גמר חשבון עם המעסיק 1. בפני תביעת התובע לתשלום שכר עבודה עבור החודשים יולי ואוגוסט, 2004 לרבות תמורת עבודה בשעות נוספות בחודשים אלה; פדיון ימי חופשה והחזר תשלום שנגבה מן התובע עבור הסדרת שהייתו בארץ. שתי מחלוקות מרכזיות נטושות בין הצדדים. האחת, נוגעת לזהותו של המעביד, קרי, לשאלה מי היה מעסיקו של התובע בתקופה הרלוונטית. התובע טוען כי הנתבע בלבד היה מעסיקו ואילו לשיטת הנתבע המעסיקה היא חברת א.ד. - ח.נ. מתכות (1998) בע"מ (להלן: אדחן). השנייה, נוגעת לנפקות של מסמך שנחתם על ידי התובע ונחזה להיות 'גמר חשבון' שנערך בין הצדדים. 2. השתלשלות העניינים וההליכים בבית דין זה ובבית הדין הארצי לעבודה [א] ביום 2.3.2005 הגיש התובע את תביעתו דנא. [ב] התביעה נקבעה לישיבת הוכחות ליום 26.6.2005. משהנתבע לא התייצב לישיבה ואף לא הגיש כתב הגנה, ניתן על ידי כב' הרשם (כתוארו אז) חיים אורגיל, פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד. פסק הדין בוטל בהחלטת כב' הרשם אורגיל מיום 7.12.2005 וההליך נקבע לשמיעת הוכחות ביום 6.3.2006. עדויות הצדדים נשמעו כמתוכנן במועד האמור. בפני בית הדין העידו התובע והנתבע בלבד. [ג] נוכח פרישתו של הרשם אורגיל הועבר התיק אל כב' הרשמת מוניקה מרגלית אשר בהחלטתה מיום 1.5.2006 ביקשה את עמדת הצדדים בכתב, באשר להמשך ההליכים, והאפשרות שפסק הדין ינתן על סמך החומר המצוי בתיק. [ד] הודעות הצדדים התקבלו בבית הדין ופסק דינה של כב' הרשמת מרגלית ניתן ביום 4.7.2006. [ה] בקשת רשות ערעור על פסק דינה של הרשמת מרגלית (בר"ע 549/06) נענתה בהחלטת כב' השופטת ורדה וירט-ליבנה מיום 31.1.2007, והתיק הושב לבית דין זה על מנת שידון בערעור. [ו] ביום 29.6.2007 ניתן פסק הדין בערעור מפי כב' השופט לובוצקי, ומפאת חשיבותו לענייננו אביאו כלשונו: "בית הדין הארצי נתן רשות ערעור על פסק דינה של כב' הרשמת מרגלית (ת/1). בערעור הסתבר כי נפל "פגם טכני" בהעברת ההודעות שבין הצדדים ובין ביה"ד לצדדים, בקשר להסכמתם למתן פסה"ד ע"י כב' הרשמת מרגלית במקומו של כב' הרשם אורגיל. בלית ברירה, הסכימו הצדדים על ביטול פסה"ד של כב' הרשמת מרגלית (ת/1). מאחר ומדובר בפס"ד ארוך ומנומק היטב, סברו הצדדים שראוי כי התיק יוחזר להכרעה לפני רשם אחר. זה לא (ההדגשה במקור - רב.ה.) ישמע ראיות נוספות והוא גם לא מחויב לבקש טיעון כתוב נוסף אלא אם יחליט על כך במפורש. התיק יועבר לכב' השופטת הראשית לקביעת זהות "הרשם האחר". [ז] בהחלטתה מיום 26.6.2007 העבירה כב' השופטת הראשית פוגל את ההליך להתברר בפני. [ח] ישיבת תזכורת בפני התקיימה ביום 30.7.2007 במהלכה התבקש בא כוח הנתבע להבהיר את הודעתו מיום 25.6.2007, לפיה הנתבע אכן הסכים כי לא ישמעו ראיות נוספות בהליך אולם ביקש "כי טענות הערעור יעמדו לנגד עיני כבוד הרשם האחר...", אך העניין לא זכה להתייחסות בפסק דינו של כב' השופט לובוצקי. [ט] בתום ישיבת התזכורת הצהיר בא כוח הנתבע לפרוטוקול (עמ' 2 שורות 10 - 13) כי הוא מושך את הודעתו מיום 25.6.2007 וכי הנתבע מסכים שטיעוני הערעור בפני כב' השופט לובוצקי לא יעמדו בפני מותב זה במתן פסק דין זה, ומכאן נפתחה הדרך למתן פסק הדין. 3. הלך הדיון - בפתח נביא את עובדות המקרה. לאחריהן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד, לאחר שנכריע ראשית לכל במחלוקת הנוגעת לזהותו של המעביד. 