קשר סיבתי לפי דוקטרינת "הסיבתיות העמומה"

1. התובעת, ילידת 7.3.80, הגישה נגד הנתבעת, שירותי בריאות כללית, תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, עקב רשלנות רפואית של הנתבעת (שהינה הבעלים והמחזיקה של בי"ח "העמק" - בו נולדה). 2. מהלך הדברים שהוביל ללידת התובעת פורט בכתבי הטענות ובחוות דעת המומחים מטעם הצדדים כדלקמן: אמה של התובעת נשלחה לבי"ח העמק לשם תפירת צואר הרחם (בגלל חשד לאי ספיקת צואר הרחם עקב הפלה בעברה). בתאריך 27.8.79 נעשה נסיון לתפירת צואר הרחם בהרדמה כללית על ידי זריקת EPONTOL. בתיעוד הרפואי מיום האירוע נרשם כי אצל האם : "הופיעו סימני תגובה אלרגית שכללו בצקת באזור העפעפיים, ואורטיקריה באזור המצח וקושי בנשימה. אחרי 5 דקות קושי בנשימה הוקל ונעלמו סימני האלרגיה". הפעולה הופסקה והאם טופלה בחומרים אנטי-אלרגיים. ביומן הביקורים בטיפת חלב נרשם בתאריך 29.8.79 כי "היתה בתפירת צואר. עשתה ANAPHYLACTIC SHOCK בחדר הניתוח". בתאריך 2.9.79 בוצעה תפירת צואר הרחם. בשבוע ה- 40 להריון נשלחה האם לבירור עקב חשד לעובר קטן מכפי גילו ומיעוט מי שפיר. במהלך האשפוז הוצא תפר מצואר הרחם ונעשו בדיקות שאישרו את החשד של פיגור בגדילת העובר ומיעוט מי שפיר. בבדיקת בקרת קצב לב הודגמה תמונה של סבל עוברי כרוני והוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי. התובעת נולדה בתאריך 7.3.80 בניתוח קיסרי והועברה לפגיה , שם אושפזה עד 9.4.80. 3. בכתב התביעה טענה התובעת כי כיום היא סובלת מעיוות גופני ופיגור שכלי וכי אלה נגרמו עקב התרשלות הנתבעת, שגרמה לשוק האנפילקטי ובגינו למצוקה העוברית. 4. הנתבעת כפרה בטענות התובעת וטענה כי לא התרשלה וכי נתנה לאם התובעת את הטיפול הנכון והמקצועי. הנתבעת גם כפרה בטענת התובעת לפיה נגרם לאם שוק אנפילקטי. 5. הצדדים הגישו חוות דעת מומחים בתחום הגניקולוגיה, ההרדמה והגנטיקה וכן תצהירים של הורי התובעת והצוות הרפואי. לאחר חקירת המומחים והמצהירים הגישו הצדדים סיכומים בכתב. 6. בסיכומיו העמיד ב"כ התובעת את "שתי השאלות המרכזיות העומדות לדיון בשאלת החבות: א. האם היתה התרשלות בהתנהלות הרפואית של הנתבעת במהלך ביצוע ההרדמה ולאחריה? ב. האם הושגה הסכמה מלאה מדעת של האם לביצוע פעולת ההרדמה בחומר ההרדמה המסוכן?". לטענתו, הרשומה הרפואית לוקה בחסר והדבר עשוי להוביל למסקנה בדבר קיומה של רשלנות. ב"כ התובעת טוען כי לאמה של התובעת נגרם שוק אנפילקטי, עקב שימוש בחומר הרדמה מסוכן, שיכול היה לעבור את השיליה ולהשפיע על העובר. לטענתו, התובעת מעולם לא אובחנה כלוקה בתסמונת גנטית ומצבה נובע מחומר ההרדמה והשוק של האם. ב"כ התובעת מבקש להחיל את שיטת ההסתברות האינדואקטיבית לבחינת הקשר הסיבתי מהפן המשפטי וההסתברות שהתובעת נפגעה כתוצאה מהאירוע ולחילופין הוא מבקש לנקוט בשיטת הסיבתיות העמומה וההערכה ההסתברותית , מאחר "ותחושת הצדק אינה מאפשרת שלילה מוחלטת בענייננו בין הארוע מיום 29.8.79 למצבה של התובעת". עוד טוען ב"כ התובעת כי לא הושגה הסכמה מדעת של הורי התובעת לטיפול שקיבלה וכי התובעת זכאית למלוא הפיצוי על נזקיה "גם אם לא הוכח שלא היה נותן את הסכמתו לו הוזהר מפני הסיכונים". 7. ב"כ הנתבעת טענה כי לאימה של התובעת נגרמה אלרגיה קלה בלבד בעקבות ההרדמה וכי לא נגרם לתובעת כל נזק בעקבות האירוע הנ"ל. ב"כ הנתבעת טוענת כי התובעת לוקה בתסמונת גנטית ובכל מקרה המומים מהם היא סובלת אינם קשורים לאירוע. ב"כ הנתבעת טוענת כי הנתבעת פעלה במומחיות ובמקצועיות וכי אין לייחס לה כל רשלנות - בין באשר לאופן התנהלות האירוע ובין באשר למסירת המידע. האירוע: 8. כאמור, המחלוקת הראשונה בין בעלי הדין הינה עובדתית : האם בעקבות ההרדמה נגרם לאימה של התובעת שוק אנפילקטי (כטענת התובעת) או אלרגיה קלה וחולפת (כטענת הנתבעת). 9. התובעת סומכת טענותיה על חוות דעתה של פרופ' מוניס חס אירנה, מומחית להרדמה וטיפול נמרץ , שקבעה בחוות דעתה כי כל ביצוע הרדמה מחייב עריכת גליון הרדמה. בעניינה של אמה של התובעת , לא נערך גליון כזה על ידי מרדים ובתיק האשפוז חסרים פרטים בסיסיים ובמיוחד תנודות בלחץ הדם של האם. על פי חוות דעתה התופעות שצויינו בתיק האשפוז : "מעידות על תגובה אלרגית כתוצאה מהפרשה מוגברת של היסטמין, כגון בצקת בעפעפיים, אורטיקריה (תופעות עוריות) וקושי בנשימה (ככל הנראה ברונכוספסם). הצטברות ממצאים אלה מעידה על אנפילקטיס בדרגה קשה ואין ספק שלאור זאת היתה גם ירידה ניכרת בלחץ הדם שלדאבוני הרב לא נרשם בשום מקום, לא מתי ירדה, לאיזה שעור ירדה וכמה זמן ארכה. החולה אמנם טופלה בנוזלים על מנת למתן את הירידה בלחץ הדם, אבל לא רשום בשום מקום כמה קיבלה, באיזה קצב ומתי מתן הנוזלים השפיע על לחץ הדם. בעת הירידה הדרסטית בלחץ הדם של האם אספקת הדם לשליה יורדת וכתוצאה מכך רמת החימצון לעובר יורדת. ירידת החמצון לעובר המצוי בחודשים המוקדמים של התפתחותו התוך ריחמית, הינה מאורע מכריע להתפתחותו. נוסף לכך בספרות שנגעה לתרופת הפרופנידיד מתואר כיצד תרופה זו עוברת את השיליה ומשפיעה ישירות על העובר. יתכן על כן שנוסף לאמור לעיל היו השפעות ישירות של החומר על העובר....". 10. בתחום ההרדמה הגישה הנתבעת את חוות דעתו של פרופ' שלמה איסרליש אשר עושה אבחנה בין תופעות לוואי מחומר ההרדמה : האחת - ANAPHYLACTIC SHOCK - תגובה המחייבת חשיפה קודמת של הגוף לחומרים אלה והיא מתבטאת בפריחה בעור, בצקת בדרכי הנשימה העליונים והיצרות בסמפונות הריאה הגורמת לקשיי נשימה . בגלל הרחבת כלי הדם תתכן ירידה משמעותית בלחץ הדם ובמקרים קיצוניים התגובה עלולה לגרום למוות. השניה - ANAPHYLACTOID REACTION שמתאפיינת בסימנים דומים לאנפילקסיס - פריחה , קושי בנשימה וירידה בלחץ הדם. הסימנים חולפים בדרך כלל תוך דקות ספורות. לאור העובדה שהאם לא נחשפה בעבר לחומרי הרדמה הוא קובע כי האבחנה של - ANAPHYLACTIC SHOCK אינה נכונה , ומדובר ב- - ANAPHYLACTOID REACTION. עוד הוא קובע בחוות דעתו כי: "1) המרדים איבחן מוקדם את סימני הרגישות , הפסיק מתן התרופות והחל בטיפול. הטיפול היה נכון ומיומן וסימני הרגישות חלפו תוך 5 דקות. המרדים פעל כנדרש מרופא סביר על פי הנהלים המקובלים במצב אתו נדרש להתמודד. הסבירות נמוכה שהיתה ירידה משמעותית וממושכת בלחץ הדם במהלך הפעולה. הסבירות נמוכה שהיתה ירידה משמעותית באספקת החמצן לרחם. למיטב הבנתי אין קשר בין מהלך ההרדמה של הגברת אבלין מגן ומצבה של בתה אורלי מגן". 11. פרופ' מוניס הגישה תוספת לחוות דעתה ובה היא מקשה על קביעתו של פרופ' איסרליש כי ישנה סבירות נמוכה שהיתה ירידה משמעותית בלחץ הדם: "מנין באה סברה זו, הרי אין כל תיעוד המלמד על נוכחותו של רופא מרדים ואין כל גליון הרדמה מסודר הנערך בידי רופא מרדים ואשר בו אמורים להופיע במדויק ערכי לחץ הדם. גם ד"ר איסרליש בעמוד 3 סעיף 3 לחוות דעתו מאשר למעשה כי לא נוכח רופא מרדים בעת פעולת ההרדמה". 