1. הנתבעת עותרת למחיקת התביעה על הסף בשל העדר סמכות מקומית של בימ"ש זה לדון בה, בשל התיישנות ובשל העדר יריבות בינה לבין התובעת. התובעת אמנם הגישה תגובתה לטענות אלה, אך לאחר מכן חזרו לסירוגין תגובות הצדדים על טענות חדשות שהועלו מפעם לפעם ע"י מי מהם. אציין כי מדובר בדרך פסולה, שכן יש להגיש בקשה מסודרת ותגובה מלאה והתקנות לא מכירות תגובות חוזרות ונשנות ללא קבלת רשות בית-המשפט לכך.   ועתה אפנה לטענות הצדדים.   2. בכתב התביעה התובעת טוענת כי רכשה מהנתבעת משאית מתוצרת G.M.C מ.ר. 57-561-08לשימוש להסעות ולשינוע ציוד, וכי הרכישה בוצעה בינואר 1995 בירושלים, בעסקת ליסינג, במשרדי חברת סופר ליסינג בע"מ כנציגת חברת ח.ל. מימון ושירותים בע"מ.   3. התובעת טוענת כי ברכב התגלו שיבושים, תקלות חוזרות ונשנות שטופלו במוסך שלום דיין בירושלים, שגם ביצע טיפולים תקופתיים שגרתיים לרכב, אך התקלות לא תמו אלא החמירו והרכב הושבת מפעם לפעם במהלך שנות 96'-95' וגם לאחר מכן המשיכו וגברו התקלות ברכב, שגרמו לתובעת נזקים בטרחה, בטירדה, איבוד זמן והשבתת הרכב. לבסוף כשניסתה התובעת למכרו, היא לא הצליחה להשיג קונה אפילו במחיר נמוך והתברר לה כי לרכב זה "שם רע" בשוק המכוניות.   4. התובעת מבקשת בתביעתה לבטל את העיסקה משום שהנתבעת הפרה את חיוביה כלפי התובעת מכוח חוק המכר, וחוזה המכר עליו חתמו הצדדים והוראות הדין החלות עליו, ומכאן דרישתה מהנתבעת להשבת הכספים ששלמה ולפיצויים בגין נזקיה.   5. בכתב הגנתה העלתה הנתבעת טענה לפיה אין לבית המשפט סמכות מקומית לדון בתביעה מכוח תניית השיפוט הייחודית שבסעיף 6 לטופס ההזמנה הנספח להסכם שכירת הרכב של התובעת מחב' הליסינג סופר ליסינג בע"מ, הקובעת סמכות שיפוט מקומית ייחודית ובלעדית לבימ"ש השלום בתל אביב יפו ומהטעם של חוסר יריבות.   6. לאור המחלוקת הנ"ל יש להכריע בשלב מיקדמי בשאלת הסמכות המקומית והעדר היריבות בין הצדדים, בטרם נכנס לעובי קורתה של התביעה.   דיון העדר יריבות והעדר עילת תביעה כלפי הנתבעת 7. לטענת הנתבעת אין יריבות בינה לבין התובעת בהעדר יחסים משפטיים בין השתיים, ומשום שהתובעת לא רכשה את הרב מהנתבעת ולא חתמה עמה על הסכם כלשהו.   8. התובעת טוענת כי רכשה את הרכב מהנתבעת. היא צרפה לכתב תביעתה כנספח א' את הנספח להסכם שכירות הרכב שבינה לבין ח.ל. מימון ושירותים בע"מ ועליו מופיעה חותמתה, אך הנתבעת אינה מופיעה בו.   גם בכתב הערבות עליו חתמה התובעת ושטר החוב שצורף לתביעה לא מופיעה הנתבעת והסכם השכירות של הרכב שצורף נערך בין התובעת לבין חב' ח.ל. מימון ושירותים בע"מ.   לפיכך אכן נראה כי לפי המסמכים שצרפה התובעת אין יריבות בין התובעת לנתבעת.   9. התובעת אמנם טוענת כי את הרכב היא רכשה מהנתבעת, וכי העיסקה בוצעה באמצעות חב' סופר ליסינג בע"צ, כנציגת חב' ח.