1.        האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים מהנתבעת, או שמא היתה מוצדקת החלטת הנתבעת לפטרה מעבודתה תוך שלילת מלוא פיצויי הפיטורים ? זו השאלה המרכזית בה נדרשנו להכריע במסגרת התובענה שהגישה התובעת, לצד תביעות כספיות נוספות שהגישה.   הרקע העובדתי 2.        התובעת, תושבת ואזרחית ישראל, הועסקה ע"י מחלקת המדינה של ארצות הברית (להלן: הנתבעת), בקונסוליה הכללית של ארצות הברית בתל-אביב (להלן: השגרירות). התובעת עבדה עבור הנתבעת החל מיום 18.9.85 ועד יום 10.6.04, אז פוטרה מעבודתה לאלתר.   3.         בתפקידה האחרון, הועסקה התובעת במחלקת אזרחי ארה"ב בשגרירות (American Citizens Services), המטפלת בהוצאת דרכונים ובביצוע רישומים שונים עבור אזרחי ארצות הברית. מחלקה זו הינה מחלקה נפרדת ממחלקת הוויזות בשגרירות, בה מטופלים מבקשי ויזות לארצות הברית, שאינם אזרחי ארצות הברית. 4.       ביום 10.6.04 נקראה התובעת לפגישה אצל קצין הבטחון האיזורי של הנתבעת, קווין ויטסון, על רקע חשדות שעלו בנוגע למעורבותה של התובעת בהעברת מידע פנימי וחסוי מהשגרירות לעורך דין עימו היתה מיודדת. במהלך הפגישה הודתה התובעת בכך שהעבירה מידע באשר למבקשי ויזות ישראליים שבקשתם לוויזה לארצות הברית סורבה, וכי את המידע הזה העבירה לעורך הדין מרדכי ציבין - אם כי הצדדים חלוקים ביניהם באשר לדברים בהם הודתה התובעת בפגישה, ובאשר להיקף המעשים אותם ביצעה בפועל. בסיומה של הפגישה עם קצין הבטחון, הובלה התובעת אל מחוץ לשגרירות תוך שניטל ממנה אישור הכניסה שלה לשגרירות (גם לעניין הנסיבות המדויקות של עזיבתה של התובעת באותו יום חלוקים הצדדים, והדברים יפורטו בהמשך). ביום 16.6.04 קיבלה התובעת מכתב בו הודיעה לה הנתבעת כי היא מפוטרת מעבודתה לאלתר, ועל כן אין חולק כי התובעת פוטרה מעבודתה, ולא עזבה את העבודה מרצונה.   5.         התובעת לא קיבלה פיצויי פיטורים עובר לפיטוריה, וגם לא ניתנה לה הודעה מוקדמת טרם הפיטורים או חלף הודעה מוקדמת לאחריהם. תמצית טענות התובעת 6.         התובעת טענה כי לא עשתה כל מעשה המצדיק את פיטוריה, וכי גם אין כל עילה המצדיקה שלילת זכותה לפיצויי פיטורים או לדמי הודעה מוקדמת.   7.         לטענת התובעת, לאורך כל תקופת עבודתה היתה עובדת מסורה ומוערכת, וכל פשעה, בתקופה שעובר לפיטוריה, היה שבטוב ליבה מסרה לעו"ד ציבין, המטפל באזרחי ישראל שבקשתם לקבלת ויזה לארה"ב נדחתה - את סיבת הסירוב למתן הוויזה. לטענת התובעת, היא העבירה מידע זה לעו"ד ציבין בהזדמנויות בודדות בלבד, וממילא מסרה לו מידע שאינו פנימי או חסוי, אלא רק מידע שקשה היה לגורמים חיצוניים לשגרירות להשיג לבדם.   8.         התובעת טענה שבהתאם לכללי המשמעת החלים על עובדי השגרירות, מותר לנתבעת לפטר עובד ללא הודעה מוקדמת רק מסיבות בטחוניות, גניבה, הונאה וקבלת שוחד, כאשר השימוש בסנקציה זו ייעשה רק במקרה של "הפרות חמורות" או רק כמוצא אחרון ולאחר שמוצו כבר סנקציות אחרות. לטענת התובעת, המקרה שלה אינו המקרה בו בוצעו עבירות חמורות כלשהן, כך שאין כל פרופורציה בין המעשה שעשתה ובין הצעדים בהם נקטה הנתבעת נגדה.   9.         התובעת הוסיפה כי ביום 10.6.04 היא זומנה ל"חקירה" אצל קצין הבטחון, מר ויטסון, ובמעמד זה הועלו בפניה החשדות נגדה בפעם הראשונה. לטענת התובעת, לאחר סיום החקירה היא סולקה מהשגרירות באופן משפיל, מבזה ואגרסיבי, תוך שאנשי בטחון מלווים אותה החוצה. התובעת טענה עוד כי מעמד החקירה ע"י מר ויטסון לא היווה שימוע כדין, וכי למעשה, הנתבעת פיטרה אותה מעבודתה ללא שימוע כלל.             10.       עוד הוסיפה התובעת, שכל הפניות שהפנתה לנתבעת לאחר פיטוריה, בהן דרשה לקבל את פיצויי הפיטורים להם היא זכאית כחוק, נענו בשלילה.             התובעת טענה כי פיטוריה לאחר 19 שנות עבודה עבור הנתבעת, ובפרט באופן בו בוצעו, היוו מכה קשה עבורה, ומצבה הבריאותי והנפשי התדרדר לאחר הפיטורים.   11.       לאור כל האמור, תבעה התובעת את הסעדים הכספיים הבאים: א.        פיצויי פיטורים מלאים, על בסיס שכרה החודשי בתוספת תוספות שונות. ב.        דמי הודעה מוקדמת. ג.         פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. ד.  פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש. ה.        פיצוי בגין "הפרשי דמי אבטלה", שכן התובעת לא קיבלה את מלוא דמי האבטלה להם היתה זכאית וזאת משום שהנתבעת לא הפרישה עבורה, לפי הטענה, את דמי הביטוח הלאומי במלואם. תמצית טענות הנתבעת 12.       לטענת הנתבעת, בנסיבות העסקתה של התובעת מחד, ובנסיבות שהביאו לפיטוריה מאידך, התחייבו פיטוריה מעבודתה לאלתר, ויש בנסיבות אלה גם משום הצדקה לשלילת פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.   13.       לעניין נסיבות העסקתה של התובעת טענה הנתבעת כי עובדי המחלקה בה עבדה התובעת, ובכלל זה התובעת עצמה, נדרשו להפגין רמת אמינות ונאמנות גבוהים במיוחד, בין היתר עקב נסיונות חוזרים ונשנים של מי שאינם זכאים לכך, לקבל דרכונים אמריקאיים על מנת שיוכלו להיכנס לארה"ב ללא חשד או עיכוב. הנתבעת הדגישה כי התפקיד שמילאה התובעת היה רגיש מאוד מבחינה בטחונית, ועל רקע זה בולטת במיוחד חומרת המעשים שביצעה התובעת.   14.       באשר לנסיבות פיטוריה, נטען ע"י הנתבעת כי בשלב מסוים התעורר אצלה חשד כי ישיבה בברוקלין מעורבת בתרמית בה מנפקת הישיבה אישורי קבלה ללימודים לתושבי ישראל, על מנת שאלה יוכלו לקבל ויזת סטודנט לארה"ב, אף כי תלמידי הישיבה הללו לא למדו בפועל בישיבה וחלקם נשארו בארה"ב אף לאחר פקיעת הוויזה.            במסגרת בדיקת חשדות אלה, התברר עוד כי עורך דין הקשור לישיבה מקיים קשר אישי עם התובעת ונפגש עימה מחוץ למשרדי השגרירות במהלך שעות העבודה. על כן, זומנה התובעת לישיבת "שימוע" עם קצין הבטחון. לטענת הנתבעת, במהלך השימוע הודתה התובעת בקיום קשר אישי עם עורך הדין, וכן הודתה בכך שבמשך שנתיים מסרה לו פרטים של מסורבי ויזות, כגון סיבת הסירוב, שמות, תאריכי לידה ופרטים אישיים נוספים עליהם. התובעת הודתה במהלך השימוע כי עשתה כן ללא ידיעת או אישור הקונסול או מי מעובדי השגרירות, וגם מבלי שקיבלה את אישור מבקש הוויזה להעברת המידע לגביו לידי עורך הדין עימו היתה התובעת מיודדת.             לטענת הנתבעת, בסוף השימוע, ולאחר שהודתה התובעת כי ידעה שמעשיה אסורים עוד בעת שעשתה אותם, הציעה התובעת לקצין הבטחון את אישור הכניסה שלה לשגרירות והוא אכן נטל אותו מידיה.             עם זאת, כאמור, גם הנתבעת אינה מכחישה את העובדה שהתובעת פוטרה מעבודתה.   15.       הנתבעת הדגישה את חומרת מעשיה של התובעת, אשר הצדיקו, לטעמה, את פיטוריה המיידיים, וכן את שלילת זכותה לפיצויי פיטורים: לטענת הנתבעת, שיקולי דחיית בקשה לוויזה כוללים מידע מסווג בקשר למבקש הוויזה שממשלת ארה"ב אינה מפרטת בפניו, והעברת מידע זה למסורב הוויזה, כפי שעשתה התובעת, עלולה לפגוע בבטחון הלאומי של ארה"ב ולפגוע בסדרי עבודת השגרירות. לא זו אף זו, הנתבעת טענה כי התובעת מסרה מידע בנוגע למסורבי ויזה לעורך דין שכלל לא ייצג את מסורבי הוויזה, ובכך חשפה את הנתבעת גם לסכנה של הגשת תביעה מצד אנשים, שנתוניהם האישיים נמסרו לצד שלישי ללא אישורם.         