4. העובדות הצריכות לעניין כפי שהן עולות מתוך חומר הראיות הן אלה: [א] התובע, מהגר עבודה מרומניה, הועסק כפועל במסגרייה במושב אלישע מיום 27.3.2004 ועד ליום 16.8.2004, עת נתפס (ביום 17.8.2004 יחד עם מהגר עבודה נוסף) על ידי רשויות ההגירה והושם במשמורת. [ב] מששוחרר התובע ממשמורת הוסדר מעמדו בישראל אך הוא לא שב לעבודה במסגרייה האמורה. [ג] הנתבע משמש כמנהלה הכללי של המסגרייה. [ד] בתחילת חודש אוקטובר, 2004 לאחר שחרורו של התובע ממשמורת נפגשו הצדדים על מנת לערוך 'גמר חשבון'. [ה] הנתבע מודה כי ישנו חוב שכר לתובע (בגובה 6,650 ₪) אשר טרם שולם. 5. זהות המעביד כאמור, אחת המחלוקות היסודיות שנטושה בין הצדדים נוגעת לזהות המעביד. לשיטת התובע, הנתבע היה מעסיקו היחיד. בתמיכה לעמדה זו טען התובע שהנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי הוא שקיבל אותו ואת חברו שנתפס והושם יחד עמו במשמורת לעבודה. הנתבע הוא שסיכם עמם את שכרם והוא ששילם להם את שכרם במזומן מדי חודש. מטעים התובע כי עד להליכים בפני בית הדין כלל לא ידע על האפשרות שהועסק על ידי מעסיקה אחרת, לא הכיר את חברת אדחן והנתבע אף לא השכיל להציג בפני בית הדין ולו בדל ראיה שיש בה כדי לקשור בין התובע לחברת אדחן. כך ולשם המחשה, לא הוצגה ראיה המעידה על תשלום שכר התובע באמצעי תשלום של החברה; לא הוצגה הוכחה לכך שסכומי השכר נמשכו מחשבון החברה; לא הוצגו רישיונות העסקה על שם החברה וכדומה. מנגד טוען הנתבע, כי טענת התובע שהוא מעסיקו הנה טענה בעל-פה הנסתרת על ידי מסמכים בכתב, קרי, תלושי המשכורת מהם עולה במפורש כי חברת א.ד. - ח.נ. מתכות (1998) בע"מ הייתה מעסיקתו. בתוך כך, מלין הנתבע על כך שהתובע לא שעה להמלצת בית הדין לתקן את כתב תביעתו ברוח זו או לצרף את אדחן כנתבעת. מוסיף הנתבע כי מחקירת התובע הוברר, כי הוא זיהה את מר יואל שיר, שהנו לטענת הנתבע שותפו בחברת אדחן, כמנהל עבודה נוסף וכמי שחתם על כרטיסי העבודה, עובדה עליה חזר גם הנתבע עצמו בחקירתו הנגדית. התובע ויתר על חקירתו הנגדית של מר שיר ולפיכך תצהירו לא נסתר. מסעיפים 2 -6 לתצהירו של מר שיר עולה, כי הוא משמש כמנהל עבודה באדחן והוא, יחד עם בנו של הנתבע, ניהלו בפועל את העבודה, נתנו הוראות לתובע ונתנו לו את שכרו ואת תלושי השכר. הנתבע גם הוא ביצע פעולות אלה, בעיקר, מקום בו מר שיר היה טרוד בעניינים אחרים ולפיכך לא נוצר "קשר אקסקלוסיבי כלשהו עם התובע". עד כאן טענות הצדדים ומכאן להכרעתנו בסוגיה זו. 6. הלכה למעשה, הראיה האובייקטיבית היחידה שביכר הנתבע להציג כתמיכה לטענתו בדבר היותה של חברת אדחן מעסיקתו של התובע הם תלושי השכר. דא עקא שבנסיבות המקרה, בכך לא שגי והסיבות לכך הרי הן מפורטות מטה. בראש יאמר כי הנתבע עצמו במהלך חקירתו הנגדית הודה כי תלושי השכר לא נמסרו לתובע "בזמן אמת". ובלשון הנתבע: "..שאלתי אותם אם הם רוצים תלושי שכר והם אמרו שאני אחזיק את זה אצלי". צא ולמד, העובדה כי התלושים לא נמסרו לתובע בזמן אמת מפחיתה, לטעמי, ממשקלם הראייתי. גם ההסבר שניתן לאי מתן התלושים במועד, ולפיו התובע וחברו לא רצו בתלושים אינה משכנעת ואף אינה מתיישבת עם שורת ההגיון. למעשה הדעת נותנת שלו היו התלושים מוכנים בזמן אמת הם היו מצורפים למעטפה עם כסף או לכסף המוזמן עצמו שניתן לתובע. הא ותו לא. יוטעם, כי גרסה זו של הנתבע אף מנוגדת לטענתו בכתב ההגנה לפיה התובע איבד את תלושי השכר שניתנו לו. בתוך כך, מכביר הנתבע בכתב הגנתו מילים כדורבנות על הנוהג העולמי (ולמצער זה השורר לטעמו ברומניה) של מתן תלושי משכורת. ואם כך לגישת הנתבע מדוע זה דווקא בישראל ימנע התובע מלקחת אליו את התלושים? אגב כך, גם בחקירתו הנגדית של התובע נמנע הנתבע מלשאלו לגבי נסיבות מסירת תלושי המשכורת או בקשתו שישמרו אצל הנתבע ומסתפק בשאלה "ראית את תלושי המשכורת שצירפנו לכתב ההגנה" (ההדגשה שלי - ר.