הוגש כתב אישום בגין נסיעה לאחור תוך פגיעה וגרם חבלה של ממש, בניגוד לתקנה 45(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. על פי עובדות כתב האישום ביום 25.8.10, שעה 22:30 לערך, נהגה הנאשמת רכב מזדה מ.ר. 7766065 (להלן- הרכב) ברחוב התחיה בבת ים, סמוך לצומת עם רחוב תנין. אותה שעה חצתה את הכביש מאחורי הרכב, הולכת הרגל ילידת 1961. הנאשמת נהגה בקלות ראש, הסיעה את הרכב לאחור מבלי שנקטה באמצעים שהיו דרושים כדי למנוע פגיעה, לא הבחינה בעוד מועד בהולכת הרגל שמאחוריה, פגעה בה והפילה אותה על הכביש. כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש בכך שנגרמו לה חבלות ראש עם סחרחרות והקאות וחבלות בגפיים. הולכת הרגל אושפזה בבית חולים ל-4 ימים. הנאשמת כפרה במיוחס לה ונוהל דיון הוכחות. מטעם התביעה העידו: ע.ת.1 הגב' אביבה בוקוביץ (להלן-הולכת הרגל) ובמסגרת עדותה הוגשה תעודה רפואית (ת/1); ע.ת.2 הגב' ירדן בן זגמי (להלן-הבת); ע.ת.3 רס"מ בני פרידמן (להלן-הבוחן) ובמסגרת עדותו הוגשו המסמכים אשר ערך: דו"ח פעולה (ת/3), תרשים (ת/4), לוח תצלומים (ת/5); ע.ת.4 הגב' מורן סרור (להלן-השכנה). מטעם ההגנה העידה הנאשמת בלבד. הודעת הנאשמת (ת/2) הוגשה בהסכמת הצדדים. ההגנה לא הגישה סיכומיה, חרף העובדה שבית המשפט נענה לבקשתה, וניתנה לה ארכה להגשתם עד ליום 1.8.13. השאלה שבמחלוקת הינה האם פציעתה של הולכת הרגל נגרמה עקב נפילה עצמונית או שנפילתה נגרמה בשל נסיעת הנאשמת לאחור. לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו בפניי ואת כלל המסמכים, באתי לכלל דעה כי רכב הנאשמת פגע בהולכת הרגל, וכל זה באשמת הנאשמת, כמפורט להלן: בפתח הדבר, יוטעם כי, נוהג רכב הנוסע אחורנית נושא בחובת זהירות כלפי עובר דרך, אף בהעדר מגע פיזי, אלא די בכך שיש בנסיעה לאחור משום סיכון עובר הדרך, וזאת לאור לשון תקנה 45(1) הקובעת כי: "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע - (1) סיכון או פגיעה; (2) הטרדה או הפרעה." אין חולק כי הנאשמת נסעה לאחור בזמן אירוע התאונה. הרחוב בו נהגה הוא רחוב ללא מוצא, כששורת מכוניות חונה בו בניצב למדרכה, ובצידו השני חונות מכוניות במאונך. הנאשמת טענה כי נקטה במירב אמצעי הזהירות לפני שנסעה לאחור ואף במהלך נסיעתה. חרף זאת, לא הבחינה בהולכת הרגל כל משך נסיעתה, ולראשונה הייתה מודעת לקיומה של הולכת הרגל, רק ששמעה את צעקתה עקב פגיעתה. העובדה שהנאשמת הייתה במהלך נסיעה ולא הבחינה בהולכת הרגל אלא לאחר התאונה, עולה מהודעתה במשטרה שם מסרה: "נסעתי ברוורס... ואז לפתע שמעתי צרחה מיד עצרתי את הרכב", כמו גם מעדותה בבית המשפט: "שמעתי צעקה, עצרתי את האוטו". לגירסתה של הנאשמת, הולכת הרגל מעדה בעטיו של הכלב, ובהעדר כל מגע בין רכבה לבין הולכת הרגל. לא מצאתי כי גרסא זו אמינה. יתירה מזו, כפי שעוד יובהר, הייתה לנאשמת גרסא נוספת בעת עדותה. הולכת הרגל העידה כי יצאה מביתה ברחוב תנין 6 לטיול עם כלבה, והלכה על הכביש סמוך לרכבים שחנו בניצב למדרכה ברחוב התחיה, למרחק קצר עד לכניסה של הבית ברחוב התחיה 1 או הכניסה לבית הצמוד לו. כלבה עשה את צרכיו, והיא