"הלכה היא כי במקרה של סטייה פתאומית מן הדרך, הנטל הוא על הנהג להסביר את סיבת הסטייה. המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו, במידה האזרחית, אף לא במידה המעוררת ספק סביר, כדי לסתור את החזקה העובדתית, לפיה רשלנותו גרמה לסטיית הרכב". ע"פ 71696/03 מדינת ישראל נ' חן ישרים. על פי עובדות כתב האישום סטה שמאלה מנתיב נסיעתו, חצה את המדרכה והתהפך לתוך מטע זיתים. כתוצאה מהתאונה נגרם נזק לרכב, והנאשם עצמו שהיה לבדו ברכב, סבל משבר בחוליה בעמוד השדרה, נותח ואושפז בבית החולים למשך קרוב לשבועיים. לתאונה לא היו עדים, וגרסתו של הנאשם הייתה כדלקמן: "הייתי נוסע בכביש מכיוון מזרח למערב, בשטח איזור תעשיה של ג'וליס, במהירת 70-80. בזמן הנסיעה איפה שיש שם מזבלה וסיבוב קצת, בזמן שנסעתי פתאום ראיתי חזיר קופץ מהמזבלה וחוצה את הכביש. ברחתי ממנו והאוטו איבד שליטה. החזיר הגיע מצד ימין ירד לכביש וחצי את הכביש. החזיר בא מלמעלה, מהמזבלה. אני לא ראיתי אותו כי יש שם ערימות. ראיתי אותו מהרגע שהוא חצה את הכביש. במכה אחת ראיתי אותו. במזבלה לא ראיתי אותו. אני יודע שהוא יצא מהמזבלה כי הוא בא מהכיוון ההוא. ראיתי אותו יוצא. ראיתי אותו לראשונה בתחילת הכביש, בצד ימין. הוא רץ שמאלה. רץ ישר שמאלה, חצה את הכביש לכיוון השני. אני הייתי ממנו במרחק של כ-15-20 מ'. אולי 23 מ'. משהו כזה. אני ברחתי ממנו, ניסיתי לייצב את האוטו, קרה מה שקרה. לא ניסיתי לבלום כי ככה זה קרה בדקה ה-90. בצד ימין של הכביש יש מזבלה. אני לא פניתי לכיוון המזבלה, פניתי לצד השני, צד שמאל. הוא רץ מימין ואני ברחתי לצד שמאל. ברחתי ממנו. האוטו איבד שליטה. בזמן שאני עברתי הוא היה באמצע הכביש, כשהגעתי אליו, סטיתי ממנו ולא פגעתי בחזיר, האוטו איבד שליטה. החזיר לא נעצר, הוא המשיך בדרך שלו. קרה מה שקרה. לא זוכר אפילו. אני זוכר כרגע שסטיתי מהחזיר וזהו. התעוררתי בבית חולים". אומר מיד כי שמעתי את הנאשם והתרשמתי באופן שלילי מעדותו, אשר לפי התרשמותי באה לצרכי משפט בלבד. הנאשם שינה גרסתו תוך כדי עדות וניסה לשפר אותה תוך כדי עמידתו על דוכן העדים. הנאשם סתר עצמו באשר למקום בו הבחין בחזיר לראשונה, בצד הדרך או באמצע הכביש, ולא ידע לתת תיאור סביר של אותו חזיר שהיה לדבריו "גדול. חזיר. בינוני. בגובה של כלב. אני לא זוכר בדיוק איזה צבע, זה היה לקראת החושך". אציין כי באופן טבעי הפרוטוקול מספר רק סיפור חלקי של העדות והתרשמותי הישירה הייתה כי הנאשם אינו מצליח לתת תשובה עקבית לשאלה מאחר שהוא מאלתר ובודה את הדברים תוך כדי עדות. מעבר להתרשמות השלילית מהעדות, סבורני כי היא אף אינה הגיונית. אם הבחין הנאשם בחזיר מגיע בריצה לשפת הכביש כשהוא במרחק של כ - 25 מ' מהמקום, אין זה סביר כי עד שהגיע למקום הספיק החזיר להגיע רק למרכז הכביש ורכב הנאשם עקף