12. פרופ' מוניס אישרה בחקירתה הנגדית כי נדרשת חשיפה קודמת לחומר ההרדמה על מנת לפתח שוק אנפילקטי. יחד עם זאת, לדבריה, עצם החשיפה יכולה להיות מבלי שהאדם יודע כי היה חשוף (ונתנה דוגמא של מאכל) וכי היא ראתה מקרה אחד של מוות מחומר הרדמה "של חייל שודאי לא קיבל אותו אף פעם קודם". היא גם אישרה כי שוק אנפילקטי אינו שכיח, אך לדבריה "זה לא לגמרי נדיר". פרופ' מוניס השיבה עוד כי העובדה שלא המשיכו בהליך התפירה למרות שתופעת האלרגיה חלפה לאחר 5 דקות, מצביעה על כך שהיה שוק . 13. ד"ר איסרליש לא הסכים עם קביעתה של פרופ' מוניס כי לאור חוסר הנתונים מחד והעובדה שפעולת התפירה הופסקה , ניתן להסיק כי היה מדובר בארוע חמור ולא במשהו קל. 14. בתחום הגניקולוגיה סומכת התובעת טענותיה על חוות דעתו של פרופ' שרף. בתחילת חוות דעתו סוקר פרופ' שרף את התיעוד הרפואי בעניין הטיפול שקיבלה האם: "במהלך ההריון הנוכחי היתה בהשגחת התחנה לנשים הרות של קופ"ח הכללית. בגלל חשד לאי ספיקת צואר הרחם (עקב ההפלה המאוחרת בעבר) נשלחה לבי"ח עפולה לשם תפירת צואר הרחם. ב- 19.8.79 כתוב ביומן הביקורים בתחנת טיפת חלב:" היתה בתפירת צואר. עשתה ANAPHYLACTIC SHOCK בחדר הניתוח"(סוף ציטוט). הפעולה הופסקה ובתאריך 2.9.79 עברה תפירת צואר בהרדמה מקומית. מתברר שביום 27.8.79 נעשה ניסיון של תפירת הצואר בהרדמה כללית על ידי זריקת EPONTOL, אך האישה נכנסה לתגובה אלרגית קשה שכללה בצקת עפעפיים, פריחה באזור המצח וקשיי נשימה. לא צויין מה היה לחץ דמה בזמן הארוע. התפירה לא בוצעה במעמד זה והאישה טופלה על ידי חומרים אנטי אלרגיים". פרופ' שרף ממשיך ומתאר את התמונה קלינית של התקף אנפילקטי: "מורכבת מאודם , בצקות, פריחות, גרד, התכווצות של הקנה ושל הסימפונות הגורמות לקשיים מרובים בנשימה, ירידה תלולה בלחץ הדם, התכווצויות רחמיות ולפעמים התכווצות כללית". פרופ' שרף מפנה בחוות דעתו לעובדה כי הרשומה הרפואית אודות מצבה של האם בעקבות הזרקת חומר ההרדמה לקויה וחסרים בה פרטים, כמו לחץ הדם והדופק ומצבה הכללי של האם וצויינה רק תגובה אלרגית עם בצקות, אורטיקריה וקשיי נשימה. הוא קובע כי: "לכל הדיעות, אין אפשרות לקבוע לפי הכתוב בדף זה, מה היה מצב החולה. אך כנראה שמצבה היה מספיק רציני כדי להפסיק כל פעולה נוספת". אך אינו מתייחס במפורש למצבה של האם. בחקירתו הנגדית של פרופ' שרף הוא נשאל כיצד הוא קובע מה התופעה ממנה סבלה האם והשיב: "אני לא מחליט, אני אומר שזה יכול להיות אנפילקטיה, אני לא מצאתי משהו אחר בתיק, אני בכלל זה לא המקצוע שלי הדבר הזה אבל אני התבססתי על חוות דעת". פרופ' שרף אישר בחקירתו כי אחד הסימנים של שוק אנפילקטי הוא ירידה קשה בלחץ הדם ועליה קשה בדופק, דבר שיכול לגרום לפגיעה בעובר. הוא גם אישר כי לא מצא עדות לתופעות אלה אבל לדבריו "אין לי מושג שלא היה". הוא גם אישר שבדרך כלל כדי שיהיה שוק אנפילקטי האשה צריכה להיות חשופה לחומר ההרדמה יותר מפעם אחת. פרופ' שרף אישר עוד בחקירתו כי שוק אנפילקטי בהריון הינו נדיר ביותר וכי בכל שנות עבודתו נתקל בשני מקרים כאלה בלבד. 15. מטעם הנתבעת הוגשה בתחום הגניקולוגיה והמיילדות חוות דעתו של פרופ' אייל שיף. פרופ' שיף מסכים כי לעתים קרובות מדווח על תגובות אלרגיות לחומרי הרדמה או לתרופות אחרות הניתנות דרך הוריד. תגובות אלה, מרביתן, בעלות אופי קל, מלוות תפרחת (אורטיקריה), בצקתיות מפושטת ולעתים הפרעות נשימה בדרגה קלה. תופעות אלה חולפות בתוך זמן קצר יחסית ללא טיפול או לאחר טיפול היסטמיני או סטרואידלי. במקרים קשים יותר עלולה להתפתח תגובה אנפילקטואידית ואז תתכן התפתחות של שוק, נפילת לחץ הדם ובמקרים קיצוניים אף מוות. במקרים כאלה יש צורך בטיפול אינטנסיבי בנוזלים, חומרים מכווצי כלי דם ועוד. ובעניינה של האם: "קיים יסוד סביר להניח כי מדובר היה בהתרחשות של תגובה אלרגית קלה ולא בהליך קשה של שוק אנפילקטי, קיים תעוד קצר אך ברור בגליון הרפואי המתאר משך זמן קצר ביותר (מוגדר בברור כ- 5 דקות) של אורטיקריה, בצקת עפעפיים וקוצר נשימה אשר חלפו בעקבות טיפול מהיר כמקובל באנטי היסטמין ובהידרוקורטיזון. אין בנמצא ציון של לחץ הדם בזמן הארוע אך לטעמי מכאן יש להניח שלא נמדד לחץ דם חריג שכן אחרת היה מצוין כפי שצויין קוצר הנשימה או האורטיקריה... יתר על כל האמור עד כאן, יש להבין מהתעוד כי המטופלת לא נזקקה לכל הנשמה או למתן תרופות תומכות לשמירת לחץ הדם. מכאן יש להניח גם כן כי תגובה אנפלקטית משמעותית עם היפוקסמי והקיפוח המודיני אמנם לא התרחשה. סביר גם להניח כי לו ארוע אנפילקטי ממשי אמנם היה מתרחש היתה המטופלת מועברת להמשך טיפול ביחידה לטיפול נמרץ ולא למחלקת האשפוז הרגילה כפי שארע.... מכל האמור לעיל ניתן לדעתי להסיק ברמת סבירות גבוהה כי הארוע האלרגי כפי שהתרחש, היה ארוע קל, טופל במהירות וכהלכה וסיכוייו אפסיים היו לגרום נזק נוירולוגי לעובר". 16. מומחה הנתבעת בתחום הגנטי,פרופ' פרידמן, קובע בחוות דעתו כי האם לא סבלה מהלם אנפילקטי וזאת על סמך התיעוד בגליון, בו נרשם כי האם הראתה סימני תגובה אלרגית בלבד.הלם גורם לפגיעה בכליה ובעניינה של האם נרשם כי ריכוז השתן גבוה . הוא לומד זאת גם מהעובדה שלאם לא ניתנו תרופות לייצוב מחזור הדם וניתנו לה כמויות נוזלים מינימליות. עוד הוא מסיק זאת מהעובדה שהאם הגיעה כבר יומיים לאחר נסיון התפירה לתחנה לאם וילד ורק שם נרשם כי סבלה מהלם - כנראה אינטרפטציה של האחות למה שסיפרה לה האם (ועובדה שבהמשך , באף אחד מהמסמכים לא מוזכר כי סבלה מהלם). 17. אמה של התובעת, הגב' אבלין מגן , הצהירה כי: "לא זכור לי רגע ההרדמה. זכור לי שכשהתעוררתי היה לי קר מאד היו לי צמרמורות ושמעתי המולה סביבי, שמעתי שקוראים לרופאים וזכורות לי המילים "יש פה אישה עם שוק בהרדמה". ביקשתי שמיכות, כל הזמן ביקשתי עוד שמיכה ועוד שמיכה. השאירו אותי במיטה ליד חדר ניתוח וזכור לי שכשעברו אחיות המשכתי להתלונן על כך שקר לי וביקשתי עוד ועוד שמיכות. גם כשהעבירו אותי לבסוף למחלקה לאחר זמן די ממושך עדיין סבלתי מהקור והצמרמורת. המון זמן היה לי קר ורעדתי הגיעו הרבה רופאים וכל אחד התחיל לבדוק והתחילו להתייעץ בינהם. שאלתי אותם מה קרה ולמה קר לי? הרופאים מסביבי ענו שארגע ובכל בסדר וכי לא ביצעו תפירת צואר הרחם. הועברתי למחלקה עם עירוי ואמרו לי לא לרדת מהמיטה עד להודעה חדשה. בערב בעלי בא לבקר אותי ואמר לי מה יש לך, "את נפוחה וכחולה", אמרתי לו - לא יודעת ואמרו לי שלא ביצעו את הניתוח ונתנו לי הוראה לשכיבה מוחלטת ולא לרדת מהמיטה. בביקור הרופאים למחרת היום בבוקר, הסבירו לי שחומר ההרדמה שנתנו לי לא התאים לי, ולכן לא בוצע הפעולה. נשארתי באשפוז ולאחר שלושה ימים הזמינו אותי לחדר של מנהל המחלקה והוא הסביר לי שקיבלתי שוק בהרדמה הקודמת והתגובה שלי לא היתה טובה ולכן הפסיקו את כל התהליך והוחלט שבפעם השניה יעשו לי הרדמה חלקית ולא כללית". 