עוד הדגישה הנתבעת כי התובעת עבדה במחלקת אזרחי ארה"ב בשגרירות, וכי את המידע שהעבירה לעורך הדין עימו היתה מיודדת השיגה באמצעות פניה לעובדי מחלקת הוויזה - אשר למידע בה לא היתה לה כל גישה - ועקיפת המידור בין המחלקות באופן זה.             לטענת הנתבעת, היוו מעשיה של התובעת עבירה פלילית, הפרה של חובת הסודיות, הפרה של חובת הנאמנות של התובעת למעסיקתה וכן הפרה של תנאי העסקתה של התובעת בנסיבות חמורות במיוחד.             בנסיבות אלה, טענה הנתבעת, כאמור, כי פיטוריה המיידים של התובעת היו מוצדקים, כמו גם שלילת פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת.   16.       באשר לטענת התובעת כי לא נערך לה שימוע, טענה הנתבעת כי היא אינה גוף ציבורי או דו-מהותי בישראל, ועל כן לא חלה עליה חובת השימוע; וכי למרות זאת הוענקה לתובעת זכות השימוע, והיא אף מיצתה אותה: לתובעת ניתנה הזדמנות להעלות כל טענותיה בפני קצין הבטחון, והיא אכן מסרה לו את גרסתה המלאה, הודתה בחשדות שיוחסו לה ואף הציעה מיוזמתה לוותר על אישור הכניסה שלה לשגרירות, בהבינה את המעשים החמורים שביצעה.   17.       הנתבעת כפרה ביתר תביעותיה של התובעת, לקבלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, תוך העלאת טענות באשר לחסינותה הריבונית, וכן בתביעה לפיצוי לעניין דמי האבטלה - שכן לטענת הנתבעת, התובעת היא אשר היתה מחויבת, במשך 19 שנות עבודתה, לדווח למוסד לביטוח לאומי על הכנסותיה, ובהתאם לדיווחיה קיבלה מהנתבעת החזר של חלק המעביד של דמי הביטוח. דיון והכרעה 18.      מטעם התביעה העידו לפנינו התובעת עצמה, וכן עו"ד מרדכי ציבין לו העבירה את המידע, ואיילין פינוקן, שעבדה בעבר בשגרירות.            מטעם הנתבעת העידו לפנינו העדים הבאים: א.        קווין ויטסון, קצין הבטחון האיזורי בשגרירות בעת הרלוונטית. ב.        ג'וזף ג'ונסון, מנהל הכספים ומנהל משאבי אנוש בפועל בשגרירות, בעת הרלוונטית. ג.        הילה שגב, חוקרת במחלקת הבטחון האזורי בנתבעת, שנכחה בפגישה בין התובעת ובין מר ויטסון. ד.       סוניה בוזגלו, עובדת במחלקת הוויזות בנתבעת, אשר העידה, בין היתר, כי התובעת פנתה אליה כדי לקבל פרטים באשר לאנשים אשר בקשתם לוויזה סורבה.   19.       לאחר ששמענו את העדויות ושקלנו כל טיעוני הצדדים, החלטנו לדחות את התביעה ולקבוע כי המעשים אותם ביצעה התובעת הצדיקו פיטוריה לאלתר, תוך שלילת זכותה לקבלת מלוא פיצויי הפיטורים ותוך שלילת זכותה לתמורת הודעה מוקדמת. בנוסף, החלטנו לדחות גם את כל יתר תביעותיה הכספיות של התובעת.             להלן - נפרט נימוקי החלטתנו.   שלילת פיצויי פיטורים - המסגרת הנורמטיבית 20.       חובתו של מעביד לשלם פיצויי פיטורים לעובד אותו פיטר מעבודתו מעוגנת בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, ותכליתה של זכות זו הינה להבטיח לעובד קיום בכבוד עד שימצא מקום עבודה אחר (ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ נ' אלכסנדר צ'רניאקוב, מיום 31.5.07, ). 21.       שלילת זכותו של עובד לפיצויי פיטורים, במלואה או באופן חלקי, אפשרית רק בהתקיים התנאים הקבועים בסעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, כאשר במקרה שלפנינו חלה הוראת סעיף 17 לחוק:             "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".             ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים הוא "הסכם קיבוצי כללי - תקנון העבודה" (להלן - "תקנון העבודה") מיום 19.9.62, שנחתם בין התאחדות התעשיינים ובין ההסתדרות הכללית. בסעיף 53 לתקנון העבודה נקבע כי בכל הנוגע לעבירות משמעת מסוג גניבה, מסירת סודות המעביד, עבירת משמעת חמורה ועבירה פלילית חמורה, העונש המירבי יהא פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.             22.       יצוין עוד כי בנסיבות בהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, ניתן לקבוע גם כי לא חלה על המעביד חובה ליתן לעובד הודעה מוקדמת על פיטוריו (סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001).   23.       הלכה פסוקה היא, כי הפיטורים עצמם, אף תוך תשלום פיצויי הפיטורים מהווים "עונש" לעובד, וכי שלילת פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת נעשים במשורה, במקרים חריגים בלבד (ר' עניין צ'רניאקוב, וכן ע"ע 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ נ' אלכסנדר פסחוביץ', מיום 20.12.09, ).            תכליתה של שלילת פיצויי הפיטורים הינה הענשת העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע וכן העברת מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים (שם).   24.       בית הדין הארצי עמד על השיקולים לחומרה ולקולא בהפעלת הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, בעניין צ'רניאקוב:             "השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המועצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;             השיקולים לקולא - אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו".   פיטורי התובעת תוך שלילת פיצויי פיטוריה - מן הכלל אל הפרט 25.     במקרה שלפנינו פוטרה התובעת מעבודתה על רקע העברת מידע מתוך השגרירות בנוגע למסורבי ויזה, לגורם חיצוני לשגרירות. אין חולק שהתובעת אכן העבירה מידע כאמור לידידה, עורך הדין מרדכי ציבין, שלא באופן רשמי, מבלי שקיבלה אישור לכך ומבלי שיידעה מי מהגורמים הממונים עליה על מעשיה.             גדר המחלוקת העובדתית בין הצדדים נוגעת לפרטי המידע שמסרה התובעת לעו"ד ציבין, אך מעבר לכך, חלוקים הצדדים בדעותיהם לגבי ההשלכה המשפטית של מעשי התובעת: לטענת הנתבעת, הצדיקו מעשי התובעת פיטוריה לאלתר, תוך שלילת זכותה לפיצויי פיטורים, בעוד התובעת טענה כי מעשיה לא טמנו בחובם את החומרה הנטענת, ועל כן, החלטת הנתבעת לשלול ממנה את פיצויי הפיטורים להם היא זכאית, במלואם, איננה מוצדקת.   26.      בכל הנוגע למחלוקת העובדתית בין הצדדים, הרי שאין מדובר במחלוקת רחבת היקף. למעשה, התובעת הודתה בעדותה בבית הדין, כי נהגה למסור לעורך הדין ציבין, אותו הכירה כשהגיע לשגרירות על מנת לברר פרטים במחלקה בה עבדה התובעת (עמ' 45 לפרוטוקול), מידע בדבר מסורבי ויזה לארצות הברית, אותו ביקש ממנה עו"ד ציבין מעת לעת. לגרסת התובעת עצמה, היא מסרה לעו"ד ציבין מידע לגבי 5 או 6 אנשים לאורך תקופה בת שנה (עמ' 60), כאשר אותם אנשים היו כאלה שביקשו ויזת סטודנט על מנת ללמוד בישיבה בארצות הברית, אך בקשתם נדחתה ע"י הנתבעת (עמ' 46). התובעת העידה כי המידע שמסרה לעו"ד ציבין היה מידע בדבר סיבת הסירוב למתן הוויזה (עמ' 48 לפרוטוקול), וכי לצורך השגת מידע זה - שלא היה נגיש לה, משום שעבדה במחלקה אחרת בשגרירות - פנתה לעמיתותיה במחלקת הוויזות, בין היתר לאילונה רובינץ ולסוניה בוזגלו (עמ' 48). בעדותה בבית הדין נזכרה התובעת במקרה נוסף בו ייתכן שמסרה מידע בדבר סיבת הסירוב למתן ויזה לבן-הדוד של בעלה, שלא ידע מדוע סורבה בקשתו לאחר 30 שנה בהן החזיק בוויזה (עמ' 60), ובמקרה נוסף בו ככל הנראה מסרה לעו"ד ציבין מידע בדבר אישה הרה אשר בעלה שהה בארצות הברית, ואילו בקשתה לקבלת ויזה נדחתה (עמ' 47).   