אותו משמאל. סבורני כי בהתחשב בזמן תגובה סביר לאירוע מפתיע בלילה שאורכו כשניה אחת לפחות, הרי עד לתגובה הראשונית של נהג היה על החזיר להימצא כבר במרכז הכביש. במצב זה תגובה סבירה בהרבה היא לעקוף את החזיר מימין ולא משמאל, ומכל מקום ספק רב בעיניי האם רכב הנאשם היה יכול להספיק ולעקוף את החזיר משמאל בטרם יחצה החזיר את הכביש. לכך יש להוסיף כי גרסתו הראשונית של הנאשם בעדותו לפני הבוחן הייתה כי הבחין בחזיר רק ממרחק "מטר, מטר וחצי". לאחר שהבין הנאשם כי גרסה זו אינה יכולה להתקבל שכן ממרחק זה אין בידו מספיק זמן להגיב, שינה את גרסתו באופן שתתאים "באורח פלא" לקביעתו של הבוחן לפיה יש צורך במרחק מינימלי של למעלה מ - 22 מ' כדי לבצע תגובה כלשהי. הנאשם הסביר כי גרסתו הראשונית נמסרה בעת שהיה תחת השפעת תרופות אשר השפיעו על זכרונו ואף טרח והגיש חוות דעת מומחה בעניין זה. על פי קביעת המומחה, ד"ר נסאר, התרופות שקיבל הנאשם עשויות לגרום לתופעות כגון "עייפות, שכחנות, סחרחורת, אפטיה ונמנום". הנאשם אינו טוען להשפעה כה רחבה של התרופות ואף מאשר כי כל הפרטים שמסר לבוחן בחקירה היו נכונים, פרט לאחד - המרחק בו הבחין בחזיר. אינני חולק על קביעות המומחה, אשר בוודאי לא נסתרו בידי המאשימה, אולם אין לשכוח כי מדובר בקביעה תיאורטית בלבד. המומחה לא בדק את הנאשם בזמן אמת או אף בסמוך לאחריו, אלא שוחח עימו קרוב לשלוש שנים לאחר מכן לשם עריכת חוות הדעת לצרכי משפט זה ואישר כי "כשהוא היה אצלי.... היה בסדר. לא אובחנה בעייה בזיכרון". עם כל הכבוד למומחה, סבורני כי תמוה הדבר כיצד דווקא פרט אחד מתוך גרסתו השלמה של הנאשם נמסר בטעות תחת השפעת תרופות, ומדובר בפרט אשר למרבה הפלא הוא זה שנקבע על ידי בוחן התאונות כ"בלתי סביר". קריאת עדותו של הנאשם בפני הבוחן יוצרת רושם של עדות רציפה, ללא סימנים לבלבול, עייפות או שכחנות כלשהי. הנאשם עמד בחקירה הנגדית על כך שבעת העדות היה מבולבל ואינו יודע כלל מה אמר, אולם למעשה אישר את כל הפרטים שנרשמו מפיו למעט עניין המרחק. כאמור לעיל התרשמתי באופן שלילי מעדותו של הנאשם, לרבות לעניין זה ומצאתי כי כל גרסתו לא באה אלא כדי לנסות ולהתמודד עם קביעת הבוחן שגרסתו הראשונית אינה אפשרית. הסנגור בסיכומיו הרחיב בעניין אי קבילות הדוח שערך הבוחן המנוח, מר אדוארד קנבורה ז"ל, שטיפל בתיק במקור. לא מצאתי מקום לקבל טענותיו בעניין זה. ראשית, דוח זה לא הוגש, אלא שהבוחן, מר שיח, ערך דוח משלו על בסיס הממצאים שאסף מר קנבורה. פעולה זו עומדת בקנה אחד עם הדין במקרה כזה בו הלך בוחן לעולמו בטרם העיד במשפט, ולא מצאתי מקום שלא לקבל את חוות הדעת, מה גם שלא מצאתי רלוונטיות בטענת הסנגור כי מר שיח לא היה מוסמך כבוחן במועד קרות התאונה. מר שיח הוסמך כבוחן בעת עריכת חוות דעתו שלו וזו העובדה החשובה. העובדה כי תאריך