18. ד"ר לאון סקלט הגיש תצהיר מטעם הנתבעת. הוא לא זכר את המקרה נשוא התביעה והצהיר על סמך המסמכים הרפואיים הרלבנטיים כי עולה מהם שהוא שימש כרופא המנתח במסגרת הנסיון לבצע קשירת רחם לאמה של התובעת וכי: "במהלך נסיון הניתוח, שנערך ביום 27.8.79 הורדמה הגב' מגן באמצעות EPONTOL ו- PENTHRANE. לאחר מתן ההרדמה , הופיעו אצל הגב' מגן סימני תגובה אלרגית שכללו בצקת באזור העפעפיים, אורטיקריה באזור המצח וקושי בנשימה. מיד עם הופעת התגובות האלרגיות, הופסק מתן חומרי ההרדמה והגב' מגן טופלה בתכשירים אנטי היסטמיניים מסוג AHISTON וכן בעירוי של HYDROCORTISON. לאחר חמש דקות מתחילת מתן הטיפול האנטי-היסטמיני הוקל הקושי בנשימה ונעלמו סימני האלרגיה. לאור התופעות האלרגיות שהובחנו בגב' מגן, הופסקה פעולת הניתוח מיידית. 3 ימים בלבד לאחר נסיון הניתוח הראשון, ביום 30.8.79, בוצעה תפירת צואר הרחם והפעם תוך שימוש בתרופות טשטוש ואנלגיזה בלבד, פעולה זו עברה בהצלחה". 19. ב"כ הנתבעת הודיעה בישיבת יום 20.11.07 כי לבקשת בית המשפט ניסתה לאתר את אחות טיפת חלב , שערכה את הרישום בכרטיסה הרפואי של התובעת. מהבירור עלה כי האחות בסביבות גיל ה- 90 אינה מתפקדת ואינה מסוגלת למסור עדות. 20. מבחינת הראיות אני סבורה כי ניתן לקבוע בודאות כי בעקבות הזרקת חומר ההרדמה נגרמה לאימה של התובעת אלרגיה בלבד ולא נגרם לה שוק אנפילקטי. א. גם אם קיים חסר בתיעוד הרפואי (ולשאלת הרשומה הרפואית אתייחס בהמשך), בתיעוד הרפואי הקיים, מיום האירוע, נרשמו התופעות שנצפו אצל האם ונרשם במפורש כי הופיעו "סימני תגובה אלרגית" ולא נאמר מאומה אודות שוק. ב. בחוות דעתו מתאר פרופ' איסרליש את סימני השוק - פריחה בעור, בצקת בדרכי הנשימה העליונים, היצרות בסימפונות הריאה הגורמת לקשיי נשימה וירידה משמעותית בלחץ הדם. סימני האלרגיה דומים - פריחה, קושי בנשימה וירידה בלחץ הדם, כאשר סימנים אלה חולפים תוך דקות ספורות. גם פרופ' שרף תאר את התמונה הקלינית של שוק אנפילקטי - אודם, בצקות , פריחות גרד, התכווצות של הקנה ושל הסימפונות הגורמים לקשיים מרובים בדרכי הנשימה, ירידה תלולה בלחץ הדם והתכווצויות. מבין כל התופעות האלה נצפו אצל האם רק בצקת באזור העפעפיים , אורטיקריה באזור המצח וקשיי נשימה - אשר חלפו תוך זמן קצר. תופעות אלה מתאימות בדיוק לתאור התופעות האלרגיות, כפי שהובאו על ידי המומחים לעיל. גם האם עצמה העידה בתצהירה כי כאשר התעוררה סבלה מקור ומצמרמורת בלבד. מכל אלה - אין אלא להסיק כי עסקינן באלרגיה בלבד. ג. פרופ' איסרליש מציין בחוות דעתו כי שוק אנפילקטי יכול להתפתח רק במקרה של שימוש חוזר בתרופה. פרופ' מוניס אישרה בחקירתה הנגדית כי נדרשת חשיפה קודמת לחומר ההרדמה על מנת לפתח שוק וגם פרופ' שרף אישר זאת. התובעת אישרה בחקירתה כי לא הורדמה בעבר. ד. פרופ' שיף ציין בחוות דעתו כי הטיפול בשוק הוא בהנשמה, טיפול אינטנסיבי בנוזלים , חומרים מכווצי כלי דם וכיו"ב ואילו בענייננו , ניתן לאם טיפול מהיר בלבד באנטיהיסטמין ובהידרוקורטיזון - טיפול המתאים לתגובה אלרגית בלבד. פרופ' פרידמן מאשר גם הוא כי העובדה שלאם לא ניתנו חומרים מכווצי כלי דם מעידה על העובדה כי האם סבלה מאלרגיה בלבד והוא מוסיף וקובע כי שוק גורם לפגיעה בכליה - דבר שלא נמצא אצל האם. בניגוד למומחי הנתבעת, פרופ' מוניס, כאמור, מסיקה את סוג התופעה ממנה סבלה האם על דרך השלילה בלבד - העובדה כי אין רישום של לחץ הדם יש בה כדי להעיד, לדעתה , כי היתה ירידה חריפה של לחץ הדם ומכאן - המדובר בשוק אנפילקטי. פרופ' מוניס כלל אינה מתייחסת בחוות דעתה לממצאים שנצפו בפועל ולטיפול שהאם קיבלה וממנו עולה כי התופעות חלפו תוך זמן קצר. על כך ניתנה תשובתו של פרופ' שרף שאישר כי לא מצא רישום על תופעות המאפיינות שוק אנפילקטי אך "אין לי מושג שלא היה!" - בכל אין כדי לבסס קביעה כי לאם נגרם שוק. התובעת סומכת טענתה כי נגרם לה שוק אנפילקטי על הרישום בכרטיס טיפת חלב מיום האירוע עצמו לפיו "עשתה ANAPHYLACTIC SHOCK בחדר ניתוח". סבורני כי בנסיבות שתוארו - אין די ברישום שכזה כדי לקבוע את סוג האירוע. ראשית, אין המדובר ברישום שנעשה אצל הנתבעת ולפיכך - אין בו כדי להוות הודאת בעל דין. ברור גם כי אין מדובר במידע שהיה ידוע לאחות טיפת חלב מידיעה אישית (כאשר אין חולק כי האחות לא היתה נוכחת בחדר הניתוח במועד הטיפול שניתן לאם ). האחות שערכה את הרישום לא העידה ממי קיבלה את המידע אודות מצבה של האם ועל סמך מה רשמה כי מדובר בשוק אנפילקטי (ואת עובדת אי ההעדה ואת הנזק הראייתי הנובע מכך יש לזקוף לחובת התובעת שהגישה תביעתה 19 שנה לאחר האירוע - כאשר מצבה הבריאותי של האחות אינו מאפשר מסירת העדות וכאשר גם ספק בעיני אם היתה זוכרת את פרטי הרישום כעבור זמן כה רב גם אם היתה בקו הבריאות). גם נסיבות הרישום תמוהות , כאשר בכרטיס נרשם תאריך בו האם היתה מאושפזת בבית החולים. רישום שכזה יכול היה להיות, לכל היותר, נדבך נוסף בראיות, בין נסיבתיות או אחרת, להוכחת טענת התובעת כי לאם נגרם שוק אנפילקטי, אך כאשר זו הראיה היחידה התומכת בטענה זו - אין די בה (אפילו אם היה מקום להעברת הנטל על כתפי הנתבעת). האם הנתבעת התרשלה במתן תרופת ההרדמה מסוג אפונטול לאם - 21. מושכלות היסוד לביסוס החבות בעוולת הרשלנות הובאו בתמצית בע"א 916/05 שרון כדר נ. פרופ' הרישנו ואין לי אלא לחזור על האמור שם: "על מנת לבסס חבות בעוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות : חובת הזהירות, הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות ( מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות) וגרם נזק. גרם הנזק כולל בחובו שני יסודות : קיומו של נזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ולאחריו, במצטבר, קשר סיבתי משפטי, בין הרשלנות לבין הנזק. שמע מינה, כי אין אנו נדרשים לבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי , שעה שהקשר הסיבתי העובדתי אינו מתקיים. משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק-אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה "הסיבה בלעדיה אין". קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדית לנזק ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה לצפות והאם צריך היה. קשר סיבתי משפטי בין רשלנות רפואית לנזק מתקיים, כאשר הנזק היה תוצאה צפויה של התרשלות". קיומה של חובת זהירות מושגית בין רופא למטופל אינו שנוי במחלוקת. בחינת חובת הזהירות הקונקרטית נעשית על ידי מבחן הציפיות במישור הטכני והנורמטיבי - מה צפה הרופא במצב דברים נתון ומה היה צריך לצפות . המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי, כאשר לא בכל מחלה יש אשם ולא כל טעות מהוה רשלנות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה - אינו חב בגין כך על יסוד דיני הרשלנות . כך גם באשר לענין שבו ההחלטה הרפואית - מקצועית היא החלטה אם לאשר טיפול רפואי או שימוש בתרופה מסוימת (ע"א 916/05). 