ההליך 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים (כב' השופט יואל צור) (להלן: "בית משפט קמא"), מיום 31.1.2005, במסגרתה הורה בית משפט קמא על מחיקת סעיפים 2-3 מכתב ההגנה המתוקן של המבקשת, יורו ישראל (י.ש.) בע"מ (להלן: "המבקשת"). 2. החלטתי לדון בבקשה דנן כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). רקע עובדתי 3. אלה בתמצית העובדות הצריכות לעניין: ביום 16.6.2002 הגישה המשיבה, מועצה מקומית גבעת זאב (להלן: "המשיבה"), תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת לתשלום חוב ארנונה ביחס למגרשים המוחזקים על-ידי המבקשת. בפסק דינו מיום 5.2.2003 הורה בית משפט קמא על דחיית בקשת הרשות להתגונן, אשר הוגשה על-ידי המבקשת וקיבל את תביעת המשיבה. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 4126/03), במסגרתו ניתן ביום 1.6.2003 תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים להליך דנן, לפיו תינתן למבקשת רשות להתגונן בשתי טענות הגנה: הבטחה מנהלית לוותר על תשלום הארנונה וחישוב שגוי של החוב. 4. לאחר שהוחזר התיק לבית משפט קמא, הגישה המשיבה בקשה לתיקון "טעות סופר" בכתב התביעה, כך שמועד התחלת חיוב הארנונה יהא בחודש 11/99 במקום בחודש 11/00, זאת מבלי לשנות את סכום החיוב. בהחלטתו מיום 10.9.2003 נעתר בית משפט קמא לבקשה והתיר למשיבה לתקן כתב התביעה כמבוקש. על החלטת בית משפט קמא הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע 112/04), בקשה אשר נדחתה בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי מיום 11.2.2004. 5. בעקבות הגשת כתב התביעה המתוקן הגישה המבקשת, ביום 21.10.2004, כתב הגנה מתוקן. בסמוך לאחר הגשת כתב ההגנה המתוקן הגישה המשיבה, בין היתר, בקשה למחיקת סעיפים 2-3 מכתב ההגנה המתוקן (בש"א 68/04). החלטת בית משפט קמא 6. בית משפט קמא, בהחלטתו נשוא ההליך דנן, נעתר לבקשת המשיבה והורה על מחיקת סעיפים 2-3 מכתב ההגנה המתוקן. בנמקו החלטתו, קבע בית משפט קמא כי הטענה נשוא סעיפים 2-3 לכתב ההגנה המתוקן, לפיה תביעת המשיבה לתשלום ארנונה לוקה בנסיבות המקרה בחוסר סבירות קיצוני, עמדה בפניו עובר למתן פסק הדין שבו דחה את הבקשה לרשות להתגונן. כן הוסיף בית משפט קמא וקבע כי מאחר וערכאת הערעור לא התערבה במסקנותיו באשר לטענה זו, ואימצה את הסכמת הצדדים ליתן רשות להתגונן אך בשתי טענות ההגנה דלעיל, מנועה המבקשת מלשוב ולהעלות מחדש הטענה, נשוא סעיפים 2-3 לכתב ההגנה המתוקן. טענות המבקשת 7. המבקשת סמכה טענותיה על שלושה אדנים. הראשון, החלטת בית המשפט המחוזי בבר"ע 112/04, לפיה לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן רשאית המבקשת לתקן הגנתה ללא כל הגבלה, כאמור בתקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואין היא מוגבלת לשתי טענות ההגנה, אשר הותר לה להתגונן בהן קודם לתיקון כתב התביעה. השני, היות הטענה לפיה הגשת התביעה כנגד המבקשת לוקה בחוסר סבירות קיצוני, קשורות קשר הדוק ונובעות מטענת ההגנה בדבר הבטחה שלטונית, אשר הותר לה כאמור להתגונן בה. השלישי, עניינו גרימת עוול למבקשת. המבקשת ניהלה את הגנתה על סמך תביעת המשיבה כי החוב מתייחס לשנה אחת בלבד ואילו תיקון כתב התביעה כאמור בלי שינתן למבקשת לתקן את כתב הגנתה גורמת לה עוול כי יימנע ממנה להעלות טענות הגנה לגיטימיות. טענות המשיבה 8. בהתאם להחלטתי מיום 18.4.2004, הגישה המשיבה תשובה לבקשה דנן. לדידה, דין הבקשה להדחות