תביעה כספית מיום 15/12/2008 על סך 451,192 ש"ח. רקע 1. ביום 31/10/2006 נכרת חוזה שכירות בין הנתבעת לתובעת (להלן - החוזה) ועל פיו שוכרת הנתבעת מהתובעת שטח של 1,500 מ"ר (להלן - המושכר) במבנה תעשייתי ברח' קוצר 17 באזור התעשייה עמק שרה שבבאר שבע (להלן - המבנה). תקופת השכירות הייתה לשנתיים מיום 1/11/2006 ועד 31/10/2008. ניתנה לנתבעת אופציה להאריך את תקופת השכירות לשנתיים נוספות בכפוף לעמידה בתנאי החוזה, ומתן הודעה בכתב 6 חודשים מראש על רצונה במימוש האופציה. נקבע כי תנאי השכירות בתקופת האופציה יסוכמו על ידי הצדדים אך לא יעלו על 2.5 דולר למ"ר לחודש. לקראת תום תקופת השכירות הודיעה הנתבעת לתובעת על רצונה במימוש האופציה ובהתאם לכך נערכה תוספת לחוזה ובה הוארכה תקופת השכירות עד ליום 31/10/2010, ודמי השכירות החודשיים הועמדו על 2.5 דולר למ"ר. 2. בטרם נחתמה התוספת לחוזה עלתה אפשרות של הרחבת שטח המושכר, לשטח כולל של 3,750 מ"ר (הצדדים חלוקים בשאלה מי יזם את הרחבת שטח המושכר. כל צד טוען כי היוזמה הייתה של הצד שכנגד). בין הצדדים נפתח מו"מ על חוזה שכירות חדש. התובעת הייתה מיוצגת במו"מ על ידי: מנהלה, רו"ח טננבאום; מנהל חב' הניהול של המבנה, מר חוליו שוץ; וסמנכ"ל הכספים של חב' הניהול, מר אבי קופלמן. הנתבעת הייתה מיוצגת על ידי מר יהודה קוסטה, מנהל הנכסים של הנתבעת, בליווי של עו"ד סער פראג, היועץ המשפטי של הנתבעת. במהלך המו"מ הוחלפו בין הצדדים טיוטות חוזה. ביום 28/10/2008, בשעה 17:04, העביר עו"ד פראג, עורך הדין של הנתבעת, חוזה שכירות לחתימת התובעת (להלן - החוזה החדש). החוזה החדש נשלח בדואר אלקטרוני לידי מר אבי קופלמן, בצירוף מכתב נלווה בהאי לישנא: "נושא: חוזה שכירות בלתי מוגנת פארק תעשיות אלמוג - טמפו 26102008 סופי נקי אבי, בהמשך לסיכומים אשר הושגו מול יהודה קוסטה, מצ"ב הנוסח הסופי הנקי להסכם השכירות. אנא החתם את הנוסח והעבר אליי (3 העתקים) בהקדם אפשרי. בברכה, סער בשולי מכתב זה (אשר מצורף יחד עם החוזה החדש כנספח ד' לכתב התביעה המתוקן), ניתן להבחין במכתב קודם שנשלח באותו יום בשעה 14:38, מעו"ד פראג למר אבי קופלמן, ובו נרשם בעניין החוזה החדש: "מצ"ב מתוקן בהתאם לשיחתנו". במסגרת החוזה החדש התחייבה התובעת, בין היתר, לבצע על חשבונה עבודות שונות בעלות של כ-135,000 ש"ח לצורך הכשרת המושכר לצרכי הנתבעת (סע' 11.4.2 לחוזה החדש). עבודות אלה לא בוצעו בסופו של דבר על ידי התובעת מחמת שהעסקה לא יצאה לפועל. 3. בטרם נחתם החוזה החדש על ידי מי מהצדדים, הודיע מר יהודה קוסטה לתובעת, ביום ה' 30/10/2008 כי הוא מבקש לעכב את החתימה על החוזה החדש למשך 48 שע'. ביום א', 2/11/2008 הודיע מר קוסטה לתובעת כי הנתבעת חוזרת בה מן הכוונה לכרות חוזה חדש עם התובעת, וכי היא תפנה את המושכר עד ליום 16/11/2008. בפועל, פינתה הנתבעת את המושכר רק בחודש 12/2008. בגין דמי השכירות לתקופה שעד לפינוי המושכר הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעת. תביעה