תביעה בגין לשון הרע של מעסיק כנגד עובדים לשעבר

בפני בקשה לסילוקה על הסף של התובענה מחמת היותה קנטרנית וטורדנית, ולחילופין לדחייתה מחמת היעדר סמכות עניינית. הרקע לתביעה התובעת 1 הינה חברה העוסקת בייזום ושיווק פרויקטים בנדל"ן (להלן: "החברה") והנתבעת 2 הינה המנכ"לית ובעלת השליטה בחברה. חמשת הנתבעים עבדו בעבר בחברה. הנתבע 1 - כמנהל השיווק, הנתבע 2 - כסמנכ"ל כספים, הנתבע 3 - כמנהל שיווק ומכירות, הנתבעת 4 - כסוכנת מכירות והנתבע 5 - כסוכן מכירות אף הוא. עם סיום יחסי עובד ומעביד בין החברה לבין הנתבעים, ככל הנראה על רקע פיטורין, הגישו אלה האחרונים כנגד החברה ביום 2.2.11 תביעה לבית הדין לעבודה, בה עתרו לקבלת זכויותיהם, כולל תשלום בגין שעות נוספות, הפרשות סוציאליות, עמלות וכו', שעל פי הנטען, לא שולמו להם. ביום 4.2.11 פורסמה בעיתון "דה מרקר" כתבה הנושאת את הכותרת "אור סיטי מנוהלת בדרך של כיבוי שריפות" (להלן: "הכתבה"), בה דווח, בין היתר, כי חמישה מעובדי החברה, הנתבעים בתובענה שבפני, פוטרו על ידי התובעות משדרשו את הזכויות המגיעות להם, והגישו תובענה לבית הדין לעבודה. בכתבה נסקר תוכן התובענה שהוגשה על ידי הנתבעים והתשלומים הנתבעים על ידם, תוך הבאת ציטוטים מפיהם. בגין אמירות המיוחסות לנתבעים בכתבה זו, הגישו התובעות ביום 9.2.11 תביעת לשון הרע כנגד הנתבעים על סך 2,550,000 ₪. התביעה קצפן של התובעות יצא על שתי אמירות בכתבה, שעל פי הנטען, באו מפיהם של הנתבעים, ואלו הן: האחת - "חמשת העובדים טוענים כי ענבל אור מתנהלת באופן אימפולסיבי, והחלטות שמתקבלות תוך שניות ספורות הסותרות החלטות קודמות, או זלזול בעובדים..." והשניה - "התנהלות העבודה של החברה היא בדרך של כיבוי שריפות', אומרים התובעים, אין הליך של ניהול חברה, אין חשיבה לטווח רחוק וחלוקת עבודה מסודרת. ברגע שקורה משהו היא מקבלת החלטה אחת ורגע לאחר מכן היא מקבלת החלטה אחרת הסותרת אותה." התובעות טוענות כי מדובר בפרסום חמור, מבזה, שקרי ואסור, המגיע לכדי פרסום לשון הרע , אשר פגע במוניטין של התובעות, במעמדן ובשמן הטוב. עוד נאמר בתביעה כי "אין כל אפשרות להעריך כעת באופן מלא את נזקיהן, ואולם ברור כי הנזק שנגרם והנזק שעלול להיגרם לתובעות בעקבות פרסום הראיון והפרסום המעוול הוא נזק כספי גדול מאד" ומשכך, מעמידות התובעות את תביעתן על סך של 2,550,000 ₪. בהחלטה מיום 4.5.11, שניתנה על ידי כב' הרשמת אסתר נחליאלי-חיאט, צורפה להליך הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות"), וזאת במעמד של ידיד בית המשפט. הבקשה הנתבעים מבקשים לסלק את התובענה על הסף, ואלו טעמיהם העיקריים: א. התביעה משוללת עילה משהפרסום חוסה בצל הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), המעניק הגנה מוחלטת ל"פרסום על-ידי בעל דין, בא-כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". ב. מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, תביעה המהווה צעד אסטרטגי. זוהי תביעת ""SLAPP העושה שימוש לרעה בבית המשפט שלא לצורך קיום דיון ענייני, כי אם על מנת להפעיל לחץ אסטרטגי על ידי גוף כלכלי עתיר רכוש כנגד יחידים דלי תקציב, באמצעותה מבקשת החברה להפעיל על הנתבעים לחץ על מנת לגרום להם לחזור בהם מתביעתם בבית הדין לעבודה. ג. התביעה נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, ומשכך