביטוי ב'נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג זרים של אזרחים ישראלים, לרבות בני אותו מין' (להלן - 'נוהל ידועים בציבור') "מכירה בצורך לספק הגנה לא רק לתאים משפחתיים המבוססים על קשר של נישואין, אלא גם לאלה המבוססים על זוגיות במתכונת של ידועים בציבור" (ראה עניין אורן לעיל, בסעיף 11 לפסק הדין). אותה מתכונת של ידועים בציבור הוכרה במסגרת המשפט הישראלי - בחקיקה, בפסיקה ובספרות - בהקשרים שונים ורבים, ולאורך השנים חלה בה התפתחות והיא הורחבה והוגדרה מחדש. אכן, כפי שציינו המשיבים, שני היסודות המרכזיים הטעונים הוכחה על מנת לבסס קשר של ידועים בציבור הינם חיים משותפים כבעל ואישה וניהול משק בית משותף (ראה ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד (1) 617). עם זאת, שני מבחנים אלה מותירים מקום לפרשנות, ולאורך השנים הורחבה הגדרתם בפסיקה. בית המשפט העליון הכיר בכך כי זוגיות היא דבר משתנה וגמיש, התלוי בין היתר בנסיבות של גיל, מוצא, השכלה, מעמד כלכלי ועוד, ואין, ואף לא צריך להיות, מודל אחד בלבד של זוגיות שרק בהתקיימו יוכרו בני הזוג כידועים בציבור. לאור האמור נקבע, כי יש לבחון כל מקרה באופן פרטני על פי נסיבותיו, ועל פי טיב ועומק הקשר בין הצדדים, ואין לקבוע באופן גורף כי הפרדה ברכוש של בני הזוג או במקום מגוריהם מונעת את הגדרת היחסים ביניהם כידועים בציבור. כך גם לגבי אורכו של הקשר, שאף אם הינו צעיר יחסית מבחינת זמן, יכול אף הוא להתאים, בנסיבות המתאימות, להגדרה של ידועים בציבור (ראה ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' סוזן שוקן, פ"ד לט (2) 690 וכן ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו (3) 883). בהקשר הנדון, בו קשר של ידועים בציבור מאפשר לבן הזוג הזר כניסה להליך המדורג וקבלת מעמד בישראל, נדרש משרד הפנים להחליט כתנאי ראשוני בלעדיו אין, האם הזוג שבפניו אכן עונה להגדרה של ידועים בציבור והאם מדובר בקשר כנה ואמיתי. לתנאי זה חשיבות מרובה, שכן לולא הבדיקה האמורה ופיקוח מטעם משרד הפנים, ניתן היה להעלות את טענת 'הידועים בציבור' בקלות יחסית ולקבל מעמד בישראל, גם במקרים בהם אין מדובר בקשר כנה ואמיתי. כך, מצד אחד, היתה נפרצת דרך עוקפת ומהירה 'להלבין' שהייה בלתי חוקית בישראל ולסכל את מלחמתה של מדינת ישראל בתופעה זו, שהוכרה בפסיקה כמטרה ראויה ולגיטימית, ומאידך לא היו נשמרים הרציונאל והתכלית שעמדו בבסיסה של המדיניות המאפשרת קבלת מעמד כאמור מלכתחילה, היינו הרצון לאפשר לבני זוג 'אמיתיים' לקיים את התא המשפחתי שהקימו, גם אם לא מיסדו אותו, מסיבות אלה ואחרות, באקט רשמי של נישואין. ואולם, תנאי זה מעורר גם קושי רב, שכן כפי שציינו קודם לכן, הגדרת 'ידועים בציבור' היא רחבה ומשתנה, ולצד רכיבים אובייקטיבים המצויים בה יש לצקת בה גם תוכן סובייקטיבי, המשתנה מזוג לזוג ומנסיבות לנסיבות. על כן, נדרש מטעם משרד הפנים מעין מבחן משולב, המעגן קריטריונים ברורים ואובייקטיבים יחד עם הפעלת שקול דעת פרטני בכל מקרה ומקרה, שקול דעת המתבסס בין היתר על