ל. מימון ושירותים בע"מ וכי תמורת הרכב שולמה במלואה לנתבעת בהתאם למסמכי העיסקה שצירפה לכתב תביעתה. ואולם כאמור בין המסמכים שצורפו לכתב התביעה לא קיים מסמך המלמד כי התובעת רכשה את הרכב מהנתבעת. אמנם מנספח ב' עולה כי בשלב מאוחר לאחר שהתובעת השתמשה ברכב, הנתבעת הסכימה לרכוש את הרכב מהתובעת לפי מחיר מחירון לוי יצחק נכון ל8/96, אך גם בכך אין כדי ללמד שהתובעת רכשה את הרכב מהנתבעת ולמעשה לא צורף מסמך המאשר את טענת התובעת כי רכשה את הרכב מהנתבעת.   10. בכתב תשובתה ובתגובתה (מיום 18.5.05) להבהרות התובעת, טוענת הנתבעת כי היא אינה צד להסכם המכר שהתובעת צרפה כנספח א' לכתב התביעה ואכן ניתן להיווכח מההסכם כי הנתבעת אינה צד להסכם זה. ממכלול הנתונים המצטברים עולה כי: א. התובעת, לא הציגה הסכם מכר ממנו עולה כי רכשה את הרכב מהנתבעת, גם אם לטענתה מדובר בחוזה אחיד, עדיין לא הוצג בפניי חוזה ממנו עולה כי הרכב נרכש מהנתבעת ולא מדובר כאן עדיין בתנאי מקפח, אלא בהעדר העובדה בהסכם כי רכשה את הרכב מהנתבעת. ב. ההסכם אליו מפנה התובעת הינו הסכם השכירות בינה ובין חב' ת.ל. מימון ושירותים בע"מ, ובסעיף 3(א) להסכם זה נקבע כי המשכירה (דהיינו חב' ת.ל. מימון ושירותים בע"מ) "תזמין את הרכב מאת הספק על פי הנתונים והמפרט, כפי שיצויין בנספחים "א" שיוספו מדי פעם להסכם זה). ג. הנתבעת אינה צד להסכם השכירות שנערך בין התובעת לליסינג. לפיכך לא הראתה התובעת בכתב תביעתה על מבוססת טענתה כי רכשה את הרכב מהנתבעת. ד. הנתבעת צירפה את מסמך ההזמנה, שגם ממנו עולה כי הרכב הוזמן באמצעות חב' ת.ל. מימון ושירותים בע"מ, אך ההזמנה עצמה מהנתבעת אינה חתומה כלל, ולא ניתן לומר כי הרכב הוזמן ע"י התובעת מהנתבעת.   מכאן שמסמך היסוד של התובעת (כנטען בסעיף 1ב להבהרות שהגישה ביום 27.4.03 הינו ההסכם שבינה לבין חב' ת.ל. מימון ושירותים בע"מ, אך הנתבעת אינה צד בו.   אשר על כן, התובעת לא הראתה כי רכשה את הרכב מהנתבעת, ולא הצביעה על הסכם מכר או מקור אחר המגלה קיומה של עילת תביעה בין התובעת לנתבעת וכי קיים הסכם מכר כזה ביניהן, ללא כל קשר לתניית השיפוט.   המחאת זכות חב' הליסינג לתובעת לתבוע את הנתבעת 11. באשר לסעיף 3ב' להסכם השכירות שבין התובעת לחב' ת.ל. מימון ושירותים בע"מ, הקובע כי "המשכירה מתחייבת להסב לשוכר את זכותה לתבוע סכום זה מהספק", הרי שהתובעת לא הראתה כי שילמה סכום כלשהו לנתבעת, שכן בסעיף 2א לכתב תביעתה היא טוענת כי העיסקה בוצעה באמצעות חב' ת.ל. מימון ושירותים בע"מ, ואין בכך כדי להעיד כי התובעת שילמה לנתבעת, הדבר אפילו לא נטען בכתב התביעה וגם לא צויין מהו הסכום שהתובעת שילמה, מתי ולמי שילמה.   כתב התביעה לפיכך לוקה בהעדר פרטים חיוניים לגיבוש עילת התביעה כנגד הנתבעת.   