ב.ה). על כך משיב התובע כי באמתחתו היו כרטיסי עבודה ששימשו בסיס לחישוב שכרו ונוסיף אנו, שבראשם לא מופיע שמה של אדחן. סוף דבר, לא מן הנמנע כי תלושי השכר הופקו בהקשר להליך בבית הדין ואף התאריך שבתחתית התלושים עשוי להעיד על כך: 2.8.2005, אם כי אין לנו צורך לקבוע מסמרות בעניין זה. לכל האמור מצטרפים גם הנתונים המופיעים בתלושים שאמינותם אף היא מוטלת בספק אולם, לעניין זה אדרש בהרחבה בהמשך הדברים וכאשר תידון שאלת זכאות התובע לשכר החודשים יולי ואוגוסט, 2004. 7. עוד נוסיף, כי בפני בית הדין לא הוצגו נתונים אובייקטיבים כלשהם לגבי אדחן. לא הוגשה תמצית הנתונים לגבי החברה במרשם החברות, ולפיכך לא יכול היה בית הדין לעמוד על מידת הדיוק בטענות הנתבע לגבי נושאי המשרה בה, בעלי המניות, סטטוס פעילותה ועוד. בדומה, לא הוצג בפני בית הדין אישור רואה חשבון בדבר המועסקים בחברה ושכרם ואף כטענת התובע דלעיל לא הוגשה ראיה על תשלום שכר התובע מחשבונה של החברה. הנתבע חזר וטען כי הוא שכיר באדחן אך לא טרח להציג תלושי שכר שלו עצמו, חוזה עבודה בינו לבין אדחן וכל כיוצא באלה. על כך נוסיף, כי גם לשיטת הנתבע עצמו לא היה בידו להמציא אסמכתאות באשר לדיווח לרשויות לגבי מעמד התובעים, לרבות דיווחים למשרד התעשייה המסחר והתעסוקה או לרשויות המס, אולם גם דיווחים לגבי היותו עצמו מדווח כשכיר לא הוצגו. נדמה אם כן שלו הוסדר מעמדם של התובעים כעובדי אדחן או הנתבע, ניתן היה להציג בפני בית הדין את אשרת העבודה ולבחון למי ניתנה. לפיכך נאמר: "כי מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו..." (ראה למשל: ע"א שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736, בעמ' 760). 8. התמונה המצטיירת אפוא היא שההקפדה היתרה שמקפיד הנתבע על האבחנה בינו לבין אדחן, כפי שמצאה ביטויה בכתבי בי-דין בהליך דנא, לא מצאה ככל הנראה ביטויה בזמן אמת ובמהלך תקופת ההתקשרות עם התובע. כך נדמה שלמצער, פעל הנתבע בכל הנוגע ליחסיו עם התובע באופן המטשטש את ההפרדה שבינו לבין אישיותה הנפרדת של אדחן. נזכיר, כי גם לשיטת הנתבע אין הוא שכיר 'מן השורה' באדחן, כי אם בעל המניות ומנהלה הכללי ועל-כן מקל וחומר שניתן לצפות ממי שנושא בתפקידים אלה שיקפיד הקפדה יתרה בהפרדה שבינו לבין אדחן, ככל שהפרדה כזו אכן קיימת. נוסיף ונציין, כי משביקש הנתבע להפריך את היותו המעסיק היינו מצפים כי דווקא הוא יעמוד על צירופה של אדחן כנתבעת נוספת על מנת שעמדתה תשמע ולמצער יבקש לשלוח לה הודעה לצד ג'. חרף זאת, מלין הנתבע כי התובע לא ביקש לצרף את אדחן ולתקן כתב תביעתו ואף לא שעה להמלצת בית הדין ברוח זו שיאמר כבר עתה, שאין לה כל זכר בפרוטוקולים שערך. בתוך כך נדגיש, כי בהתאם להוראות סעיף 1ג(א) ו - 1ג(ב)(1) לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991 חייב מעביד, כתנאי להעסקת מהגר עבודה, להתקשר עמו בחוזה עבודה בכתב, בשפה המובנת לעובד, וליתן לו עותק