הסתובבה במטרה לחזור לביתה. או אז, שמעה רכב, וכאשר הסתובבה ראתה למול עיניה רכב הנוסע לאחור. היא ניסתה לעצור את הרכב על ידי כך שהניחה את ידיה על תא המטען, אך הרכב פגע בה והיא עפה לאחור על גבה. בזמן שידיה היו על תא המטען השתחררה הרצועה של הכלב, אשר הסתובב לידה לאחר נפילתה. השכנה מורן, מסרה כי ביום התאונה ישבה בביתה, ברחוב התחיה 1, ושמעה "בום רציני" ולכן מיהרה למרפסת, או אז,הבחינה ברכב הנאשמת במצב של רוורס ובהולכת הרגל עם ידה על תא המטען במצב של "חצי גוף על הרצפה". העדה מיהרה וירדה למטה, וראתה את הולכת הרגל "זרוקה על הכביש", (עמ' 19 לפרוט', ש' 8) במרחק של כחצי מטר מהרכב. היא אף הבחינה כי הנאשמת הייתה מאד לחוצה, ודיברה בטלפון הנייד. מצאתי כי גירסתה של השכנה אמינה. על כך יש להוסיף, כי הנאשמת לא חלקה על כך שהשכנה הגיעה לזירה באופן מיידי. השכנה הודתה כי ראתה את דלת הנהג ברכב כשהיא פתוחה עוד כשהבחינה בנעשה ממרפסת דירתה. כשהגיעה לכביש, הדלת עדיין היתה פתוחה, והנאשמת יצאה מהרכב, וניגשה אל הולכת הרגל. דברים אלה מתיישבים עם גירסת הנאשמת, אשר העידה כי מששמעה צעקה הוציאה את ראשה מחוץ לחלון הרכב, אך מאחר ולא ראתה דבר פתחה את דלת הרכב, או אז הבחינה בהולכת הרגל השרועה על הכביש. הנאשמת לא ציינה שמיהרה לצאת מהרכב, אלא רק שפתחה את הדלת, כפי שציינה השכנה. תיאור זה יש בו חיזוק לטענה, כי בעת נסיעתה לאחור לא הבחינה הנאשמת בהולכת הרגל, עד אשר ארעה התאונה. אם הייתה הנאשמת נוקטת במירב אמצעי הזהירות, כטענתה, שומה היה עליה להבחין בהולכת הרגל או בכלב, וזאת שעה שאין חולק כי הולכת הרגל נפלה מאחורי הרכב ובסמוך לו. יתרה מזו, אם נלך לפי שיטת הנאשמת, הרי אם הולכת הרגל לא הייתה צועקת, הנאשמת לא הייתה עוצרת נסיעתה, וממשיכה בנסיעה לאחור. כאמור, הנאשמת לא הבחינה בהולכת הרגל או בכלב, וגרסתה כי המעידה ארעה בעטיו של הכלב, נובעת לטענתה, מדברי עדת ראיה המתגוררת סמוך לזירה. שמה או פרטיה של אותה עדה נותרו עלומים. יתירה מזו, הנאשמת מעולם לא טענה כי קיימת עדת ראיה לתאונה. מכאן עולה כי עדותה זו כבושה. זאת ועוד, אף אם יש ממש בעדותה זו, עולה כי ההגנה יכולה הייתה לזמן עדת ראיה חיונית להוכחת גרסתה, אך היא נמנעה מכך. מן הדין כי הימנעותה זו תפעל לחובתה. בתה של הולכת הרגל העידה כי בעודה בעבודתה נודע לה על התאונה מאחותה. היא מיהרה לבית החולים, ומשם התקשרה לנאשמת. בשיחה הראשונה הנאשמת נטלה אחריות לאירוע התאונה. כשחלפה שעה וחצי לערך, הנאשמת התקשרה אליה. בשיחה זו הנאשמת שבה והצטערה על אירוע התאונה, אך טענה כי הכלב משך את הולכת הרגל לרכב. בחקירתה הנגדית נטען כלפי הבת כי בפועל התקיימה רק שיחת טלפון אחת, אך היא עמדה על גרסתה. בחקירתה הנגדית, טענה הנאשמת כי אינה זוכרת שנוהלו שתי שיחות טלפון, אך לבסוף הודתה: "הייתה את השיחה הראשונית שהיא התקשרה אליי מבית החולים ואולי הייתה עוד שיחה, אבל ירדן ואני לא דיברנו מעולם על הכלב, או משהו כזה." אין בדבריה של הבת כדי להוות ראיה באשר לאופן התרחשות התאונה, אך יש בהם כדי להעיד על הלך הרוח, וכיצד התפתחה גרסתה של הנאשמת. בתחילה