12. גם טענת התובעת כי עפ"י סעיף 38 להסכם השכירות, חב' הליסינג המחתה לה את זכויותיה וייפתה את כחה לפנות אל היצרן או הספק ישירות בכל הנוגע לאחריות ולשירות, אינה מהווה עילת תביעה כלפי הנתבעת. ראשית, טענה זו אינה כלולה בכתב התביעה, אלא הועלתה לראשונה רק בהבהרות התובעת מיום 27.4.03. שנית, אין מדובר בהמחאת זכות אלא בשיקול דעתה של חב' הליסינג להמחות את זכותה, שכן צויין בסעיף זה כי "...תהיה רשאית המזכירה להסב לשוכר את זכויותיה על פי כתב האחריות או השירות ולייפות את כוחו של השוכר לפנות את היצרן או הספק ישירות בכל הנוגע לאחריות ולשירות..." כלומר, המחאת הזכות תלויה ברצונה של חב' הליסינג, ואין מדובר על המחאת זכות אוטומטית. לפיכך אין לפנינו תשתית כלשהי לפיה חב' הליסניג המחתה זכותה לתובעת כלפי הנתבעת וכי קיימת יריבות בין התובעת לנתבעת.   13. גם עפ"י סעיף 4(ג) להסכם השכירות הנסוב על המחאת זכותה חב' הליסינג לתובעת לתבוע את הספק, מתנה את ההמחאה למקרה בו "...יתגלו ברכב אי התאמה, פגם חוסר או נזק בעת מסירתו ו/או באם יתגלה ברכב פגם נסתר לאחר חלוף זמן סביר, אשר לא היה באפשרות השוכר לגלות בעת המסירה..." דהיינו יש להצביע על כך שהזכות אכן הומחתה לתובעת או לחילופין על קיומן של הנסיבות המזכות את התובעת כי חב' הליסינג תמחה לה את זכותה. התובעת לא הצביעה כלל בכתב תביעתה על נסיבות אלה, ואפילו לא טרחה להעלות שם טענה זו.   14. סבורני כי התובעת לא גיבשה בכתב תביעתה את העילות המצדיקות הגשת כתב התביעה כנגד הנתבעת. העובדה שהתובעת הגישה ביזמתה תגובות והבהרות חוזרות לטענותיה (כתגובה לטענות הנתבעת) שלא נכללו מלכתחילה בכתב התביעה, רק מעידות ומלמדות כי כתב התביעה שהגישה אינו מכיל את כל העובדות המגבשות עילת תביעה כנגד הנתבעת וכתוצאה מכך הצדדים נדרשים להעלות טענות שונות חדשות לבקרים המאריכות את ההליך, מסרבלות ומסבכות אותו שלא לצורך, במקום שכל טענות התובעת תיכללנה מלכתחילה בכתב התביעה ותצבענה על עילת התביעה.   15. מכל מקום נראה על פניו כי לכאורה הרכב נרכש מהנתבעת ע"י חב' הליסינג והתובעת שכרה אותו מחב' הליסינג, מכח הסכם השכירות שנכרת בינה לבין חב' הליסינג, אך כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כנגד הנתבעת. גם מטעם זה דין התביעה להימחק.   התיישנות ושיהוי 16. לטענת הנתבעת חלה התיישנות על התביעה משום שהאירועים עליהם מתבססת התובעת בתביעתה, אירעו לפני כמעט 8 שנים (ראה סעיף 2 לכתב ההגנה) וכן חלה על המכר התיישנות לפי חוק המכר (ראה סעיף 1 לכתב ההגנה).   17. התובעת טוענת בסעיף 3א לכתב תביעתה, כי כבר במהלך שנת 95' ובמיוחד בסמוך לסופה, התגלו ברכב תקלות, ליקויים ושיבושים והרכב הוכנס שוב ושוב למוסך ובשנת 96' התגברו בו התקלות, והרכב טופל במוסך במסגרת תקופת האחריות. לפיכך מאחר והתקלות והנזקים בגין תביעה זו כלולים בכתב התביעה והם החלו להופיע במהלך שנת 95' ולא בסופה, הרי שגם אם בשנים אלה (96'-95), הרכב טופל במסגרת האחריות, היה על התובעת להגיש תביעתה לכל היותר עד חלוף 7 שנים מהמועד בו החלו להתגלות הליקויים, דהיינו במהלך שנת 2002 ולא בסופה.   