22. בענייננו - אין מחלוקת כי לאם נגרם נזק כלשהו בעקבות ההרדמה (בין שוק אנפילקטי כטענת התובעת ובין אלרגיה , כטענת הנתבעת). אין גם מחלוקת כי התובעת לוקה במומים רבים ושונים, כמפורט לעיל. לפיכך יש לבחון האם התרשלה הנתבעת בכל הקשור לטיפול שניתן לאם והאם קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו (אם היתה) לבין המומים בהם לוקה התובעת. 23. מטעם התובעת הוגשה, כאמור, חוות דעתה של פרופ' מוניס חס אירנה, מומחית להרדמה וטיפול נמרץ, שקבעה בחוות דעתה כי: "חומר ההרדמה בו נעשה שימוש במקרה זה הינו הפרופנידיד שהחלו להשתמש בו בגרמניה בסוף שנות ה- 50. החומר זכה לתהודה רבה בשנות ה- 60...השימוש הקליני באירופה החל באמצע שנות ה- 60, אולם הפרופנידיד מעולם לא הותר לשימוש בארה"ב בשל הסיכון שבו. אי התרת השימוש בחומר זה וזניחת השימוש בו לחלוטין במהלך שנות ה- 70 וה- 80 (מרדימים צעירים כלל אינם מכירים את החומר הזה) נובע מהסיבוכים האנפילקטיים שגרם חומר הרדמה זה לעתים קרובות ולירידות עצומות של לחץ הדם, גם לא באופן מידי עם קבלתו. החומר גרם לשעור גבוה של רגישות ותגובות אלרגיות , לרבות תופעות עוריות וגירוי נשימתי כמו לרינגורספסם וברונכוספסם. במשך כל שנות השימוש בחומר עד שהאיסור בו נעשה לנחת כלל המרדימים בעולם, היה ידוע על הסיכון הטמון בחומר זה ועל כך שמדובר בתרופה בה שהשימוש בה נאסר בארה"ב. זכור לי, כי בארץ אמנם נעשה שימוש בתרופה זו אך, השימוש בחומר עם סיכון כה רב, היה אמור להיות מופקד אך ורק בידי מרדימים מנוסים ומיומנים המודעים והיודעים להתמודד על הסיבוכים שהביא השימוש בפרופנידיד. בודאי שהדברים נכונים לגבי שנת 79 (בה ארע המקרה הנדון) שהינה בודאי אחת השנים האחרונות בהן בכלל נעשה עוד שימוש בחומר זה". פרופ' מוניס מפנה למאמר בו ניתן דגש לחשיבות מהירות הזרקת חומר ההרדמה, דבר המלמד, לדעתה , על חשיבות מתן החומר בידי מרדים מנוסה. מכאן היא גם מגיעה למסקנה כי "בהחלט יתכן כי מי שעשה את השימוש בחומר לא היה מודע כלל לספרות הנוגעת לחומר ההרדמה ולמחלוקת הקשה ששררה בציבור המרדימים ביחס לחומר (ובודאי בשנת 1979). חוסר מודעות לרמת הסיכון הרב הטמונה בחומר הביאה להעדר התייחסות לאפשרות, כי נוצרה פגיעה חמורה בעובר וההריון נמשך כאילו לא קרה דבר..". 24. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של מומחה בתחום ההרדמה, פרופ' שלמה איסרליש, שקבע בחוות דעתו באשר לחומר בו נעשה שימוש כי: "בשנת 1979 היתה התרופה נפוצה ומקובלת מאד בשימוש ברמב"ם והיתה תרופת הבחירה להרדמות לפעולות קצרות ובהן הרדמות של נשים בהריון. התרופה יצאה משימוש בהדרגה בין השנים 1984 , 1985 בגלל הופעת תרופות חדישות יותר ובגלל הדיווחים בספרות על התופעות האנפילקטואידיות". פרופ' איסרליש מציין כי אין כל סיווג תרופות המחייב ביצוע הרדמה על ידי מומחה דוקא וכי דוקא מתמחים הם הנושאים בנטל העבודה הרב בתחום, כאשר הם בעלי מיומנות רבה ויכולת להתמודד במצבי חירום. מכל מקום, פרופ' איסרליש דוחה את הטענה לפיה ההרדמה לא בוצעה על ידי מומחה ולא נעשתה הכנה מתאימה ולסיכום הוא קובע כי: "לאחר עיון בתיק הרפואי של הגב' אבלין מגן, לאחר עיון בספרות המקצועית בתחום ההרדמה ועל פי מיטב הבנתי: בחירת השיטה להרדמה והחומרים לביצועה היו נכונים ועל פי המקובל בשנת 1979. 25. בתחום הגניקולוגיה והמיילדות הגישה התובעת את חוות דעתו של פרופ' מ. שרף. פרופ' שרף עצמו אינו מחווה דעתו באשר לחומר ההרדמה ורק מפנה לחוות דעתה של פרופ' מוניס לפיה החומר היה מסוכן. בסיום פרק הדיון מציין פרופ' שרף כי לדעתו קיימת אפשרות סבירה של קשר בין הארוע לבין מצבה של התובעת אך בפרק המסקנות והסיכום הוא קובע רק כי הטעות העיקרית והבלתי סבירה של הטיפול במקרה זה היה בהעדר שיתוף ההורים בפרטים (סוגיה אליה אתייחס בהמשך). 26. מטעם הנתבעת הוגשה בתחום הגניקולוגיה והמיילדות חוות דעתו של פרופ' א. שיף, שקבע באשר לשימוש בחומר ההרדמה כי: "חומר הרדמה זה הינו חומר לגרימת הרדמה כללית שהשימוש היה נפוץ בו הן באירופה והן בישראל בתחום הגניקולוגי, בין היתר שכן לא היו ידועות השפעות טרטוגניות לחומר. זאת, למרות שידוע כי החומר יכול לגרום לתופעות אלרגיות". פרופ' שיף מפנה למאמר משנת 1975 המציין כי למרות תופעות לוואי אפשריות של חומר ההרדמה, ששכיחותן קטנה, החומר נמצא יעיל ונעשה בו שימוש נרחב. פרופ' שיף מאשר כי בשנת 1984 הופסק השימוש בחומר זה בגלל התופעות האלרגיות. מסקנתו היא כי: "מכל האמור לעיל בפיסקה הנוכחית, ניתן לעניות דעתי להסיק בברור כי השימוש בחומר הנ"ל ואופן מתן התרופה והכוננות לתגובה לטיפול בתופעות הלוואי האפשריות לו היו בהתאם למקובל באותן שנים ובאופן שאינו חורג מהמקובל". 27. פרופ' מוניס אישרה כי תרופות ההרדמה שקיבלה האם היו מקובלות בארץ מאז שנות ה- 70 וכי הוצאו משימוש בשנת 1984 או 1985. היא גם אישרה במפורש כי חומרים אלה היו בשימוש בשנת 1979. היא לא יכולה היתה להצביע על מאמר או הוראה של משרד הבריאות או איזה גורם מוסמך שלא להשתמש בחומרים אלה אבל לדבריה בישראל אנחנו "נורא הולכים אחרי האמריקאים והם אסרו בכלל להשתמש בחומר". פרופ' מוניס העידה כי היא מכירה מקרה נוסף של ילד שנולד עם תסמונות כמו אלה בהם לוקה התובעת כתוצאה משוק אנפילקטי. עוד היא השיבה כי היא סבורה שהיה על הרופאים לערוך דיון עם ההורים בשאלת ההשלכות של האירוע על העובר והאם לבצע הפסקת הריון וכן היה צורך בבדיקות נוספות כמו אולטרסאנד. 28. בחקירתו הנגדית של פרופ' שיף הוא הופנה לחוות דעתה של פרופ' מוניס ולפיה ה- FDA האמריקאי לא אישר את השימוש בחומרים אלה והשיב כי הוא אינו מכיר את הנוהלים של ה- FDA בקשר לחומרי ההרדמה הנ"ל, אך ידוע לו שהשימוש בתכשירים אלה בתחום הגניקולוגיה היה נפוץ. 29. לאחר בחינת הראיות וטענות הצדדים, אני סבורה כי לא הוכחה רשלנות מצד הנתבעת בשימוש בחומר ההרדמה מסוג אפונטול שניתן לאם. ההלכה היא כי רופא סביר אמור להתבסס על המידע הרחב ביותר הקים במועד הרלבנטי ובהתאם לפרקטיקה המקובלת לתקופת הטיפול (ע"א 4960/04 ערן סידי נ. קופ"ח כללית). את המענה לשאלה האם בית החולים התרשל בטיפול שהעניק לאם התובעת יש לתת על רקע "הבדיקות אשר נחשבו לסבירות בתחום הרפואה בשנת 1979, על רקע הידע הרפואי שהיה ידוע אותה עת" ( ע"א 7705/98 המרכז הרפואי סורוקה נ. חגית כהן, מה(5), 913). 