ממנו. בחוזה העבודה חייבת להיות מפורטת, בין היתר, זהות המעסיק. חוזה עבודה כאמור לא הוצג בפני בית הדין ולפיכך ניתן לומר כי הנטל להוכחת זהות המעסיק עובר אל כתפי המעביד הנטען (אשר במקרה דנא לא השכיל להרימו). זאת למדים אנו מדברים ברוח זו שנפסקו ביחס לאי מתן הודעה בכתב לעובד על תנאי עבודתו, ובכלל זאת אף הודעה בכתב ביחס לזהות מעבידו, בהתאם לחוק הודעה לעובדה (תנאי עבודה), התשס"ב - 2002 כדלקמן: "... משנמנע המעביד לעשות כן, עובר הנטל להוכיח את תנאי העבודה וסדריה לרבות, זהות הגורם המשמש כמעביד אל כתפי המעביד הנטען" (ראה: ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ נ. וואיל סנדוקה ואח', פד"ע מ' 433). לטעמנו הדברים נכונים מקל וחומר עת עסקינן במהגרי עבודה שכמאמר סגנית הנשיא (בדימוס) השופטת אלישבע ברק: "...הם זרים, הם אינם שולטים בשפה, הם נמצאים בארץ בחסדי המעסיק ורשויות השלטון ואורחות החיים כאן לא נהירות להם". (ראה: עע 1127/00 אויאן אורסץ' ואח' - דניה סיבוס בע"מ, פד"ע לז 305).ב 9. מסקנת הדברים היא כי מעסיקו של התובע היה הנתבע ולא חברת אדחן וכך אני קובעת. 10. מעבר לצריך ולמען שלמות הדברים אוסיף כי לטעמי גם על פי העקרונות והמבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך קביעת זהותו של המעביד נגיע למסקנה זהה ולפיה הנתבע ולא אדחן הוא מעסיקו של התובע. עקרונות אלה הותוו, בין היתר, בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נב/ 142-3 חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כ"ד 535 (להלן: "פרשת כפר רות"). בעניין כפר רות נקבע כזכור, כי בבוא בית הדין להכריע בסוגיית זהותו של המעביד עליו להדרש לשאלות כגון: כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם; מי קיבל את העובד לעבודה, מי מוסמך לפטרו ומי קבע והסדיר את תנאי התקבלותו אליה; מי משבצו במקום העבודה; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו, לרבות גובה השכר; מי פיקח על עבודתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו (להבדיל מהשאלה מי מבצע טכנית את התשלום); כיצד דווחו יחסי הצדדים למס הכנסה, כיצד נרשמו במוסד לביטוח לאומי וברשויות אחרות שבהן נדרשת הצהרה מיהו המעביד. בנוסף נפסק כי על ביה"ד להידרש לסוגיות נוספות כגון: מי סיפק לעובד את הציוד והחומרים ממי מבקש העובד את חופשותיו והאם העובד השתלב בעיסוקו המרכזי של אותו גורם הנטען להיות מעבידו. הוסיף ושנה בית הדין הארצי לעבודה כי לצורך הקביעה מיהו המעביד, יש לבחון באיזה חוק מדובר, מהי תכליתו ומהן נסיבות העבודה. כך, יש לשקול שיקולי צדק חברתי ומדיניות ובפרט עת עסקינן בפועלי יום זרים (ראה: תב"ע נד/3-96 מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בע"מ - חליל אבד אל רחמן ואח', פד"ע כט (1) 151). 11. מן הכלל אל הפרט - מחומר הראיות, ובפרט מחקירת הנתבע, עולה שהוא שקיבל את התובע ואת חברו לעבודה ואף קבע את גובה השכר: ש. מי קיבל אותם לעבודה? ת. אני קיבלתי. סיכמתי איתם את השכר. (עמ' 8 לפרוטוקול). משנשאל הנתבע האם הוא שילם לתובע ולחברו את שכרם החודשי ובמזומן השיב בחיוב (עמ' 8 לפרוטוקול). בכך אישש את עדות התובע, בחקירתו הנגדית, כי "מיכאל נתן לי את הכסף בכל הפעמים". עדויות אלה יש בהן כדי לסתור את תצהירו של הנתבע ואף של מר שיר לפיהם, גם מר שיר ובנו של התובע מסרו לתובע את