27.       התובעת הודתה עוד במהלך חקירתה, שעו"ד ציבין מעולם לא הציג לה ייפוי כוח לפיו הוא מייצג את האנשים לגביהם ביקש מידע, ושהיא לא ביקשה שיציג לה ייפוי כוח כזה מפני שהאמינה לו שהוא אכן פונה אליה בשמם של אותם אנשים (עמ' 49). עוד העידה התובעת, כי את המידע לעו"ד ציבין מסרה מחוץ לשגרירות, במהלך פגישות שניהלה עימו בבתי קפה (עמ' 59 ועמ' 65). התובעת העידה כי נפגשה עם עו"ד ציבין במקומות ציבוריים, לעיני כל, וכלל לא הסתירה קיומן של פגישות אלה, אך מנגד היא הודתה שגם לא סיפרה לאיש כי היא מעבירה לעו"ד ציבין מידע מתיקי השגרירות (עמ' 65), ובכלל זה - גם לא שיתפה את הממונים עליה בכך שהיא מעבירה למסורבי הוויזה מידע בדבר סיבת הסירוב, אותו לא קיבלו באופן רשמי מהשגרירות (עמ' 48 לפרוטוקול). 28. גם עו"ד ציבין, שהעיד לפנינו מטעם התביעה, העיד בנוגע להיקף המעשים שביצעה התובעת: עו"ד ציבין העיד כי ביקש מהתובעת, מדי פעם, לבדוק למה נפסלה האפשרות מבחורי ישיבה לקבל ויזה לארה"ב, והוא ביקש את המידע, לטענתו, משום שאותם אנשים היו "במצוקה" וביקשו ממנו לבדוק את סיבת הסירוב (עמ' 5). מר ציבין העיד שהתובעת העבירה לו את המידע בלי תמורה, מתוך ידידות ונסיון לעזור לאנשים, אך מיד לאחר מכן הוסיף כי "אולי הבאתי לה פעם בושם, אולי. לזה אני לא קורא תמורה" (עמ' 7); ובהמשך הבהיר כי "אם אתה מבקש ממישהו טובה, אז אתה גם הולך לשתות איתו קפה ומדבר איתו כמו בן אדם... זו תמורה יחסים נורמאליים בין אנשים נורמאליים" (עמ' 13). אפילו עו"ד ציבין עצמו הודה, לגבי המעשה שביקש מהתובעת לעשות כי "אני לא חושב שזה תקין במובן הדווקני של המושג" (עמ' 8), אולם הוא הצדיק את המעשים באומרו שהדברים נעשו מטעמים הומניטריים בלבד (שם). 29.      כל הפרטים הללו שהובאו עד עתה, הינם פרטים בהם הודתה התובעת במהלך חקירתה בבית הדין, והיא אף הוסיפה בעדותה כי אלו הפרטים שמסרה למר ויטסון בפגישתה עימו ביום 10.6.04, אשר לאחריה פוטרה. אמנם, לטענת התובעת אין היא זוכרת שאמרה למר ויטסון כי מסרה לעו"ד ציבין פרטים נוספים מעבר לסיבת דחיית בקשת הוויזה, על אף עדותו של מר ויטסון בתצהירו כי כך היה (סעיף 10 לתצהיר); והיא העידה עוד שאמרה למר ויטסון בפגישתם כי לא עשתה דבר "מעבר למותר" (עמ' 55 לפרוטוקול) על אף שמר ויטסון העיד כי התובעת הודתה בפניו שהיא מודעת לכך שמעשיה אינם תקינים אך היא עשתה אותם כ"טובה אישית לחבר" (סעיף 11 לתצהיר). ואולם, גם בהתעלם מההבדל בגרסאות העדים לעניין זה - אין חולק שהתובעת מסרה לנתבעת, לכל הפחות, את המידע שמסרה בבית הדין לגבי המעשים שביצעה, וכי על רקע זה הוחלט לפטרה לאלתר. ויובהר - התובעת זומנה לפגישת בירור בנוגע לחשדות שעלו כלפיה, מבלי שהיו לנתבעת ראיות חיצוניות על המעשים שעשתה. עם זאת, התובעת הודתה במהלך פגישתה עם מר ויטסון בעשיית מעשים (ולאחר מכן הודתה בהם גם במהלך ההליך המשפטי), והודאתה במעשים היא שמהווה הוכחה לעשייתם.   30.       נציין בשלב זה, כי לא התרשמנו ממהימנותה של התובעת, עת העידה לפנינו. לאורך כל עדותה ביקשה התובעת להמעיט בחומרת המעשים שביצעה, תוך שהיא מנסה להצדיקם בשלל דרכים, ותוך שהיא משנה גרסתה העובדתית באשר להיקף ולמהות המעשים בהתאם לצרכיה. אמנם, בסופו של יום, נותרנו עם הודאתה המפורשת של התובעת בכך שהעבירה מידע לעו"ד ציבין בנסיבות שפורטו לעיל, ודי בכך כדי להכריע בתביעתה, אולם לא יכולנו להתעלם מההסברים הרבים והשונים שסיפקה למעשים, ואשר הפחיתו ממהימנות גרסתה בכל הנוגע לחומרת המעשים: כך, בכתב התביעה טענה התובעת בתחילה שכל מעשיה הסתכמו בכך שהיא מסרה למסורב וויזה אחד מידע שהיה נגיש לו בכל מקרה, אלא שהוא "לא שלט בשפה האנגלית" (סעיף 9 לכתב התביעה; ודוק - התובעת טענה שאת המידע מסרה למסורב הוויזה עצמו ולא לעו"ד ציבין). רק בהמשך, בתצהירה, העידה התובעת לראשונה כי העבירה מידע לעו"ד ציבין (ולא למסורב הוויזה עצמו), וכן הודתה בכך שהעבירה לו מידע חמש פעמים לכל היותר. בתצהירה גם העלתה התובעת צידוקים אחרים למעשיה - מעבר לטענה שמסורבי הוויזה לא שלטו בשפה האנגלית - בהעידה שרק ניסתה לעזור למסורבי הוויזה במתן הסברים מתוך "טוב ליבה" (סעיף 29 לתצהיר), ושבפועל - כל עובדי המחלקה בה עבדה עשו את אותו הדבר (סעיף 33 לתצהיר). עוד העידה התובעת בתצהירה כי "מבחינה פורמלית מתן הסבר למסורבי ויזה מדוע סורבו נחשב לאיסור" (סעיף 33; ההדגשה אינה במקור), וזאת למרות שבעדותה בבית הדין התעקשה כי לא עשתה דבר שהוא "מעבר למותר" (עמ' 55 לפרוטוקול).   31.      בנוסף, בעדותה בחקירה הנגדית סיפקה התובעת, כאמור, הצדקות נוספות למעשיה, על אף שהגדירה אותם בעצמה, בתצהירה, כאסורים פורמלית: כך, העידה התובעת שהחליטה לספק למסורב הוויזה את סיבת הסירוב למרות שזו לא מוסברת לו ע"י השגרירות, וזאת - ממניעים "הומנטריים" (עמ' 48). בהמשך, הגדילה התובעת עשות כשהסבירה את אותם מניעים הומניטריים לכאורה, בטענה שהנתבעת נוהגת "לשלול מראש" מתן ויזה לבחורי ישיבה וחובשי כיפה, ולכן התובעת מסרה לעו"ד ציבין את המידע שמסרה (עמ' 51). עוד העידה התובעת בחקירתה הנגדית, כפי שהעידה בתצהירה, כי עמיתיה בשגרירות עשו אף הם את אותם מעשים בהם הודתה, בבחינת "יד רוחצת יד" וכי גם הממונה עליה, אינגריד ברזל - בה ביקשה התובעת להטיל דופי אישי בעצמה ובאמצעות עדותה של איילין פינוקן - עשתה את אותם המעשים. יחד עם זאת, באותה נשימה, נאלצה התובעת להודות שגב' ברזל לא יצאה לבתי קפה עם עורכי דין ונתנה להם מידע מתוככי השגרירות, מבלי ליידע את הממונים עליה על כך (עמ' 49 לפרוטוקול). 32.       בהמשך - ומעבר להסבריה החוזרים ונשנים של התובעת כי מעשיה לא היו חמורים, ונסיונה להקל בחומרת המעשים ע"י כך שתיארה את היקף המידע שמסרה לעו"ד ציבין כ"אולי מילה אחת..." (עמ' 62) - תירצה התובעת את עצם העובדה שהעבירה לעו"ד ציבין את המידע במקום שהוא עצמו יברר אותו בצינורות רשמיים, בהסבר טכני: "בגלל שקשה להתקשר לשגרירות וקשה לתפוס שמה ויש עוד 1001 extensions שאף אחד גם לא עונה. זה ממש עניין טכני" (עמ' 64).   33.       