מכלול הנסיבות של בני הזוג וכן על המומחיות של פקידי המנהל, שבפניהם מופיעים זוגות רבים המבקשים מעמד, והם נדרשים להחליט בעניינם הן בעת הגשת הבקשה לראשונה והן לאורך השנים בהם הם נמצאים בהליך המדורג. בפסק הדין בעניין אורן המליץ בית המשפט העליון למדינה לנסח קריטריונים אשר יגדירו מי ייחשבו כידועים בציבור לצורך הקונקרטי של יישום המדיניות המאפשרת לזרים לרכוש מעמד בישראל מכוח קשר כזה: "קריטריונים אלה עשויים לכלול, בין היתר, התייחסות למשך התקופה שבה חיים בני הזוג במשותף ולשאלה האם הפנייה להסדרת מעמד נעשתה עובר למעצרו של בן הזוג הזר. נראה כי בכך יהיה כדי להקל על הסינון הראשוני של בקשות שאין מאחוריהן קשר אמיתי ומבוסס די צרכו על מנת להצדיק רכישת מעמד בארץ וכדי למזער את האפשרות לניצול לרעה של מדיניות המערערת לצורך השתקעות מצד שוהים בלתי חוקיים" (ראה סעיף 24 לפסק הדין). ובהמשך: "בהקשר זה נשוב ונציין, כי צעד נוסף העשוי ליתן מענה לקושי הנובע מגבולותיו העמומים של מוסד הידועים בציבור הינו קביעת קריטריונים אשר יגדירו מי ייחשבו כידועים בציבור לצורך הקונקרטי של יישום המדיניות המאפשרת לזרים לרכוש מעמד בישראל מכוח קשר זה. כאמור, נראה כי בכך יהיה כדי להקל על סינונן הראשוני של בקשות אשר אינן עומדות ברף המקובל על המדינה ולצמצם את ניצולו לרעה של נוהל הידועים בציבור" (ראה שם, סעיף 32 לפסק הדין). בית המשפט, אם כן, נתן המלצתו לניסוח קריטריונים על ידי משרד הפנים ככלי התמודדות עם העמימות של מוסד הידועים בציבור אשר פותח פתח לניצולו על ידי שוהים שלא כחוק, וזאת חלף דרישת היציאה בה דבק המשיב כפתרון לקושי האמור. ברצוני להצטרף להמלצה זו, וזאת לא רק בשל הנימוקים שנמנו לעיל אלא אף בשל הצורך של הרשות המנהלית, ושל בית המשפט שמבקר אותה, בהכוונה וכללים אובייקטיבים מסוימים. כפי שכבר צוין, קביעת אופיו של קשר בין בני זוג תשלב מטבעה יסודות אובייקטיבים וסובייקטיבים כאחד. נראה לי כי ראוי, שככל שמדובר בפן האובייקטיבי של ההכרעה ייקבעו קריטריונים ברורים וידועים לכל, שיתייחסו, בין היתר, לסוגיית המגורים המשותפים - מהותם ומשכם, לרמת ההיכרות בין בני הזוג ולכמות ואיכות הראיות התומכות במהות הקשר ועוד. כמובן, שעל מנת להשאיר מרחב גם לפן הסובייקטיבי, קריטריונים אלה צריכים להיות גמישים ולאפשר הפעלת שקול דעת מטעם המשיב בהתאם להתרשמותו הישירה מבני הזוג שלפניו. המדובר בקריטריונים מנחים, שניתן לסטות מהם ואף להגמישם בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. מאחר וטרם הוצגו בפני בית משפט זה קריטריונים ברורים בנדון, נבחן אנו את החלטת משרד הפנים לאור נסיבותיו הפרטניות של המקרה ולאור הפסיקה. נקודת המוצא של העותרים היא בעייתית. העותרים לא פנו למשרד הפנים להסדיר את מעמדם כבני זוג. העותרת, שהתקשתה למצוא עבודה כעובדת סיעודית, המשיכה לשהות בישראל שלא כדין (תקופה קצרה עובר למעצרה) ואף עבדה, לטענתה היא, בעבודות ניקיון בינתיים. גם לאחר שנעצרה לא ציינה כי יש לה בן זוג בישראל. עובדות אלה מעמידות את טיב הקשר של העותרים