זו הוגשה בתיק א 151047/09, ונמחקה לאחר שהנתבעת שילמה לתובעת סך של 34,788 ש"ח. התביעה 4. הצדדים ניהלו מו"מ אשר הסתיים בהסכמה על כל תנאי החוזה החדש. נציגי הצדדים והיועצים המשפטיים שליוו את המו"מ אישרו את פרטי העסקה ואת תנאי החוזה החדש. כל שנותר הוא לחתום על החוזה החדש. התובעת עמדה לחתום על החוזה החדש והייתה עושה כן, אלמלא ביקשה הנתבעת לעכב את החתימה למשך 48 שע'. הסתלקות הנתבעת מן העסקה ערב החתימה על החוזה החדש מהווה הפרה של חובת תום הלב בקיום מו"מ לקראת כריתת חוזה, והיא שמנעה את שכלול המו"מ לכדי חוזה מחייב. הפרה זו מזכה את התובעת בפיצויי קיום. עקב מעשי הנתבעת נותרה התובעת עם שטח של 3,750 מ"ר ריק משוכר. נזקי התובעת הם דמי השכירות שהייתה עתידה לקבל על פי החוזה לתקופה של שנה אחת שלימה, בניכוי הסכום ששולם לה עבור התקופה שעד לפינוי המושכר. התובעת ניסתה להקטין את נזקיה ולאתר שוכר חילופי, בדרך של תליית שילוט על המושכר, פרסום, פנייה למתווכים וכד'. פניה אל הנתבעת על מנת שתסייע באיתור שוכר חילופי לא נענתה. ההגנה 5. בין הצדדים נוהל מו"מ בתום לב ובדרך מקובלת. לקראת השלמת המו"מ, כאשר נדמה היה כי ניתן לגבש את ההסכמות ולחתום על העסקה, התברר לנתבעת כי חתימת העסקה אינה משרתת באופן מטיבי את ענייניה הלגיטימיים, הואיל ועומדת לנתבעת אלטרנטיבה ראויה יותר מבחינה כלכלית. היה ברור לצדדים כי עד לחתימת העסקה על ידי שני הצדדים לא הסתיים המו"מ ולא נכרת חוזה בין הצדדים. תביעת הנתבעת לפיצויי קיום היא ניסיון לאכוף חוזה שלא נכרת. הואיל ולא היה ברור איזה סכום תצטרך הנתבעת להשקיע במושכר (בנוסף לסכום שתשקיע התובעת), לצורך קבלת רישיון עסק, הסכימו הצדדים כי אם יתברר שמדובר בסכום העולה על 100,000 ש"ח כי אז תהא הנתבעת רשאית להביא את ההסכם לסיומו בהודעה מראש של 6 חודשים (סע' 7.2 לחוזה החדש). ביום 28/10/2008, היום בו העביר עו"ד פראג את הטיוטה האחרונה אל התובעת, התברר לנתבעת כי עלות ביצוע העבודות לצורך קבלת אישור כיבוי אש למושכר החדש תגיע לסך של 629,000 ש"ח. לפיכך, ביקשה הנתבעת פסק זמן של 48 שע' במו"מ עם התובעת, על מנת לבדוק אם תוכל להתקשר בעסקה אחרת, כדאית יותר. הנתבעת חידשה קשר עם חברה אחרת עימה קיימה מו"מ לפני קיום המו"מ עם התובעת ומצאה כי ההתקשרות עימה עדיפה לנתבעת, שכן המושכר המוצע על ידי החברה האחרת כולל מערכת ספרינקלרים (מתזים לכיבוי אש), והכשרתו אינה כרוכה בהשקעה כספית מצד הנתבעת. מיד כשהתברר לנתבעת שהצעת החברה האחרת טובה לה יותר, ביום 2/11/2008, הודיעה הנתבעת לתובעת על פרישה מהמו"מ והפסקתו. סע' 20.1 ו-20.3 של החוזה החדש מלמדים על החשיבות שייחסו הצדדים לשלב החתימה על החוזה הכתוב. כל עוד לא נחתם החוזה החדש היה רשאי כל צד להודיע על הפסקת המו"מ וכך עשתה הנתבעת. שומה על הנתבעת להימנע מהתקשרות המסבה לה הפסד כלכלי. חובה עליה לנהל את ענייניה באופן שמביא להשאת תוצאותיה העסקיות. 