בנסיבות אלה, ולאור התרשמותנו מהתובעת, לא יכולנו לתת אמון מלא בעדותה באשר להיקף המדויק של המידע שמסרה לעו"ד ציבין, והעדפנו את עדותו של מר ויטסון באשר לפרטים שמסרה לו התובעת בפגישתם ביום 10.6.04. עדותו של מר ויטסון נתמכה ע"י תצהירה של הילה שגב, אשר נכחה אף היא בפגישה עם התובעת, מסרה גרסתה המלאה בתצהיר עדות ראשית, ונחקרה על התצהיר חקירה נגדית קצרה בלבד. יחד עם זאת, נדגיש, כי המחלוקת העובדתית היחידה שנותרה בין הצדדים לאחר שהתובעת עצמה הגדירה בבית הדין את המעשים שעשתה, הינה האם מסרה התובעת לעו"ד ציבין פרטים נוספים של מבקשי הוויזה, מלבד סיבת הסירוב; והאם הודתה התובעת בפני מר ויטסון, במעמד הפגישה ביניהם, כי היתה מודעת לכך שעשתה מעשים שאינם תקינים, בעוד בבית הדין נקטה בעמדה נחרצת לפיה לא עשתה דבר שאינו מותר. לא ייחסנו חשיבות רבה למחלוקת זו, בבואנו להכריע בשאלה המשפטית לגביה נחלקו הצדדים בדעותיהם: השאלה אם עשתה התובעת מעשים המצדיקים פיטוריה לאלתר ללא פיצויי פיטורים, היא שאלה בה נכריע אנו מיד, בין אם התובעת אכן הודתה בכך שעשתה מעשים לא-תקינים ובין אם לאו; ובאשר להיקף המידע שמסרה התובעת לעו"ד ציבין, הרי שלצורך הכרעה בשאלה המשפטית האמורה, הסתפקנו בהודאת התובעת עצמה בדבר מספר המקרים בהם העבירה לעו"ד ציבין מידע, בדבר סוג המידע שלטענתה-היא העבירה לו (גם אם מדובר אך ורק בסיבת הסירוב לבקשת הוויזה), ובדבר נסיבות העברת המידע. על אף שהתרשמנו מאי אמינותה של התובעת, די, לטעמנו, בפרטים העובדתיים אותם מסרה בעצמה באשר למעשים שעשתה, כדי להכריע בשאלה אם מוצדקים היו פיטוריה באופן בו נעשו.   34.       אם כן, לאחר ששקלנו את עדות התובעת בדבר המעשים שעשתה, וכן את העדויות האחרות, הגענו לכלל מסקנה שמעשיה של התובעת היו חמורים ביותר. לאחר איזון מכלול השיקולים הנוגעים לעניין - לקולא ולחומרה - החלטנו לקבוע כי החלטת הנתבעת לפטר אותה על רקע מעשים אלה, תוך שלילת זכותה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, היתה מוצדקת. 35. מר ויטסון, עובד פדרלי במחלקת המדינה של ארה"ב וסוכן מיוחד בשירות הבטחון הדיפלומטי, אשר שימש כקצין הבטחון האזורי בשגרירות בתל-אביב בעת הרלוונטית, תיאר בתצהירו את נסיבות הרקע למעשיה של התובעת, ועדותו זו לא נסתרה: מר ויטסון העיד בתצהיר שמחלקת שירותי הוויזה בשגרירות שומרת תיקים ורשומות ביחס לבקשות לקבלת ויזה לביקור בארצות הברית, כאשר הרשומות הללו, לרבות מידע הקשור באופן הטיפול, האישור או הדחייה של הבקשות לוויזה, נחשבות לחומר רגיש. הסיבה לכך היא שהכניסה לארצות הברית נתונה לוויסות באמצעות הליך הוויזה, וחשיפת מידע קונסולרי פנימי ביחס לבקשות לוויזה, בהעדר אישור ספציפי מבעלי תפקידים מוסמכים, עלולה לסכן את בטיחות ובטחון ארצות הברית.             מר ויטסון העיד בתצהירו עוד, כי גם חוקי ארצות הברית וגם נהלי מחלקת המדינה קובעים באופן מפורש כי מידע ורשומות המתייחסים לוויזה נתונים לבקרה צמודה, וחשיפתם מוגבלת באופן חמור. עוד הוסיף מר ויטסון שאוגדן ענייני החוץ של מחלקת המדינה (Foreign Affairs Manual, להלן - "FAM") קובע את הנהלים בהם נדרשים כל עובדי מחלקת המדינה לדבוק, לרבות העובדים המקומיים, כשאחד מהנהלים מורה כי "רשומות מחלקת המדינה והמשרדים הדיפלומטיים והקונסולרים של ארצות הברית העוסקים במתן או דחיית ויזות או אישורים להיכנס לארצות הברית, תיחשבנה סודיות... " (הנוהל הרלוונטי כפי שהופיע בסעיף 5 לתצהיר המתורגם של מר ויטסון).             לפי עדותו של מר ויטסון, סגל העובדים בשגרירות תודרך לא פעם באשר לנוהל זה.   36.      באשר לחשיפת המעשים שביצעה התובעת, העיד מר ויטסון כי בדצמבר 2003 הוא נתבקש לחקור חשדות בעניין מכירת מסמכי ויזה במרמה בשגרירות בתל-אביב. במסגרת חקירתו, עלו חשדות גם באשר לכך שמידע אודות ויזות מבקרים נחשף אל מחוץ לשגרירות, ועל רקע חשדות אלה קיים את פגישתו עם התובעת. זאת, בין היתר, משום שהתובעת עבדה במחלקת אזרחי ארצות הברית של השגרירות, ובמסגרת תפקידה זה - לא חלה עליה כל אחריות בתחום הבקשות לוויזה, וגם לא היתה לה כל גישה לגיטימית למחשב או למסמכים הקשורים בהליך הוויזות. ממילא, המשיך והעיד מר ויטסון, לא היתה לתובעת כל סיבה או סמכות להחזיק, להשתמש או להפיץ מידע הקשור בוויזה לציבור הרחב או לצדדים שלישיים מסוימים.            מר ויטסון העיד שבמסגרת השיחה שערך עם התובעת בתאריך 10.6.04 הודתה התובעת כי אכן העבירה מידע בעניין ויזות מבקרים לעו"ד ציבין, וכי המידע אותו סיפקה לעו"ד ציבין כלל שמות, פרטים אישיים שונים של מבקשי ויזות שסורבו, וכן את הסיבה לדחיית בקשתם. התובעת אישרה עוד באוזני מר ויטסון, לפי עדותו, כי היא סיפקה את המידע לעו"ד ציבין ללא אישור או ידיעת המנהל הקונסולרי בשגרירות, ואף בלא אישורם של מגישי הבקשה הישראליים שפרטי הוויזה שלהם נחשפו בפני עו"ד ציבין.   37.       להמשך השתלשלות האירועים בפגישתם של התובעת ושל מר ויטסון נחזור בשלב מאוחר יותר, ואולם כעת נתייחס לעדותו של מר ויטסון באשר למשמעות המעשים שביצעה התובעת:            מר ויטסון העיד בתצהירו, בכל הנוגע להעברת המידע לעו"ד ציבין, כי התקנות החלות על עבודת התובעת קובעות שעל מנת לספק מסמכים מסוימים מתיק ויזה לעורכי דין הרי שעל עורך הדין להיות "נציג רשום" של מגיש בקשת הוויזה בהתאם לטופס G-28 (המשמש ייפוי כוח לנושאי הגירה וויזה), החתום ע"י הלקוח ומוגש למחלקת הוויזות, וכי גם במקרה בו מבקש עורך דין בעל ייפוי כוח מתאים מידע לגבי הוויזה של לקוחו - אין לחשוף בפניו נתונים ללא אישור ממשרד החקיקה, התקנות והייעוץ במחלקת המדינה. יתרה מזו, מר ויטסון המשיך והעיד כי סעיף נוסף ב- FAM קובע שעורכי דין המייצגים מבקשי ויזות חייבים לאמת את יחסי עורך הדין-לקוח שלהם בכתב. למרות כל אלה, העבירה התובעת מידע לעו"ד ציבין מבלי שהיה "נציג רשום" של מבקשי הוויזות לגביהם ביקש מידע, ומבלי שהיה בידיו ייפוי כוח מיוחד לטיפול במבקשי הוויזות הללו. 38. חומרה נוספת שנמצאה במעשי התובעת טמונה - לפי עדותו של מר ויטסון - באופי המידע שהעבירה התובעת לעו"ד ציבין: לפי העדות, התובעת נטלה רשומות אישיות, ייחודיות וסודיות הכלולות בתיקים רשמיים של מבקשי ויזות, והעבירה את המידע בהן לצד שלישי, ללא אישור וידיעת הממונים עליה. מעבר לכך שעשתה כן מבלי שהיתה לה סיבה תקפה או רשות לקבל את המידע ממחלקת הוויזות, שכן לא עבדה בה, העבירה התובעת לעו"ד ציבין מידע רגיש הנתון, ברגיל, לנהלי חשיפה נוקשים, ובכך ביצעה הפרה קונסולרית משמעותית, פעילות שאינה אתית, ואף חשפה את ארצות הברית לסיכון בטחוני.   39.      בחקירתו הנגדית, פירט מר ויטסון את פשרו של אותו "סיכון בטחוני" שעלול היה להתממש בעקבות העברת מידע כגון זה שהעבירה התובעת, אל מחוץ לכתלי השגרירות, לידי גורם חיצוני, ללא כל סמכות וללא אישור: באשר לפרטים האישיים שנטען כי התובעת העבירה, העיד מר ויטסון כי "כאשר פושע יודע לשים יד על זה, אז יש לנו כבר גניבת זהות... ואם חמאס או חיזבאללה יכולים לשים יד על המידע הזה הם יכולים להוציא להנפיק ויזות מזויפות ולתת לאנשים להיכנס לארה"ב... ואנחנו צריכים גם להגן על הגבולות הלאומיים של המדינה שלנו כדי למנוע מפושעים להיכנס אלינו בדיוק כמו שישראל מנסה גם למנוע מפושעים להיכנס לישראל" (עמ' 83-84).             