מבוא התובעת הועסקה על ידי עיריית לוד בין השנים 2004 ל- 2009 כאם בית בבית הספר התורני-מוסיקלי "בית מנחם", המופעל על ידי מעיין החינוך התורני (להלן: בית הספר). בפנינו תביעתה לתשלום פיצויים על פיטורים שלא כדין, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי חגים והוצאות נסיעה. התקיימו בתיק זה שתי ישיבות הוכחות, הראשונה ביום 12.5.11 והשנייה ביום 31.5.11, בהן נחקרו על תצהירי עדותם התובעת עצמה וכן שני עדים מטעם הנתבעת: מר אבי בוטראשווילי, מנהל אגף משאבי אנוש בעירית לוד (להלן: מר בוטראשווילי), וגברת רינה גבו, מנהלת תחום כוח אדם בחינוך ונציגת ועד העובדים בעיריית לוד (להלן: גב' גבו). כן העידה בפנינו מטעם הנתבעת גברת פנינה בורקיס, מנהלת בית הספר (להלן: גב' בורקיס). בתום ישיבת ההוכחות השנייה סיכמו הצדדים בעל-פה. התשתית העובדתית התובעת הועסקה על ידי הנתבעת במשרה מלאה מיום 1.10.04 עד 31.8.09 בתפקיד אם בית בבית הספר. אין מחלוקת שביצעה את תפקידה כיאות במשך ארבע השנים הראשונות לעבודתה. ביום 21.7.09, דהיינו בחופש הגדול שבסיום שנת עבודתה החמישית, שלחה גב' בורקיס מכתב אל גב' גבו. המכתב (נספח א' לכתב התביעה, להלן: מכתב התלונה), שכותרתו "תפקודה והתנהגותה של אם הבית", כלל שורת תלונות על התנהגותה של התובעת ותפקודה בשנת הלימודים האחרונה. במכתב נאמר ש"למרות שפעמים רבות קראתי לה לשיחה על מנת לשנות התנהגותה ותפקודה לצערי כל פעם זה חזר ואפילו גרוע מזה". המכתב מסתיים באמירה "אין לנו ברירה אלא לבקש את פיטוריה לאלתר כדי לא לגרום לנזקים נוספים לבית הספר...". העתקים נשלחו למר בוטראשווילי, לראש מינהל החינוך גב' ציונה כסיף, וכן לתובעת עצמה. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא בדבר ההתרחשויות בין המועד שבו נשלח מכתב זה, לבין תחילת שנת הלימודים. כך או כך, אין מחלוקת שיחסי עובד ומעביד בין הצדדים נותקו ביום 31.8.09, שהתובעת לא הופיעה לעבודתה ביום 1.9.09, ושהיא קיבלה מאת מר בוטראשווילי מכתב הנושא תאריך 8.9.09 שכותרתו "הפסקת עבודתך בעיריית לוד". במכתב מאשר מר בוטראשווילי את תקופת עבודת התובעת, ומודיע לה כי עבודתה הסתיימה "עקב תום חוזה העסקתך המאושר" (נספח ב' לכתב ההגנה, להלן: מכתב סיום העבודה). התובעת קיבלה פיצויי פיטורים מלאים. ביום 16.2.10 הוגש כתב התביעה שפתח את ההליכים בתיק זה. הסעד העיקרי הנדרש בו הוא פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בגובה 8 משכורות ומשכורת נוספת כחלף הודעה מוקדמת. רכיבי שכר נוספים שנתבעו הם פדיון חופשה שנתית, דמי נסיעות ודמי חגים. דיון והכרעה התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין והודעה מוקדמת לטענת התובעת, בעקבות מכתב התלונה זומנה למשרדו של מר בוטראשווילי. התובעת טוענת שבשיחה הבהירה למר בוטראשווילי שאין שחר להאשמות מנהלת בית הספר גב' בורקיס כלפיה, וביקשה שיזמן את גב' בורקיס לקיום עימות עימה, במטרה להפריך את הטענות. במקום