6. טיוטת החוזה אשר נשלחה אל התובעת על ידי עו"ד פראג, לא עלתה כדי הצעה, הואיל ולא נחתמה על ידי הנתבעת. ברם, גם אם מדובר בהצעה הרי שהנתבעת הייתה רשאית לחזור בה מן ההצעה, כשם שעשתה, הואיל והתובעת טרם קיבלה את ההצעה. בין כך ובין כך, לא נכרת חוזה בין הצדדים. הנתבעת מכחישה את הנזקים הנטענים וטענת כי התובעת לא עשתה די להקטנת נזקיה. מכל מקום, נוכח הוראות סע' 7.2 לחוזה החדש, הסעיף המאפשר לנתבעת לבטל את החוזה גם לאחר שנכרת בהודעה מראש של 6 חודשים, הרי שהפיצוי המגיע לתובעת אינו יכול לעלות על דמי שכירות עבור 6 חודשים בלבד. ראיות הצדדים 7. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של רו"ח יואב טננבאום, מנהל התובעת, ושל מר זוהר סגל, מנהל שיווק ופרסום של החברה הנהלת את המבנה. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של עו"ד סער פראג, היועץ המשפטי של הנתבעת, ושל מר יהודה קוסטה, קניין במח' הנכסים של הנתבעת. דיון ההליכים 8. תחילה הוגשה התובענה בהליך של המרצת פתיחה. הסעד המבוקש היה סעד הצהרתי ולפיו הנתבעת הפרה את חובתה לקיים מו"מ בתום לב, ולפיכך זכאית התובעת לפיצויי קיום. בסופו של דבר הועברה התביעה למסלול של תביעה כספית רגילה, והוגשו כתבי טענות מתוקנים. 9. ביום 15/11/2010 התקיימה ישיבת קד"מ לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית. משהתברר לב"כ התובעת כי ישיבת הוכחות תתקיים רק בחודש 11/2011 הציע לוותר על ישיבת הוכחות ולהסתפק בסיכומים בכתב בלבד. ב"כ התובעת הוסיף ואמר: "איננו טוענים לזדון מצד הנתבעת. אני מוכן לקבל שהחלטתם נעשתה משיקולים ענייניים ומסחריים, ואפילו את הטענה שהמו"מ לגבי המקום החלופי התקיים רק לאחר שהודיעה הנתבעת כי היא מבקשת לעכב את חתימת ההסכם, אלא שלטענתי בנסיבות אלה התגבשה זכות התובעת לפיצויים." (עמ' 4, ש' 20 - 22). על יסוד דברים אלה, הסכימו הצדדים לוותר על ישיבת ההוכחות ולהסתפק בסיכומים בכתב. הפרת חוזה השכירות החדש - האמנם? 10. בפתח הדיון ראוי להדגיש כי אין אנו עוסקים בהפרת חוזה השכירות המקורי, הגם שחוזה זה הופר לכאורה באי פינוי המושכר במועד. זאת לדעת, כתב התביעה אינו עוסק בהפרה זו הואיל והיא נדונה בתביעה שהגישה התובעת בתיק א 151047/09. כזכור, תביעה זו נמחקה לאחר שהנתבעת שילמה לתובעת סך של 34,788 ש"ח. התביעה שלפנינו עוסקת אך ורק בחוזה החדש, אשר לא נחתם ולא יצא לפועל. יובהר כי כל האמור להלן מתייחס למו"מ בעניין החוזה החדש בלבד. התנהלות הנתבעת בכל הנוגע לפינוי המושכר שלא במועד, אינה ראויה, אך היא אינה עניין לדיון זה. 11. בכתב התביעה טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצויי קיום הואיל והסתלקות הנתבעת מן העסקה, עובר לחתימה על החוזה החדש, היא הפרת חובת תום הלב במו"מ לקראת חוזה, הקבועה בסע' 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - החוק). לעומת זאת, בסיכומיה חורגת התובעת מן האמור בכתב התביעה ומעלה טענה חדשה, לאמור: "לשיטת התובעת ולגרסתה נכרת חוזה שכירות בין הצדדים והוא נספח ד' לכתב התביעה". (סע' 8 לסיכומים, והכותרת שלפניו). ובהמשך: "הודעת הנתבעת כי היא מסתלקת מן החוזה היא הפרה יסודית של ההסכם והתובעת זכאית, בראש ובראשונה, לסעד של אכיפת ההסכם. ובענייננו פיצויים בגובה דמי השכירות" (סעיף 16 לסיכומים והכותרת שלפניו). טענה זו היא בבחינת שינוי חזית, וגם לגופו של עניין אין בה ממש. 12. התובעת תומכת יתדותיה בפסקי דין בהם נקבע כי ניתן להוכיח גמירות דעת גם בהעדר חתימה על חוזה. התובעת טוענת כי מכתבו של עו"ד פראג אשר מבקש מן התובעת להחזיר לו חוזים חתומים מעיד על גמירת דעת מצד הנתבעת. אלמלא הכשילה הנתבעת את שכלול החוזה כי אז היה החוזה נחתם על ידי התובעת ובכך היה משתכלל. דא עקא, בענייננו מדובר בשתי חברות אשר מנגנון ההתקשרות ביניהן נקבע בטיוטות החוזה שהחליפו עורכי דינן. בסע' 20.3 של טיוטת החוזה החדש נקבע: "חוזה זה ממצה את כל אשר הוסכם בין הצדדים, ואין להתחשב בכל משא ומתן שקדם לחתימתו או שהתקיים בד בבד עם חתימתו ובכל הצהרות, מצגים, התחייבויות או הסכמים שקדמו לחתימתו של חוזה זה, וכל אלה בטלים ומבוטלים בזה." משמע, כבר בטיוטות החוזה החדש ביקשו הצדדים להבטיח כי הגבולות שבין שלב המו"מ לשלב החוזי יהיו מוגדרים וברורים. קו הגבול עובר בחתימה על החוזה. כל שנכתב ונחתם מחייב את הצדדים, וכל אשר הוחלף בין הצדדים ולא נכתב ולא נחתם, הרי הוא בטל ומבוטל. 13. הכלל בעניין זה נקבע בפסק דינו של הש' בך בע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ ואח' נ' דינה ג'רבי ואח', פ"ד לז(1), 589, עמ' 605, לאמור: "אין ספק, שצדדים לחוזה, המהווה עיסקת מקרקעין, ולמעשה הצדדים לכל חוזה הנערך בכתב, נוהגים לחתום על החוזה בטקס יותר או פחות חגיגי, ורוב האנשים לא יראו את עצמם קשורים בהתחייבויות ההדדיות, שהתכוונו לקבל על עצמם בכתב, כל זמן שלא חתמו שני הצדדים על החוזה. על-כן, אם נתקלים אנו בחוזה בלתי חתום, ואחד הצדדים לחוזה הכתוב יטען, כי לא הגיעו הצדדים לגמירות דעת ועל-כן אין תוקף לנוסח החוזה, הרי תהיה בהעדר החתימה בדרך כלל משום הוכחה מרחיקת לכת, ואולי כמעט קונקלוסיבית, לטובת גירסתו. אך ייתכנו יוצאים מן הכלל, אם כי נדירים, בהם ישתכנע בית המשפט, על סמך חומר הראיות המובא לפניו, שאמנם הייתה גמירות דעת בין הצדדים, למרות העובדה, שחתימתם או חתימת אחד מהם חסרות על גבי ההסכם הכתוב. " על יסוד הלכה זו החליט בית המשפט, בע"א 480/90 משה אגדי נ' יוסף בן-שלוש, פ''ד מה(3) 854, בהתחשב במכלול הנסיבות שלפניו "כי בין הצדדים לא התגבשה עדיין גמירות-דעת להתקשר בחוזה מחייב". בהתייחס לנסיבות מהן ניתן להסיק על גמירות דעת למרות העדר חתימה אומר בית המשפט את הדברים הבאים: "בית-משפט זה אכן מוכן היה לשקול אכיפת חוזה חרף פגמים מסוימים, כאשר נסיבות המקרה העידו על גמירות-דעת. במקרים אלו היו ביטויים חיצוניים לגמירות הדעת, כגון תשלומי כסף, העברת חזקה