18. התביעה הוגשה ביום 15.12.02, דהיינו בסוף שנת 2002, ומכך עולה שאפילו לטענת התובעת התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, שכן מהלך השנה מתייחס למהלך שנת 95' ולא לסופה, ועל התובעת היה להקפיד להגיש תביעתה בתוך תקופת ההתיישנות.   19. בנוסף, תמוה מדוע התובעת לא נקטה בהליך משפטי בסמוך לאחר שנת 96, כשברור היה לה שהתקלות ברכב מחמירות והולכות ונזקיה אף הם מתעצמים וגדלים, אלא המתינה במשך זמן כה רב והגישה את תביעתה רק עתה.   20. בנוסף לכך שמדובר בחלוף תקופה ארוכה יחסית, התובעת טוענת בכתב תביעתה כי התיקונים אינם מתועדים במוסך ותועדו רק תיקונים שהתובעת שילמה עבורם. ואולם, תמוה מדוע לא דאגה התובעת לקבל תיעוד מהמוסך לאחר כל תיקון, ולו בעבור עצמה, לצורך תיעוד רשימת התקלות החוזרות ברכב, במיוחד לאחר שאלה הלכו וגברו לטענתה. נראה לפיכך כי חלוף הזמן מונע גם קבלת מסמכים מהמוסך.   21. בנסיבות שתוארו לעיל, נראה כי דין התביעה להימחק בשל חלוף תקופת ההתייישנות, ומכל מקום דינה להימחק בשל השהוי הרב בהגשת התביעה והימנעותה במשך שנים להגיש תביעתה.   העדר סמכות מקומית 22. הסמכות המקומית נקבעת עפ"י תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. מקום עיסקה של התובעת הוא בירושלים, אך תקנה 3 א' לתקנות סד"א לרבות תקנה 3(א1), אינה קובעת כי אחת מחלופות מקום השיפוט היא מקום מגוריו או מקום עסקו של התובע, אלא העקרון הוא שהולכים אחר הנתבע. מכאן שמלכתחילה שגה ב"כ התובע כשהגיש תביעתו בפני בית המשפט זה.   תניית השיפוט 23. הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי בהסכם השכירות שצרפה התובעת לכתב תביעתה, מופיעה תניית שיפוט לפיה סמכות השיפוט נתונה לבית-המשפט בתל-אביב-יפו. תניית שיפוט כתנאי מקפח בחוזה אחיד 24. באשר לטענת התובעת כי תניית השיפוט המופיעה בסעיף 43 להסכם הינה בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד, ולכן יש לבטלה, הרי שדין טענה זו להדחות. סבורני כי אין לטענה זו כל בסיס ואין בתנאי זה משום חריגה המצדיקה ביטול ההסכם. כמו כן לא ניתן לומר ואף לא הועלתה הטענה כי תניית השיפוט נכפתה על התובעת תוך ניצול חולשתה במשא ומתן ולכן על בית המשפט לבטלה.   25. עצם קיומה של תניית שיפוט, אינה מלמדת על קיום תנאי מקפח, שכן הסכמה על תניית שיפוט מקובלת בין צדדים לחוזים שונים, ואף בענייננו הסכמת הצדדים לה מחייבת את שניהם. בכל מקרה על בית-המשפט להיווכח כי מדובר בתנאי מקפח המצדיק ביטולו, ואין לומר כך לעניינו.   