פגעה בהולך רגל שחצה את הכביש במעבר חציה להלן העובדות הרלוונטיות לבחינת אשמתה של הנאשם בתאונה זו: אופן חציית הולך הרגל ברחוב זבוטינסקי, במקום התאונה שני מסלולי נסיעה המחולקים כל אחד למספר נתיבים, וזאת כאשר בין המסלולים באזור מעבר החציה אי תנועה בנוי. הולך הרגל חצה את הכביש משמאל לימין במעבר חציה בשני מקטעים, כאשר את המקטע-המסלול הראשון חצה במלואו, ועלה על אי התנועה הבנוי. בשלב השני החל הולך הרגל בחציית המקטע-המסלול השני והספיק לחצות 1.6 מטר עד נקודת האימפקט (סקיצה ותרשים בוחן - ת/4 ו - ת/7). מהירות חציית הולך הרגל הבוחן המשטרתי קבע שמהירות חציית הולך הרגל היתה מטר בשניה. התביעה בסיכומיה סברה שיש לקבוע מהירות איטית מזו, ואילו הסניגור בסיכומיו התנגד לדברי התביעה. אני מקבל את הסתיגויותיו של הסנגור, משהיו בפני הבוחן המשטרתי כל הנתונים, לא מצאתי לנכון שלא לקבל את קביעותיו בענין זה. מכאן עולה שהולך הרגל שהה בכביש במעבר החציה 1.6 שניות. מהירות נסיעת הנאשמת מהירות נסיעת הנאשמת היה כ 20-30 קמ"ש וזאת בהתאם לגירסתה. אין כל קביעה בוחנית השוללת אפשרות זו. הועלתה אפשרות לקביעת מהירות נסיעה של 40 קמ"ש וזאת לאור ניפוץ השימשה כתוצאה מהמגע בין רכב הנאשמת להולך הרגל ואולם הבוחן המשטרתי דחה אפשרות זו. לטענת הבוחן אם אכן הנאשמת היתה נוהגת במהירות של 40 קמ"ש, הרכב היה נעצר לבסוף במרחק של 9 מטרים לאחר מעבר החציה ואף מעבר לכך ואולם אין חולק על כך שרכב הנאשמת נעצר כאשר רובו על מעבר החציה. נימוק נוסף לטענת הבוחן המשטרתי ,שאין הכרח בקביעת מהירות נסיעה של 40 קמ"ש, כרוך במקום הפגיעה ברכב הנאשמת. מקום הפגיעה סמוך לפינת הרכב ובמצב דברים זה, קובע הבוחן, אין הכרח בייחוס מהירות מינימלית של 40 קמ"ש אשר מביאה לניפוץ השימשה, הבוחן תומך קביעות אלו גם בצירוף מאפייניו הספציפיים של רכב הנאשמת (עמוד 9 שורות 13-25). מכאן עולה שאין כל סיבה שלא לקבל את גירסת הנאשמת שמהירות נסיעתה היה 20-30 קמ"ש. שחזור התאונה הבוחן נתבקש על ידי הסנגור בחקירתו הנגדית לערוך מספר שחזורים. הבוחן ביקש אורכה על מנת לערוך את השחזורים במשרדו ולא "על הדוכן" דבר שיכול להביא לאי דיוקים. מבוקשו ניתן לו ובסופו של דבר ערך הבוחן את כל השחזורים שנתבקשו על ידי ההגנה ואלה הוגשו לביהמ"ש. אין מקום להאריך ולתאר את כל שחזוריו של הבוחן ואולם מסקנת הדברים היא שבנתוני תאונה זו אילו הנאשמת היתה נוסעת במהירות של 13 קמ"ש ומטה היה ביכולתה למנוע את התאונה, וכמובן בכל מהירות העולה על מהירות זו התאונה בלתי נמנעת. בית המשפט קיבל כאמור את גירסת הנאשמת ולפיה נסעה במהירות של 20-30 קמ"ש, ובמהירות זו, על פי קביעת הבוחן, התאונה בלתי נמנעת. שדה ראיה הבוחן המשטרתי קבע בתחילה שדה ראיה של 50 מטר מכיוון נסיעת הנאשמת לכיוון מקום חציית הולך הרגל. הנאשמת טענה ש"השמש סינוורה אותה" טענה אשר נמסרה על אתר כבר לשוטר הסייר שהגיע למקום (דוח פעולה - ת/2). בהמשך לטענה זו בדק הבוחן שוב את שדה הראיה, וכדבריו במזכרו, "למרות השמש ניתן לראות את האזור של מעבר חציה בברור ממרחק של 40 מטר". משכך בהתחשב בטענה זו של הנאשמת שדה הראיה במקום הינו לכל הפחות 40 מטר. טוען ב"כ הנאשם כי שדה הראיה נחסם בשל רכב שנסע לפני הנאשמת ואשר הסתיר לה את שדה הראיה. הנאשמת לא טענה טענה זאת על אתר, הנאשמת ידעה למסור על סינוור