מר ויטסון המשיך והעיד בדבר הליך הגשת הבקשה של אזרח ישראלי לקבלת ויזה לארצות הברית, אשר במהלכו, בין היתר, מרואיין האזרח הישראלי ע"י קצין מטעם הקונסוליה. מר ויטסון העיד כי: "לקצין הקונסוליה הזה יש לו נהלים מאוד קפדניים... והקצין הזה יכול להיכנס לתוך המערכת כדי להתמקד לבקשת הוויזה של אותו אזרח ישראלי... הקצין הקונסולרי הזה לא יכול וזה גם אסור לפי החוק להיכנס לתוך מאגר המידע הזה ורק בשביל לראות מי ביקש את הוויזה... והסיבה לחוק הזה היא להגן על האזרחים הישראלים מגניבת זהויות... אפילו הקצינים הקונסולרים האמריקאים יש להם הנחיות מאוד קפדניות שהם חייבים למלא אותן והם יכולים לקבל עד 5 שנים בבית סוהר או קנס עד 10,000 דולר... רק בגלל שהם רוצים סתם להיכנס לתוך המערכת כדי לראות נתונים ותמונה של מבקשי הוויזה" (עמ' 85-86).   40.       עדותו של מר ויטסון באשר להפרת הנהלים שביצעה התובעת וחומרתה נתמכה גם בעדותו של ג'וזף ג'ונסון, מי שהיה מנהל משאבי האנוש בשגרירות בעת הרלוונטית, וקיבל דיווח על המעשים בהם הודתה התובעת מפי קווין וויטסון. בהסתמך על דיווח זה, היה זה מר ג'ונסון שקיבל את ההחלטה על פיטוריה של התובעת.             אמנם, מר ג'ונסון לא שמע את הודאת התובעת מפיה, אולם עדותו רלוונטית בכל זאת לאור העובדה שהתובעת ממילא הודתה במעשים שביצעה, ולפי עדותו של מר ג'ונסון, השלכת המעשים הללו הינה שלא היה מנוס אלא להרחיקה מהשגרירות באופן מיידי ולפטרה. זאת, משום שהתובעת, במעשיה, הפרה את שבועתה לארצות הברית, ביצעה עבירות והפרה חוקים ותקנות להם הסכימה להיות מחויבת במסגרת עבודתה בשגרירות.   41.      מעבר לעדות שני עדי הנתבעת לעניין זה, הרי שגם מעדות התובעת עצמה עלתה חומרת המעשים שביצעה. אמנם, כפי שציינו לעיל, ניסתה התובעת להפחית מחומרת המעשים שביצעה ולשוות להם אופי תמים ובלתי מזיק, ואולם ניתן בכל זאת להבין את חומרת המעשים מהתשובות שסיפקה לשאלות בחקירתה הנגדית: כך, התובעת הודתה בכך שידעה בדיוק מה מותר ומה אסור לה לעשות עפ"י החוקים (עמ' 47), שהקונסול ערך כינוסים לעובדי השגרירות מדי פעם על מנת להדריך אותם מה מותר להם ומה אסור להם לומר בהתאם ל-FAM (עמ' 51), ושהיא היתה כפופה לכל כללי ה-FAM (עמ' 52). התובעת הודתה גם, באופן ספציפי, שהיה ידוע לעובדי השגרירות, מתוך תדריכים שקיבלו, כי נעשו מעשי מרמה מצד ישיבה מסוימת בברוקלין, אשר מספר חריג של בחורי ישיבה הגישו בקשת ויזה כדי ללמוד בה (עמ' 51). ולמרות כל אלה, הודתה התובעת כי היא מסרה מידע מתוך תיקי השגרירות באשר לבחורי ישיבה וזאת רק משום שלדעתה, יש לנתבעת "דעה קדומה" נגד בחורי ישיבה, ומשום שלטענת התובעת - ומבלי שיכולה היתה לספק ביסוס כלשהו לטענה זו - המידע שביקש ממנה עו"ד ציבין, כלל לא היה קשור לפרשת הישיבה המעורבת במרמה (עמ' 46 ועמ' 51). 42. ועוד - קשרי ה"ידידות" בין עו"ד ציבין ובין התובעת הסתכמו, כך לפי עדויות השניים, באותן פגישות במהלכן העבירה התובעת לעו"ד ציבין את המידע שביקש ממנה. עו"ד ציבין השיב באופן חד-משמעי לשאלה במה התבטאה הידידות בינו ובין התובעת מלבד המפגשים בבתי הקפה לצורך העברת המידע, בתשובה - "שום דבר" (עמ' 6). למרות ההיכרות השטחית הזו, הודתה התובעת כי עו"ד ציבין מעולם לא הציג בפניה ייפוי כוח לפיו הוא מייצג את האנשים בשמם ביקש מידע, וכי למרות שהוא מעולם לא "הראה לה הוכחות" היא האמינה לו ו"ידעה" שהוא אכן מייצג את האנשים הללו (עמ' 49). בהמשך עדותה, התחמקה התובעת ממתן תשובות ישירות לשאלות באשר לטופס G-28 הנדרש בשגרירות מכל עורך דין המייצג לקוח, וטענה רק, שוב ושוב, כי היא אינה זוכרת פרטים באשר לנוהל זה וכי מעולם לא ראתה טופס G-28 כזה (עמ' 50). 43. בנוסף, למרות אותה ידידות שטחית עם עו"ד ציבין, ולמרות שעו"ד ציבין לא ייצג את האנשים לגביהם ביקש מהתובעת מידע, הסבירה התובעת שהחליטה, על דעת עצמה, לספק לעו"ד ציבין סוג מידע אשר לא מסופק, ברגיל, למבקש הוויזה שבקשתו לוויזה נדחית: התובעת הסבירה כי כשבקשה לקבלת ויזה נדחית, מחתימה השגרירות את דרכונו של המבקש בחותמת בה כלול סעיף הסירוב, "ובזה נגמר העניין. בן אדם לא יודע למה, מו ומה ומי... בגלל שלא נותנים לו הסבר" (עמ' 48). כשנשאלה התובעת מדוע, אם החליטה השגרירות לא לתת למסורב הוויזה הסבר נוסף, היתה זו התובעת שהחליטה לספק לו הסבר בכל זאת, ענתה: "אני לא שאני החלטתי שהוא צריך לדעת, אני מנסה לעזור בזה שאני אולי ב-2 מילים..." (שם). 44. על אף נסיונה של התובעת להפחית מחומרת מעשיה (במהלכו, למעשה, הודתה שכן החליטה על דעת עצמה לספק למסורב הוויזה מידע לו לא היה זכאי), הרי שבהמשך עדותה הסבירה התובעת מה משמעות המידע שבחרה להעביר לעו"ד ציבין: התובעת העידה כי החותמת שמוטבעת בדרכונו של מסורב הוויזה כוללת רק קוד המורכב מספרות או אותיות, וכי מאחורי הקוד הזה מצויה סיבת מילולית לסירוב, אשר בדרך כלל אין מספקים אותה למסורב הוויזה. בתחילה, טענה התובעת כי מאחורי הקוד X המוטבע בדרכון מסורב הוויזה מצויה הסיבה "אין לך שורשים בארץ בגלל זה אתה רוצה להישאר בארה"ב" וכי זה המידע שסיפקה לעו"ד ציבין משום ש"אף אחד לא מסביר להם את זה" (עמ' 62). אף הסבר זה של התובעת, בפני עצמו, מצביע על חומרת מעשיה שכן אם "אף אחד" לא מסביר למסורב הוויזה את הסיבה המילולית לדחייה, כי אז בוודאי שאין לתובעת כל סיבה ליטול לידיה סמכות זו ולספק את ההסבר; ואולם, חומרת הדברים באה לידי ביטוי ביתר שאת כשבהמשך החקירה, משנשאלה התובעת אם מאחורי הקוד B214 יכולים לעמוד גם מניעים בטחוניים, ולא רק "העדר שורשים", ענתה: "זה יכול להיות" (עמ' 64). 45. לאחר כל אלה, אף התובעת הודתה - גם הפעם תוך נסיון להתחמק ממתן תשובות ישירות לשאלות שנשאלה - כי אילו עובדת שלה היתה מוציאה מידע מתיקים ומוסרת אותו מחוץ לשטח השגרירות לידי אזרח שלא קשור לשגרירות, היא היתה חושבת שזה "לא בסדר", וזאת על אף שלטענתה, היא-עצמה לא עשתה מעשים חמורים כגון אלה (עמ' 59). למותר לציין, כי אלו בדיוק אותם מעשים שביצעה התובעת, ועדותה כאילו לא ביצעה מעשים חמורים - מצביעה יותר מכל על כך שהתובעת מסרבת, גם כיום, ליטול אחריות על מעשיה ומבקשת להמעיט מערכם, ללא הצלחה. 46. כל האמור לעיל הביאנו למסקנה כי מעשיה של התובעת היו חמורים ביותר. במעשיה, הפרה התובעת את תנאי העסקתה, את נהלי העבודה בהם היתה מחויבת לדבוק ולהם היתה מודעת היטב, נתנה פרשנות משלה לאותם נהלים ונטלה לעצמה סמכות-לא-לה להפר את הנהלים בהתאם לשיקול דעתה. לא זו אף זו, בעשותה את המעשים שעשתה, העמידה התובעת את הנתבעת בסיכונים בטחוניים ופליליים פוטנציאליים, כפי שעלה מעדותו של מר ויטסון; וזאת, גם בהינתן גרסתה המצומצמת של התובעת עצמה, לפיה העבירה לעו"ד ציבין אך ורק מידע באשר לסיבת הסירוב לקבלת הוויזה. 47. בפסיקת בית הדין הארצי נקבע, לא אחת, כי "יחסי העבודה, כיחסי שיתוף מתמשכים, דורשים מידה מוגברת של אמון, נאמנות, הגינות ותום לב בתקופת קיומם... חובות הנאמנות ותום הלב החלות על העובד הן חובות עצמאיות שקיומן אינו תלוי בתניה מפורשת בין הצדדים" (ע"ע 62/08 לבל דוד נ' חברת הדקה ה-90 בע"מ, מיום 27.12.09, ). בעניין ע"ע 189/03, 201/03 גירית בע"מ נ' מרדכי אביב ואח', מיום 18.12.03, קבע בית הדין הארצי כך: "בית דין זה ובית המשפט העליון בהלכתו הפסוקה, כמו גם מלומדי משפט בכתביהם, עמדו על ייחודו של חוזה העבודה כחוזה יחס מתמשך, על כך שההתייחסות אל חוזה העבודה היא כאל חוזה לשיתוף פעולה המושתת על יחסי אמון ועל חובת הנאמנות החלה על הצדדים לו. חובת הנאמנות, חובת תום הלב, וחובת ההגינות הנובעות מחוזה העבודה, מהוות את התשתית ליחסי עבודה הוגנים. העובד והמעביד אינם יריבים הניצבים משני עברי המתרס וחובתם ההדדית היא שלא להימצא בניגוד אינטרסים". 