וכנותו, מבחינת המדינה, בספק, ומטילות עליהם נטל הוכחה כבד, לשכנע את משרד הפנים כי מדובר בקשר כנה ואמיתית שאף עולה לכדי יחסי ידועים בציבור על פי הפרמטרים המקובלים של חיים משותפים כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. בנוסף לכך, במקרים בהם טענת ידועים בציבור עולה רק לאחר הוצאת צו הרחקה ומעצר, אין משרד הפנים מחויב לבצע בדיקה מקיפה ומעמיקה בעניינם של בני הזוג, ודי בכך שהוא משתכנע, לאחר בדיקה ראשונית ולאחר שנתנה לבני הזוג "הזדמנות הוגנת" להשמיע את טענותיהם, כי מדובר על פניו בקשר פיקטיבי או בקשר שאינו עולה לכדי ידועים בציבור, כדי שהחלטתו בדבר הרחקת בן הזוג הזר תהיה סבירה. עת באים אנו לבחון את עניינם של העותרים נשים לנגד עינינו, אם כן, את שלושת הקווים המנחים הבאים: ראשית, בשל העובדה שהטענה בדבר קשר של ידועים בציבור צוינה על ידם לראשונה רק לאחר שננקטו כנגד העותרת הליכי הרחקה, נקודת המוצא הינה כי קיים חשש ממשי הנוגע לפיקטיביות הקשר הנטען. חשש זה אמנם ניתן לסתור, אך הנטל לעשות כן מוטל על כתפיהם של העותרים והמדובר בנטל כבד ("ראיות מוצקות ביותר לסתור" ראה עניין אורן לעיל בסעיף 31 לפסק הדין). שנית, הפתח של בני הזוג להוכיח את טענותיהם הוא מוגבל ומצומצם יחסית, כאשר מחד יש ליתן להם "הזדמנות הוגנת" להשמיע את טענותיהם, ולבדוק כל מקרה ומקרה באופן פרטני, אך מאידך יכול משרד הפנים להסתפק בבדיקה ראשונית בלבד ("מקום שעל פני הדברים ומבלי שתידרש בחינה מעמיקה..." - ראה עניין אורן לעיל, שם). ושלישית, לגופו של עניין על העותרים לעמוד במבחן כפול - עליהם לשכנע את משרד הפנים כי הקשר ביניהם כנה ואמיתי וכן כי הוא עולה לכדי קשר של ידועים בציבור (ראה שם, שם). נראה כי בענייננו עמד משרד הפנים בדלת אמותיה של הלכת אורן. לעותרים נתנה הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיהם ועניינם נבדק באופן פרטני. כל אחד מבני הזוג רואיין על ידי פקיד משרד הפנים, ענה לשאלותיו ונתנה לו אפשרות להמציא מסמכים התומכים בעמדתו. העובדה כי שני מראיינים שונים ראיינו את בני הזוג, אינה פוגמת ביכולתו של המשיב לקבל החלטות מושכלות וסבירות המתבססות על נתוני השימועים שנערכו. יש להתחשב גם באילוצים הפרוצדוראליים הנתונים בשל העובדה כי אחד מבני הזוג שוהה במשמורת, לעתים כזו הרחוקה ממקום מגוריו של בן הזוג השני. באשר לפער הזמנים בין גביית שני השימועים וכן בינם לבין מתן ההחלטה, הרי שבעניין זה ודאי כי ראוי שהחלטות תינתנה במהירות האפשרית, קרוב ככל הניתן לעריכת השימועים לבני הזוג, זאת בעיקר במקרה בו יושב אחד מהם במשמורת. כן מקובלת עלי טענת ב"כ העותרים, לפיה ראוי כי שימועים שנערכים ייכתבו כלשונם (היינו שניתן יהיה לעמוד על השאלות שנשאלו והתשובות שנתנו להן), כפי שנעשה במקרה של העותרת ובניגוד לאופן בו נרשם השימוע מפי העותר. עם זאת, אין בשתי הנקודות טעונות השיפור לעיל משום פגמים היורדים לשורשו של עניין ואשר מנעו ממשרד הפנים את היכולת לקבל החלטה מבוססת וסבירה. לא כל פגם בפעולתה של רשות מנהלית מביא באופן מיידי