שכרו. עוד עולה מחומר הראיות כי התובע סר למרותו של הנתבע אולם גם למרותו של מר שיר. כך משנשאל כמה מנהלי עבודה היו לו השיב "מיכאל ויואל" (עמ' 5 לפרוטוקול). בנוסף העיד כי יואל הוא שחתם על הכרטיסים בהם נרשמו שעות העבודה עם זאת את הכרטיסים הוא היה מביא לנתבע אשר היה מחשב את השעות "זורק את הכרטיסים ונותן לי את הכסף" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 16). עדות זו מתיישבת עם טענת הנתבע בתצהירו ובחקירתו כי הוא לא עסק בחתימה על כרטיסי התובע אלא מר שיר בלבד. עובדה שניתן ככל הנראה לישב עם תפקידו של מר שיר כמנהל עבודה לעומת תפקידו של הנתבע כמנהל הכללי של המסגרייה ובעל המניות בה לטענתו. הגדרת התפקידים השונה באה לידי ביטוי גם בכך שכאשר נערכה הפגישה בין הצדדים לאחר שחרורו של התובע ממשמורת (פגישה שאל תוכנה נדרש בהמשך), הרי שהנוכחים בה היו התובע והנתבע. הדעת נותנת שלו מר שיר או בנו של התובע היו מוסמכים להחליט בדבר גמר החשבון היו מי מהם נוכחים או אולי עורכים את הפגישה במקומו של הנתבע. באשר לדיווחים לרשויות המס העיד הנתבע "בגלל שהם לא חוקיים אני מוציא כסף מזומן, שילמתי על הכסף הזה מס, אני משלם להם. יש אסמכתאות". משנשאל מדוע לא צורפו אסמכתאות אלה השיב "אני לא יכול, אין לי, הוא זר". צא ולמד, הנתבע הוא ה'מוציא והמביא' וערוב הסמכויות הנטען בינו לבין מר שיר ובנו אינו כנטען. לאמור, "מירב הזיקות" מצביעות לדעתי על הקביעה כי מעבידו של התובע היה הנתבע ולא חברת אדחן. 12. שכר חודש יולי ואוגוסט, 2004 לרבות תמורת שעות נוספות לטענת התובע הוסכם בינו לבין הנתבע כי שכרו לשעה יעמוד על 22 ₪. בעת מעצרו ביום 17.8.2004 נותר הנתבע חייב לו את שכרו בגין עבודתו בחודשים יולי ואוגוסט, 2004. לטענת התובע הוא עבד בחודש יולי 369 שעות (!) ואילו בחודש אוגוסט 174 שעות, כאשר בכל ימי העבודה עבד גם בשעות נוספות. חוב השכר מסתכם לטענת התובע ב - 17,085 ₪ אליהם יש לצרף פיצויי הלנה כדין. כראיה לטענותיו אלה צירף התובע לכתב תביעתו עותק מכרטיסי העבודה לחודשים יולי אוגוסט על גביהם נרשמו שעות העבודה וליד חלק מהימים מופיעה גם "חתימת מנהל", שאינה קריאה. עותק זהה מכרטיסי שעות העבודה צורף גם לכתב ההגנה. לטענת הנתבע התובע היה עובד שכיר על בסיס חודשי של 3,500 ₪. בחודשים יולי אוגוסט רבתה העבודה אצל הנתבע ומאחר שהתובע נהג לעבוד גם במקומות אחרים סוכם עמו "כי הוא יעבוד במקום אצל אחרים שעות נוספות, וימים מסוימים בכרטיס העבודה ייחשבו לו כשעות נוספות. וכי בימים ספציפיים אלו ורק באלו, חתם מנהל העבודה יואל שיר על כרטיס העבודה". אשר לסכום שחב הנתבע לתובע נטען כי במהלך הפגישה בין הצדדים בחודש אוקטובר, 2004 נערך גמר חשבון שמצא ביטויו בנספח ח' לכתב ההגנה - דף הנושא תאריך 4.10.2004, כתוב לשיטת הנתבע ברומנית, חתום על ידי התובע, ממנו עולה כי הנתבע חב לתובע 6650 ₪ בלבד. סכום זה הוא תוצר של החישוב הבא: 11,950 ₪ שכר חודשים יולי ואוגוסט בצירוף 1,500 ₪ שהם הסכום שנגבה מהנתבע עבור הסדרת אשרת עבודתו. מסכום זה נוכו 450 ₪ בגין ביטוח רפואי והוצאות מגורים וכן 5,850 ₪ שלטענת הנתבע הועברו, לבקשת התובע, לעו"ד שדאג לחילוצו ממשמורת ולהסדרת המשך שהייתו בישראל. במהלך ישיבת ההוכחות הוצגה בפני בית הדין חשבונית בגין שכר טרחה עבור שחרור עובדים מיום 2.9.2007 ממשרדו של עו"ד שפיק אבו האני. כמו כן נטען, כי במעמד הכנתו של נספח ח' שילם הנתבע לתובע סך של 500 ₪ לכיסוי הוצאות שהייתו במשמורת. הוסיף הנתבע כי בכתב התביעה אין זכר לנספח ח' ואילו מחקירתו של התובע הוברר, כי הוא מכיר את נספח ח', בתחתיתו מופיעה חתימתו, הוא חתם עליו מרצונו החופשי וקיבל במעמד החתימה 500 ₪. עד כאן גרסאות הצדדים ומכאן לדעתנו. 