בית המשפט המחוזי משולל סמכות לדון בה. ד. עוד נטען כי סעד ההתנצלות כבר נדחה בפסיקה קודמת, ומשכך יש לדחות על הסף את המבוקש בהקשר זה. עמדת התובעות התובעות טוענות כי תביעה תסולק על הסף רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, וביהמ"ש ישתמש בסנקציה זו במשורה, ובמקרה קיצוני בלבד. לטעמן, הגנת סעיף 13(5) לחוק אינה חלה על הפרסום, משאין מדובר באמירה שנאמרה תוך כדי דיון ו/או בקשר אליו. עוד טוענות התובעות כי בית הדין לעבודה לא מוסמך לדון בתובענה שכן אין מדובר עוד ביחסי עובד ומעביד, משיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו מספר חודשים לפני הפרסום, מה גם שהתביעה איננה קשורה כלל ליחסי העבודה. התובעות טוענות כי מדובר בתביעה כנה ובנזק אמיתי וממשי. עמדת ההסתדרות ההסתדרות חוברת לעמדת הנתבעים ותומכת בה. לטעמה, התפתחה בשנים האחרונות תופעה, ראויה לגינוי, ולפיה מגישים מעסיקים בעלי ממון תובענות סרק כנגד עובדיהם או עובדיהם לשעבר, כחלק מטקטיקה אסטרטגית שמטרתה לייצר לחץ נגדי ואסור כנגד תביעות לגיטימיות ומוצדקות של העובדים. ההסתדרות מצביעה על פועלה הרב בנושא תיקוני חקיקה בכל הנוגע להרחבת סמכותם של בתי הדין לעבודה אף לתביעות שעניינן לשון הרע, וזאת על מנת שלא לאפשר למעסיקים לגרור את עובדיהם,שלא לצורך, להליכים נוספים בבתי משפט אזרחיים. דיון והכרעה 1. אינני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה דין התביעה להידחות על הסף מחמת היות הפרסום חוסה בצל הגנת סעיף 13(5) לחוק המעניק הגנה מוחלטת לפרסומים שנעשו "תוך כדי דיון". סעיף 13(5) לחוק וכן פסק-הדין שניתן בעניין רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל , (פס"ד מיום 19.8.2009) מעניקים הגנה מוחלטת לכל אמירה שנאמרת על ידי בעלי הדין ו/או באי-כוחם ו/או העדים במסגרת דיון משפטי, באופן שההסתייגות בהתאם להלכה קודמת, ולפיה הוחרגו מהחיסיון דברי רשע ובלע שנאמרו בזדון ושאין להם קשר לנושא הדיון, אינה קיימת עוד. בע"א 1104/07 לעיל נקבע אמנם כי: "...לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88)", אך עדיין נותרה בעינה הדרישה לפיה מדובר בפרסום שקשור ודרוש להליך השיפוטי. במקרה דנן עולה מכתבי הטענות כי האמירות המיוחסות לנתבעים, ואשר קיבלו ביטוי בכתבה נשוא ענייננו, לא נאמרו, לכאורה, במסגרת הדיון או כצעד נדרש לו, אלא נאמרו במסגרת ראיון שנתנו חמשת הנתבעים לכתבי "דה מרקר". מכל מקום, משאנו מצויים עדיין בשלב מקדמי בו כל בקשה נבחנת, מטבע הדברים, על פי האמור בכתבי הטענות, ומשלא ברור כי האמירות נאמרו במסגרת דיון, אדרבא, נראה שנאמרו שלא במסגרת דיון, אין כל מקום לדחייה על הסף. 2. לטענת הנתבעים לפיה מדובר בטענה אסטרטגית: הנתבעים טוענים כי התביעה שהוגשה ימים ספורים בלבד לאחר הגשת תביעתם שלהם לביה"ד לעבודה, בגין אמירה שולית ובסכום דמיוני - הינה תביעה אסטרטגית שנועדה ללחוץ עליהם לבטל את תביעתם בבית הדין, תוך שהתובעות מנצלות את עוצמתן הכספית לעומת חסרון הכיס שלהם. אכן, הרושם הראשוני העולה מקריאת התביעה ומנספחיה, אף מטיעוני הצדדים במהלך הדיון המקדמי, הוא שהטענה איננה קלוטה מהאוויר. האמירות המיוחסות לנתבעים אינן כה חמורות, והגם שאינני רוצה להכריע באופיין בשלב מוקדם זה, יש לומר כי לא קיימת וודאות כי אכן עסקינן באמירות