לביטול החלטתה. יש לבחון את מכלול הנסיבות, מה משקלו של הפגם והאם היה בו כדי לגרום עוול לאזרח, ואם כן, מה היקף אותו עוול שנגרם אל מול הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי במידה ותבוטל ההחלטה. עקרון זה מבטא על רגל אחת את תורת 'הבטלות היחסית' שהוכרה ויושמה בפסיקתו של בית המשפט פעמים רבות (ראה לדוגמא בג"צ 3081/95 ד"ר ג'ובראן רומיאו נ' המועצה המדעית, פ"ד נ(2), 177). משהגענו למסקנה, כי נתנה לעותרים ההזדמנות ההוגנת להשמיע את טענותיהם, וכי היה באפשרותו של משרד הפנים להגיע להחלטה מושכלת וסבירה, במסגרת בדיקה ראשונית, על סמך השימועים שערך לעותרים, נותר לנו לבחון האם לגופו של עניין עמדו העותרים בנטל הכבד המוטל על כתפיהם, לערער את החזקה בדבר פיקטיביות הקשר הנטען ואף לשכנע כי הקשר ביניהם עולה לכדי קשר של ידועים בציבור. בסיכום השימוע שנערך לעותרת נכתב כדלקמן: "ההתרשמות הכללית הינה שאין קשר זוגי עם מר גיגי יצחק אלא מטרתה היחידה הינה להישאר בארץ בכל מצב. הנ"ל לא ידעה לענות על שאלות בסיסיות. כמו כן מר גיגי לא הגיע לבקרה בכל תקופת מעצרה. עולה החשד מהתחקור שהנ"ל צריכה לשלם סך 10,000 $ ארה"ב ע"מ להסדיר עניין זה אולם מסרבת למסור את הפרטים המדויקים" (ראה נספח ו לתגובת המשיבים). בסיכום המקרה שנערך על ידי המשיב כתמיכה לעמדתו ולאחר שנתבקש לעשות כן על ידי באת כוחו, צוינו הדברים הבאים: "מר גיגי יצחק לא המציא את המסמכים הדרושים + הוכחות על מרכז חיים יחד וכנות הקשר... הישראלי טוען כי אין להם חברים. לא יוצאים לבלות. מלבד אחות אחת שתומכת בקשר אף אחד מבני משפחתו לא יודע על החיים המשותפים. הנ"ל טוען גם כי פעם בשבועיים נוסע יחד עם חברתו לבקר את אחיו שיושב בכלא יחד עם אחותו. בשימוע שערך לבת הזוג במעצר לא ידעה את שמה של האחות ולא הזכירה כלל כי נוסעת פעם בשבועיים לבקר אח בכלא... שאלנו את מר גיגי האם ביקר אותה במעצר ענה שלא. על פי שיחה רק עם בן הזוג הישראלי והחומר שהוצג בלשכה, והתשאול שעברה בת הזוג במעצר לא התרשמנו בכנות הקשר וכי מדובר בזוג, ולכן הוצאנו מכתב בהתאם" (ראה נספח ה לתגובת המשיבים). מנימוקיו של המשיב עולה, כי לא רק שהוא לא מאמין לבני הזוג כי קיים ביניהם קשר של ידועים בציבור כנה ואמיתי, אלא שהוא אף כנראה לא מאמין לעצם היותם זוג כלל. עניין זה הצליח ב"כ העותרים לערער בטיעוניו, שכן מכלל הנסיבות עולה שבין העותרים קיים קשר זוגי כלשהו, זאת הן לאור העובדה שהעותרת עברה להתגורר בדירתו של העותר לאחר שמעסיקה נפטר, וכשנה קודם לכן הם נהגו להיפגש בסופי שבוע, ובכך אף תומכים המכתבים שצירף העותר. גם העובדה שהעותרת לא ציינה כי נסעה עם העותר לבקר את אחיו בכלא, איננה מפריכה את האפשרות כי הדבר אכן התרחש (וזאת אף ניתן לבדוק עובדתית, כפי שטען בצדק ב"כ העותרים), ויתכן ואף האח מודע לקשר בין העותרים ואחות העותר איננה בת המשפחה היחידה שיכולה לתמוך בכך, כפי שצוין בסיכום. עם זאת, גם אם נקבל את טענת העותרים, לפיה קיים ביניהם קשר זוגי כלשהו, והקשר האמור איננו פרי המצאה בלבד שנרקחה במוחם