13. נפקות נספח ח' לכתב ההגנה - צודק הנתבע בטענתו כי מסמך זה לא זכה לאזכור בכתב התביעה וכי בתצהיר התובע נטען כי 500 ₪ נמסרו לתובע רק לאחר שנאות לחתום על המסמך וכי חתימתו ניתנה תחת לחץ. בחקירתו בפני בית הדין טען התובע תחילה כי הוא אינו מכיר את המסמך אולם לבסוף אישר כי החתימה המופיעה בתחתיתו היא חתימתו וכי לא סיפר עליו לבאת כוחו. עם זאת כנשאל מדוע טען בתצהירו כי המסמך מוכר לו עמד על דעתו כי "לא היה דבר כזה" ואף הוסיף כי אינו יודע מה כתוב במסמך מאחר שחלקו בשפה הרוסית, ואף תמה "אם לא כתבו את זה אחרי זה"(עמ' 7 לפרוטוקול). לטעמי, אין ליתן לנספח ח' משקל מכריע ואף ספק אם ניתן ליתן לו תוקף משפטי כלשהו שכן כפי שיובהר בהמשך, התובע ביצע עבודה בשעות נוספות שתמורתם אינה כלולה בחישוב שנערך בנספח ח'. הזכות לקבלת תמורת שכר עבור עבודה בשעות נוספות מקורה בחוק מגן שלא ניתן להתנות עליו, ולפיכך לא ניתן לקבוע כי מדובר בהסכם תקף. משכך, אף אין משמעות לטענה כי התובע הסכים שהרשום בנספח זה ממצא את טענותיו. נוסיף, כי הדעת גם נותנת שעובד אשר עבד בפועל בשעות נוספות (וער לזכות לתשלום נוסף...) יוותר על תשלום בגינן. לאחרונה חזר בית הדין הארצי, מפי כב' השופטת וירט ליבנה, בעניין עד"מ 19/06 מנשה מואס - אייל חדד (ניתן ביום 2.1.2007) על ההלכה המושרשת לפיה: "זכות לתשלום בעבור שעות נוספות הינה מן הזכויות שהוקנו לעובד מכח חוק מגן, כך שאינה ניתנת לוויתור, לא ויתור מפורש, ובוודאי לא ויתור מכללא" (דב"ע לג/3-12 איליה ציבוטרו - אטלקה אברהם, פד"ע ד 173). בכך יכולנו לחתום דברינו בעניין זה אולם מוצאים אנו להוסיף את הנקודות הבאות: [1] גרסתו העקבית של הנתבע (בכתב ההגנה וכן בתצהירו) היתה שהמסמך נערך "עת נכלא התובע...התובע נזקק למזומנים עת שהה בכלא, ולכן נתתי לו 500 ₪ נוספים לכלכלתו שם...". דא עקא שהתובע העיד שהיה נתון במשמורת בחודשים אוגוסט וספטמבר בלבד בעוד שהמסמך נושא תאריך 4.10.2004 והנתבע אישר בחקירתו הנגדית לגבי נספח ח' כי " עשיתי איתו חשבון כשהם חזרו אלי מבית הסוהר...". לאמור, גרסתו של הנתבע באשר לנסיבות עריכת המסמך היא למצער בלתי מדויקת ומעוררת ספק באשר לאמינות יתר גרסתו בעניין. [2] אם מסמך זה הוא "תמצית הגנת הנתבע" הרי שהיינו מצפים שיוכח בפני בית הדין כדין באיזה שפה נכתב ואף יוגש תרגום מתאים שכן הדברים אינם בבחינת ידיעת דיינים. לפיכך אין להוציא מכלל אפשרות שלפחות חלק מהמסך כתוב בשפה הרוסית ואם אכן אלו הם פני הדברים הרי שהדבר מחזק את גרסת התובע כי לא נכתב בנוכחותו ולמעשה יתכן שחתם על קבלת 500 ₪ בלבד. לבסוף, אם אכן מדובר בהסכם תקף המחייב את הצדדים מתעוררת השאלה מדוע לא טרח הנתבע לקיימו ולשלם לתובע את הסכום הנקוב בו במועד עריכתו או לאחריה. אמנם בכתבי טענותיו טען הנתבע כי במועד עריכת ההסכם לא היה בידו כל הסכום וכי לאחר מכן לא הצליח ליצור עם התובע קשר ולחילופין כי זה לא הגיע אליו במועדים המוסכמים לשם קבלת הכסף. אולם בכך אין כדי להסביר מדוע לאחר הגשת התביעה לא הפקיד את הסכום בידי באת כוח התובע או בקופת בית הדין. 14. אשר לגובה השכר שהוסכם בין הצדדים - מקובלת עלי טענת התובע כי מדובר ב - 22 ₪ לשעה וזאת מן הטעמים המצטברים הבאים: ראשית, על גבי כרטיסי העבודה שכאמור הוצגו בנפרד על ידי שני הצדדים אך נוסחם זהה, מופיעות הספרות 22 ₪. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הנתבע כתב סכום זה ואיני רואה בעובדה שמר שיר חתם על הכרטיסים כסתירה לעובדה זו. שנית, הנתבע עצמו העיד כי סיכם עם התובע על 20 - 22 ₪ (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 19). בהקשר זה נדמה שיש להעדיף את גרסת התובע שכן גרסת הנתבע אינה עקבית. מחד הודה שהשכר שסוכם עם התובע היה בין 20 ל - 22 ₪ אולם מיד לאחר מכן המשיך לטעון "לקחתי אותם חודשי, לא לפי שעות" כאילו נזכר לפתע בגרסתו בכתב ההגנה ובתצהירו, לפיה סוכם על שכר חודשי בגובה 3,500 ₪. בהמשך התקשה להסביר כיצד נערך החשבון על גבי נספח ח' וסיים באמירה "אני לא זוכר". שלישית, על גבי נספח ח' שהינו בבחינת הודאת בעל דין בדבר חוב השכר לתובע נרשם שהנתבע חב לתובע 11,950 ₪, שהם כמעט במדויק מכפלת השעות שעבד התובע בחודשים יולי ואוגוסט, כפי שנרשמו בכרטיסי העבודה ב - 22 ₪ לשעה. לאמור, על פי כרטיסי העבודה עבד התובע בחודשים יולי ואוגוסט 543 שעות * 22 ₪ = 11,946 ₪ שהוא אף הסכום שנתבע על ידי התובע בכתב תביעתו. לפיכך, הריני קובעת בזאת כי על הנתבע לשלם לתובע בגין שכר עבודה לחודשים יולי ואוגוסט, 2004 - 11,946 ₪ פחות 500 ₪ שהתובע מודה שקיבל מהנתבע לאמור, 11,446 ₪. לשאלת פיצויי ההלנה אתייחס בסוף הדברים. 15. אשר לשעות הנוספות - לא נותר בי ספק לאחר עיון בחומר הראיות לרבות בכרטיסי העבודה ובעדות התובע והנתבע, כי התובע ביצע עבודה בשעות נוספות על פי דרישת הנתבע. כבר בכתב ההגנה נטען כי התובע הועסק 10 שעות ביום ובתצהיר הנתבע כמו גם בתצהירו של מר שיר, שעל עיקרי הדברים בהם חוזר הנתבע גם בסיכומיו, כמצוטט לעיל, נאמר כי נוכח עומס העבודה במסגרייה בחודשים יולי, אוגוסט הוסכם בין הצדדים כי התובע יעבוד בשעות נוספות. התובע מצדו העיד כי נדרש לעתים לעבוד 14 שעות ביום ורק אם השלים מכסה זו היו הנתבע או מר שיר נאותים לחתום על כרטיס העבודה (עמ' 6 לפרוטוקול). אשר להיקף השעות הנוספות שעבד התובע הריני קובעת כי הוא כמצוין בכרטיסי העבודה אשר תוכנם לא נסתר. יוטעם, כי טענת הנתבע כי בחתימתו על נספח ח' הודה התובע בגובה השכר המגיע לו ואף מחל על תמורת השעות הנוספות אין לה כל נפקות, כמבואר לעיל. 16. על פי כרטיסי העבודה, התובע עבד 88 שעות המזכות בתוספת בשיעור 125% ו - 103.5 שעות המזכות בתוספת בשיעור של 150%. מאחר ששכרו של התובע עמד על 22 ₪ לשעה וקרן זו חושבה לעיל לגבי כל שעות העבודה, הרי שיש להוסיף בגין השעות הנוספות רק את ההפרש, לאמור את שיעור 25% או 50%. לפיכך, התובע זכאי בסה"כ להפרשי שכר נוספים בסך 1622.5 ₪ (על פי החישוב הבא: 88 שעות X 22 ₪ X 25% = 484 ₪; 103.5 שעות X 22 ₪ x 50% = 1138.5 ₪. 484 ₪ + 1138.5 ₪ = 1622.5 ₪). 