48. במקרה שלפנינו, בו עבדה התובעת בתפקיד רגיש בשגרירות של מדינה זרה בישראל, חובת הנאמנות והאמון בה היא חבה כלפי מעסיקתה אף מוגברת יותר ביחס לחובות מסוג זה, המושתות על עובדים אחרים. בעשותה את המעשים שעשתה הפרה התובעת באופן בוטה את החובות בהן היא נושאת, והפרת חובות אלה היתה חמורה במיוחד, לאור היותה כרוכה בסיכון בטחוני ופלילי למעסיקתה, כמפורט לעיל. 49. בנסיבות אלה, ולאחר שנתגלו מעשיה של התובעת, לא מצאנו כל פגם בהתנהלות הנתבעת, עת החליטה לפטר את התובעת מעבודתה לאלתר. 50. באשר להפעלת הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים מהתובעת עם פיטוריה, הרי שגם לעניין זה סבורים אנו כי החלטתה של הנתבעת היתה מוצדקת. בהגיענו להחלטה זו, שקלנו זה מול זה את השיקולים לחומרה ואת השיקולים לקולא עליהם ניתן להצביע בעניינה של התובעת, כדלקמן: השיקולים לחומרה - כפי שכבר פירטנו בהרחבה לעיל, מעשיה של התובעת היו חמורים ביותר: בפועל, הפרה התובעת חוקים ונהלי עבודה בהם היתה מחויבת, ובכך גם חשפה את הנתבעת לסיכונים פוטנציאליים מסוגים שונים. התובעת ביצעה את המעשים הללו כמה וכמה פעמים, על פני פרק זמן ארוך ובנסיבות אשר חומרתן פורטה לעיל. כל זאת, עשתה התובעת כשהיא ממלאת תפקיד רגיש ביותר בשגרירות של מדינה זרה בישראל, ותוך שמופקדת בידיה אחריות רבה וניתן בה מלוא האמון לשם ביצוע התפקיד. לעניין זה, נציין כי את ותקה הרב של התובעת בעבודתה - 19 שנים - שקלנו דווקא כשיקול לחומרה, באשר לאור ותק זה, התפקידים הרבים שמילאה התובעת במסגרת עבודתה בשגרירות, וחובת האמון המיוחדת שניתנה בה במסגרת התפקיד האחרון אותו מילאה ובכלל - ידעה התובעת היטב כי מעשיה אינם תקינים, אסורים, וכי יש בהם כדי להעמיד את הנתבעת בפני סיכונים מסוגים רבים. בנוסף לכל האמור, שקלנו את מעשיה של התובעת גם על רקע ההשפעה שעשויה להיות למעשים על יתר העובדים במקום העבודה. סבורים אנו, כי מקום בו נעשו מעשים כה חמורים, הנוגדים את כל נהלי העבודה בנתבעת, כי אז התגובה בה נקטה הנתבעת נגד מי שביצעה אותם הינה התגובה המתבקשת בנסיבות העניין; שאם לא כן - עלול להיווצר הרושם בקרב עובדי הנתבעת, כי מעשי התובעת היו לגיטימיים וכי חומרתם אינה רבה. נציין עוד בהקשר זה, כי התובעת טענה שהמעשים שעשתה היו מקובלים בקרב עובדי השגרירות, וכי כולם ביצעו אותם - אולם טענה זו לא הוכחה על ידה, והיא גם אינה מפחיתה, לטעמנו, מן החומרה שיש לייחס למעשיה שלה. 51. במסגרת השיקולים לקולא, שקלנו בכל זאת את הפגיעה הכלכלית שחוותה התובעת, בכך שזכותה לפיצויי פיטורים בגין 19 שנות עבודה נשללה ממנה. כן שקלנו את נסיבותיה האישיות של התובעת, כפי שפורטו על ידה, את מצב בריאותה שהתדרדר, לפי עדותה, לאחר הפיטורים, וכן את גילה ויכולת ההשתכרות העתידית שלה. כאמור, את השיקולים של תקופת עבודתה הארוכה של התובעת, תרומתה למעסיקתה והעובדה שביצעה את העבודה, עד התקופה שעובר לפיטוריה, לשביעות רצון הנתבעת - שקלנו דווקא לחומרה, ולא לקולא. בנסיבות העניין, כפי שהסברנו, היו המעשים שביצעה התובעת חמורים במיוחד בפני עצמם; אך במיוחד על רקע תפקודה הטוב ורב השנים בשירות הנתבעת. 52. לעניין השיקולים לקולא, לא נוכל שלא לייחד מספר מילים לטענות שהועלו מפי התובעת באשר ל"צידוקים" הנלווים למעשיה: כפי שכבר הוזכר לעיל, התובעת העידה כי העבירה לעו"ד ציבין מידע מטעמים "הומניטריים", מתוך רצון לעזור למי שנתון במצוקה, ובמסגרת קשרי הידידות בינה ובין עו"ד ציבין. במסגרת קשרים אלה עשתה התובעת, לטענתה, "טובה" לעו"ד ציבין מחד, אך מבלי לפגוע פגיעה קשה בנתבעת, מאידך. מעבר לכך שקבענו כי מעשיה של התובעת לא היו פעוטי-ערך כפי הרושם שהיא ניסתה לשוות להם, גם לא נתנו אמון בעדות התובעת לפיה היא-עצמה אכן סברה שמדובר במעשים קלים. כאמור, מצאנו את עדותה של התובעת מיתממת ומתחמקת, וכל עדותה בהקשר זה באה על מנת להרחיק עצמה מאחריות כלשהי למעשים שעשתה, וזאת על אף שהתרשמנו כי הבינה את משמעות המעשים במלואה. אולם מעבר לכך, מעדות התובעת, וגם מעדותו של עו"ד ציבין, עלה כי השניים סבורים, לכאורה, שמעשיהם אינם חמורים משום שכל שעשו היה "לכופף" חוקים ולא "לשבור" אותם, וכי התנהלות זו "מקובלת" ולא "חריגה": כך, עו"ד ציבין העיד שוב ושוב כי הנתבעת עושה "דרמטיזציה" ממעשיה של התובעת וממעשיו-הוא, ושלמעשה, כל שקרה הוא ש"אדם ביקש ממני טובה, הוא ידע שאני מכיר, אני אמרתי לו שאני מכיר, היה חשוב לי לעזור לו... אז באופן טבעי אתה שואל את מי שאתה מכיר" (עמ' 6), והכל - במטרה לעזור לבחורים ש"היו במצוקה, רצו לנסוע לחוץ לארץ ללמוד, לא אישרו להם. זה מאוד חשוב לבחור בגיל הזה. זה טעם הומניטרי פשוט" (עמ' 8). עו"ד ציבין העיד שהמעשה שהוא והתובעת עשו אכן לא היה תקין "במובן הדווקני של המושג", אבל נראה שלגישתו, למרות אי-התקינות הלא-דווקנית, כל עוד העבירה לו התובעת מידע מטעמים הומניטריים וכל עוד לא ניתנה לה תמורה בעד מעשיה - כי אז המעשה תקין, ובוודאי לא "דרמטי" כפי שטוענת הנתבעת (עמ' 8). בהמשך דבריו, אמר עוד עו"ד ציבין - בקשר למידע אחר שביקש מהשגרירות לגבי ישיבה בניו-יורק, על אף שלא היה לו ייפוי כוח ממנה - כי "זה הכל על בסיס מאכערי, במובן החיובי" (עמ' 11). 53. למותר לציין, כי הסבריהם של עו"ד ציבין ושל התובעת לפיהם פעלו במסגרת "הומניטרית" - רחוקים מהמציאות. עזרה למסורב ויזה המבקש לקבל מידע נרחב יותר מזה שסופק לו ע"י השגרירות באשר לסיבת סירוב הוויזה, הינה פעולה שאינה עונה להגדרת "מעשה הומניטרי". אולם גם מעבר לכך, הטרמינולוגיה בה נקטו התובעת, ובמיוחד עו"ד ציבין, מצביעה על התנהלות פסולה, המצדיקה עקיפת נהלים לשם "עשיית טובה", תוך הצדקת ההתנהלות באמונה כי מדובר בקוד התנהגות מקובל. אין אנו מקבלים את עמדתו של עו"ד ציבין לפיה ישנם מעשים תקינים במובן הדווקני של המילה ומעשים תקינים במובן הלא-דווקני של המילה; וגם איננו מקבלים עמדתו כאילו ישנם מעשים על בסיס "מאכערי" אך "במובן החיובי" של המושג. עו"ד ציבין ידע היטב כי הוא "מנצל קשריו" בשגרירות על מנת להוציא מהשגרירות מידע אותו לא היה מקבל לו היה פונה לשגרירות באופן רשמי, ואף כי בעיניו לא מדובר ב"דרמה" אלא במעשה שבשגרה, אין בידינו לתמוך בהתנהלות מעין זו. 54. דוגמא נוספת לגישתו הפסולה של עו"ד ציבין מצאנו גם בהמשך עדותו, בה בשלב מסוים, ענה עו"ד ציבין לשאלת ב"כ הנתבעת באומרו: "אתה, סלח לי על הביטוי, אתה לא Sucker. אם אתה מבקש ממישהו טובה, אז אתה גם הולך לשתות איתו קפה ומדבר איתו כמו בן אדם... אולי יש לך נפש מאוד עדינה, אבל זו תמורה יחסים נורמליים בין אנשים נורמליים" (עמ' 13). כלומר, עו"ד ציבין סבור שהתנהלותו היתה ההתנהלות הרגילה, השגרתית, של מי שיוצר "קשרים" במקום מסוים, מנצל קשרים אלו לשם עקיפת הנהלים הרגילים של המקום, ובתמורה - מנהל עימו את אותם יחסי ידידות הכוללים שתיית קפה משותפת לשם קבלת המידע. לגישתו של עו"ד ציבין, מי שאינו מתנהל באופן זה או מי שטוען כי שהמעשים אינם תקינים, אינו אלא sucker או "בעל נפש עדינה". ומן העבר השני של יחסי הידידות הללו, גם התובעת ידעה היטב מה עו"ד ציבין ביקש ממנה ובאיזה הקשר, היתה מודעת היטב לאיסור החל עליה לעשות את שעשתה, אך היא עשתה את הדברים בכל זאת - כ"טובה" לידיד. כלומר, בשם יחסי הידידות בינה ובין עו"ד ציבין "עקפה" התובעת את החוקים הנוקשים החלים במקום עבודתה, ופעלה לפי קוד התנהגות פסול אשר סברה כי מצדיק את עשיית המעשים. מעבר לכך שנסיונם של התובעת ושל עו"ד ציבין להצדיק מעשיהם תוך שימוש במונחים בהם השתמשו מעורר שאט-נפש, התרשמנו כי הדברים חמורים במיוחד לנוכח סביבת העבודה בה עבדה התובעת. נבהיר, כי התנהלות מעין זו אינה מקובלת בעינינו בכל סביבת עבודה; אולם מקום בו עבדה התובעת כמעט שני עשורים בתוך השגרירות האמריקאית על אדמת מדינת ישראל, בה מקובל קוד התנהגות נוקשה, שונה לגמרי מזה לפיו נהגה התובעת, כי אז בולטת אף ביתר שאת אי-תקינותם של המעשים שביצעה. די היה לשמוע עדותו של מר ויטסון בחקירתו הנגדית לפנינו, כדי להבין שמר ויטסון, כאיש מחלקת המדינה האמריקאית, מייחס חומרה כמעט זהה הן לסיכונים הקשים בפניהם העמידה התובעת את הנתבעת; והן לעובדה הפעוטה, כביכול, של הוצאת מידע ע"י התובעת ממחלקה בה לא היתה אמורה להימצא. חוקי השגרירות הורו על מידור בין המחלקות, ולטעמו של מר ויטסון - אם עבדה התובעת במחלקה אחת, לא צריכה היתה להימצא במחלקה אחרת; אם לא היתה לה סמכות להחזיק במידע מסוים, אסור היה לה לחלץ מידע זה מעמיתיה במחלקה האחרת; ובוודאי שלפי נקודת מבטו של מר ויטסון, "עשיית טובה לחבר" לא היוותה צידוק כלשהו לעשיית המעשים הללו בכל זאת. על התובעת, כעובדת ותיקה של השגרירות, חלה, בין היתר, גם החובה לכבד את קוד ההתנהגות הנוקשה, אשר הרציונלים העומדים מאחוריו - ידועים וברורים. 55. אם כך, לא שקלנו לקולא את טענות התובעת בדבר מניעים הומניטריים, לכאורה, שעמדו מאחורי מעשיה, ובדבר כך שכל מעשיה הסתכמו ב"עשיית טובה לחבר". נסיבותיה האישיות של התובעת היו הנסיבות המקלות היחידות אותן שקלנו לטובתה, ולמרות זאת במסגרת האיזון שערכנו סברנו כי השיקולים לחומרה עולים עליהן במשקלם. על כן - החלטתנו היא כי הנתבעת פעלה כשורה עת החליטה לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים במלואם. 56. בעניין זה הונחינו, כהוראת סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, ע"י האמור בתקנון העבודה, המונה את המעשים מהסוג שעשתה התובעת כמצדיקים עונש מירבי של שלילת מלוא פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת. אין אנו סבורים, כטענת התובעת, כי היה על הנתבעת לנקוט באמצעי ענישה קיצוני פחות או לשלול את פיצוייה באופן חלקי בלבד, או כי היה עליה להתרות בפני התובעת שתחדל ממעשיה בטרם תפעיל נגדה את אמצעי הענישה החמור ביותר. בנסיבות המקרה, לא היתה כל הצדקה להמשך העסקתה של התובעת, ואמצעי הענישה בו נקטה הנתבעת היה מוצדק ותאם את חומרת המעשים שביצעה. על כן, נדחית תביעתה של התובעת לקבלת פיצויי פיטורים. 57. באותן נסיבות, סבורים אנו גם כי התובעת לא היתה זכאית להודעה מוקדמת על פיטוריה וגם לא לחלף הודעה מוקדמת, ועל כן - גם תביעתה בעניין זה נדחית. 58. בהגיענו למסקנה זו, הונחינו גם ע"י פסיקת בית הדין הארצי בסוגיית שלילת פיצויי פיטוריו של עובד. כך, בעניין טוליפ תעשיות הנדסה נ' אלכסנדר פסחוביץ' שאוזכר לעיל, דובר בעובד שעבד מעט יותר משנה בחברה המערערת, ובמהלך אותה שנה נתן ייעוץ ללקוחות החברה, בתחומי העיסוק של החברה, ללא ידיעתה. המשיב גם יעץ ללקוחות החברה לפנות למקומות אחרים כדי "לשמור על קשרים", והוא טען שם שעשה כן "לתומו", בשל קשרי הידידות שנוצרו בינו ובין הלקוחות, וכאשר מדובר היה בעבודות שהחברה לא הייתה יכולה לבצע. בית הדין הארצי קבע כי המשיב הפר באופן חמור וביודעין את חובת האמון המוגברת החלה עליו, מתוקף יחסי העבודה בכלל, והתחייבותו בחוזה העבודה בפרט; פעל בניגוד גמור לחובותיו ולהתחייבויותיו; העמיד עצמו בניגוד עניינים בין עבודתו בחברה וקידום מטרותיה מחד, ובין קידום ענייניו של חברו, מאידך; עשה כן ביודעין ובהסתר ממנהל החברה; ופעל בחוסר תום לב ובניגוד לאינטרסים של החברה. לפי פסיקת בית הדין באותו עניין, "ההפרה הבוטה של התחייבויות המשיב על פי חוזה העבודה, והפרת חובת האמון שלו כלפי מעסיקתו - החברה, הינן בגבול העליון של חומרה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים". לאחר איזון השיקולים הללו עם השיקולים לקולא, קבע בית הדין הארצי כי ראוי לשלול מהמשיב את מלוא פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת להם היה זכאי. אנו סבורים כי מעשיה של התובעת בענייננו, אף לאחר איזון חומרתם עם השיקולים העומדים לטובתה, מצדיקים אף הם שלילת פיצויי הפיטורים במלואם - אף מכוח קל וחומר, ביחס לפסיקת בית הדין הארצי בעניין טוליפ. 59. גם בעניין צ'רניאקוב שאוזכר לעיל, דובר בעובד שמילא תפקיד אמון והוא הפר את האמון שניתן בו עת עשה שימוש בתוכנות שהיו רכוש החברה בה עבד, והתקינן בבתי אנשים פרטיים ללא אישור וללא הסכמת החברה. בית הדין הארצי קבע כי מעשים אלו אינם מהווים "גניבה מהמעביד", שכן נגד המשיב לא התנהלו הליכים פליליים; אלא מדובר בהפרת משמעת חמורה ומעילה. לפי קביעת בית הדין הארצי, מעל המשיב בתפקידו ובאמון המוגבר בו הוא מחויב כלפי החברה, ועל אף שנתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המשיב, קבע בית הדין כי יש להפחית את פיצויי הפיטורים להם היה זכאי בשיעור של 80% ולהעמידם על שיעור של 20% בלבד, וזאת, בין היתר, לשם העברת המסר לכלל העובדים "באשר לחובת הנאמנות ההדדית שביחסי העבודה, והסנקציה מכוח הדין, לה צפוי עובד השולח ידו ברכוש המעסיק". סבורים אנו כי המעשים אותם ביצעה התובעת במקרה שלפנינו, חמורים לאין ערוך בהשוואה לנסיבות בעניין צ'רניאקוב, ובעוד באותו עניין סבר בית הדין הארצי כי ראוי להפחית את פיצויי הפיטורים בשיעור של 80%; הרי שבענייננו, ההחלטה לשלול מהתובעת את מלוא פיצויי הפיטורים מוצדקת. 