וכיוצא-בהם, שהעידו בעליל כי אכן נכרת חוזה". (סע' 7, סיפא) 14. בענייננו, הצדדים בחרו לציין את סיום שלב המו"מ בדרך של חתימה על החוזה, כמתחייב מאופי הצדדים לעסקה. לא בכדי מבקש עו"ד פראג מהתובעת לשגר למשרדו חוזה חתום. דווקא מכתב זה, ממנו מבקשת התובעת ללמוד על גמירות דעתה של הנתבעת מלמד כי הנתבעת לא התכוונה ליצור התקשרות חוזית מחייבת ללא חתימה הדדית על החוזה החדש. יפים לענייננו דברים שצוטטו בסיכומי הנתבעת, מספרם של המלומדים פרידמן וכהן, לאמור: "חתימה היא עדיין ביטוי מן המעלה הראשונה לקיומה של גמירות דעת לכרות חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב. חזקה זו נובעת מניסיון החיים ומארחות המסחר" (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (תשנ"א) 266). 15. נראית בעיניי טענת הנתבעת לפיה החוזה שנשלח אל התובעת אינו בבחינת הצעה, הואיל ולא נחתם על ידי הנתבעת. לו נחתם החוזה על יד התובעת, כי אז היה החוזה בבחינת הצעה אשר קיבולה היה על ידי חתימה נגדית מצד הנתבעת. ברם, גם לו נחשב מכתבו של עו"ד פראג כהצעה מטעם הנתבעת הרי שהודעת הנתבעת לתובעת לעכב את החתימה על החוזה הרי היא בבחינת חזרת המציע מן ההצעה בטרם ניתנה הודעת קיבול על ידי התובעת, בהתאם לסע' 3 לחוק החוזים. 16. הנה כי כן, בין הצדדים לא נכרת חוזה שכירות, ומשלא נכרת חוזה כאמור, ממילא אין כאן הפרת חוזה מצד הנתבעת. לפיכך, טענתה החדשה של התובעת בדבר הפרת חוזה השכירות החדש נדחית גם לגופה. משנדחתה טענת התובעת בדבר הפרת חוזה, יש להידרש לטענה המקורית, בדבר הפרת חובת תום הלב המוטלת על הצדדים מכוח סע' 12 לחוק החוזים. הפרת חובת תום הלב במו"מ לקראת חוזה 17. החובה לקיים מו"מ לקראת חוזה בתום לב, קבועה בסעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים), לאמור: "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב." החיוב בתשלום פיצויים לצד שנפגע עקב הפרת החובה לקיים מו"מ לקראת חוזה בתום לב, קבוע בסעיף 12(ב) לחוק החוזים, לאמור: "צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים." 18. התובעת טוענת כי הסתלקות הנתבעת מן החתימה על החוזה עובר לחתימתו, עומדת בסתירה לחובת הנתבעת לנהוג בתום לב במו"מ לקראת כריתת החוזה, וכי היא מזכה את התובעת בפיצויי קיום. בסיכומיה מפנה התובעת לפסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט העליון בעניין קל בנין (ע"א 6370/00 קל בנין נ' ע.ר.מ. רעננה, פ"ד נו(3) 289), ובעניין עלריג (ע"א 8144/00 עלריג נכסים (1987) בע"מ נ' ברנדר, פ''ד נז(1) 158). התובעת מבקשת ללמוד ממקרים אלה בהם פעל אחד הצדדים בחוסר תום לב על מנת למקסם את רווחיו העסקיים, והוא חויב על ידי בית המשפט לשלם לצד שכנגד פיצויי קיום, למרות שלא נכרת חוזה בין הצדדים. הנתבעת טוענת כי פרישה מן המו"מ, גם בשלבים מתקדמים כבמקרה דנן, אינה עולה כדי חוסר תום לב, ובכל מקרה אין התובעת זכאית לפיצויי קיום. 19. עיינתי בטענות הצדדים, ואני