משני טעמים עיקריים. האחד, מעשה בית דין: לדידה, בית המשפט קמא דן לגופו של ענין וסרב לתת למבקשת רשות להגן בטענה של חוסר סבירות ואף ערכאת הערעור נתנה תוקף להסכמת הצדדים לתת למבקשת רשות להגן בשתי טענות הגנה אחרות. לפיכך, מנועה המבקשת מלהעלות את טענת חוסר הסבירות במסגרת כתב ההגנה המתוקן מחמת מעשה בית דין. השני, העדר זיקה בין התיקון בכתב התביעה בדבר מועד תחילת החוב לבין טענת חוסר הסבירות שהועלתה בכתב ההגנה המתוקן, ולפיכך, לשיטתהּ, לא נגרם עיוות דין למבקשת בהחלטת בית משפט קמא, המורה על מחיקת הסעיפים כאמור. כן הוסיפה המשיבה והפנתה לתקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר סמכות בית משפט קמא להורות, בכל עת, על מחיקת סעיפים מכתב ההגנה המתוקן. דיון 9. לאחר עיון בטענות הצדדים, החלטתי כי דין הערעור להתקבל. בהחלטתו נשוא ההליך דנן, הורה בית משפט קמא על מחיקת סעיפים 2-3 מכתב ההגנה המתוקן בהסתמכו על כללי המניעות, בקובעו כי הטענות נשוא הסעיפים דלעיל עמדו בפני בית משפט קמא עובר למתן ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן, וכי ערכאת הערעור לא התערבה במסקנות בית משפט קמא בנוגע לדחיית הטענה של חוסר סבירות, כאמור. האומנם מנועה המבקשת, מחמת מעשה בית דין, להעלות בכתב הגנתה המתוקן טענות, אשר העלתה קודם לכן בבקשת רשות להתגונן ואשר נדחו על-ידי בית משפט קמא? שאלה זו ניצבת במרכזה של הבקשה דנן. בהתאם להוראת תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי, משתיקן בעל דין כתבי טענותיו, קמה לבעל הדין שכנגד הזכות לתקן כתב טענותיו הוא, אף בלא נטילת רשות מבית המשפט. הלכה פסוקה מקדמת דנא קובעת כי הזכות, העומדת לבעל הדין שכנגד בתיקון כתבי טענותיו, הינה רחבה ובמסגרתה זכאי הנתבע לטעון כנגד התביעה המתוקנת טענות חדשות, שלא בא זכרן בהגנתו המקורית, וכי אין הגנתו מוגבלת לטענות הנובעות מן התיקון שנעשה (ראו בר"ע 277/75 נאור פוגל נ' יעקב ו-גרציה כלפון, פ"ד ל(2), 75 78-79 (להלן: "פס"ד פוגל"); רע"א 507/97 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' סביון ואח, פ"ד נא(2) 656, 658-659; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמודים 363-364). יתרה מזאת, משתוקן כתב תביעה בסדר דין מקוצר לאחר הדיון בבקשת רשות להתגונן, זכאי הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן ואף להעלות טענות, אשר לא הותרו לו בהחלטה המתירה לו להתגונן, מן הטעם כי משניתנה הרשות להתגונן מתנהל הדיון בתיקון כתבי הטענות לפי סדר הדין הרגיל ואין תחולה לסדרי הדין המיוחדים כבהליך סדר דין מקוצר (פס"ד פוגל, שם; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, 2003) בעמודים 130 ו-327). 10. בענייננו, הצדדים אינם חלוקים בשאלת הזכות הקנויה למבקשת לתקן כתב הגנתה, אלא שלשיטת המשיבה, הנתמכת בהנמקת בית משפט קמא בהחלטתו נשוא הבקשה דנן, מנועה המבקשת מלהעלות בכתב הגנתה המתוקן טענות, אשר נדחו בבקשת רשות להתגונן, מחמת מעשה בית דין. סבורני, בכל הכבוד, כי שגגה יצאה מבית משפט קמא בקובעו כי המבקשת מנועה מלהעלות את טענתה המפורטת בסעיפים 2-3 לכתב ההגנה המתוקן. הלכה פסוקה היא כי החלטה הדוחה בקשת רשות להתגונן אינה קובעת ממצא לגופו של ענין ואין היא מהווה השתק פלוגתא. עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 144/00 ש.