בעניין זה אמר נשיא בית המשפט העליון השופט א. ברק בע"א 294/91 בעמוד 527:   "בית המשפט חייב לקבוע על פי הבנתו את טבע ההתקשרות בין הצדדים מזה ואת טבעם של ערכי החברה הישראלית מזה -אם ההתקשרות היא הוגנת או שמא יש בה הגנה יתרה על האינטרס של מאן דהו."   סבורני כי המקרה שבפני אינו חורג מן הכלל הנ"ל ותניית השיפוט שנקבעה בו לא עונה על הגדרתו של "תנאי מקפח" בחוק החוזים.   26. סעיף 43 להסכם השכירות בין חב' ת.ל. מימון ושירותים בע"מ לבין התובעת, אליו מפנה התובעת, מתנה את כל הכרוך בהסכם זה בתניית שיפוט המקנה סמכות לביהמ"ש בתל-אביב-יפו, ולא לבימ"ש זה, כפי שטוענת התובעת בסעיף 1ה לכתב התשובה. "מקום השיפוט בכל הכרוך והקשור בהסכם זה יהיה מחוז השיפוט של תל אביב - יפו. אלא אם המשכירה תבחר במקום שיפוט אחר לפי תקנות סדר הדין האזרחי - 1984." (הדגשה שלי א.ז.) 27. בנוסף לכך, אותה תניית שיפוט מופיעה גם בנספח תנאי ההזמנה של הסכם זה, שהתובעת כלל לא צרפה אותו כלל לכתב תביעתה, אלא הוא הוגש מטעם הנתבעת וקובע כי:   "מקום השיפוט הייחודי והבלעדי בין הצדדים לצורך הזמנה זו וכל הקשור בה ונובע ממנה יהיה בבתי המשפט בעיר תל אביב - יפו והמזמין מתחייב להימנע מהגשת תביעה נגד החברה בכל מקום אחר."   לפיכך התובעת הסכימה כי מקום השיפוט בכל הקשור להסכם הליסינג יהא באזור השיפוט של תל אביב - יפו ומכל מקום גם אם מדובר בתנאי של חב הליסינג, אין היא יכולה להמחות יותר ממה שבידיה. תניית שיפוט ייחודית 28. ובאשר לטענת התובעת בהבהרה שהגישה ביום 27.4.03, כי סעיף 43 הנ"ל להסכם הלייסינג אינו קובע תניית שיפוט ייחודית, אמנם אין מדובר כאן בתנאי שיפוט ייחודי, משום שלחב' הליסינג הברירה עפ"י סעיף זה, לקבוע את מקום השיפוט, אך ראשית, כפי שכבר ציינתי מדובר בהסכם בין התובעת לחב' הליסינג ולא בהסכם עם הנתבעת, שנית, סעיף 6 בנספח תנאי ההזמנה של הסכם הלייסניג, קובע מפורשות תניית שיפוט ייחודית לפיה כל סכסוך ידון בביהמ"ש בתל אביב יפו, ותניית שיפוט ייחודית זו, אינה מאפשרת בחירת מקום שיפוט אחר.   לפיכך הנתבעת הסכימה על תניית סמכות שיפוט בביהמ"ש בתל אביב - יפו ובימ"ש זה חסר סמכות שיפוט לדון בתביעה הנובעת מהסכם הנ"ל עליו מתבססת התובעת בכתב תביעתה.   לסיכום 29. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, בהצטברות מכלול הנימוקים שצויינו, אני מוחקת את התביעה הן בשל בהעדר ביסוס בה לעילת התביעה כנגד הנתבעת, הן בהעדר סמכות מקומית לבימ"ש זה לדון בתביעה ו הן בשל השיהוי הרב בהגשתה.   30. לאור העובדה כי התובעת גרמה לטרחה מיותרת בכך שלא כללה מלכתחילה טענות רבות וחיוניות בכתב תביעתה, ובכך גרמה לסירבול ההליך בהבהרות חוזרות שניתן היה לחסכן, אני מחייבת את התובעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ.   31. המזכירות תשלח החלטתי לב"כ הצדדים בפקס.   ניתנה היום כ"ה בסיון, תשס"ג (25 ביוני 2003) בהעדר הצדדים.   אילתה זיסקינד, שופטת    רכבליסינגתקלות ברכבמשאית