הודתה באחריותה, בהמשך הודתה כי הרכב היה מעורב בתאונה, אך טענה כי הכלב משך את הולכת הרגל לעבר הרכב. לאחר חמישה ימים בהודעתה במשטרה, כבר הכחישה כל מגע עם הרכב. עם זאת, הכחשה זו הייתה בלשון רפה כדלקמן: "אני חושבת שלא פגעתי בהולכת הרגל, לדעתי הולכת הרגל נפלה מהכלב או מסיבה אחרת." מדוע לא מסרה אז באופן ברור וחד משמעי כי לא ארעה תאונת דרכים, אלא הולכת הרגל נפלה בעטיו של הכלב, על פי עדותה של עדת ראיה שהבחינה במתרחש. ואכן, לצד הגרסא אודות נפילתה העצמונית של הולכת הרגל, העלתה הנאשמת גרסא נוספת. לפי אותה גרסא, הנאשמת מעורבת בתאונה, אך התאונה ארעה לדבריה כיוון שהולכת הרגל "קפצה לי בין המכוניות על הכביש". שתי גירסאות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הנאשמת אף הצדיקה עצמה כשטענה: " זה לא מקום שהיא אמורה כאדם מבוגר להיות עליו ולטייל עם כלב...זו גם אחריות שלה כהולכת רגל לא ללכת על הכביש." דברים אלה מדברים בעד עצמם. היינו, הנאשמת טענה לרשלנות תורמת של הולכת הרגל אשר הלכה על הכביש, ובהמשך אף ערכה השוואה בין התנהגותה של הולכת הרגל לבין התנהגותו של ילד הקופץ לכביש (פרוט' עמ' 20, ש' 20). אם לגרסת הנאשמת, יש לייחס להולכת הרגל רשלנות תורמת, הרי ברור כי ארעה תאונת דרכים, וכי הנאשמת נושאת באחריות להתרחשותה, ולו באופן חלקי. זאת ועוד, אם לנאשמת אין כל חלק באירוע התאונה, והיא אף נקטה במירב אמצעי הזהירות, מדוע מצאה לנכון לומר כי זו גם אחריות של הולכת הרגל, הרי לגרסתה זו אחריותה הבלעדית של הולכת הרגל. אני סבורה כי דבריה אלה של הנאשמת, שאינם תואמים את גרסת ההגנה שהנאשמת ניסתה לדבוק בה במהלך עדותה, משקפים את האמת הפנימית שלה, ונאמרו באופן ספונטני. הנאשמת הודתה בחקירתה במשטרה, שמדובר ב-"רחוב מאד צר" (ת/2), ובעדותה בבית המשפט טענה כי זה "שטח צר",וכן כי "זה אזור צר ואנשים יכולים לצאת בין המכוניות". בשלב חקירתה הראשית העידה הנאשמת: "יש ראות טובה לכל האורך", אך בשלב החקירה הנגדית שינתה גירסתה והעידה כי התאורה ברחוב "לא משהו. זה תאורת רחוב שהיא לא בשיאה". צירוף נתונים אלה, חייב את הנאשמת לנקוט במשנה זהירות. זאת ועוד, מחד טענה הנאשמת כי הולכת הרגל "קפצה לה בין המכוניות", אך מאידך הודתה כי זו תופעה שניתן היה לצפות אותה, שכן זה "איזור צר ואנשים יכולים לצאת בין המכוניות." אני סבורה כי יש לדחות את גרסתה של הנאשמת כי לא נוצר מגע בין הרכב לבין הולכת הרגל. מגע זה נוצר בהיות הנאשמת בנסיעה לאחור והוא אשר גרם לנפילתה של הולכת הרגל ולחבלתה. איני סבורה כי הולכת הרגל העלילה על הנאשמת דבר שלא היה ולא נברא. הנאשמת נהגה ברשלנות כשהסיעה את רכבה לאחור מבלי שנקטה באמצעי זהירות כנדרש, שכן לו הייתה נוקטת בהם, הייתה מבחינה מבעוד מועד בהולכת הרגל. היינו, בשעה שהולכת הרגל צעדה לתוך רחוב התחיה, או בהמשך, בעת שהולכת הרגל עמדה ברחוב. לכל המאוחר, היה עליה להבחין בהולכת הרגל שעה שזו סבה על עקבותיה בדרכה חזרה לביתה. אשר על כן, ארשיע את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום. משפט פליליאלימותמשפט תעבורהחבלה של ממשנסיעה לאחורתקנות התעבורה