30. בענייננו- כאמור, כל המומחים, מטעם שני הצדדים (לרבות המומחית להרדמה מטעם התובעת), אישרו כי בתקופה הרלבנטית - 1979, התרופה שקיבלה האם לצורך ההרדמה היתה התרופה המקובלת בארץ. העובדה כי בארה"ב לא השתמשו בתרופות אלה - אין בה כדי להכריע בשאלת נורמת ההתנהגות של רופא מרדים בישראל, מה עוד שגם פרופ' מוניס עצמה לא טענה כי הסיכונים בשימוש בתרופות אלה לנשים בהריון היו ידועים באותה תקופה ומקרה המוות שהזכירה - אין בו כדי להצביע על הרשלנות בעניינה של התובעת (כאשר אפילו לא ברור אם מקרה זה פורסם ו/או היה ידוע ו/או היה צריך להיות ידוע לרופאי הנתבעת באותה תקופה). 31. כל המומחים גם אישרו כי תופעת השוק האנפילקטי בעקבות ההרדמה הינה נדירה ביותר, כאשר פרופ' מוניס מפנה למקרה בודד בו נתקלה בכל שנות עבודתה, פרופ' שרף השיב כי שוק אנפילקטי בהריון הינו נדיר ביותר ובכל שנות עבודתו נתקל בשני מקרים בלבד 32. ראוי גם לחזור ולהדגיש את האמור לעיל - בחוות דעתו הראשונה של המומחה בתחום הגניקולוגיה הוא לא טוען לרשלנות בשימוש בחומר ההרדמה , אלא רק מפנה לחוות דעתה של פרופ' מוניס לפיהם המדובר בחומר מסוכן - והדבר "מדבר בעד עצמו"! 33. בקצרה אביא תמצית ההלכות באשר להתרשלות בטיפול, היפות לענייננו - לענין מבחני הרשלנות של רופא בטיפולו בחולה, ההלכה הינה מזה שנים רבות כי המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהוה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות ( דנ"א 1833/91 קוהרי נ. משרד הבריאות). בענייננו - טענותיה של פרופ' מוניס , עליהן מושתתת התביעה - הינן ממין "חכמה לאחר מעשה". יתירה מזאת - ההלכה היא כי פעולת רופא לא תחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסה של אחת מהאסכולות הרפואיות המוכרות ( ע"א 4384/90 ואתורי נ. בי"ח לניאדו , פ"ד נא(2) 171). בענייננו -כאמור לעיל, נעשה שימוש בתרופה מקובלת . ובע"א 916/05 שרון כדר נ.פרופ' הרישנו אף נקבע כי: "לית מאן דפליג, כי לא כל תגובה של חולה מסוים לטיפול ספציפי ניתנת לצפיה מראש. ישנו גם השיקול של סיכון מחושב, אם יש בו כדי להצדיק טיפול מסוים על מנת למנוע נזק גדול יותר. כבר נקבע , כי המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו אם אין בו מעשה רשלנות, איננו המבחן של "חכמים לאחר מעשה" , אלא של הרופא "הממוצע" בשעת מעשה. לשון אחר: רופא בשר ודם עשוי לטעות וברי, כי לא כל טעות מהוה רשלנות. לא כל שכן, כאשר זהו מצב שלא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו צריכות להיות מבוססות וברמה מקובלת והכל "בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה"(ע"א 323/89)". אשר על כן, אני קובעת כי הנתבעת לא התרשלה בשימוש בחומר ההרדמה שניתן לאימה של התובעת. 34. התובעת טוענת עוד כי קיים חוסר בתיעוד הרפואי בשאלה מי ביצע את ההרדמה, באיזה מהירות בוצעה ההרדמה , איזה בדיקות עשה המרדים קודם להרדמה וכיו"ב. בסיכומי ב"כ התובע הוא מדגיש את עובדת חוסר הידיעה בדבר זהות המרדים, כישוריו וכיצד הוזרק החומר לאם, אך הוא לא מציין כל השלכות לכך ואינו טוען לרשלנות עקב כך. בסיכומי התגובה הוא טוען כי למהירות ההזרקה קיימת חשיבות וכי בהעדר גליון הרדמה עבר הנטל לכתפי הנתבעת ובהעדר הוכחה - יש לקבל את הגרסה הנוחה לתביעה. לשאלת הרשומה הרפואית וההשלכות במקרה של חוסר ברשומה תקינה אתייחס בהמשך. כאן אציין רק כי העדר הרישום - אין בו כשלעצמו כדי לקבוע כי המרדים לא היה מומחה ואולם גם אם אניח כי לא היה מומחה - אין בכך כדי לקבוע האם הטיפול באם היה רשלני , אם לאו, מאחר ואין כל טענה נגד עצם ו/או אופן הטיפול שניתן לאם, ומדובר בספקולציה בלבד . 35. גם לגופה - דין הטענה להידחות מאחר ולא הובאה כל ראיה כי בגליון הרדמה, גם אם היה קיים, היתה נרשמת מהירות הזרקה של חומר ההרדמה (כאשר פרופ' מוניס טוענת כי אם היה גליון הרדמה ניתן היה ללמוד ממנו על זהות המרדים ועל לחץ הדם של האם בלבד) . בכל מקרה - העובדה שהתביעה הוגשה שנים כה רבות לאחר האירוע פועלת לחובת התובעת, מאחר ולאור חלוף הזמן הממושך אין זאת כי גם אם זהות המרדים היתה ידועה, לא ניתן היה לקבל פרטים על מהירות הזרקת חומר הרדמה שנעשתה למעלה מ-20 שנה קודם לכן. סבורני כי בנסיבות הענין שהוכחו בפני, מדובר בטענות סתמיות - שאין להן כל השלכה להכרעה, כאשר בחוות דעתה הראשונה פרופ' מוניס אפילו לא קובעת כי יש לייחס לנתבעת רשלנות עקב השימוש בחומר ההרדמה הספציפי, אלא רק מציינת כי מדובר בחומר מסוכן. אין כל ראיה ו/או טענה כי ההרדמה בוצעה באופן בלתי תקין ולבטח העדר תיעוד אינו יכול לבסס טענת רשלנות , כאשר אין פירוט מהי הרשלנות הנטענת. הקשר הסיבתי בין מצבה של התובעת לארוע - 36. להוכחת הקשר הסיבתי סומכת התובעת טענותיה על חוות דעתו של פרופ' מ. שרף, שקבע כי אירועים מסוכנים בהריון עלולים לגרום לפגיעה בהתפתחות העובר (עובר קטן כפי גילו) וירידה בכמות מי השפיר וכי בין הארועים המסוכנים לעובר בזמן ההריון נמצאת התופעה של התקף אנפילקטי. עוד הוא קובע כי התיעוד על אשר התרחש בתאריך 27.8.79 לוקה בחסר ואין אפשרות לקבוע על פיו מה היה מצבה של האם. מאידך, לאור העובדה שהתובעת נולדה ללא מצוקה נשימתית מדברת נגד סבל עוברי כתוצאה מתשניק חריף בזמן הלידה אלא בעד פגיעה בזמן ההריון וסבל כרוני מתמשך. פרופ' שרף מציין בחוות דעתו כדלקמן: "לדעתי קיימת אפשרות סבירה של קשר בין הארוע בחודש השלישי של הריונה ובין מצב הילוד. גם השינויים בשליה הם של סבל כרוני בזמן ההריון". 37. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' שיף שמתאר את מצבה של התובעת - "במהלך ההריון זוהה פיגור גדילה תוך רחמי (משקל הלידה היה 2.380 בשבוע ה- 38), מיעוט מי שפיר ורזרבה שליתית ירודה. לאחר הלידה אובחנו אצל התובעת אנומליות במבנה עצמות הרגליים, מבנה חריג של הסנטר, חוסר התפתחות של הפטמות, מרחק חריג בין ארובות העיניים, מבנה חיך גבוה וחוסר התפתחות של הכליה השמאלית". לאור הנ"ל סבור פרופ' שיף כי: "ההסבר הסביר ביותר לתופעות שהתפתחו אצל התובעת, מקורו באי ספיקה שליתית קשה שהתפתחה במהלך שלבי הריונה המוקדמים, או לחילופין בתסמונת גנטית מולדת הקשורה לממצאים הדיסמורפיים הנוספים שאותרו אצלה, או לחילופין משתי האטיולוגות הנ"ל גם יחד". 