זאת, לטענת התובעת, היא קיבלה את מכתב סיום העבודה, אליו התייחסה כאל מכתב פיטורים, שבו נכתב בצורה לא נכונה כי הסיבה לסיום העסקתה הינה כביכול סיום חוזה. לטענת הנתבעת, בעקבות מכתב התלונה פנתה העובדת בעצמה אל מר בוטראשווילי, באמצעות גב' גבו, שבנוסף להיותה מנהלת תחום כוח אדם באגף החינוך היא גם חברת ועד העובדים, וביקשה לסיים את עבודתה בהסכמה, תוך תשלום פיצויי פיטורים וסיכום תנאים נוספים. לאור הנסיבות ועקב חוסר היכולת לעבודה משותפת בין מנהלת בית הספר לתובעת, הוחלט לקבל את בקשת התובעת, תוך הוצאת מכתב סיום העבודה המסכם את תנאי פרישתה. נוסחו המדוייק של המכתב סוכם עם התובעת. מן הראיות שהוצגו בפנינו, השתכנענו שגירסתה העובדתית של העירייה הנתבעת, לפיה התובעת ביקשה להפסיק את עבודתה, ולא פוטרה, היא הנכונה: ראשית שלושת העדים מטעם הנתבעת, מר בוטראשווילי, גב' בורקיס וגב' גבו היו אמינים, קוהרנטיים ועקביים, ועדות שלושתם תמכה באופן מלא בגירסת הנתבעת לאירועים שקדמו להפסקת עבודת התובעת. אל מול עדותם עמדה עדות התובעת בלבד, שלא נתמכה בעדות נוספת כלשהי. שנית עדותה של התובעת היתה מבולבלת, והיו לא מעט שאלות להן השיבה ב"איני זוכרת". כך למשל לא יכלה לזכור האם קיבלה את מכתב הפסקת העבודה לפני תחילת הלימודים או אחרי תחילת הלימודים (עמ' 5 ש' 17 לפרוטוקול), ואפילו לא זכרה איך קיבלה אותו מכתב קריטי (עמ' 6 ש' 3) על אף שלפי גירסתה העובדתית, ממכתב זה למדה על כך שפוטרה ואינה צריכה להופיע עוד לעבודתה (סעיף 7 לתצהירה). שלישית העובדה שהתובעת לא התייצבה לעבודתה ביום תחילת שנת הלימודים, ביום 1.9.09, תומכת בגירסת הנתבעת שסוכם עימה לבקשתה על הפסקת עבודתה, בעקבות מכתב התלונה הראשון ששלחה מנהלת בית הספר. התובעת טענה בחקירתה הנגדית שהיא התייחסה אל מכתב התלונה כאל מכתב פיטורים "המנהלת הודיעה לי שאני לא רצויה אצלה אני חשבתי שהמכתב שהמנהלת שלחה הוא מכתב פיטורים. היא אמרה שאני לא רצויה, מה זה אומר? היא אמרה שאני לא רצויה ואני לא באתי לעבודה, זה מה שאני מבינה" (עמ' 5 ש' 21). אלא שלגירסה זו אין זכר בכתב התביעה או בתצהירה של התובעת. הן בכתב התביעה והן בתצהירה טענה התובעת שהיא בחרה להיאבק בתלונות נגדה, ביקשה שתתקיים פגישה בעירייה עם המנהלת, ניסתה להתעמת וביקשה עימות כדי להפריך את "הטענות השקריות". מכאן, שלא ראתה במכתב התלונה הודעה סופית של סיום עבודתה, שבעקבותיו אינה צריכה להופיע עוד לעבודתה. איננו רואים דרך הגיונית ליישב בין שתי הגירסאות הסותרות, זולת אימוץ הגירסה השלישית, היא גרסת הנתבעת, לפיה התובעת לא התייצבה ביום 1.9.09 לעבודה לאור הסיכום ההדדי על סיום העסקתה תוך תשלום פיצויי פיטורים (עמ' 12 ש' 18). ורביעית גירסת הנתבעות לפיה הייתה בסופו של דבר הסכמה הדדית על סיום עבודה תוך תשלום פיצויי פיטורים ו"הדברים שם הסתיימו בצורה מאוד חיובית, לא בכעס ולא ברוגז" (עדות גבו ע' 21 ש' 2), "היא בעצמה הגיעה למסקנה שהיא רוצה לפרוש, כשהיא