המהוות לשון הרע. הדעה האחרת, לפיה מדובר בהבעת דעה בלבד, אף היא מתקבלת על הדעת. כל שאמרו הנתבעים הוא שהתובעת 2 "מתנהלת באופן אימפולסיבי" והחלטותיה סותרות החלטות קודמות. כן נאמר על ידם שהחברה מתנהלת "בדרך של כיבוי שריפות", ללא חשיבה לטווח ארוך וללא חלוקת עבודה מסודרת. מנגד, הנתבעים החמיאו לתובעת 2, כעולה מהכתבה, וציינו כי "יש לה המון קסם וכריזמה, שהיא מקרינה לכל מי שפוגש אותה" וכי היא "משרה הרבה ביטחון שהיא יודעת מה שהיא עושה ולאן היא הולכת, ולכן תשיג מה שהיא רוצה". החברה הינה חברת נדל"ן בעלת פעילות בהיקף לא מבוטל, ואף התובעת 2 אינה קוטלת קנים. המתבונן מן הצד יתרשם כי המשקל שמייחסות התובעות לאמירות "פושרות" למדי מפי הנתבעים הזוטרים, כמו גם הנזק הנטען כתוצאה מאמירות אלו, תוארו על דרך ההפרזה וההגזמה, ולא כצעקתה. גם עיתוי הגשת התביעה, שבעה ימים בלבד לאחר הגשת תביעתם של הנתבעים בבית הדין לעבודה, ושלושה ימים בלבד לאחר פרסום הכתבה, מרמז על בהילות חשודה, אולי על רצון לייצר משקל נגד לתביעה בבית הדין לעבודה, שהרי החברה עצמה מודה בכתב תביעתה כי ניזקה טרם נתגבש, ואף בא כוחה אישר במהלך הדיון כי "אם ביהמ"ש שואל אותי מדוע לא פירטתי כיצד הגעתי לנזק, אני משיב שהוא עדיין לא התגבש". גם העובדה שהתביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי, תוך נקיבת סכום העולה אך ב- 50,000 ש"ח על הסכום המירבי הנתון לסמכותו של בית המשפט השלום, בהינף קולמוס וללא כל פירוט המרמז על מרכיבי הנזק ופשרו, מטה לכאורה את הכף לעבר טענת הנתבעים לפיה נועדה התביעה לאלצם להוציא ממון רב, שאין להם, על מנת לממן את הגנתם, ובכך לגרום להם לאוזלת יד ולייאוש, לדחוק אותם לפינה ולגרום להם לוותר על תביעותיהם. אכן, ככלל, יש למגר מן השורש תביעות בלתי כנות, ואין לאפשר לתביעות שהופכות את בית המשפט לכלי משחק אסטרטגי, לחצות את סף ההיכל ולבוא בשעריו. מתפקידו של בית המשפט לברר סכסוכים אמיתיים בין אדם לחברו ובין האזרח לרשות, להבדיל מתביעות המוגשות ע"י גופים חזקים עתירי ממון, כנגד יריביהם דלי האמצעים, בעילה מפוקפקת כלשהי, מתוך מטרה מכוונת ללחוץ עליהם לחזור בהם מדרישות צודקות, רק מחמת חוסר יכולתם לממן הגנה משפטית כנגד תביעה בסכומים "כבדים". הטעם לכך אינו מתבטא רק בהגנה על ציבור העובדים מפני מעסיקיהם הפועלים נגדם בשיטת "בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי), כי אם גם בשמירת אינטרס הציבור כולו. זמנו המוגבל של בית המשפט צריך להיות מנוצל לסכסוכים אמיתיים, להבדיל מתובענות המנצלות את זירת בית המשפט והופכות אותו, שלא בידיעתו, לכלי נשק אסטרטגי במאבק עם היריב, תוך ידיעתם הברורה של מגישי התביעות כי בבוא היום הן תוסרנה, ולמרבית האירוניה, אף כנגד השבת האגרה. בית המשפט אינו אמור להיות שבע רצון ממחיקתה של תביעה שכזו ללא דיון, ומתפקידו לעמוד על המשמר, ולא לאפשר לה לחצות את הסף ולבוא בשעריו מלכתחילה. האמנם זהו המקרה בענייננו? רבים הסימנים שאמנם כן. וכי סביר הדבר שחברה שמעידה על עצמה שהינה "מהחברות המובילות בארץ בייזום ושיווק פרוייקטים בנדל"ן" תינזק בצורה כה קשה, כמתואר בתביעה, מדברים שאמרו עליה עובדים שפוטרו, ושאיש לא שמע עליהם, ולפיהם החברה עובדת בשיטת כיבוי שריפות? יחד עם זאת, בשלב מוקדם זה מדובר בהתרשמות בלבד, רושם ראשוני לכאורי, שאין