נ. גימורים בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים לישראל בע"מ, תק-על 2000(2), 1851 בקובעו בפסקה 3 לפסק הדין כי "הפלוגתאות שהועלו בבקשת הרשות להגן שנדחתה אינן מושתקות" (ראו גם י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמוד 688; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, 2003) בעמוד 167; ד' בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה (מהדורה שביעית, 2004) בעמוד 33). יפים דבריו של הנשיא אגרנט בע"א 202/70 אליהו נ' יחזקאלי, פ"ד כה(2) 425, 437, לענין זה: "אם נחזור עתה להתדיינות הקודמת בבית משפט השלום, בה נדונה בקשת המערער למתן רשות להתגונן, כי אז אין לומר כי פלוגתה של ממש בשאלת מהות העיסקה, נשוא השטרות הועלתה שם לדיון ושהיא נתבררה והוכרעה לגופה. הלא כל מטרת המערער בבקשתו הנ"ל לא היתה אלא להעלאת פלוגתא שכזאת על שולחן הדיונים של בית המשפט, על מנת שתתברר ותוכרע לגופה. ולכן, כאשר מבוקשו לא ניתן לו, אין להסיק מזה, כי החלטת הסירוב של בית המשפט טמנה בחובה הכרעה בשאת מהות העיסקה, אשר בכוחה לחסום בדרך עקיפין את תביעת המערער, שהוגשה בבית המשפט המחוזי על סמך עילת השיק". במילים אחרות, החלטה הדוחה בקשת רשות לערער אינה מקימה השתק פלוגתה לחובת מי שבקשתו לרשות להגן סורבה. ניתן להעמיד מסקנה זו גם על אדני צדק: אין להשתיק בעל דין מקום שהדבר אינו מתיישב עם דרישת הצדק (ע"א קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 587; נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) 145). 11. פסק דינו של בית משפט קמא, אשר דחה בקשת הרשות להתגונן מטעם המבקשת, לא ניתן לגופו של עניין (on the merits), עת בית משפט קמא נדרש במסגרת החלטתו אך לבחינה לכאורה של העובדות המפורטות בתצהיר ולבחינה של עילות הגנה לכאורה. די בטעם זה כדי לשלול תחולת הכלל בדבר השתק פלוגתא. יתרה מזאת, הסכמת הצדדים בהליך הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, לפיה ניתנה למבקשת רשות להתגונן בשתי טענות הגנה אחרות, הסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, גם בה אין כדי להוות מעשה בית-דין מכוחו מנועה המבקשת מלהעלות טענות הגנה אחרות בכתב הגנתה המתוקן. עמדה על כך המלומדת דר' נינה זלצמן בספרה מעשה בית דין בהליך האזרחי (1991), בהתייחסה לתנאים העומדים בבסיס כלל המניעות בדבר השתק פלוגתא, בקובעה בעמוד 142 כהאי לישנא: "למעשה, התנאי השני, זה המדגיש את מיצוי זכות ההתדיינות של בעל הדין, והתנאי השלישי, זה המדגיש את הממצא שנקבע, מהווים את רכיביו העיקריים של כלל ההשתק. תנאי ההתדיינות מהווה עילה להפעלת הכלל, כשתנאי הממצא שנקבע מבטא את משמעות הפעלתו של הכלל. ממצא שנקבע על-ידי בית המשפט בפלוגתא כלשהי, בלא שהתקיימה לגביה התדיינות, אינו מונע התדיינות נוספת, ראשונה למעשה, באותה פלוגתא. אך גם התדיינות בפלוגתא כשלהי שהסתיימה בלא קביעת ממצא אין בכוחה, כשלעצמה, להקים השתק פלוגתא, שהרי באין הכרעה אף אין ממצא שלא ניתן לסותרו." במסגרת בחינה קיומה של התדיינות בין הצדדים בפלוגתא, המהווה תנאי חיוני להיווצרות כלל השתק פלוגתא, נדרש בית המשפט לבחון האם משום טיבו של ההליך הראשון וסדרי הדין הנוהגים נמנעה מאותו בעל דין הזדמנות מלאה והוגנת למצות את זכותו להתדיין באותה פלוגתא ועל כן יהא זה בלתי הוגן למנוע ממנו ההזדמנות להוכיח את צדקת גרסתו בהליך האחר (שם, בעמוד 177). בענייננו, משניתנה למבקשת רשות להתגונן נתונה התביעה לשליטה של סדרי הדין הרגילים. לפיכך, משהגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן, קמה למבקשת הזכות לתקן כתב הגנתה ללא רשות ומבלי שהיא מוגבלת לטענות הכרוכות בתיקון שנעשה. מחיקת סעיפים 2-3 מכתב ההגנה המתוקן, מן הטעם כי האמור בהם עמד בפני בית משפט קמא עובר להחלטתו לדחות בקשת הרשות להתגונן וכי ערכאת הערעור לא התערבה במסקנות בית משפא קמא לגביהן, אינה יכולה לעמוד, שעה שאין בכך כדי להוות השתק פלוגתא. 