באה אליי היא רצתה לקבל את כל המגיע לה" (עמ' 21 ש' 15) מתיישבת יותר עם העובדה שבמשך חודשים ארוכים, למן סיום עבודת התובעת ועד להגשת התביעה, לא נעשתה כל פנייה מצידה (בעצמה או באמצעות באי כוחה) בדרישה לתשלום פיצוי כלשהו או הפרש כלשהו עם סיום עבודתה, ועצם הגשת התביעה על פיטורים שלא כדין, ללא כל התראה מוקדמת, הפתיעה מאד ואפילו הדהימה את נציגי העירייה. לאור מסקנתנו לפיה יחסי העבודה הסתיימו בהסכמה הדדית, דין התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, כמו גם התביעה לתשלום חלף הודעה מוקדמת לפיטורים, להידחות. למעלה מן הנדרש, נעיר שאף לו היינו מאמצים את גירסת התובעת, לפיה ראתה במכתב התלונה, ובעמדתה החד משמעית של מנהלת בית-ספר כפיטורים דה-פקטו, לא היה בכך כדי להקים לתובעת זכות לקבלת פיצוי כלשהו בגין "פיטורים שלא כדין", שכן: "בנסיבות אלה של סיום עבודה בהסכמה, גם אם היוזמה להפסקת העבודה נעשתה על ידי המעביד, לא מתעוררת שאלת פיטורים שלא כדין, כי לא היו, כאמור, פיטורים, אלא סיום יחסי עובד ומעביד בהסכמה.   גם אם נצא מנקודת מוצא שמדובר ב"פיטורים מוסכמים", לא ניתן לומר, שפיטורים אלה נעשו שלא כדין, משום שאלמנט ההסכמה מכשיר בנסיבות הקיימות את הליך הפיטורים." (חוות דעת כב' השופט עמירם רבינוביץ, עע (ארצי) 1036/00 מיכל צוקרמן נ' עיריית נשר ( 3.12.02)). זאת ועוד. התובעת לא חלקה על טענת גב' בורקיס מנהלת בית-הספר, לפיה לאורך שנת העבודה האחרונה שוחחה איתה מספר רב של פעמים, העירה על חוסר תפקוד, וביקשה ממנה לשפר את תפקודה (ראו בין היתר עמ' 16 ש' 16). התובעת גם אישרה שהתקיימה לפחות פגישה אחת בעירייה שבה הועלו נגדה הטענות על תפקודה הלקוי, בעקבות מכתב המנהלת. גב' גבו שהיא גם חברת ועד עובדים, וכן נציג נוסף מטעם ועד העובדים (עמ' 4 ש' 10) נטלו חלק בפגישות. דהיינו, מבחינה מהותית נשמעה עמדת התובעת בקשר לטענות מנהלת בית הספר נגדה על ידי שלושה נציגים שונים הממלאים תפקידים שונים בעירייה, שאינם כפופים ישירות למנהלת בית הספר. מכאן, שאפילו צודקת התובעת בטענתה שפוטרה (וכאמור, איננו סבורים כך) הרי שאין כל בסיס לתביעתה לפיצויים בשל הפרת זכות השימוע, שכן ההחלטה נתקבלה לאחר שניתנה לה אפשרות אמיתית לפרוש את טענותיה ולהשיב עליהן, בין קודם למכתב התלונה ובין לאחריו (ראו את פסק דינה של כב' השופטת רונית רוזנפלד, עב (י-ם) 2742/04 רויטל גול נ' ח"כ ראובן ריבלין ( 10.9.09). בשולי דברינו בנקודה זו נעיר, שאכן מצאנו פגם ממשי בכך שמכתב סיום העבודה של התובעת (נספח ב') נוסח כמכתב הפסקת עבודה "עקב תום חוזה העסקתך המאושר". מכל מעביד, ועל אחת כמה וכמה ממעביד ציבורי ומסודר כדוגמת הנתבעת, ניתן לצפות לתרשומת מסודרת וגיבוי מסודר במסמכים של הנסיבות האמיתיות של סיום העבודה. אין מחלוקת שהמכתב בניסוח הזה לא היה נכון. גב' גבו העידה בפנינו ש"אני כועסת על אבי שברגע שהדברים הוסכמו למה הוא לא החתים אותה על מסמך, הבעיה שהוא נאיבי" (עמ' 