רואה להעדיף את עמדת הנתבעת על פני עמדת התובעת. יש לזכור את התשתית העובדתית שביסוד המקרה שבפנינו, כפי שהסכימו עליה הצדדים. ב"כ התובעת הסכים להניח ביסוד הדיון את העובדות הבאות: לא נעשתה כל פעולת זדון מצד הנתבעת. החלטת הנתבעת נעשתה משיקולים ענייניים ומסחריים. המו"מ לגבי המקום החלופי נעשה על ידי הנתבעת רק לאחר שהודיעה הנתבעת כי היא מבקשת לעכב את חתימת ההסכם. דומני שדי בדברים אלה כדי לאיין את ההשוואה שמבקשת התובעת ללמוד מעניין קל בנין ומעניין עלריג, ולהשמיט את התביעה לפיצויי קיום. 20. בעניין קל בנין מתאר בית המשפט את העובדות העומדות בבסיס העניין שלפניו באופן הבא: "חברה מזמינה הצעות לביצוע עבודה במסגרת מכרז. היא מנהלת משא ומתן עם המציעים. היא מסכמת את כל התנאים עם אחד המציעים. כל שנותר הוא הצורך באישורה של מועצת המנהלים של החברה. מועצת המנהלים מחליטה שלא לאשר העסקה. היא כורתת חוזה עם מציע שלא נטל חלק במכרז. בהתנהגותה זו הפרה החברה את חובתה לנהוג בתום-לב." 21. בעניין עלריג מדובר בהתנהלות חמורה לא פחות. העובדות הצריכות לעניין מתוארות בתמצית פסק הדין (רציו), כדלקמן: "המשיב 1 בע"א 8144/00 (להלן - ברנדר) היה הבעלים העיקרי והמנהל של המשיבה 2 (להלן - מטריטן), שבבעלותה הייתה חלקת קרקע גדולה ברמת גן (להלן - החלקה). החלקה גבלה בשלוש חלקות קטנות שהיו בבעלות העירייה (להלן - חלקות העירייה), ולפי תכנית המתאר יועדו כל ארבע החלקות להתאחד ליחידת רישום אחת. על החלקה החדשה יהיה אפשר להקים מגדל רב קומות. העירייה הקנתה למטריטן זכות ברירה לרכוש את חלקותיה. בין ברנדר לבין המערערים בע"א 8144/00 (להלן - ריגר ועלריג נכסים) התנהלו מגעים לשיתוף במיזם מתוכנן של בנייה על השטח, וריגר אף הסכים לממן את רכישת חלקות העירייה ולהשיג אשראי בנקאי למימוש התכנית העתידית. לאחר רכישת חלקות העירייה מכרה מטריטן את זכויותיה בחלקה ובחלקות העירייה לאחרים בלא ליידע את ריגר. בכך נשמטה הקרקע מתחת למיזם המשותף." 22. בשני המקרים לא נכרת חוזה אך הפרת חובת תום הלב - מובהקת. במקרה הראשון לאחר ניהול הליכי מכרז פועלת מועצת המנהלים של החברה תוך התעלמות מהליכי המכרז ומן הזוכה בו. אדם שטורח ומשתתף במכרז זכאי להסתמך על כך שאם יעמוד בכל תנאי המכרז והצעתו תזכה במכרז על פי תנאיו, תתקשר עימו החברה בחוזה. במקרה השני, פועלים שניים במטרה לקדם מיזם משותף ואגב כך מממן אחד מהם עסקת רכישת קרקע עבור הצד האחר. הולך הצד האחר ומוכר את חלקו לצד שלישי ברווח עצום, תוך שהוא מעלים את המידע מ"שותפו" למיזם, ובכך משמיט את הקרקע מתחת למיזם המשותף. מה לאלה ולמקרה שלפנינו?! - במקרה שלפנינו קיימו שני הצדדים משא ומתן בתום לב מתוך כוונה להשלים עסקה משותפת. בגוף החוזה החדש (סע' 7.2) מובלעת העובדה כי החוזה עתיד להיכרת בתנאים של אי וודאות. הצדדים אינם יודעים כמה תידרש הנתבעת להשקיע בהכשרת המושכר לצורך קבלת רישיון עסק, ועל כן מותירים בידה פתח יציאה בהודעה של 6 