60. טרם סיום הדיון בפרק זה, נתייחס בקצרה למספר עניינים נוספים שהתעוררו במסגרת ההליך המשפטי: א. בתצהירה, העלתה התובעת לראשונה טענות כאילו פיטוריה קשורים באופן כלשהו לאחראית הישירה עליה בשגרירות, אינגריד ברזל. התובעת העיד בתצהירה על קשר "מיוחד" בין גב' ברזל למר ויטסון; על יחסה העוין, לכאורה, של גב' ברזל לעובדים ממוצא ערבי או רוסי; על רצונה של גב' ברזל בפיטורי התובעת; ועל סיום העסקתה של גב' ברזל עצמה בשגרירות, בשנת 2006, בנסיבות קשות. בכל הנוגע לטענות נגד גב' ברזל ולקשר שלה, לכאורה, לפיטורי התובעת, העידה גם עדת התביעה, גב' פינוקן. שמענו את עדויות התובעת וגב' פינוקן לעניין זה, אולם לא מצאנו לנכון לייחס להן משקל או נפקות כלשהם. פיטוריה של התובעת נעשו על רקע מעשים חמורים, בהם הודתה בעצמה. התובעת כלל לא תבעה סעד בגין פיטורים שלא כדין ולא טענה בכתב התביעה כי פיטוריה נעשו ממניעים זרים, אלא כל תביעתה התמקדה בשלילת פיצויי פיטוריה, ובטענה כי היא זכאית לפיצויי הפיטורים משום שהמעשים שעשתה לא היו חמורים, לדעתה. נסיונה של התובעת להשתלח בגב' ברזל, לא רק שאינו רלוונטי לתביעתה, הוא גם לא בוסס, ונותר בגדר העלאת האשמות גרידא. גם עדותה של גב' פינוקן לא סייעה לתובעת בעניין זה, משהתברר, במהלך חקירתה הנגדית של העדה, כי קיים בינה ובין גב' ברזל סכסוך עצמאי, שהשפיע, כך נראה, על תוכן עדותה. יצוין עוד, לגבי עדותה של גב' פינוקן, כי על אף שעשתה כל שביכולתה כדי להגן על התובעת ולטעון כי המעשים שעשתה לא היו חמורים משום שהתובעת העבירה לעו"ד ציבין רק מידע שכבר היה בידי מסורבי הוויזה (כלומר, לא העבירה מידע אסור וסודי), הודתה גב' פינוקן לבסוף כי "אני לא יודעת מה היא בדיוק עשתה" (עמ' 32). בנסיבות אלה, לא יכולנו לתת משקל כלשהו לעדותה של גב' פינוקן גם בהקשר של חומרת מעשי התובעת. ב. אחת מהטענות שהעלתה התובעת להגנתה היתה שעובדים רבים בשגרירות ביצעו את אותם מעשים בגינם פוטרה ובגינם נשללו ממנה פיצויי הפיטורים, אך הנתבעת לא נקטה נגדם צעדים כלשהם, בניגוד לצעדים הקשים שנקטה נגדה. עם זאת, התובעת לא הוכיחה טענה זו, וגם עדותה לעניין זו לא שכנעה אותנו כי כך היו פני הדברים. מעבר לכך, נציין כי במסגרת ההליך שהתקיים לפנינו, עלה כי התובעת פנתה לשתי עובדות על מנת להשיג מהן את המידע אותו העבירה לעו"ד ציבין. העובדת האחת, סוניה בוזגלו, סירבה לתת לתובעת מידע וככל הנראה היא זו שדיווחה לנתבעת על נסיונותיה של התובעת לקבל מידע זה; ואילו העובדת האחרת, אילונה רובינץ, סיימה עבודתה בשגרירות בסמוך לאחר פיטורי התובעת וזאת משום ש"מסרה מידע שלא היתה צריכה למסור", כך לפי עדותה של גב' בוזגלו בחקירתה הנגדית (עמ' 103 לפרוטוקול). ג. באשר לעדותה של הילה שגב, טענה התובעת כי העדות שמסרה בתצהיר עדותה הראשית הינה בגדר "עדות שמועה". לא קיבלנו טענה זו. גב' שגב נכחה באופן אישי בפגישתה של התובעת עם מר ויטסון, והיתה עדה ממקור ראשון לכל שהתרחש באותה פגישה. העדות שנתנה בתצהיר עדותה הראשית לא היתה עדות ממקור שני, ולכן - אין היא מהווה "עדות שמועה" כלל ועיקר. כפי שכבר ציינו לעיל, ב"כ התובעת בחר לשאול את גב' שגב שאלות ספורות בלבד בנוגע לתצהירה, ולא עימת אותה עם הפרטים העובדתיים האמורים בו. בנסיבות אלה, לא נסתרה עדותה הראשית של גב' שגב. ד. באותו הקשר, נציין כי מעדויותיהם של מר ויטסון ושל גב' שגב עלה שבסיום הפגישה בינם ובין התובעת, הבינה התובעת את חומרת מעשיה ולכן הציעה להם מיוזמתה את אישור הכניסה שלה לשגרירות (את ה-badge שלה). התובעת, מצידה, הכחישה מכל וכל עניין זה וטענה כי היא אולצה למסור את ה-badge למר ויטסון, ואז לוותה באגרסיביות אל מחוץ לשערי השגרירות. לא מצאנו להתייחס לעניין זה בהכרעתנו, משום שלא מצאנו כל השלכה למחלוקת העובדתית הזו בין הצדדים: אין חולק כי התובעת פוטרה מעבודתה, ולא התפטרה; ובנוסף, אם ההשלכה של מתן ה-badge היא שהתובעת הודתה במעמד הפגישה עם מר ויטסון בחומרת מעשיה, בעוד התובעת טוענת שלא עשתה כן - הרי שאין לכך, לטעמנו, כל נפקות, משחומרת מעשי התובעת הוכחה בבית הדין, ואף עלתה מעדות התובעת עצמה. ה. באשר לטענת התובעת כי היא פוטרה מבלי שנערך לה שימוע - לא מצאנו להכריע בטענה זו לגופה. התובעת, הלכה למעשה, לא תבעה כל סעד בגין הטענה כי פוטרה ללא שימוע; וגם לא טענה כי פיטוריה נעשו שלא כדין (הן מבחינת המניע לפיטורים, והן מבחינת הליך הפיטורים עצמו). כל תביעתה של התובעת לעניין הפיטורים, הסתכמה בכך שנשללו ממנה מלוא פיצויי הפיטורים להם היתה זכאית, ובכך הכרענו לעיל. 61. סוף דבר, לאור כל האמור לעיל, נדחית תביעתה של התובעת לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת, משקבענו כי פיטוריה תוך שלילת פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת - היו מוצדקים. ממילא, נדחית גם תביעתה של התובעת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ומתייתר הצורך לדון במחלוקת בין הצדדים, בנוגע להשלכת חסינותה הריבונית של הנתבעת על החובה - אם היתה מוטלת עליה - לשלם פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. התביעה לפיצויים בגין עוגמת נפש 62. משדחינו את מכלול טענות התובעת באשר לזכאותה לפיצויי פיטורים, ומשקבענו כי פיטוריה היו מוצדקים, כמו גם שלילת פיצויי הפיטורים ממנה, ממילא סבורים אנו כי הנתבעת לא גרמה לתובעת עוגמת נפש כלשהי, בגינה עליה לפצותה. על כן, נדחית גם התביעה לפיצויים בגין עוגמת נפש. התביעה לדמי אבטלה 63. בכתב תביעתה טענה התובעת כי הנתבעת לא הפרישה עבורה את דמי הביטוח הלאומי ממשכורתיה, וכתוצאה מכך לא הכיר המוסד לביטוח לאומי במלוא שכרה, אלא רק בחלק קטן ממנו, כך שהתובעת לא קיבלה את מלוא דמי האבטלה להם היתה זכאית. על כן, תבעה התובעת "הפרשי דמי אבטלה" בסך 48,000 ₪. 64. דין תביעתה של התובעת להידחות, מכמה טעמים: ראשית, תביעתה של התובעת לא היתה מפורטת דיה וגם לא מכומתת באופן מספק: התובעת טענה טענתה כאילו לא קיבלה את מלוא דמי האבטלה שלה במלואם, אך כלל לא פירטה מה היה גובהם של דמי האבטלה שקיבלה בפועל, וגם לא הוכיחה כמה דמי אבטלה צריכה היתה לקבל, לגישתה. שנית, התובעת לא הציגה כל הוכחה לכך שהמחדל הנוגע להפרשת כספים לביטוח הלאומי היה מחדלה של הנתבעת. לא זו אף זו, מחקירתה הנגדית של התובעת עלה כי היא זו שהיתה אחראית לדווח למוסד לביטוח לאומי על הכנסותיה, וזאת מכוח הוראות אמנה בינלאומית. כך, התובעת הודתה שאת שכרה קיבלה מהנתבעת במזומן, ושהנתבעת הנחתה אותה לדווח בעצמה על הכנסותיה הן למוסד לביטוח לאומי והן למס ההכנסה. לאחר מכן, כך לפי עדותה של התובעת עצמה, החזירה הנתבעת לתובעת את "חלק המעביד" ששילמה התובעת לביטוח הלאומי, והתובעת היתה זו שביצעה את התשלומים לביטוח הלאומי (עמ' 67 לפרוטוקול). בהמשך, העידה התובעת כי יחד עם שכרה, קיבלה מהנתבעת מסמך הקרוי statement, שהוא "כמו תלוש שיש שם את המשכורת", ושאת התלוש הזה - שהוא הדיווח על הכנסתה - צריכה היתה לצרף לדיווחיה למוסד לביטוח לאומי. כשנשאלה התובעת אם הגישה דיווחיה כסדרם, ענתה "אני לא זוכרת. כן, אבל אני לא זוכרת מה אני הגשתי שם ולא" (עמ' 68). 65. אם כך, מעדותה של התובעת עצמה עלה כי היא זו שהיתה אחראית לדווח על הכנסותיה למוסד לביטוח לאומי, כך שככל שדווח למוסד על הכנסות נמוכות יותר מההכנסות בפועל - ועובדה זו כלל לא הוכחה ע"י התובעת - כי אז התובעת היא שהיתה אחראית לדיווח המוטעה. נזכיר שוב, מעבר לדרוש, כי התובעת עבדה בנתבעת 19 שנים וסביר בעינינו כי היתה מודעת היטב לאופן בו שולם שכרה ולאופן בו דווח שכרה לביטוח הלאומי. משכך, לא הונח כל בסיס לתביעתה, והתביעה נדחית. סוף דבר 66. התביעה נדחתה במלואה. 67. התובעת תשלם לנתבעת סך 30,000 ₪ + מע"מ כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים