1. עילת התביעה: בכתב התביעה נאמר כי התובע, מר שלמה נחשון (להלן: "התובע") הינו חוקר פרטי רב ניסיון ומוניטין והוא הבעלים לשעבר של משרד חקירות בשם ארגוס אשר הוקם בשנת 52' (להלן: "ארגוס"). התובע טען בכתב התביעה כי יש לו ניסיון רב בתחום החקירות בכלל ובחקירות הנוגעות להימורים בלתי חוקיים בפרט. התובע הועסק במשך 15 שנים ע"י הנתבעת 4 (להלן: "המועצה"). לדברי התובע, אין ספק כי פעילותו הענפה הביאה תוצאות רבות ערך למועצה וגרמה להגשת עשרות כתבי אישום כנגד חשודים בפעילות הימורים בלתי חוקיים ואף הביאה להרשעתם. התובע טען כי לדעת גורמים מוסמכים במועצה הביאה פעילותו לחיסול כמעט מלא של תופעת ההימורים הבלתי חוקים בספורט. עילת התביעה הינה הוצאת לשון הרע בפרסום שנערך על ידי הנתבעת 2 ביום 3.8.00. ביום זה פורסם על ידי הנתבעת 2 (להלן: "גלובס") ראיון עם הנתבע 3 מר רוני בראון (להלן: "מר בראון"). הכתבה נכתבה על ידי העיתונאית הגב' שרון ריבלין, שהיא הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). הכתבה נשוא התביעה צורפה כנספח א' לכתב התביעה. בכתב התביעה צוטטו שני קטעים מהכתבה המהווים, לדעת התובע, פרסום לשון הרע: "למה הפסקת את עבודת חוקר הפרטי? לא ממש נפלתי מהביצועים שלו, מסרנו מאות תיקי חקירות, שעלו מאות אלפי שקלים, ולא שמעתי שהוגש כתב אישום באחד מהם". "ספקי השירותים שנתלשו מהעטינים של המועצה החליטו להיאבק על חייהם וזה לגיטימי. לא לגיטימי להפוך את זה למלחמה אישית ברוני בראון". התובע טען כי האמור בכתבה מפי מר בראון חורג מהבעת דעה או תיאור עיתונאי גרידא ויש בו כדי הוצאת דיבה לפי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, (להלן: "חוק איסור לשון הרע או החוק"). התובע טען כי האמור בכתבה פוגע אנושות בשמו ובפעולותיו ומרתיע את קהל לקוחותיו מלהשתמש בשירותיו. עוד נאמר כי האמור בכתבה הינו שקרי הואיל ואין הוא מבוסס על פעילותו של התובע, אלא מהווה הטעיה ביודעין. התובע טען כי גלובס בחר בצורה מפלה ומעוותת להביא בסוף הראיון שבכתבה את תגובת מפעל הפיס ואילו תגובתו להכפשות המופיעות בכתבה לא התבקשה. התובע טען כי הנתבעת פרסמה בזדון, ביודעין וללא כל ניסיון לברר את האמת כתבה שיש בה כדי להוות לשון הרע. מר בראון, באופן אישי וכנציג המועצה, הוציא דיבתו בדרך המהווה הוצאת לשון הרע. המועצה לא התכחשה לדברי מר בראון ולכן אימצה את דבריו ואחראית כלפי התובע. התובע טען כי בגין פרסום הכתבה נגרמו לו נזקים עסקיים חמורים ומיידיים. התובע העריך את נזקיו בסכום של 1,500,000 ₪, אולם מטעמי אגרה העמיד את התביעה על סכום של 200,000 ₪. 2. טענות ההגנה: בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 1-2, נאמר כי ביום 13.6.00 פורסמה בעיתון גלובס כתבה אשר התייחסה לתביעה שהוגשה באותו יום על ידי התובע נגד מר בראון והמועצה, במסגרת תיק אזרחי 2020/00 (להלן: "התביעה"). כותרת הכתבה היתה "חוקר פרטי: רוני בראון התרועע עם המושכים בחוטי ההימורים הבלתי חוקיים. החוקר שלמה נחשון טוען בכתב התביעה, שבראון הפסיק את עבודתו במועצה משיקולים זרים". במסגרת כתבה זו דיווח גלובס על התביעה, בה נטען כי התובע הועסק בשירות המועצה מאז שנת 86' בביצוע חקירות בנושאים שונים לרבות הימורים בלתי חוקיים. בין היתר נאמר באותה כתבה כי התובע טען בתביעה שמר בראון "שיחק" לידיהם של אנשים המושכים בעצמם בחוטי ההימורים הבלתי חוקיים איתם הוא התרועע ואף נסע למסעות עינוגים והימורים בחו"ל, אפילו בשיאה של החקירה שהתנהלה נגדם. עוד התייחסה כתבה זו לטענתו של התובע בתביעה, כי הפסקת התקשרותו עם המועצה על ידי מר בראון נעשתה במכוון, שלא בתום לב ומשיקולים זרים בעליל. ביום 13.7.00 הוגש במסגרת התביעה כתב הגנה מטעם מר בראון והמועצה והוגשה גם תביעה שכנגד. הנתבעים 2-1 טענו כי במסגרת הכתבה נשוא התביעה שבפניי, אשר פורסמה ביום 3.8.00, הובאה תגובתו ודעתו של מר בראון לאמור בתביעה ובכתבה הקודמת ולהאשמות אשר הופנו נגדו במסגרת התביעה. מכאן, עולה כי הנתבעים 1-2 הביאו לציבור הקוראים דיווח נכון והוגן על תוכנם של כתבי הטענות של הצדדים. הנתבעים 1-2 טענו כי פרסמו את התייחסות מר בראון, שהוא יו"ר המועצה, כמי שיכול למסור בשמה את התייחסותה לנושא הגשת כתבי אישום כתוצאה מעבודתם של התובע וארגוס כמשרד חקירות. הנתבעים 1-2 התבססו על דבריו של מר בראון, על פיהם לא שמע כי הוגש כתב אישום באף אחד מתיקי החקירות אשר ניהל התובע. כמו כן, לא ידוע לנתבעים כי חוסלה או כי כמעט חוסלה תופעת ההימורים הבלתי חוקית בספורט כפי שטען התובע בתביעתו הנוכחית. הנתבעים 1-2 טענו כי ערכו כתבה מאוזנת והוגנת, במסגרתה ביקשו את תגובתו של מר בראון להאשמות הקשות אשר הטיח בו התובע. עוד נאמר כי אין לקרוא את הציטוטים אשר הובאו בכתב התביעה ללא הרקע במסגרתו הם פורסמו. החלק הראשון של הפרסום הינו דיווח נכון לגבי כתב ההגנה וסעיף 15(ב) במסגרתו - אותו הגישו מר בראון והמועצה בת.א. 2020/00. חלקו השני של הפרסום הינו דיווח נכון לגבי כתב ההגנה וסעיף ו' במסגרתו. לחלופין, נטען כי חלקו השני של הפרסום מתייחס לציבור בלתי מסוים ולפי סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע אין בפרסום מסוג זה כדי להוות עילה לתובענה אזרחית. הנתבעים 1-2 טענו כי הפרסום נשוא התביעה אינו מהווה לשון הרע אודות התובע. לחלופין טענו הנתבעים כי עומדות להם ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע; הפרסום נעשה בתום לב ועומדת להם הגנת סעיף 15(2) - 15(6) וסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע; הפרסום היה הבעת דעה או התנהגות על אופיו של הנפגע ולא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. בכתב ההגנה אשר הוגש על ידי מר בראון והמועצה, נאמר כי נושא ההימורים הבלתי חוקיים ואף העסקתו של התובע, נבדקו על ידי מבקר המדינה בדו"ח מס' 2 לשנת 2001. באותו דו"ח נאמר כי הביקורת העלתה שיעילותה של מתכונת הטיפול של המועצה בהימורים הבלתי חוקיים, בדרך של חקירות עצמאיות, לא הוכחה והתופעה אף התגברה. עוד נאמר כי הציטוט מהכתבה, כפי שהופיע בכתב התביעה, יוצר רושם מוטעה כאילו שני הציטוטים הם מעשה אחד וכאילו שניהם, באופן ישיר, מתייחסים לתובע. עיון בכתבה מגלה כי שני הציטוטים מצויים בפרקים שונים של הכתבה ומפריד ביניהם קטע נרחב המתייחס לנושאים אחרים. מעבר להכחשת כל האמור בכתב התביעה, טענו הנתבעים 3-4 כי הפרסומים הנטענים, ככל שהם מתייחסים לתובע, הם בגדר אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. גם אם יש אי דיוקים אין הם אלא בגדר פרטי לוואי. עוד נאמר כי הפרסום המתייחס לתובע היה בגדר הבעת דעה על התנהגות התובע בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. יתרה מזאת, הפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע אשר פורסמה קודם לכן. הנתבעים היפנו לאמור בכתב התביעה אשר הוגש על ידי התובע בת.א. 2020/00. כתב התביעה קיבל פרסום בכלי התקשורת, בין היתר על ידי פרסום בעיתון גלובס מיום 13.6.00. כמו כן היפנו הנתבעים 3-4 לפרסום בעיתון ידיעות אחרונות מיום 7.5.99, בו התראיין התובע בהרחבה וטען כי מר בראון פעל בניגוד עניינים והדליף חקירות. עוד טענו הנתבעים כי הפרסום הוא בגדר הבעת דעה על התובע כבעל דין וכי הפרסום הינו בגדר פרסום הליכים או טענות שנטענו בבימ"ש, לרבות כתב ההגנה אשר הוגש על ידי הנתבעים כנגד כתב התביעה של התובע. הדיון הופרד כך שבשלב ראשון נידונה שאלת האחריות בלבד. 3. האם קמה לתובע עילת תביעה בגין פרסום לשון הרע: התובע ציין, כאמור, בכתב התביעה שתי אמרות המהוות לדבריו לשון הרע. בדרך שבה הציג התובע את האמרות, יש כדי ליצור את הרושם כי מדובר בציטוט של שתי אמרות אשר נאמרו בסמיכות מקום בתוך הכתבה. אולם, לא כך הדבר. לפני שאתייחס לשתי האמרות, יש לתאר את הכתבה כולה. הכתבה הינה כתבה המתארת ראיון אותו ערכה הנתבעת עם מר בראון במשרדי המועצה בפ"ת. בתחילת הכתבה, בפרק הנושא את הכותרת "מה חסר לי בחיים", מתואר מר בראון - הן עיסוקו הפוליטי והן מקצועו כעו"ד. עוד נאמר כי מאז התמנה מר בראון לתפקידו כיו"ר המועצה, בינואר 98', לא ידע המוסד "הישנוני" משהו כמעט רגע של מנוחה - מאבקים מול סוכני הטוטו, משרדי הפרסום, בעלי תחנות הטוטו, ספקי השירותים וכמובן מפעל הפיס שהוא "האויב הגדול". לאחר מכן תיארה הנתבעת את ההתנגשות שבין מר בראון לבין התובע, בעל משרד החקירות ארגוס, אשר הגיש כחודשיים לפני הראיון תביעה בסך 1.2 מיליון ₪ נגד המועצה ונגד מר בראון בעצמו. הכתבה מתארת את כתב התביעה ולאחר מכן נשאל מר בראון מדוע הפסיק את עבודת החוקר הפרטי. בתשובה לשאלה זו ענה מר בראון את התשובה המהווה את האמרה הראשונה לגביה הוגשה התביעה. בתשובה זו אומר מר בראון כאמור, "לא ממש נפלתי מהביצועים שלו, מסרנו מאות תיקי חקירות שעלו מאות אלפי שקלים ולא שמעתי שהוגש כתב אישום באחד מהם" (להלן: "האמרה הראשונה"). מר בראון התייחס לתביעה ולכתב ההגנה אשר הוגש כנגד תביעת התובע. לאחר מכן נשאלת שאלה המתייחסת לסוכנים של המועצה. מר בראון הסביר כי המועצה נפרדה מ- 13 סוכנים, עובדה העשויה לחסוך בין 20 ל- 25 מיליון ₪ לשנה. מר בראון הסביר כי פרידה זו היתה כרוכה במלחמת עולם. לאחר מכן מתחיל בכתבה פרק חדש הנושא את הכותרת "הטוטו היא פרה חולבת". בפרק זה מתוארות הכנסותיה של המועצה המיועדות לפיתוח וקידום הספורט. מר בראון הסביר כי הכסף הגדול אשר עובר דרך המועצה, הפך אותה "לפרה בעלת עטינים שאנשים התחברו לה לפטמות בחיבור שלא ניתן לנתק אותו". הצורך לנתק את אותם אנשים מהעטינים, ולא הקפריזות האישיות שלו, הוא הסיבה לריבוי הפתאומי של התביעות והסכסוכים סביב המועצה. מר בראון המשיך והסביר כי הוא הגיע למועצה ומצא ספקים ונותני שירותים מתקופת הדינוזאורים, התקשרויות של 20 שנה שהיה צריך לנער, שכן חלק מהן נערך בתקופה שלא היה צריך לערוך מכרז. לדבריו, תהליך ההפרדה כואב כי הוא מנתק אנשים מכסף גדול והם נלחמים חזרה ולא בוחלים באמצעים. בשלב זה נאמרה על ידו האמרה השנייה נשוא התביעה: "ספקי השירותים שנתלשו מהעטינים של המועצה החליטו להיאבק על חייהם וזה לגיטימי. לא לגיטימי להפוך את זה למלחמה אישית ברוני בראון". באשר לאמרה הראשונה, ניתן לצאת מתוך נקודת הנחה כי אפשר לראות בה כאמרה אשר באה לפגוע בתובע במשרתו או במשלח ידו, שכן היא מתייחסת ליכולתו המקצועית של התובע ולתוצאות עבודתו. בוודאי שאין באמירה כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות או לעשותו מטרה לבוז או ללעג. באשר לאמרה השנייה - אינני רואה בסיס לתביעתו של התובע בגין אמרה זו. מתוך קריאת החלק הרלוונטי של הכתבה, כפי שתיארתי לעיל, (יש לציין כי הכתבה ממשיכה ומתייחסת גם לנושאים נוספים אשר אינם קשורים למחלוקת שבפניי), עולה בבירור כי אין האמרה השנייה מתייחסת באופן אישי לתובע, אלא לכלל הספקים ונותני השירותים למועצה. מר בראון התייחס לתובע בפרק הקודם והנושא הסתיים. הנתבעת עברה לשאול את מר בראון שאלות באשר לסוכנים של המועצה ובמסגרת התייחסותו לשאלה זו, אמר מר בראון את האמרה השנייה. אינני רואה בתיאור המושאל בו תיאר מר בראון את מצב היחסים, לדעתו, בין נותני השירותים לבין המועצה, כאמירה המהווה לשון הרע. מר בראון תיאר את המועצה כגוף שבו עוברים כספים רבים. גוף זה הפסיק מתן שירותים על ידי ספקים שונים וסוכנים ובעקבות זאת מנהלים אותם נותני שירותים, לדברי מר בראון, "מאבק על חייהם". העובדה כי מר בראון בחר לתאר מצב זה בדימויים מעולם החי, אין בה כדי להוות לשון הרע. נראה כי גם התובע עצמו התייחס לביטוי "עטיני המועצה" כאל ביטויי מושאל בלבד, ולא סבר כי יש באמירה זו כדי להוות לשון הרע כלפיו או אמירה שיש בה כדי לגרום לו נזק. במכתב הראשון, נספח ב' 1 לתצהירו, אשר שלח התובע לנתבעים 1-2, תיאר התובע את מר בראון, "האיש השחצן המתנשא החלבן הראשי של עטיני הטוטו". רק לאחר תיאור זה מובאת תלונתו של התובע - כי אין לאפשר לאיש זה במה חופשית להתבטא באופן כה חמור על נותני שירות יעיל, מסור אמין ונאמן - ולאמר כי הם מתקופת הדינוזאורים. כלומר, הטרוניה אשר העלה התובע הינה לעניין השימוש בתיאור נותני השירותים כדינוזאורים, תיאור אשר בגינו כלל לא הוגשה התביעה שבפני. במכתב השני, נספח ב' 2 לתצהיר מיום 24.8.00, אותו כתב התובע לנתבעים 1-2, התייחס התובע במפורש לאמירה הראשונה בלבד כאל "דברי בלע" אשר גרמו נזק הן לשמו והן לתדמיתו המקצועית. גם במכתב זה חוזר ומתאר התובע את מר בראון כמי ששולט על עטיני הטוטו, כאשר הוא עצמו עושה שימוש בביטוי שאול זה מבלי שהוא מייחס לו לשון הרע כלפי עצמו. גם אם ניתן היה לומר כי השימוש בדימוי בו השתמש מר בראון, יכול להתפרש כביטוי שיש בו משום השפלה או לעג ולכן יש לראות באמירה בגדר לשון הרע- לא קמה לתובע עילת תביעה. זאת לאור העובדה כי הדברים לא נאמרו על התובע באופן אישי אלא יוחסו לכלל נותני השירותים למועצה. יש לכן להחיל על אמירה זו את הוראת סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, הקובעת כי לשון הרע על חבר בני אדם או ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית. א. שנהר, בספרו דיני לשון הרע, מסביר בעמ' 161, כי למרות הגדרתו הרחבה של הסעיף, נראה כי לא כל קובץ של יחידים הוא ציבור או חבר בני אדם. כדי שפרסום של כמה יחידים יהווה לשון הרע על ציבור, צריכים אותם יחידים להתאפיין בשיוך קבוצתי מסוים. נראה כי מבחן זה מתקיים במקרה שבפניי, וזאת גם לגירסתו של התובע. התובע טען כי לאור העובדה שהוא נמנה, כחוקר פרטי, על נותני השירותים למועצה (עובדה אשר גם אושרה על ידי מר בראון במסגרת חקירתו הנגדית), יש לראות את האמרה השנייה כמוציאה לשון הרע גם עליו. בסיכומיו, בסעיף 31, טען ב"כ התובע כי באמרה השנייה מתייחס מר בראון לספקיה של המועצה אשר התובע הוא כמובן אחד מהם. לכן, טען ב"כ התובע, אין ספק שבאמירות אלה יש כדי הוצאת לשון הרע על התובע, שכן כל קוראי הכתבה מייחסים מיד את התובע לאמרה "האומללה" הזו. בעניין זה מקובלת עלי לחלוטין טענת ב"כ הנתבעים 1-2, על פיה התייחסה אמירה זו לציבור בלתי מסוים של ספקים שונים ולאו דווקא לתובע באופן אישי וישיר. יש לראות בכל ספקי השירותים, עליהם נמנה גם התובע, כיחידים המתאפיינים בשיוך קבוצתי - נותני השירותים אשר העסקתם הופסקה על ידי המועצה והם נוקטים נגדה בהליכים משפטיים שונים, כפי שתיאר מר בראון במסגרת הכתבה ואף במסגרת תצהירו. לכן, לא קמה לתובע עילת תביעה בגין האמרה השנייה, שכן היא נכנסת בגדר סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע כמפורט לעיל. התוצאה מכל האמור לעיל היא כי יש לבחון את תביעתו של התובע אך ורק בקשר לאמרה הראשונה. 4. הגנות הנתבעים בגין האמרה הראשונה: לפני שאבחן את טענות הנתבעים באשר להגנות העומדות להם בגין האמרה הראשונה, יש לחזור ולבחון את הכתבה ואת הרקע לאמירתה של האמרה הראשונה. כפי שכבר ציינתי לעיל, מתייחסת הכתבה לתביעה אותה הגיש התובע כנגד המועצה ומר בראון באופן אישי. יש עתה מקום לפרט את אותו כתב תביעה, אשר צורף כנספח ב' לתצהירם של הנתבעים 3-4. בכתבה נאמר כי התובע הגיש כחודשיים לפני הראיון עם מר בראון כתב תביעה לבימ"ש המחוזי בת"א בסך 1.2 מיליון ₪. מכתב התביעה עולה כי עבודתו של התובע, אשר הועסק בשירות המועצה מאז שנת 86' בביצוע חקירות שונות בעיקר בנוגע להימורים בלתי חוקיים, הופסקה על ידי המועצה במרץ 99'. לטענתו של התובע בכתב התביעה, מדובר בהרמת ידיים של הטוטו במאבק נגד ההימורים הבלתי חוקיים וכי הצעד נעשה במכוון על ידי מר בראון מתוך שיקולים זרים ובלתי חוקיים. בכתבה נאמר עוד כי הטענות הקשות אשר מטיח התובע במר בראון כוללות האשמה לפיה "שיחק" מר בראון לידיהם של המושכים בחוטי ההימורים הבלתי חוקיים, התרועע איתם ואף נסע למסעות עינוגים והימורים בחו"ל בשיאה של החקירה אשר התנהלה נגדם. התובע טען כי הדרך בה הפסיק מר בראון את עבודתו נוגדת כל הליך מנהלי תקין, תוך כדי הפרת כללי הצדק הטבעי. משהתבקשה התייחסותו של מר בראון לכתב תביעה זה והוא נשאל מדוע הפסיק את עבודתו של התובע נאמרה על ידו האמרה הראשונה. בהמשך התבקש מר בראון להתייחס להאשמות הקשות אשר הועלו על ידי התובע כנגדו בכתב התביעה. באותו שלב היפנה מר בראון לכתב ההגנה ולכתב התביעה שכנגד אשר הוגשו במסגרת תביעתו של התובע. על רקע זה יש להתייחס לאמרה הראשונה. - הגנת תום הלב: חלקה הראשון של האמרה על פיה "לא ממש נפלתי מהביצועים שלו", הינה בגדר הבעת דעה, עליה חלה במקרה הנוכחי הגנת תום הלב לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. חוק איסור לשון הרע מבחין בין פרסום עובדות האמורות לשקף מציאות אובייקטיבית, לבין הבעת דעה המשקפת הלך מחשבתי סובייקטיבי. אמנם, הועלתה על ידי מר בראון במסגרת חקירתו הנגדית טענה כי הדברים המצוטטים באמרה הראשונה אינם מדוייקים וכי האמירה המדוייקת היא "לא נפלתי מהכיסא מהביצועים שלו", שכן "נפילה מהכסא" הינו ביטוי בו הוא נוהג לעשות שימוש (עמ' 107 לפרו' מיום 7.11.02). זאת בניגוד לטענתה של הנתבעת אשר העידה כי רשמה באופן מילולי את דבריו של מר בראון. במסגרת החקירה התברר כי הראיון נערך בשני מועדים נפרדים וארך מספר שעות. אני נוטה לקבל את עדותו של מר בראון על פיה לא נעשה רישום מילולי. מר בראון העיד בפניי באופן שוטף ומהיר. קשה להניח כי ברישום ידני יכולה היתה הנתבעת לעקוב באופן מדוייק אחר כל מילה אשר נאמרה על ידו. עם זאת, אישר מר בראון את עצם האמירה וגם אם הציטוט איננו מדויק הרי שמר בראון עמד מאחוריה. מר בראון הסביר במהלך עדותו כי האמרה מהווה הבעת דעה באשר לביצועיו של התובע. דעה זו מתבססת על העובדה כי עשה חקירות בחייו וגם בדק מאות תיקי חקירות של משטרה ושל חוקרים פרטיים. לדבריו, הוא יכול להביע דעה על ביצועים של גוף חוקר מכוח ניסיונו המקצועי. עוד הסביר מר בראון (בעמ' 109 לפרו') כי ניהל הרבה שיחות ומפגשים בנושא חקירת ההימורים בספורט, בין היתר, עם מנהל המחלקה במבקר המדינה. במסגרת זו התגבשה אצלו הדעה אותה הביע בכתבה באשר להעדר התוצאות בעבודתו של התובע. מר בראון חוזר ואומר כי לא מדובר במסר אלא דעה "זו היתה דעתי, הבעתי את דעתי" (עמ' 111 לפרו'). אינני רואה כל מקום להטיל ספק בעדותו של מר בראון, על פיה מדובר בהבעת דעתו והשתכנעתי גם כי מר בראון האמין באמונה מלאה כי חוות דעתו אכן נכונה. עם זאת, לא די בכך כי חלקה הראשון של האמירה מהווה בגדר הבעת דעה כדי להוות הגנה. על מנת שתעמוד לנתבעים הגנה בגין הבעת דעה על דרך פעולתו של התובע, לפי סעיף 15(4) לחוק, צריך הפרסום להתייחס לנפגע בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. אין ספק כי מבחן זה מתקיים במקרה הנוכחי. התובע נתן שירותים למועצה שהיא גוף סטטוטורי ולכן יש לראות בה כגוף ציבורי. טענותיו של התובע כלפי מר בראון בעניין הפסקת שירותיו, מתייחסת בין היתר לנוהל בלתי תקין בו נקט מר בראון כיו"ר המועצה, כלומר כיו"ר הגוף הציבורי. הבעת דעתו של מר בראון באשר לשירותיו של התובע כלפי המועצה מתייחסת אם כן לעניין ציבורי. לאור זאת, קמה לנתבעים הגנת תום הלב בקשר לחלק זה של האמרה. - אמת דברתי: נראה כי הגנה זו עומדת לנתבעים בגין כל האמרה הראשונה כמקשה אחת שיש בה הן הבעת דעה והן קביעה עובדתית. גם לעניין זה יש לציין כי השימוש המדוייק במילותיו של מר בראון באשר למסירת תיקים לתובע, או התייחסות לחקירות אשר ביצע התובע מבלי שנמסרו לו תיקים, איננה רלוונטית ואינה משנה את רוח הדברים. במסגרת האמרה התייחס מר בראון למספר רב של תיקים אשר נמסרו לתובע, למאות אלפי שקלים אשר שולמו לו בגין עבודתו ולהעדר תוצאה בדרך של הגשת כתבי אישום. דבריו של מר בראון מתייחסים בהכרח לתקופה בה שימש כיו"ר המועצה, כלומר בין השנים 98' ל- 2001 ולא לשנים שקדמו לכך. עובדה זו עולה במפורש מהכתבה המתייחסת אך ורק לכהונתו של מר בראון כיו"ר המועצה. בשלב ראשון יש להתייחס לאמירתו של התובע כי נמסרו לתובע מאות תיקים וכי הוא קיבל מאות אלפי שקלים. אמרה זו בדבר טיפול נרחב של התובע בתיקי חקירה וקבלת תשלום של מאות אלפי שקלים בתקופת כהונתו של מר בראון כיו"ר המועצה, הוכחה כאמת במהלך הדיון. בסעיף 32 לכתב התביעה, אשר צורף כנספח ב' לתצהירו של מר בראון, התייחס התובע לחיובים כספיים הנדרשים על ידו לשנים 98' - 99'. התובע טען כי בתקופה זו ביצע פעולות חקירה רבות מאוד, לרבות הפעלת סוכנים שתולים ועוד. מתוך פירוט החקירות המיוחדות שבוצעו, לטענתו של התובע בכתב תביעה זה, עולה כי בוצעה על ידו פעילות נרחבת (עמ' 41 לכתב התביעה). גם במהלך חקירתו הנגדית אישר התובע (בעמ' 26 לפרו'), כי חקר לפחות עשרות אנשים בניהול הימורים לא חוקיים. מקובלת עלי עדותו של מר בראון במסגרת חקירתו הנגדית, כי גם אם אינו יכול להיות אחראי ב- 100 אחוז לאמרה על פיה נמסרו מאות תיקים, הרי שהיו הרבה מאוד תיקים. מר בראון הסביר כי תיק חקירה יכול להיות גם נגד תחנה פלונית או מארגן פלוני וכי חלק מהחקירות נמסרו לתובע ואת חלקן יזם התובע כאשר הוא קיבל הרשאה מאת המועצה לטפל בהם (עמ' 114 לפרו'). הוכח גם במהלך הדיון כי התובע קיבל אכן מאות אלפי שקלים תמורת עבודתו במהלך כהונתו של מר בראון. במסגרת חקירתו הנגדית נשאל התובע כמה כסף קיבל בתקופת כהונתו של מר בראון. בתחילת דבריו אמר כי קיבל כספים מועטים עבור חקירות שנעשו בעבר וכי בתקופת כהונתו של מר בראון כלל לא נמסרו לו חקירות. התובע נשאל האם בשנים 98' - 99' לא קיבל סכום של קרוב למיליון ₪ מהמועצה ותשובתו לכך היתה "אני לא זוכר שקיבלתי". התובע התחמק בתשובתו ולאחר שנשאל עוד פעם לגבי השנים 98' - 99', השיב כי הוא רוצה לענות במדוייק, וכי בשנת 98' עשה עבודה אחת גדולה מאוד לפני שהחלה כהונתו של מר בראון וזה היה בינואר 98'. מתוך חקירתו של מר בראון, עלה כי כהונתו של מר בראון החלה בינואר 98'. לכן, יש לייחס עבודה זו לגביה העיד התובע כי היא היתה בסדר גודל של כ- 300,000 ₪ לתקופת כהונתו של מר בראון. לאחר מכן נשאל התובע האם נכון שהמועצה שילמה לו סכומים בסדר גודל של מיליון ₪ וכי התשלום היה שוטף. לכך ענה התובע: "אני לא יכול להגיד לך במדוייק, אבל זה כלל תחנות טוטו, זה כלל כל מיני עבודות וכל מיני הוצאות". (עמ' 24-25 לפרו'). כאשר נשאל במפורש על ידי בימ"ש האם הסכום של מיליון ₪ הוא פחות או יותר נכון, אישר אמנם התובע כי הסכום היה בסביבות מאות אלפי שקלים, אולם אז העלה טענה חדשה "אבל זה היה בכלל על תקופות קודמות". עדות זו איננה אמינה עלי והעדפתי לחלוטין את עדותו של מר בראון אשר הסביר את דרך ביצוע התשלומים של המועצה. מר בראון העיד כי כרטיס הספק של התובע מראה על תשלומים של יותר ממליון ₪ בשנים 98' - 99' וכי ניתנו לתובע שיקים בסכומים גבוהים ביותר. מר בראון נשאל האם התשלומים בוצעו בגין מבצעים שהיו בעבר, או בגין הסדר חובות בעבר ומר בראון ענה לכך בשלילה מוחלטת. מר בראון העיד כי התשלום היה תשלום חודשי ותשלום בגין הוצאות. התשלומים היו תשלומים עיתיים ותשלומים מיוחדים עבור "מבצעים". מר בראון נשאל פעם נוספת האם יכול להיות שהתשלומים אשר שולמו לתובע בתקופתו היו עבור עבודות שנעשו כבר בעבר. תשובתו של מר בראון היתה חד משמעית. כאשר נכנס לתפקיד בינואר 98' שילם בפברואר 98' בגין חודש ינואר 98'. לדבריו, "האיש הזה לא עבד מה שנקרא באשראי עם המועצה. המועצה בכלל לא עובדת עם ספקים באשראי. למועצה יש ברוך ה' כסף, הרבה כסף ומוסר התשלומים שמקבלים חשבון משלמים אין 30 +". (עמ' 91 לפרו' מיום 7.11.02) . מר בראון ענה פעם נוספת כי לא היו תשלומים עבור העבר ולא היתה פריסת תשלומים. לכן, כל הסכום ששולם לתובע, שולם עבור עבודה אשר בוצעה במהלך שנים 98' - 99'. תמיכה לעדותו של מר בראון ניתן למצוא גם בכתב התביעה של התובע עצמו, שם תבע סכום של יותר ממליון ₪, בנוסף למה ששולם לו בפועל, בגין תוספות המגיעות לו, לטענתו, לשנים 98' - 99'. מכל האמור לעיל, עולה במפורש כי התובע טיפל אכן בחקירות רבות ביותר במהלך שנות כהונתו של מר בראון וכי קיבל סכומים של מאות אלפי שקלים עבור עבודתו. יש לבדוק עתה את החלק האחרון של האמרה, בה נאמר על ידי מר בראון כי לא שמע שהוגש כתב אישום באחד מתיקי החקירות בהם טיפל התובע. מתוך חקירתו של מר בראון עולה כי מר בראון לא ידע אכן על הגשת כתבי אישום כלשהם בעקבות חקירותיו של התובע. מר בראון העיד כי מיד כאשר נכנס לתפקידו בדק את נושא ההימורים בספורט, בדק היכן הנושא עומד ושאל מה עושה המשטרה. לדבריו, הוא לא היה מרוצה ממה שראה וניצל את הקשריו שלו כדי להיפגש עם מפכ"ל המשטרה, מר וילק. לאותה פגישה אשר התקיימה במרץ 98' הובא גם התובע. מר בראון נפגש עם התובע בסמוך לפגישה ורפרף בקלסרים אותם הביא התובע לאותה פגישה. לדבריו, נועד חומר זה כדי להימסר למשטרה כדי שהיווה את "הטריגר" לפעולתה של המשטרה על מנת שתמשיך בחקירה. מר בראון הסביר כי גם במהלך עבודתו השוטפת נהג לראות דוחות אם כי איננו יכול להגיד שאותם דוחות נכללו במסגרת הקלסרים שהביא התובע לפגישה. באותה פגישה הסביר מר בראון למשטרה כי היא גוף שלטוני והמועצה היא תאגיד סטטוטורי וקיימת בעיה בעניין ההימורים. לדבריו, פרט את ההפסדים הנגרמים למדינה כתוצאה מהתופעה. לדבריו, המשטרה הקשיבה ואישרה כי היא מכירה אותה. לקראת סוף שנת 98' הבין מר בראון כי הוא משלם הרבה ונהנה מעט והחליט לשים לתופעה סוף. עוד העיד מר בראון כי שמע שמועות בנושאים ששחקנים קונים ומוכרים וחשדות על שופטים. נושא תעשיית ההימורים השחורה של שופטי הכדורגל היתה בגדר חשד, אולם לא היתה ידיעה לגביה. (עמ' 84' לפרו'). לאחר תיאור זה נשאל מר בראון אם הוא זוכר תוצאות של פעילות התובע במהלך כהונתו ותשובתו היתה חד משמעית. "אין תוצאות... אני בכל תקופת עבודתי במועצה לא ראיתי כתב אישום אחד ונדנדתי, נדנדתי למשטרה פעם אחר פעם (עמ' 5 לפרו'). מר בראון גם העיד כי אמנם לא הלך לכל בתי המשפט בארץ ובדק אם היו כתבי אישום. אבל, כל פעם שקרה משהו עם התובע, אם היה קורה משהו, הדלת היתה נפתחת ומנכ"ל המועצה היה נכנס פנימה. "כי אני לחצתי אותם מאוד והבעתי כל הזמן את התרעומת שלי מזה שאנו מוציאים כל כך הרבה כסף בלי תוצאות, כך שאם היו רואים בדל של כתב אישום או אפילו אבק של כתב אישום". "ש. אז אתה מניח שהם היו ישר נכנסים אליך לחדר. ת. גם הם וכמובן הוא היה מביא להם את זה קודם כי הלחץ הלך על כל השרשרת ואיש לא דיבר" (עמ' 86 לפרו'). עדותו זו של מר בראון נשמעה כנה והיתה אמינה עלי. די היה למעשה באמור לעיל כדי להוכיח את טענת ההגנה בדבר אמת דברתי, באשר לדבריו של מר בראון על פיהם לא שמע שהוגש כתב אישום באף אחת מהחקירות שביצע התובע. יתרה מזאת, התובע לא הוכיח הגשת כתב אישום כלשהו בזמן כהונתו של מר בראון במהלך הדיון. יש לזכור כי התובע העיד בתצהירו כי פעילותו העניפה בתחום ההימורים הבלתי חוקיים, הביאה לתוצאות רבות ערך למועצה, ובייחוד גרמה והביאה לעשרות כתבי אישום כנגד חשודים בפעילות הימורים בלתי חוקיים ואף הביאה להרשעתם. התובע עוד הרחיק לכת והעיד כי לדעת גורמים מוסמכים במועצה, הביאה פעילותו לחיסול כמעט מלא של תופעת ההימורים הבלתי חוקיים בספורט. ניתן היה לצפות כי בידי התובע יהיו ראיות אשר יוכיחו טענה זו. בניגוד לציפייה זו, בחר התובע להפנות לעדויות שמיעה ומסמכים אשר נכתבו בכתב ידו שאינם רלוונטיים ושאין בהם להוכיח את טענותיו. ב"כ הנתבעים התנגדו לעדות שמיעה במהלך עדותו של התובע. התובע צירף לתצהירו כנספח ח' מכתב אותו כתב ביום 10.1.02 לבית המשפט. שם צויינה על ידו רשימת נאשמים נגדם הוגשו כתבי אישום בגין ארגון הימורים לא חוקיים בשנים 95' - 98'. עוד נאמר במסמך כי כפי שהובהר לתובע כל הנאשמים הורשעו על סמך ראיות בהסכמה, שהן תוצאה ישירה של חקירות התובע ופעילות משותפת של המשטרה ומשרד החקירות ארגוס. התובע הופנה במהלך חקירתו הנגדית לדוגמאות מתוך השמות אשר צויינו על ידו באותו מסמך, כשמות של נאשמים נגדם הוגשו כתבי אישום. התובע נשאל על מר אהרון דוידאן, אולם לתובע לא היו פרטים בדבר כתב אישום זה. מתוך עדותו עולה כי הרשימה נערכה על ידו על יסוד שיחות שניהל בנושא. לדבריו, בשנת 96', לאחר שביצע מבצע כלשהו יחד עם המשטרה, קיבל מידע מאנשי המשטרה שחקרו בנושא. התובע טען כי שאל אותם האם הוגשו כתבי אישום והם אמרו לו שהוגשו כתבי אישום כנגד האנשים אשר נמנו על ידו במכתב. התובע המשיך והעיד כי הדברים נאמרו לו על ידי תת ניצב רודמן וכי הרשימה ניתנה לו במהלך מספר שיחות. התובע גם לא ידע לומר מה העונש שקיבל מר דוידיאן ועל ידי מי הוא הורשע. (עמ' 18 - 20 לפרו'). לאחר מכן נשאל התובע באשר למר אליאס אליאש. גם לגביו לא ידע התובע פרטים והיפנה את בימ"ש לפרקליטות על מנת לקבל את התיקים. כאשר נחקר התובע על ידי ב"כ הנתבעים 1-2 בנושא זה, נשאל אם הוא יודע כי חלק מכתבי האישום אשר צוינו על ידו בנספח ח', הינם בגין העלמות מס, תשובתו לכך היתה חיובית. התובע העיד כי הוא יודע על הגשת כתבי אישום בגין העלמות מס לפי העיתון ועל סמך דיבורים עם חוקרי מס הכנסה שאמרו לו שהם מגישים כתבי אישום. התובע צירף גם את נספח י"ב 1, שהוא כתבה מהעיתון לגבי שני אנשים שניהלו טוטו שכונתי בשכונת התקווה. על גבי כתבה זו כתב התובע בכתב יד, כי הוגשו שני כתבי אישום וכי הנאשמים הודו והורשעו והחומר נמצא בפרקליטות מחוז ת"א. על המסמך כתב התובע שנת 92', אולם בחקירתו העיד כי כתב את הדברים מספר שנים לאחר מכן, לאחר בירור עם אנשי המשטרה. התובע הופנה במהלך חקירתו הנגדית גם לנספח ט', שהוא פס"ד של בית המשפט המחוזי משנת 99'. כתב האישום נשוא אותו פס"ד התייחס לפעילות הנאשמים בין השנים 95' ל- 96'. פס"ד זה מתייחס אכן לעבירה של סיוע לארגון הימורים יחד עם עבירות על