38. הנתבעת גם הגישה חוות דעת מומחה בתחום הגנטי, ערוכה על ידי פרופ' משה פרידמן, שקבע כי: "לאחר שקראתי את המסמכים שעמדו לרשותי ובדקתי את התובעת, אני משוכנע, מעל לכל ספק, שהיא סובלת מתסמונת גנטית . תסמונת גנטית זו נגרמה מפגם בגנים שירשה מאחד מהוריה (או משניהם גם יחד) ואין לה ולא כלום עם האירועים המתוארים במהלך ההריון". גם מצבה הרפואי של התובעת מביא את פרופ' פרידמן למסקנה כי האם לא סבלה מהלם וכי מצבה אינו נובע מהלם של האם במהלך ההריון. הלם חמור, צפוי שיגרום לשיתוק מוחין, שאינו קיים אצל התובעת ואילו אי ספיקת שליה כרונית (טענה שנטענה בכתב התביעה ) גורמת לפיגור לא סימטרי בגדילה, שלא נמצא אצל התובעת. כמו כן אי ספיקה כרונית של השליה היתה צריכה לגרום לכך שהתובעת תוולד קטנה אך תדביק את הפיגור בתוך מספר חודשים בעוד שאצל התובעת חלה עצירת התפתחות שנים לאחר האירוע. התובעת גם סובלת מנסיגה התפתחותית, שהינה מאפיין מרכזי של ליקויים גנטים בחילוף החומרים וכן סובלת ממומים שהם תוצאה מתגובה אלרגית. פרופ' פרידמן מוצא דמיון במצבה של התובעת למצב של חולים בתסמונת גנטית מוכרת שתוארה על ידי המומחים WILSON ו- PHELAN , בעוד שהנזקים מהם היא סובלת לא תוארו מעולם בתינוקות שאימם סבלה מתסמונת גנטית במהלך ההריון. 39. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' בורוכוביץ, אשר שולל את מסקנתו של פרופ' פרידמן כי מצבה של התובעת דומה לתינוקות שתוארו על ידי וילסון ופלאן וניתן לקבוע במידה רבה של סבירות כי אינה לוקה בתסמונת שתוארה על ידי הנ"ל. הוא מסכם וקובע כי: "סכום מכלול הממצאים אצל אורלי איננו מזכיר לי תסמונת מוכרת אחרת, אם כי לא ניתן לשלול באופן מוחלט כי הגורם למצבה של אורלי הינו על רקע של שינויים גנטיים". 40. פרופ' פרידמן הגיש חוות דעת משלימה בעקבות חוות דעתו של פרופ' בורוכוביץ וחזר וטען כי הוא עומד על דעתו כי התובעת לוקה בתסמונת גנטית. לסיכום הוא אומר כי: "גם אם יש מחלוקת בין פרופ' בורוכוביץ וביני לגבי טיבה של האבחנה המדוייקת, פרופ' בורוכוביץ אינו שולל את האפשרות של תסמונת גנטית. בהגינותו, גם אין הוא טוען כי בעיותיה של התובעת קשורות בדרך כל שהיא לתגובה אלרגית שהיתה לאם במהלך ההריון, ואינו מעלה השערה אלטרנטיבית. לדעתי הממצאים הגופניים של התובעת, הכוללים בין השאר קומה נמוכה מאד, ליקויי ברקמת החיבור, עקמת, מומים ייחודיים בכפות הרגליים והידיים, חוסר צלעות, מומי כליה ופיגור שכלי, משקפים תסמונת גנטית ולא דמיון רופף לבני משפחה אחרים. אין הדבר שולל את האפשרות שבני משפחה אלו הם נשאי הגן הפגום". 41. פרופ' בורוכוביץ הגיש התייחסות לחוות דעתו המשלימה של פרופ' פרידמן וחזר וציין כי לקביעתו התובעת אינה סובלת מתסמונת גנטית מוכרת. הוא אומר כי גם לאור חוות דעתו של פרופ' פרידמן, גם לאחרון אין אבחנה ברורה ומוגדרת "ומשכך הוא המצב, הרי שלא ניתן לאתר את הגורם לבלתי נודע", והוא מסכם ואומר: "כפי שצויין בחוות דעתי, לאור מכלול הממצאים לא ניתן לשלול אפשרות כי אורלי לוקה בתסמונת גנטית כלשהיא באופן מוחלט (ההדגשה במקור) , למרות שלא מצאתי אבחנה ספציפית המסבירה את מכלול הממצאים אצלה". 42. בחקירתו הנגדית השיב פרופ' שרף שמהעובדה שבבדיקות שנערכו בבית החולים לא מצאו סיבות גנטיות למצבה של התובעת, הוא מסיק שמצבה נגרם עקב שוק אנפילקטי. פרופ' שרף גם השיב כי אינו יודע אם הפגיעה השלייתית שהיתה במהלך ההריון נגרמה מהאירוע בעקבות ההרדמה אבל לדבריו "יכול להיות". הוא גם לא ידע להשיב האם נכון שכל הסימנים הדיסמורפיים אצל התובעת התפתחו עד השבוע השמיני להריון (לפני מועד ההרדמה) והשיב כי אינו יודע. 43. פרופ' שיף שלל באופן חד משמעי את האפשרות ששוק אנפילקטי יגרום לפגיעה בהמשך תפקוד השליה במהלך ההריון. באשר לטענה כי מצבה של התובעת נגרם עקב תסמונת גנטית השיב פרופ' שיף כי מהמסמכים שראה ( ואשר העידו על סימנים דיסמורפים וממצאים פתולוגיים כמו העדר כליה , חשד למיקרוצפליה וכד'), התעורר בו חשד גדול, למרות שאינו גנטיקאי, כי יש כאן תסמונת גנטית. הוא אישר כי המסמכים הרפואיים בעניינה של התובעת אינם מצביעים על ממצאים גנטיים. 44. פרופ' בורוכוביץ השיב בחקירתו כי התפתחות האיברים של העובר הינה עד לימים חמישים עד שישים להריון (שבועות שמונה עד תשע). פרופ' בורוכוביץ לא יכול היה לתת הסבר לתסמונת גנטית מאחר ולדבריו "אין לנו אבחנה אז אנחנו לא יודעים מה הגורמים". בחוות דעתו ציין פרופ' בורוכוביץ כי התובעת הינה "אישה בריאה". לשאלת ב"כ הנתבעת למה התכוון השיב כי "אין לה תחלואים היא לא אישה חולנית".הוא אישר כי פרט לתחלואים מהם סובלת התובעת, ואשר פורטו בחוות דעתו , לתובעת אין כליה, אין שופכן, לתובעת חוסר בצלעות, לתובעת ליקוי בטביעות האצבעות (ליקוי שנוצר עד השבוע ה- 12 להריון). לפרופ' בורוכוביץ לא היתה תשובה לשאלה האם נכון שמכלול הליקויים שנמצאו אצל התובעת לא תוארו אף פעם אצל תינוקות שנולדו לאחר תגובה אלרגית אך לדבריו לא חייב להיות קשר בין אחד לשני. הוא גם לא ידע להשיב לשאלה האם נכון שבמהלך ההריון הגדילה של המוח היתה תקינה ורק לאחר הלידה חלה עצירה שהלכה והחמירה. 45. פרופ' פרידמן השיב בחקירתו הנגדית כי הוא משוכנע שהממצאים של התובעת משקפים תסמונת גנטית , בין אם יודעים לתת לה שם ובין אם לאו. הוא אישר כי לאור צילומי הרנטגן שבוצעו לבקשת פרופ' בורוכוביץ, אין מצבה של התובעת תואם לתסמונת שתוארה על ידי פלן וילסון, כפי שנכתב בחוות דעתו הראשונה, אך, כאמור, אין זה שולל את העובדה שמדובר בתסמונת גנטית, כאשר כל הזמן מתגלות תסמונות חדשות . לדבריו לא יתכן כי שילוב של כל כך הרבה מומים במערכות שלא תלויות אחת בשניה - יקרה במקרה וכלשונו: " אם השכיחות של חוסר כליה הוא אחד לאלף והשכיחות למשל של העצמות הקצרות ברגליים הוא אחד לאלף הסיכוי המשולב שה יקרה במקרה הוא אחד למליון ואם תוסיף לזה עוד מום אחד או שניים שיש לה זה בכלל פחות מכלל האנשים שקיימים על הפלנטה הזאת ולכן אין בליבי ספק שהשילוב של הממצאים הוא שילוב תסמונתי בין אם יש לנו שם לתסמונת הזאת ובין אם אין לנו שם". 46. בחינת הראיות וטענות הצדדים מביאה אותי למסקנה כי לא הוכח קשר סיבתי בין מצבה של התובעת לשימוש שנעשה על ידי הנתבעת בחומר ההרדמה ובעקבותיו, לתופעות שנגרמו לאם (ואפילו נגרם לאם שוק אנפילקטי - דבר שנדחה על ידי עובדתית, כאמור לעיל). 47. לא הובאה עדות אפילו על מקרה אחד בעולם בו גרם שוק אנפילקטי של אם במהלך ההריון לנזק לעובר , ובטח לא לנזק מהסוג בו לוקה התובעת. גם אם השימוש בראיות סטטיסטיות אינו הדרך המקובלת בתיקי רשלנות רפואית, עדיין יש ליתן לעובדה זו משקל כאשר בית המשפט נדרש לשאלת הקשר הסיבתי (וראה ע"א 522/04 מרכז לייזר לניתוחי קרנית בע"מ נ. מוחמד דיראוי). 48. אף אחד מהמומחים לא חיווה דעתו כי מרבית המומים בהם לוקה התובעת נגרמו או אפילו יכולים להגרם כתוצאה משימוש בחומר ההרדמה שקיבלה האם פרוט קביעות מומחי התובעת יובא שוב בהמשך - ולכאורה די בעובדה זו כדי לקבוע כי לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש. 49. אני מעדיפה את חוות דעתו של המומחה הגנטי מטעם הנתבעת על פני זו שמטעם התובעת : א. איני מקבלת את גרסת מומחה התובעת לפיה מדובר בצירוף מקרים בלבד והעובדה כי אחותה של התובעת סובלת, כמו התובעת, ממום בכליה - מחזקת הגישה לפיה מדובר במום גנטי . ב. כל המומחים אישרו כי איברי העובר מתפתחים בשלבים מוקדמים של ההריון וכי במועד בו בוצע נעשה הטיפול האם, כבר נוצרו חלק מהמומים (כמו החוסר בכליה, טביעות האצבעות והחוסר בצלעות). גם העובדה כי היקף הראש של התובעת היה תקין בעת הלידה ורק לאחר מכן חל פיגור בהתפתחותו תומכת בעובדה כי אין מדובר בפגם עקב אירוע חד פעמי. ג. אף אחד ממומחי התובעת לא יכול היה לקבוע באופן חד משמעי או אפילו ברמת הסתברות של 51% כי המומים מהם סובלת התובעת נגרמו עקב שוק, אלא רק שהם לא יכלו לשלול אפשרות שכזו ובהעדר נתונים נוספים שיכולים להצביע על הסתברות לנזק שכזה. אין די בשלילה זו כדי לחייב את הנתבעת. ד. יתרה מזו, פרופ' בורוכוביץ, המומחה מטעם התובעת השיב, כאמור, כי "לא ניתן לאתר את הגורם לבלתי נודע", אך גם בכך אין די על מנת לקבוע קשר סיבתי. ה. לא הובאה כל ראיה וגם לא נטען מה נגרם לתובעת בעקבות השוק - אם היה. האם היתה מצוקה עוברית, האם היה חוסר חמצן וכיו"ב. חייב להנתן הסבר איזה מצוקה עוברית ספציפית או סבל שסבל העובר עקב השוק היו יכולים לגרום למומים אצל התובעת. ו. פרופ' שרף קושר בחוות דעתו בין אירועים מסוכנים בהריון לבין נזקים נוירולוגיים ופגיעה בהתפתחות (עובר קטן מכפי גילו) , אך אינו קושר אירועים מסוכנים בהריון לבין מצבה של התובעת, אשר סובלת למרבה הצער, מתופעות רבות נוספות, כאמור לעיל. בפרק המסקנות בחוות דעתו הוא גם אינו קושר, כאמור, בין מצבה של התובעת והטיפול שניתן לאם למרות שקודם לכן הוא ציין כי קיימת "אפשרות סבירה" של קשר בין הארוע ובין מצב הילוד. גם בקביעות אלה אין די לקביעת הקשר הסיבתי. ז. גם פרופ' מוניס אינה קושרת בין מצבה של התובעת לתרופה שקיבלה האם. היא מציינת אמנם את עובדת החימצון הלקוי לעובר כתוצאה מהירידה בלחץ הדם, אך אינה מפרטת מהן ההשלכות של חימצון לקוי שכזה על התפתחות העובר. היא מוספיה ואומרת כי בספרות שדנה בתרופה שניתנה לאם נאמר כי היא עוברת את השליה ומשפיעה ישירות על העובר, אך אינה מפרטת מהי ההשפעה (היא גם אינה מפרטת את הספרות עצמה). הרשומה הרפואית: 50. בכרטיס הרפואי של האם לא נרשם לחץ הדם שנמדד לאם לאחר ההרדמה שקיבלה. לטענת התובעת העדר הרישום גרם לה נזק ראייתי שמצדיק קביעה כי הנתבעת התרשלה בטיפול שנתנה לאם ולפחות יש בכך כדי להעביר הנטל אל כתפי הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה. כאמור, המומחים מטעם התובעת הדגישו בחוות דעתם את החוסר ברישומים ומחוסר זה הם הסיקו מסקנות אודות התרשלות הנתבעת (מסקנות - שכאמור נדחו על ידי). לאור מסקנותי הנ"ל, והעובדה כי קבעתי קביעות עובדתיות על סמך הקיים, לכאורה, איני נדרשת לדון בטענה זו. יחד עם זאת, מאחר והתובעת מבקשת לייחס רשלנות לנתבעת עקב התיעוד הלקוי - אתייחס לטענה זו בקצרה. 51. אקדים ואציין, כי גם מומחי הנתבעת לא שללו את חשיבות הרשומה הרפואית .פרופ' שיף גם אישר בחקירתו הנגדית כי נהוג לרשום בכרטיס הרפואי את ערכי לחץ הדם ולשאלה האם העדר גליון הרדמה הינו תקין הוא השיב כי : "אני מניח שצריך שיהיה גליון הרדמה, ואני לא התייחסתי כרגע לתקינותה או אי תקינותה של קיום הגליונות. אני התייחסתי להערכה הקלינית ולחוות הדעת שלי מה אירע ומה הסיכוי שמה שאירע קשור או לא קשור לתוצאה". יחד עם זאת - אין בהעדר הרישום כדי לקבוע רשלנות הנתבעת ואחריותה לנזקי התובעת. אני מסכימה עם טענת התובעת כי במידה והיה קיים רישום של לחץ הדם, היה בכך כדי לסייע לבירור עובדה רלבנטית לתובענה, וההלכה היא כי העדרם של רישומים הנדרשים על פי שיגרת הנוהל הרפואי מהווים מחדל רשלני הפועל לחובת הנתבעת (ע"א 6330/96 בנגר נ. בית החולים הלל יפה, פ"ד נב(4) 145) ואולם בענייננו - אין במחדל כדי לקבוע בשאלת הרשלנות. כאמור,קבעתי כי הטיפול באם היה הולם ובמידע החסר היה לכל היותר כדי לסייע בקביעה איזה נזק נגרם לאם - שוק אנפילקטי או אלרגיה - קביעה שממילא התייתרה לאור קביעתי הנוספת בדבר העדר קשר סיבתי בין הנזק לאם (בשתי האפשרויות) למצבה של התובעת. בכל מקרה - בשים לב לקביעה כי הטיפול שניתן לאם היה הולם בנסיבות והנזק הראייתי הוא בשאלת הנזק לאם בלבד - ממילא , אין בו כשלעצמו כדי לקבוע רשלנות הנתבעת למצבה של התובעת. חוסר הרישום מעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע רק כאשר הדבר נוגע ללב השאלה שבמחלוקת ובכל מקרה אין המדובר בהעברה כללית של הנטל אלא רק הנטל לצורך הכרעה בסוגיה הספציפית (ע"א 11485/05). 52. אוסיף ואציין כי בארץ לא מוכרת דוקטרינת הנזק הראייתי וקיומו של נזק שכזה אינו מקנה עילת תביעה עצמאית בגין אבדן מידע, אלא רק מורה על העברת נטל השכנוע במצבים בהם רשלנותו של הנתבע מנעה מהתובע מידע חיוני (ע"א 754/05 לבנה נ. מרכז רפואי שערי צדק). בע"א 916/05 סוכמה סוגית הנזק הראייתי: "ניתן לסכם ולאמר , איפוא , שבהתייחס לחומר הראייתי שבתיק, הסתברות טענותיהם של המשיבים עולה על הסתברות טענות המערערת, הגם ונטל ההוכחה והשכנוע מוטל על כתפם. לדוקטרינת הנזק הראייתי יש נפקות רק במצב של "תיקו ראייתי", היינו, במצב שבו לא ניתן לייחס עדיפות ראייתית למי מבעלי הדין, ומאזן המידע שבידי השופט אינו חיובי (ע"א 5373/02). אמור מעתה: כאשר אין מדובר בתיקו ראייתי, אין לכלל המוצע תחולה. כלל זה אינו יכול לסייע לתובע שהסתברות טענותיו, לאחר שנגרם לו נזק ראייתי, נופלת מההסתברות התומכת בתיזת הנתבע (ראו פורת ושטיין)". בענייננו - בשים לב לקביעותי - ממילא אין מקום לסוגיה זו. העברת הנטל: 53. התובעת טוענת כי חל בעניינה הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו" ויש להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה. התנאים להפעלת הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הם כי לתובע לא היתה ידיעה ו/או לא היתה לו היכולת לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לאירוע בו ניזוק, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע וכי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. בהתקיים תנאים אלה - על הנתבע להוכיח קיומן של עובדות השוללות את החזקה שנהג ברשלנות (ע"א 8151/98 שטרנברג נ. ד"ר צ'ציק , פ"ד נ"ו(1) 539). בענייננו - קבעתי כי "האירוע" אינו מתיישב עם המסקנה שהנתבעת התרשלה יותר מאשר עם זו שנקט זהירות סבירה, ולפיכך - אין מקום לתחולת הכלל. 54. לחילופין מבקשת התובעת להסתמך על תיאורית הקשר הסיבתי ההסתברותי שנקבעה בע"א 7375/02 בי"ח כרמל נ. עדן מלול וזאת מאחר והגישה של "הכל או לא כלום" גורמת לאי צדק. אין בידי לקבל טענה זו מאחר ותיאוריה זו הוחלה במקרה שידוע כי היתה התנהגות רשלנית ויש נזק מוכח , אולם לא ניתן להוכיח את תהליך הגרימה בפועל, והדברים אינם יפים לענייננו, (כאשר קבעתי כי ההתנהגות אינה רשלנית וכי אין קשר סיבתי בין הנזק לטיפול הרפואי. 