חודשים מראש. עד ההגנה מעיד כי ביום בו הועבר החוזה לחתימת התובעת (כשהוא אינו חתום על ידי הנתבעת) התברר גובה ההשקעה שתידרש הנתבעת להשקיע במושכר החדש. בתגובה, עצרה הנתבעת באופן מיידי את הליכי ההתקשרות עם התובעת. כעבור יומיים נוספים, הודיעה הנתבעת לתובעת על פרישתה מהמו"מ. לא מצאתי בהתנהלות הנתבעת חוסר תום לב. כל עוד לא נכרת החוזה, רשאי כל צד לחוזה לחזור בו מן העסקה, גם משיקולים של כדאיות. 23. בעניין קל בנין נפסק: "המאטריה שבה עסקינן היא זו של מצב "טרום חוזי". החוזה טרם נכרת. מתנהל בגינו משא ומתן. הצדדים חופשיים לעצב את תוכנו. הם חופשיים לרוב לפרוש ממנו. האוטונומיה של הרצון הפרטי מעניקה לכל צד חופש פעולה. אם חופש פעולה זה מנוצל לרעה - והמשא והמתן מתנהל שלא בתום-לב - מטילים על הפוגע פיצוי המשקף את נזקו של הנפגע מעצם ניהולו של המשא והמתן." (סע' 14). בע"א 416/89 משה (גלר) גל אור נ' כלל, פ"ד מו(2),177, 185, נקבע כי צד למו"מ רשאי לפרוש ממנו בכל עת, ובלבד שיעשה כן בתום לב. עוד עולה מפסק הדין כי פרישה משיקולים ענייניים הנובעים ממהות העסקה, תיחשב כפרישה מן המו"מ בתום לב. בעניינו הסכימו הצדדים כי שיקוליה של הנתבעת היו שיקולים ענייניים, וכי לא נוהל מו"מ "מאחורי גבה" של התובעת. בנסיבות אלה, אני סבור כי פרישתה של הנתבעת מהמו"מ נעשתה בתום לב, וכי היא לא הפרה את החובה המוטלת עליה לפי סע' 12 לחוק. 24. סבורני, ש"החטא הקדמון" נעוץ בויתור של שני הצדדים על התנאי בחוזה המקורי הקובע כי על הנתבעת להודיע לתובעת בכתב על רצונה במימוש האופציה לפחות 6 חודשים לפני תום תקופת השכירות. מנין אני למד שהצדדים ויתרו על תנאי זה?! - מן הכתוב בסעיף 4 לכתב התביעה, לאמור: "לקראת תום תקופת השכירות פנתה הנתבעת לתובעת וביקשה לממש את האופציה להארכת תקופת השכירות בשנתיים נוספות". לא שמענו כי לתובעת הייתה טרוניה כלשהי כלפי הנתבעת על שהיא פונה אל התובעת בעניין זה רק "לקראת תום תקופת השכירות" ולא 6 חודשים קודם לכן, כמתחייב מחוזה השכירות. לו היו הצדדים מקפידים להתחיל את המו"מ 6 חודשים לפני תום תקופת השכירות, סביר להניח שעד תום התקופה היו הצדדים יודעים לאן פניהם מועדות. נראה שנוח היה לתובעת להתקשר עם הנתבעת בחוזה להארכת תקופת השכירות למרות האיחור במתן ההודעה בדבר מימוש האופציה. באותו אופן נוח היה לתובעת להמשיך לקיים מו"מ על השכרת שטח גדול יותר עד לימי השכירות האחרונים ממש. לו ביקשה התובעת להבטיח את "כבשת הרש", היה עליה לדרוש חתימה על הארכת תקופת השכירות ביחס למושכר המקורי, ורק לאחר מכן לקיים משא ומתן על הרחבת שטח המושכר. דומני, שהתובעת ביכרה להשכיר שטח גדול יותר, ולשם כך נכונה הייתה ליטול סיכון של כישלון המו"מ, באופן שיותיר אותה ללא חוזה שכירות כלשהו. עתה, משנתממש הסיכון, מבקשת התובעת, שלא בצדק, לאכוף על הנתבעת חוזה שכירות שלא נכרת, בדרך של תשלום פיצויי קיום. נזקי התובעת 25. שאלת מתן פיצויי קיום מכוח סעיף 12 לחוק החוזים