פקודת מס הכנסה. לגבי אותו מסמך כתב התובע "הכל מבוסס על הדוחות שלנו למועצה ולמשטרה". התובע העיד כי לא ראה את הפרוטוקולים של הדיון. מעדות זו עולה בבירור כי התובע כלל לא נדרש להעיד במסגרת אותו דיון. לכן, קשה לקבל את הכיתוב כי פסה"ד מבוסס על דוחות אשר נערכו על ידי ארגוס, שכן אין דרך להגיש דוחות אלה כראיה במשפט מבלי שהתובע, אשר ערך אותם, יוזמן להעיד. טיעונו של התובע כי די בהצגת פס"ד אחד, נספח ט' לתצהירו, על מנת להוכיח כי אין אמת בדברי מר בראון איננו מקובל עלי לחלוטין. כפי שציינתי לעיל, מתייחס פסה"ד לפעולות שבוצעו בשנים 95' - 96' ולא עולה ממנו קשר כלשהו לעבודתו של התובע. מקובלת עלי גם טענת ב"כ הנתבעים 3-4 כי בכל מקרה יש לראות באותו פס"ד בגדר פרט לוואי, בגינו לא תישלל הגנה על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. אף אם ניתן היה לייחס בדרך כלשהי את תוצאת פסה"ד לפעולת חקירתו של התובע בשנים 95' - 96', אין בכך כדי לשנות את אמיתות אמירתו של מר בראון באשר להעדר תוצאות בדרך של הגשת כתב אישום במהלך כהונתו כיו"ר המועצה. כל עדותו של התובע וטענתו בתצהיר בדבר כתבי אישום והרשעות אשר גרמו להעלמת תופעת ההימורים בספורט - נותרה בגדר אמירה בעלמא. לאור כל האמור לעיל, קמה לנתבעים טענת ההגנה של "אמת דברתי". 5. פרסום מותר על פי סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע: בכתבה תואר, כאמור, כתב התביעה אשר הגיש התובע כנגד המועצה ומר בראון באופן אישי, בו העלה טענות חמורות ביותר כנגד מר בראון. יש לזכור כי כתב תביעה זה פורסם בכתבה קודמת על ידי גלובס בחודש יוני 2000. בתשובתו לשאלת הנתבעת בדבר הסיבה להפסקת עבודתו של התובע, שהיא עילת התביעה אותה הגיש התובע כנגד המועצה ומר בראון, הזכיר מר בראון את כתב ההגנה. האמרה הראשונה מהווה למעשה חזרה על האמור בכתב ההגנה אשר הוגש לאותו כתב תביעה. כתבי טענות מוגנים גם הם במסגרת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, כפי שנקבע ברע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות, פד"י נג(1) 26. (עמ' 89 לפסה"ד מפי כב' השופט אור ועמ' 95 לפסה"ד מפי כב' השופטת שטרסברג- כהן). בעת פרסום הראיון כבר הוגש כתב ההגנה, בו נאמר במפורש בסעיף 15 ב' כי "כתוצאה מהחקירות המודגשות על ידי התובע ו/או בתקופת כהונתו של הנתבע 3לא עמד גורם כלשהו לדין (ככל הידוע) ו /או לא הוצגה ולו הרשעה בודדת". האמרה הראשונה חוזרת אם כן על האמור בכתב ההגנה. גם אם אין התאמה מלאה בין הדברים, נקבע כי על מנת שהפרסום יהיה הוגן ונכון, אין דרישה לדיוק מוחלט ודי לו שיהיה בגדר תמצית או דיווח. ע"א 3614 לעיל בעמ' 73 מול האות ה'. פס"ד אבי יצחק מתייחס אמנם לדיווח ישיר של עיתון על הליך משפטי לו היה צד. אולם, יש להחיל קביעה זו גם על דברי נתבע במסגרת ראיון בעיתון, המהווים חזרה על האמור בכתב הגנה מפני תביעה אשר הוגשה נגדו על ידי הנפגע. יש לציין כי האמרה הראשונה נוקטת בלשון שאינה דומה ללשונו המשתלחת של התובע בכתב התביעה כנגד מר בראון, אותו מחק התובע בסופו של דבר. 6. סיכום: התוצאה מכל האמור לעיל היא כי האמרה השניה אינה מקנה זכות תביעה לתובע. בגין האמרה הראשונה קמה לנתבעים הגנת אמת דברתי, הגנת תום לב על פי סעיף 15(4) לחוק אסור לשון הרע והטענה בדבר פרסום מותר על פי סעיף 13(7) לחוק. בנוסף לאמור לעיל, יש לציין כי לא היה כל מקום לטענתו של התובע בכתב התביעה כלפי הנתבעים 1-2 בדבר פרסום בזדון. מתוך עדותה של הנתבעת, עלה במפורש כי לא כך הדבר והתובע אף התנצל בפניה בסוף הדיון, כפי שעולה מהפרוטוקול בעמ' 67. בנסיבות אלה, קשה להבין את הטענות אשר העלה ב"כ התובע פעם נוספת כנגד הנתבעת במסגרת הסיכומים. אני דוחה את התביעה. התובע ישא בהוצאות משפט של הנתבעים 1-2 ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל, ובהוצאות משפט של הנתבעים 3-4 ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪ +מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום ד' בתשרי, תשס"ד (30 בספטמבר 2003) במעמד הצדדים. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי מותר לפרסום מיום 30.9.03 דניה קרת - מאיר, שופטת לשון הרע / הוצאת דיבה