21 ש' 18), מר אבי בוטראשווילי הודה שההסדר עצמו לא הועלה על הכתב (עמ' 13 ש' 21) כי "לא חשבתי שאני אעמוד בסיטואציה כזאת" (עמ' 13 ש' 15). השתכנענו שחלק מההסכמה עם התובעת היתה על נוסח המכתב הזה (עמ' 13 ש' 9). מר בוטראשווילי השיב בכנות לתשובה מדוע נכתבו הדברים כפי שנכתבו "החוזים של העובדים השעתיים מתייחסים לתחילת שנת לימודים וסיום שנת לימודים. צריך לרשום נימוק כלשהו במכתב שכתבתי. אם זה יהיה לי לרועץ שהלכתי לקראת התובעת לגבי המכתב הזה זו עבירה אחרת" (עמ' 12 ש' 25). עוד נציין שבהינתן המשמעות שאנו מייחסים למכתב, שהיה בו כדי להעלות על הכתב את ההסכמה ההדדית לסיום יחסי העבודה ביום 31.8.09 תוך תשלום פיצויי פיטורים ושאר הזכויות המגיעות, לא ראינו להכריע במחלוקת בין הצדדים בסוגיה מהו המועד המדויק שבו הוא נמסר לידי התובעת. בין אם נכתב המכתב וניתן לתובעת בימים האחרונים של אוגוסט, ובין אם ניתן לה בתחילת ספטמבר, אין בכך כדי לשנות דבר מממצאינו, שכן כאמור קבענו שרגע מסירת המכתב לא היווה כשלעצמו אקט של פיטורים, אלא העלאה על הכתב של הסכמת העירייה לבקשת התובעת לסיים עבודתה, במצב שנוצר. דמי נסיעות התובעת קיבלה בכל חודש דמי נסיעות בסך 143₪ לפי עלות כרטיס חופשי חודשי בעיר לוד. בסך הכול קיבלה 7,597₪ הוצאות נסיעה לכל תקופת עבודתה. היא התגוררה בכל הזמנים הרלוונטיים לתובענה במושב אחיסמך, ונזקקה להגיע למקום עבודתה בעיר לוד. לטענתה, עלות הנסיעה בתחבורה הציבורית מאחיסמך ללוד וחזרה עולה על המקסימום הקבוע בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (21.76₪). מכאן תביעתה להפרשי דמי נסיעות בסך 17,793₪. הנתבעת הכחישה. היא ציינה שבטופס הקליטה של התובעת (נספח א' לכתב ההגנה), כמו גם בטופס "בקשה לאישור קצובת נסיעה" (שהיתרנו להגישו במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, עמ' 8 לפרוטוקול), נקבע שישולמו לתובעת דמי נסיעה חודשיים בשווי עלותו של כרטיס חופשי חודשי בעיר לוד. באשר לעמדתנו, משהוכיחה התובעת כי הוציאה הוצאות לנסיעה לעבודה וממנה ברכבה הפרטי (עמ' 10 ש' 10), היא אכן זכאית להחזרן "כאילו נעשו ברכב ציבור - אפילו בפועל השתמשה ברכבה הפרטי" (יצחק לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 16 עמ' 4). הנתבעת לא חלקה על כך. השאלה הינה מה גובה ההוצאות להן היתה זכאית? כפי שעולה מהמפה שהוגשה במהלך סיכומי הנתבעת (בהסכמת התובעת), מושב אחיסמך כמעט שצמוד לעיר לוד. נסיעה ברכב פרטי בין אחיסמך ללוד היא נסיעה קצרה ביותר, כקילומטר וחצי (עמ' 27 ש' 2), נסיעה שאורכת כמה דקות בלבד. התובעת לא הוכיחה את טענתה, שאם הייתה נזקקת לתחבורה ציבורית, היתה צריכה לקחת אוטובוס מהמושב לתחנה מרכזית ברמלה, ומשם אוטובוס נוסף לתחנה מרכזית בלוד, בשל העדר קו אוטובוס ישיר מאחיסמך ללוד, וכי הדרך היחידה לנסוע בקווים אלה היא באמצעות תשלום כרטיסים רגילים, להבדיל מכרטיסים חודשיים מוזלים. שני המכתבים של חברות האוטובוסים