17. טענות הקיזוז - שתי טענות קיזוז בפי הנתבע: האחת, עניינה בהוצאות הביטוח הרפואי והמגורים בגובה 450 ש"ח. השניה, עניינה הסכום בין 5850 ₪ שנטען כי הועבר בהוראת התובע לעו"ד אבו האני לשם שחרור התובע ממשמרות. נדון בכל טענה כסדרה. אשר להוצאות המגורים והביטוחים הרפואיים - התובע הודה בחקירתו כי זה הוא בקירוב, הסכום שנהג הנתבע לנכות משכרו. עם זאת, הנתבע לא השכיל להציג בפני בית הדין כל אסמכתא להוצאות בפועל ולפיכך דין טענת הקיזוז להדחות. לשון אחרת, הנתבע לא הציג קבלות על תשלום ביטוח רפואי, ואף הודה בחקירתו הנגדית כי אין בידו אסמכתא מעין זו. אשר להוצאות המגורים - מחקירתו הנגדית של הנתבע עולה האפשרות שהתובע ישן במסגריה עצמה: "לא בתוך המסגריה, ליד. יש מבנה שלם, חלק זה מסגרייה חלק זה מגורים" (עמ' 9 לפרוטוקול). אשר ל - 5850 ₪ אשר הועברו כביכול לעו"ד אבו-האני - משנקבע לעיל כי נספח ח' נערך לאחר שחרור התובע ממשמורת הרי שגרסת הנתבע כי הכסף הזה היה דרוש לשם שחרור התובע ממשמורת אינה נקיה מספקות, מה גם שהתובע העיד בחקירתו הנגדית כי לא הנתבע הוא ששחררו ממשמורת אלא מעסיקו החדש - זגורי - וכי הוא אינו מכיר את עו"ד אבו האני. גרסת התובע האמורה לא נסתרה (עמ' 7 לפרוטוקול) ואולי אף חוזקה בעדותו של הנתבע לפיה "העברתי חשבונית לעוה"ד שלי" (עמ' 9 לפרוטוקול). זאת ועוד, חשבונית המס שהוצגה בפני בית הדין במהלך ישיבת ההוכחות כראיה לאמור אין בה כדי להטות את הכף. כך, החשבונית לא הוצגה על ידי עורכה ועו"ד אבו האני אף לא נקרא לעדות. זאת ועוד, עיון מעמיק בחשבונית מלמד כי אמנם נכתב על גביה שהיא בגין שחרור עובדים אולם לא מצוין אלו עובדים והסכום הנקוב בה הוא 10,000 ₪ כולל מע"מ עובדה שאינה מתיישבת עם טענת הנתבע כי שילם לעו"ד אבו האני 5850 ₪ כולל מע"מ וגם בכך נמצאת גרסתו 'מתכרסמת'. 18. הסדרת האשרה - כאמור לעיל, הנתבע הודה בנספח ח' כמו גם בכתב הגנתו ובתצהירו כי עליו להשיב לתובע בגין עניין זה 1500 ₪ ולפיכך דין רכיב זה להתקבל. 19. פדיון ימי חופשה - לעניין זה לא נטען דבר על ידי הנתבע ולא הובאו ראיות כלשהן ולכן דין התביעה ברכיב זה להתקבל, על פי התחשיב שערך התובע. 20. סוף דבר - על יסוד כל האמור לעיל, הריני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע, בתוך 30 ימים מהמועד בו יומצא לו פסק הדין, את הסכומים הבאים: [א] שכר עבודה בגין חודש יולי ואוגוסט, 2004 בסך - 11,446 ₪, בצירוף 1500 ₪ בגין החזר הסדרת האגרה ובסה"כ 12,946 ₪. [ב] תמורת עבודה בשעות נוספות בסך 1622.5 ₪, כמפורט בסעיף 13 לעיל. אשר לפיצויי ההלנה - פסיקתם ושיעורם נתונה לשיקול דעת בית הדין (ע"ע 300029/98 בית יעקב מכון למורות נ' ג'וליה מימון (עבודה ארצי כרך לג (36) 25); עב (ת"א) 6992/00 ביטש יצחק נ' אדרוקי דליה ואדרוקי יצחק, פסק דין מיום 25.5.2003, מותב בראשות כב' השופטת רות). זאת, גם כאשר לכאורה לא מתקיימות נסיבות להפחתת פיצויי הלנה לפי החוק, ובמקרה דנא העובדה שגם הסכום שלא היה שנוי במחלוקת לא שולם במועדו (סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 158). אף על פי כן, בנסיבות העניין, לרבות העובדה שהתמשכות ההליכים לא היתה נעוצה רק בנתבע, ולאור מטרתן ההרתעתית של הוראות החוק מן הראוי להעמיד את פיצויי הלנה על גובה של 10,000 ₪. [ג] פדיון חופשה בסך 990 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (2/3/2005) ועד לתשלום בפועל. [ד] הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ דין. לא ישולמו ההוצאות בתוך 30 יום מיום שיומצא לנתבע פסק הדין ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערוער לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 15 ימים, ממועד המצאת פסק הדין.גמר חשבון