בינו לבין קביעת ממצא עובדתי, ולא כלום. ביהמ"ש איננו מסלק תביעה על הסף רק משום שהרושם שהיא יוצרת הוא שאין בה ממש ו/או שהוגשה רק על מנת לשמש משקל נגד להליך אחר. ביהמ"ש יסלק תביעה על הסף רק אם תנוח דעתו שגם אם יוכיח התובע את כל שנאמר על ידו בכתב התביעה - עדיין לא יוכל לזכות בסעד המבוקש, דבר שלא ניתן לומר, לפחות לא בשלב זה מוקדם זה, על התביעה שבפני. לעת הזו, קשה לקבוע פוזיטיבית, להבדיל מלהתרשם, כי אכן עסקינן בתביעה אסטרטגית, ומשכך גם אין מקום לסילוקה על הסף בשלב זה. 3. ובאשר לשאלת הסמכות: בסוגיה זו תמימת דעים אנוכי עם עמדת הנתבעים ועם עמדת ההסתדרות. חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969 תוקן במסגרת תיקון מס' 38 באופן שבית הדין הוסמך ייחודית לדון גם בתביעות שבין עובד למעביד ואשר עילתן בחוק איסור לשון הרע, וכאמור בסעיף 24(1ד): "לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - ... (1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, לעניין זה, 'נושא משרה - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים." אין לקבל את גישת התובעות לפיה בהינתק יחסי עובד ומעביד אין עוד תחולה לאמור בסעיף 24(1ד) לעיל. טענה זו, לא זו בלבד שהיא נוגדת את ההגיון הטמון מאחורי התיקון, היא אף נוגדת פסיקה קודמת שכבר הכריעה בסוגייה, ודחתה את הנטען. כך נפסק למשל בע"א 1/73 צפדיה נ' קלדי בע"מ, פ"ד כ"ז, עמ' 785, ולא מכבר אף בת.א. 8370-02-10 גמא ניהול וסליקה בע"מ נ' חלמיש ואח', בפס"ד שניתן ע"י כב' השופט בנימין ארנון בביהמ"ש המחוזי מרכז, ביום 6.7.10, שם נפסק, בין היתר: "אין בסיומם של יחסי עבודה בין בעלי הדין כשלעצמם כדי להביא לשלילת סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה." וזאת, בין היתר, בשים לב ש"התכלית המונחת בבסיסו של חוק בית הדין לעבודה. התכלית המרכזית שעומדת בבסיס חוק בית הדין לעבודה היא ריכוז כל ענייני העבודה בטריבונאל הבקי והמצוי בתחום זה." גם לשון החוק וגם תכלית החקיקה מצביעים בברור על הכוונה לפיה הסמכות הייחודית שהוענקה לבית הדין, כוללת גם סכסוך שמקורו ביחסי עבודה שהגיעו לקיצם, שהרי מטבע הדברים, רק בשלב זה, דהיינו, עם סיום יחסי העבודה, מוגשות התביעות לבתי המשפט. וכי יעלה על הדעת שעובד יגיש כנגד מעבידו תביעת לשון הרע עת הוא עדיין עובד אצלו ומקבל ממנו את שכרו? אין גם ממש בטענת התובעות כי אין מדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עובד ומעביד. אין מחלוקת כי בין החברה לבין הנתבעים שררו יחסי עובד ומעביד. הטרוניה המופנית כנגד הנתבעים, אחת היא ואין בלתה, ולפיה הוציאו דבתן של התובעות רעה בכל הנוגע להרגלי העבודה של החברה והתובעת 2 העומדת בראשה, זאת ולא אחרת. משכך עסקינן במובהק בסכסוך שמהותו טמונה ביחסי עובד ומעביד, אשר הסמכות לדון בו נתונה לבית הדין לעבודה, ורק לו. התוצאה לבית הדין לעבודה הסמכות הייחודית לדון בתביעה. הגם שנתבקשה דחיה על הסף, אני מורה על העברת הדיון בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. התובעות תשלמנה לנתבעים הוצאות ההליך בסך 35,000 ש"ח תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום ריבית והצמדה החל מיום מתן ההחלטה. ניתנה היום, ה' תמוז תשע"א, 07 יולי 2011, בהעדר הצדדים. לשון הרע / הוצאת דיבהעובד לשעבר