שצורפו לתצהירה, שמהם היינו אמורים ללמוד על הוצאות התחבורה הציבורית מאחיסמך ללוד, נוסחו כמענה למכתב כלשהו שנשלח אל שתי החברות על ידי התובעת. בהעדר נוסח הפנייה לא ניתן להבין במדוייק לאיזה שאלה משיבים נציגי שירות לקוחות בשתי החברות. לפיכך, איננו רואים במכתבים אלה משום הוכחה לכך שאין כרטיס חופשי חודשי שיכול לשמש לנסיעות מאחיסמך ללוד, כטענת בא כוח התובעת (עמ' 25 ש' 27). זאת ועוד. אנו תמימי דעים עם מותב בית הדין בנצרת בראשות כב' השופטת אורית יעקבס בענין בנקין, שקבע שמשהוכיח המעביד שהעובד השתמש ברכבו הפרטי בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, אין בהכרח רלוונטיות לזמינותה ו/או תדירותה של התחבורה הציבורית בין מקום מגוריו למקום עבודתו (עב (נצ') 1156/06 נפתלי בנקין נ' מדינת ישראל ( 31.12.08). בסופו של יום, לא השתכנענו שהתובעת קופחה בגובה ההוצאות ששולם לה. אשר על כן, אנו דוחים את תביעתה להפרשי דמי נסיעות. פדיון חופשה לטענת התובעת, מעולם לא יצאה לחופשה לתשלום בכל תקופת עבודה אצל הנתבעת, ואף לא קיבלה פדיון חופשה במועד ניתוק יחסי עובד ומעביד. הנתבעת השיבה שלפיה חישוביה, התובעת היתה זכאית לפדיון חופשה בגובה 6,551₪, סכום ששולם לה בפועל במסגרת משכורת אוקטובר 2009 (נספח ג' לכתב ההגנה, וראו עדות בוטראשווילי עמ' 14 ש' 14). הנתבעת הציגה בפנינו רישום מסודר של ימי החופשה בכל אחד מתלושי השכר, לרבות פירוט ניצול ימים על ידי התובעת. בא כוח התובעת לא הצליח בחקירתו הנגדית של מר בוטראשווילי לקעקע את אמינותו בנקודה זו (עמ' 14 ש' 9 ואילך). לנוכח כל האמור, אנו קובעים שהנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה, ולפיכך אנו דוחים את התביעה גם ברכיב זה. דמי חגים לטענת התובעת, במהלך תקופת עבודתה אצל התובעת חלו 50 ימי חג, ובהיותה עובדת שעתית, היא זכאית לקבל תשלום עבורם, לפי התחשיב בכתב התביעה. לטענת הנתבעת, שילמה לתובעת את מלוא ימי החגים להם היתה זכאית במסגרת תלושי המשכורת לחודשי החגים השונים (סעיף 25 ונספחים ד' לכתב ההגנה). על אף שטענתה זו של הנתבעת, שלפיה שולמו בפועל ימי חגים באמצעות אותם דו"חות נוכחות בהם נרשמו שעות עבודה בגין ימי חג שבהם לא עבדה התובעת בפועל, הופיעה בכתב ההגנה, והייתה לתובעת את מלוא ההזדמנות להשיב עליה בתצהיר העדות הראשית מטעמה, לא כולל תצהירה כל מענה. אשר על כן נאמנה עלינו עדותו של מר בוטראשווילי, שגובתה במסמכים, לפיה "התלוש לא מפרט באופן פרטני את השעות של החג, השעות מדווחות בחג כאילו היא עבדה" (עמ' 15 ש' 10). משהציגה הנתבעת ראיות ששילמה לתובעת עבור ימי חגים, וראיות אלה לא נסתרו, אנו דוחים את התביעה גם ברכיב זה. סוף דבר התוצאה הינה שהתביעה נדחית על כל רכיביה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 2,500₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. מסמכיםפיצוייםפיטוריםמכתב התפטרות / הפסקת עבודהפיצויי פיטוריםמכתב פיטורים / סיום העסקה