12. ראוי בהקשר דנא להוסיף ולציין כי אומנם, בהתאם להוראת תקנה 91 רישא לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית המשפט "בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב הטענות, שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו". דא עקא, החלטת בית משפט קמא בדבר מחיקת סעיפים 2-3 מכתב ההגנה, לא נסמכה על אחד מן הטעמים, המנויים בתקנה דלעיל, אלא אך על הקביעה כי המבקשת "מנועה" מלהעלות הטענות מחדש. ויודגש, הלכה פסוקה היא כי בית המשפט ישתמש בסמכות הנתונה לו בתקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי לעיתים רחוקות, בזהירות מיוחדת ובמקרים נדירים בלבד, עת הגישה המקובלת הינה ליתן בידי בעל דין האפשרות להוכיח טענותיו לגופו של ענין במסגרת בירור המשפט. כך בית המשפט העליון בע"א 348/57 האחים ברנט ובורכרד בע"מ ואח' נ' אברהם ברנט פ"ד יב (1) 282, 283: "בענין בחירת נימוקי ההגנה אין לצמצם את הנתבע, זה ענין שלו, ואם אינו צודק בנימוקים אלה בית המשפט ידחה אותם בדונו לעצם הענין". לשון אחר, השימוש בתקנה זו הוא "בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה" (ראו ע"א 3755/03 בן חמו נ' טנה נוגה שיווק 1981 בע"מ, תק-על 2004(3) 3140). למותר לציין כי החלטת בית משפט קמא לא נסמכה על הוראת תקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולפיכך ממילא לא עמד בית משפט קמא על השיקולים העומדים בבסיסהּ. 13. לא זו אף זו: בית המשפט קמא התעלם מההחלטה שנתן השופט זילברטל בבר"ע 112/04 בה אמר את הדברים הבאים: "העולה מהאמור הוא שהמבקשת לא יכולה להיפגע מהתיקון באופן בו הדברים תוארו על- ידה, כאילו גם לאחר התיקון תמשיך המבקשת להיות "תפוסה" באותן שתי טענות הגנה שרק בהן ניתן לה להתגונן. לאחר תיקון כתב התביעה לכאורה רשאית היתה המבקשת לתקן את הגנתה ללא כל הגבלה, וללא נטילת רשות (תקנה 94 לתקנות)". הנה, כי כן, בית המשפט קמא לא היה כבול, בבואו להחליט אם למחוק את סעיפים 2-3 מכתב ההגנה בעבותות פסק הדין שניתן בע"א 4126/03 על-יסוד ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים. עוד ניתן לומר, כי ברגע שהותר למשיבה לתקן את כתב תביעתה נמוגה ההסכמה הדיונית האמורה, אשר היתה מבוססת על כתבי הטענות שעמדו לפני בית המשפט בע"א 4126/03. ברגע שחל שינוי בכתבי הטענות נשמט הבסיס להסכמה הדיונית האמורה. 14. סבורני כי בנסיבות דנן, עת ההליך מתנהל לפי סדרי הדין הרגילים, יהא זה נכון וצודק ליתן בידי המבקשת הזדמנות מלאה והוגנת לשטוח בפני הערכאה הדיונית את מלוא טענות הגנתה, לרבות טענתה בסעיפים 2-3 לכתב ההגנה המתוקן. 15. הערעור מתקבל. החלטתו של בית משפט קמא מתבטלת והתיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שידון בתביעה לגופה על יסוד כתבי הטענות המתוקנים. המשיבה תשלם למבקשת את הוצאותיה בשתי הערכאות בסך 6,000 ₪. ניתנה היום ט' באייר, תשס"ה (18 במאי 2005) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא עותקים מהחלטה זו לב"כ הצדדים. משה רביד, שופט כתב הגנהמסמכיםשאלות משפטיות