רק לאחר הוצאת צו ההרחקה לעותרת, עדיין אין בכך כדי להרים את נטל השכנוע, כי מדובר בקשר עמוק וכנה העולה לכדי קשר של ידועים בציבור. אמנם, כפי שצוין לעיל, אין בעובדה כי העותרים לא חולקים חשבון משותף כדי להצביע לבדה על היעדר קשר של ידועים בציבור, כמו שמאידך אין בעובדת מגוריהם המשותפים בחודשים האחרונים כדי להעיד את ההפך. המסקנה בדבר ביסוס קשר של ידועים בציבור - חיים משותפים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף - צריכה להתקבל על סמך מכלול הנסיבות והראיות שהתקבלו במסגרת השימועים, ועל סמך התרשמותם הישירה של פקידי המשיב מבני הזוג. בית המשפט לא יכול להיכנס בנעליה של הרשות המנהלית בעניין זה. לפקידיה המומחיות ואף הסמכות להתרשם מהפונים, לאסוף את הראיות המנהליות ולקבל החלטות לאורן. בית המשפט לעניינים מנהליים נשאר במעטפת החיצונית בלבד ובוחן האם שקול הדעת הופעל כדין והאם ההחלטות שהתקבלו לאורו הינן סבירות ומידתיות. מקריאת השימוע המפורט שנערך לעותרת, בו ענתה תשובות חלקיות בלבד ורבים מהפרטים הרלוונטיים שנדרשה לספק לא ידעה, מסיכום השימוע עם המשיב וכן מטענות העותרים בעתירתם אינני רואה מקום להתערב בהתרשמות המשיבים, לפיה הקשר בין העותרים אינו עולה לכדי קשר ידועים בציבור אמיתי וכנה. אין המקרה שלפנינו נופל לגדר המקרים בהם ראוי כי בית המשפט יתערב בשקול הדעת שהופעל ויבטל את ההחלטה שהתקבלה לאורו. לסיום אתייחס בקצרה לטענות ב"כ העותרים לעניין ניסיונות ההרחקה של העותרת וכן לעניין האגרות ששולמו. ראשית, יש להבהיר, כי טענות אלה אינן נוגעות לשאלה המהותית שבפנינו - שאלת כנות הקשר בין העותרים וטיבו - ועל כן גם אין בהן כדי להשפיע על תוצאת הליך זה. שנית, לעניין סוגיית ההרחקה, הרי שמהנסיבות המתוארות על ידי ב"כ העותרים, ובהיעדר התייחסות המשיבים לנדון, אכן עולה תמונה בעייתית ביותר, לפיה שני הגופים האמונים על נושא ההרחקה והמשמורת, משרד הפנים ומנהלת ההגירה, לא נמצאים בתיאום מספק ביניהם. בעוד שמשרד הפנים מחויב לערוך שימוע לעותרים ולתת החלטתו בטרם הרחקה (זאת לאחר שנטענה טענת ידועים בציבור בפני בית הדין למשמורת, שאף הורה מפורשות למשרד הפנים לערוך את השימועים האמורים במידה ותוגש בקשה מתאימה) נעשו שני ניסיונות להרחיק את העותרת, ונראה שהרחקתה למעשה נמנעה רק בשל התערבותם ותושייתם של באי כוחה. התנהלות זו הינה פגומה ואיננה הולמת מנהל תקין. שלישית, באשר לשאלת האגרות, הרי שגם בעניין זה לא נתקבלה התייחסות המשיבים, ועל כן אין בידי בית המשפט בסיס נתונים מספק לקביעת מסקנות כלשהן בנדון. על ב"כ העותרים להגיש פנייה מסודרת אל המשיבים בעניין זה. המשיבים יבדקו את הפנייה וישיבו עליה תוך זמן סביר. היה והמענה שינתן לא יספק את העותרים, תהיה פתוחה בפניהם הדרך לפנות לבית המשפט בהליך המשפטי המתאים. העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן בזה עיכוב ביצוע של צו ההרחקה ל48 שעות נוספות על מנת לאפשר לעותרים להגיש ערעור על פסק דין זה במידה וימצאו לנכון לעשות כן. הסדרת מעמדחיים משותפיםמשרד הפנים