ההסמכה הינו לאחר תאריך התאונה כלל אינו רלוונטי ועמידת הסנגור על טענה זו מצביעה, לדעתי, על היעדר טענות אחרות של ממש להיאחז בהן. הסנגור טען כי "הפסיקה" מאפשרת הגשת דוח בוחן שנפטר רק באמצעות מפקדו. הסנגור לא הגיש ולא הפנה לפסיקה עליה ביקש להסתמך, אולם טענה זו אינה רלוונטית מקום שדוח הבוחן שנפטר כלל לא הוגש, אלא נערך דוח בוחן חדש על בסיס ממצאי הדוח הישן. אכן קיים קושי להסתמך על ממצאי בוחן שאינו יכול להיחקר, אולם לא מצאתי כי הקושי מתעורר במקרה זה, כאשר הממצאים אינם שנויים במחלוקת. הסנגור טען כי בניגוד לקביעות הבוחן ציין השוטר שהגיע למקום כי במקום נראו סימני בלימה, ולכן אין לקבל את מסקנות הבוחן שיח. בעניין זה יש לזכור כי הנאשם עצמו מכחיש כי בלם כלל את הרכב, לפיכך מובן שרכבו לא יכול היה להותיר סימני בלימה. לפיכך, לא רק שאין סיבה לפקפק בממצאי הבוחן, אשר רובם תועדו בצילומים שערך, אלא שהם אף תואמים את גרסת הנאשם עצמו ! מעבר לכל האמור לעיל סבורני כי במקרה דנן חל על האירוע "כלל הדרך". כפי שנקבע לא אחת, סטייה של רכב לנתיב הנגדי היא בגדר ראיה לכאורה להתרשלות מצידו, והנטל עליו להסביר את הסיבה לסטייה ולהראות היעדר רשלנות: "נהיגה כדין ובזהירות הראויה היא בצידו הימני של הכביש ועצם המעבר המוכח לצד שמאל יוצר ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שאירע כאן, נוצרת ההוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות, בכך יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם.. הנאשם מצידו יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, בניגוד לכל כיוון ואופן מותרים". רע"פ 1713/93 משה בוקובזה נ' מדינת ישראל. "הלכה היא כי במקרה של סטייה פתאומית מן הדרך, הנטל הוא על הנהג להסביר את סיבת הסטייה. המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו, במידה האזרחית, אף לא במידה המעוררת ספק סביר, כדי לסתור את החזקה העובדתית, לפיה רשלנותו גרמה לסטיית הרכב". ע"פ 71696/03 מדינת ישראל נ' חן ישרים. במקרה דנן אין חולק כי הנאשם סטה מנתיב נסיעתו לנתיב הנגדי, המשיך בנסיעה חצה את כל רוחב הכביש ואת המדרכה שמנגד והמשיך לתוך מטע הזיתים. אירוע זה מקים חזקה של התרשלות מצידו, והנאשם ניסה לסתור זאת בטענה כי סטייתו נגרמה עקב הופעת החזיר. כאמור לעיל, התרשמתי והגעתי למסקנה כי גרסה זו אינה נכונה, לפיכך אני דוחה אותה וקובע כי הנאשם לא הצליח להראות סיבה כלשהי לסטייתו, ובכך לא עורר ספק סביר כי הסטייה נגרמה שלא כתוצאה מהתרשלותו. לאור כל האמור לעיל מסקנתי היא כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה במשפט הפלילי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר ולפיכך אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו. משפט תעבורהסטיה מנתיב