אינה שאלה טריוויאלית. על פני הדברים מדובר בפיצויים הניתנים לצד הנפגע כתוצאה מעצם ניהול המו"מ בשעה שחוזה לא נכרת. אף על פי כן, נקבע בעניין קל בניין כי יש ויינתנו לנפגע פיצויי קיום ולא רק פיצויי הסתמכות. יחד עם זאת קובע בית המשפט כי המקרים בהם ייפסקו פיצויים חיוביים (פיצויי קיום) בשל הפרת החובה לנהוג בתום לב במו"מ לקראת כריתת חוזה יהיו חריגים ויינתנו במשורה ובמידה. (ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים) התובעת לא הוכיחה כי היא זכאית לפיצויים כלל, ובודאי שלא לפיצויי קיום. מקרה זה אינו בא בגדר המקרים החריגים המזכים צד למו"מ בפיצויי קיום. אפס, גם לו קיבלתי את עמדת התובעת בדבר זכאותה לפיצויי קיום, כי אז לא פסקתי לה פיצויים העולים על דמי שכירות ל-6 חודשים על פי החוזה החדש, בניכוי הסכום ששולם לה עבור התקופה שעד לפינוי המושכר. החלטת הנתבעת שלא להתקשר בחוזה מחמת ההשקעות הנכבדות, העולות עשרת מונים, על סך 100,000 ש"ח הנקוב בחוזה החדש, עומדת, לכל הפחות בתנאי סע' 7.2 לחוזה. עלות הכשרת המושכר על פי דרישות כיבוי אש מפורטת בתצהירו של מר קוסטה, אשר נתקבל ללא חקירה. אין זה סביר לדרוש מהתובעת ליתן הודעה על פי חוזה שלא נכרת. ברם, לו נאכף החוזה על הנתבעת, כי אז יכולה הייתה הנתבעת למסור הודעה בהתאם לסע' 7.2 של החוזה, ואזי הייתה משתחררת מהתחייבויותיה כלפי התובעת לאחר 6 חודשים. לפיכך, גם לו נתקבלו כל יתר טענות התובעת, לא הייתה התובעת זכאית לסכום העולה על דמי שכירות ל-6 חודשים, בניכוי הסכום ששולם לה על חשבון תקופה זו. 26. התובעת לא הוכיחה את נזקיה השליליים, ואף לא ניסתה לעשות כן. התובעת מחזיקה במבנה של 12,000 מ"ר. לא הוצגו ראיות כלשהן לגבי מצב השכרתו של שטח המבנה שמעבר למושכר. לא הוצגו ראיות לגבי מצב השכרת המושכר עד ליום השכרתו לנתבעת. לשון אחרת, כלל לא ברור כי מצבה של התובעת השתנה לרעה כתוצאה מעיתוי הפסקת השכירות על ידי הנתבעת. לא שוכנעתי כי סיום השכירות במועד על פי חוזה השכירות המקורי מאפשר היה לתובעת להשכיר את המושכר או את השטח הנוסף, נושא החוזה החדש, לאחרים. לא שוכנעתי כי הפסקת המו"מ בין הצדדים באופן המתואר לעיל היא שגרמה לתובעת להישאר עם שטח לא מושכר של 3,750 מ"ר. סוף דבר 27. בין הצדדים לא נכרת חוזה. המו"מ לקראת כריתת חוזה שכירות חדש החל באיחור ועל כן לא הסתיים עד סמוך לתום תקופת השכירות. עובר לסיום המו"מ, התברר לנתבעת כי מדובר בעסקה שאינה כדאית מבחינתה, והיא הפסיקה את הליכי החתימה על החוזה. פרישת הנתבעת מן המו"מ נעשתה משיקולים ענייניים ובתום לב, ועל כן התובעת אינה זכאית לפיצויים כלשהם מן הנתבעת. בנוסף, מקרה זה, גם לו הוכח חוסר תום לב מצד הנתבעת, אינו מצדיק פיצויי קיום. מנגד, התובעת לא הוכיחה כי נגרמו לה נזקים כתוצאה מהפסקת המו"מ עם התובעת. 28. התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עורך דין בסך 20,000 ש"ח. התשלום ישולם תוך 30 יום. חוזה שכירותחוזהשכירות