55. באופן דומה - גם אין מקום להחלת "שיטת ההסתברות האינדוקטיבית", כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת דורנר בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ. יצחק קרישוב נח(5), 215 (כנטען על ידי התובעת). 56. במאמר מוסגר אוסיף ואציין כי איני מקבלת את טענת התובעת לפיה "הגישה של הכל או לא כלום גורמת לאי צדק". כאשר עסקינן ברשלנות רפואית - ההלכה היא כי אחריותו של רופא אינה אחריות מוחלטת ולא בכל מקרה של אי הצלחה יש ליחס לו רשלנות. גישה כזו תהיה נוגדת את טובת הציבור (ע"א 789/89 עמר נ. קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד מ"ו(1) 712. ויודגש כי עוד בע"א 235/59 אלהנקרי נ. ד"ר פולק, פ"ד יד(3) 2497 : "עלינו לשוות לענינו תמיד כי הרופא אינו מבטח, וכשהוא מקבל על עצמו טיפול פלוני, אין הוא מבטיח הצלחתו. מדע הרפואה איננו מדע מדויק ואין לחזות מראש סיכונים מסיכונים שונים הנעוצים בסגולותיו הפיסיות או הנפשיות של החולה והעלולים להביא לידי תקלה או כשלון בשעת הטיפול הרפואי, אף אם הרופא נזהר כדבעי ופעל לפי כללי אמנות הרפואה...כללו של דבר : לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טיול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דוקא. נהפוך הוא: בהעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכשלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על ידי גורמים אחרים". מסירת מידע - 57. שני מומחי התובעת ייחסו בחוות דעתם הראשונות את אחריותה של הנתבעת להעדר מסירת מידע להורים ולפגיעה באוטונומיה שלהם להחליט בקשר להמשך ההריון. בחוות דעתו של פרופ' שרף הוא שם את הדגש על חוסר הקשר בין הורי התובעת והצוות המטפל וקובע כי: "מסקנות- על צוות המטפלים היתה חובה לשתף את ההורים בכל האפסקטים והסכנות וזאת מיד לאחר הארוע. היה עליהם להסביר את הסיכון של פגיעה עוברית אפשרית ולהגיע להחלטה משותפת על גורל ההריון. שיתוף כזה לא הוזכר כלל וזאת לדעתי הטעות העיקרית והבלתי סבירה של הטיפול במקרה הנדון. בסיכום- לדעתי , היתה במקרה אומלל זה טעות חמורה שהתבטאה בחוסר הקשר בין צוות המטפלים (מיילדים, מרדימים ואחרים) ובין המשפחה". גם פרופ' מוניס קובעת בפרק "דיון" בחוות דעתה כי: "... אמנם האם יצאה בשלום מהארוע, אך היה על הרופאים לצאת מגדרם בביצוע בדיקות שתוודאנה את אי היפגעות העובר ולבצע שיקול ודיאלוג בין הרופאים הגניקולוגיים, המרדימים וההורים בשאלת ההשלכות האפשריות של הארוע על העובר ובשאלה האם לבצע הפסקה של ההריון בשלב המוקדם שלו או לא. לא ראיתי כל התיחסות לשקילה כזו לא בתיק האשפוז בעת שאירע האירוע ולא בתיק מעקב ההריון של האם אח"כ. לסיכום: ראויות לציון הנקודות הבאות: ....חוסר דיאלוג והיועצות בין הגורמים המרדימים, גיניקולוגיים והמשפחה בהקשר לגורל העובר". 58. אין חולק כי רופא חייב לקבל את הסכמתו של המטופל לטיפול וכי ההסכמה חייבת להיות הסכמה מדעת. חובה זו מקפלת בתוכה את הצורך למסור למטופל את המידע הדרוש לו ובכלל זה - מידע על מהות הטיפול, על הסיכונים הכרוכים בו ועל הסיכויים הטמונים בו (ע"א 522/04). ההסכמה עצמה לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד אחר. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים (ע"א 6153/97 שטנדל נ. פרופ' שדה , פ"ד נו(4) 746). יחד עם זאת, חובת היידוע אינה מוחלטת ואפילו כשהיא רחבה ביותר במקרה של ניתוח אלקטיבי (מה שלא קיים בענייננו) - מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש , בעלי רלבנטיות להליך (ע"א 6948/02 אדנה נ. מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 535 וכן ע"א 718/06 סתתי נ. מדינת ישראל). 59. בענייננו - מאחר והסיכון לנזק שנגרם לתובעת עקב השימוש בחומר ההרדמה הרלבנטי לא היה ידוע - ממילא הרופאים המטפלים לא יכלו לתת לאם התובעת מידע אודות סיכון שכזה ואין לייחס לנתבעת כל רשלנות מעצם העובדה שמידע כזה לא נמסר. גם אין לאמר כי היה על הרופא המטפל למסור להורי התובעת מידע על הסיכון לעובר עקב שוק אנפילקטי (בהנחה שהאם לקתה בשוק שכזה) , מאחר וגם סיכון כזה לא היה ידוע. 60. יתירה מזאת, כדי לקבוע אחריות בנזיקין בגין העדר הסכמה מדעת , אין די בהוכחה כי הופרה חובת היידוע, ועל התובע להראות כי לו היה מקבל את מלוא המידע הרלבנטי אודות ההליך, היה מסרב להסכים לו (ע"א 718/06). מהראיות שבפני אני סבורה כי קיימת הסתברות גבוהה כי גם אם היה בפני הורי התובעת כל המידע שהיה ידוע באותו מועד (וגם היום המידע, כאמור, אינו שונה) - הם לא היו בוחרים בדרך שונה מזו שננקטה.טרם הלידה קיבלו ההורים מידע על חשש לעובר קטן ומיעוט מי שפיר. יצויין כי המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' שיף דוחה את הטענה כי היו צריכים ליעץ להורים להפסיק את ההריון בנסיבות הקיימות , והוא מוסיף וומציין כי: "לעניות דעתי ולמיטב נסיוני כחבר מזה מספר שנים בועדות להפסקת הריון במרכז הרפואי ע"ש שיבא, גם לו הוזכרה האפשרות להפסקת הריון שכזו סביר ביותר להניח שבנתונים שהיו ידועים בשבוע ה- 13 באותו הריון לפני 20 שנה ההצעה לא היתה מתקבלת לא על ידי ההורים ולא על ידי הועדה להפסקת הריון. הערכתי זו מבוססת על כך כי בארוע הנדון לא היו סימנים לקיפוח המודינמי אשר יכול היה להחשב מראש ככזה אשר מסכן את העובר, בידי הרופאים לא היו אמצעים אולטראסומים אשר היו יכולים לסמן בשלב כה מוקדם עדות לפגיעה צפויה בעובר, וחומרי ההרדמה אשר בהם השתמשו נחשבו באותה עת מקובלים ובטוחים לשימוש. יש עוד להוסיף ולהדגיש כי גם לכשדנים עם בני זוג על אפשרות פוטנציאלית לנזק עתידי ועל אפשרות קיימת להפסקת הריון, הרי שמרבית הרופאים נוקטים עמדה המתיחסת לסיכון המוערך לנזק שכזה. אין בידי ספק, כי אז גם עתה, לו הייתי אני למיטב נסיוני והכרתי מציג בפני זוג הורים את הסיכון האפשרי הכרוך בארוע דומה לנדון, הייתי ממליץ בכל פה להמנע מהפסקת ההריון בשל הערכתי את הסיכון לעובר בהקשר לארועים בסיכון אפסי". 61. מכל האמור - אני דוחה גם את טענת התובעת לפיה יש לייחס לנתבעת אחריות עקב אי מסירת המידע להוריה. 62. התוצאה - התביעה נדחית. בסופו של יום החלטתי לא לחייב את התובעת בהוצאות (וראה למשל בסוגית ההוצאות ע"א 916/05 וע"א 11485/05 [פורסמו בנבו]). קשר סיבתי