השמש ואולם לא מסרה ששדה הראיה מכיוונה לכיוון מעבר חציה נחסם על ידי רכב אחר. הנאשמת לא מסרה טענה זו כאמור לסייר שהגיע למקום ואף בחקירתה במשטרה כשעה וחצי לאחר התאונה התייחסה אך ורק לסינוור השמש. הנאשמת התייחסה פוזיטיבית לכך שרכבים נסעו לפניה ואולם לא ציינה שבעקבות כך נגרמה הסתרה של שדה הראיה. למרות כל האמור ולאור גירסתו המהוססת של עד התביעה חביב ישראל, אני מוכן להניח לטובתה שאכן היתה הסתרה שכזו ואולם להבדיל מחסימה קבועה בשדה הראיה כגון, חסימה בשל מבנה הכביש, עיקולים וכדומה חסימת שדה ראיה בשל רכב נוסע הינה חסימה רגעית וניידת אשר ניתנת להסרה בנקל כפי שיפורט לקמן. אחריותה של הנאשמת לקרות התאונה נכון הדבר שבמהירות בה נסעה הנאשמת, ולאור קביעות הבוחן, ומרחק החציה הקצר של הולך הרגל, התאונה היתה בלתי נמנעת, אולם, אין בכך כדי לפטור את הנאשמת מאחריות. הולך הרגל חצה את הכביש במעבר חציה ועל אף שאין "אחריות מוחלטת" כנגד נהג הפוגע בהולך רגל במעבר חציה, מעבר החציה מטיל חובות זהירות מוגברות על נהג המתקרב אליו. הנאשמת מכירה את מקום התאונה. אין חולק שבמקום קיים תימרור המעיד קיומם של מעברי חציה, וניתן בעניין זה להתרשם מהתצלומים שהוגשו לבית המשפט. הנאשמת מודעת לכך שמתקרבת למעבר חציה ולכן עליה לוודא שביכולתה לראות היטב את אזור מעבר החציה ואת אי התנועה הצמוד לו אשר ממנו אמורים לחצות הולכי רגל. מבנה הדרך מאפשר לה לראות את מקום מעבר החציה ממרחק של 40 מטר לפחות ( בהתחשב בטענת הסינוור). מדובר במרחק משמעותי המאפשר להערך לקראת מעבר חציה בכל הנוגע להתאמת מהירות נסיעתה לתנאי הדרך. אם רכב שנוסע לפניה מסתיר את שדה הראיה לכיוון מעבר החציה ואי התנועה, עליה להאט ככל הנדרש, לאפשר לרכב שלפניה להתקדם באופן שמאפשר לה שדה ראיה מספיק. בפועל הנאשמת לא ראתה כלל את הולך הרגל בהיותו על אי התנועה למרות שלא היתה כל מניעה לראות אותו. אם עד התביעה נקש יוסף, שנסע מימין לנאשמת ובכיוון נסיעתה, ראה את הולך הרגל, אף הנאשמת היתה צריכה לראות אותו, עוד טרם חצייתו את הכביש. אילו הנאשמת היתה רואה את הולך הרגל, שהינו יליד 1919, בהליכתו על אי התנועה מתוך מגמה לחצות את מעבר החציה, יש להניח ולצפות שהנאשמת היתה מאיטה את מהירות נסיעתה כבר ממרחק של כ - 50- 40 מטרים וזאת על מנת לבחון את התנהלותו של הולך הרגל, ולבחון האם ישנה אפשרות שהולך הרגל, בין היתר בשל גילו המתקדם יבחר להתחיל לחצות את מעבר החציה, למרות כלי הרכב המתקרבים למעבר חציה. הנאשמת לא עשתה כל זאת, והבחינה, בשל רשלנותה, בהולך הרגל רק בהיותו על מעבר החציה. במצב דברים זה ובמהירות נסיעתה אכן לא היה באפשרותה למנוע את התאונה, אולם בנהיגה ערנית קודם לכן היה ביכולתה למנוע את התאונה. התביעה ביקשה להרשיע את הנאשמת בעבירה על תקנה 52 (6).אני דוחה בקשה זו שהרי התביעה לא ביקשה תיקון כתב האישום בכל שלבי המשפט, ובקשה זו הועלתה אך בשלב הסיכומים. יחד עם זאת, בוודאי שחובתה של הנאשמת כלפי הולך הרגל נגזרת גם מסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה,שיוחס בכתב האישום לנאשמת,ואשר מתייחס לנהיגת רכב "בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה" טענות נוספות של הסנגור בסיכומיו לדעתו של הסנגור, לאור הקביעות הבוחניות, הנאשמת הבחינה בהולך הרגל עוד בהיותו על אי התנועה. אינני מסכים עם קביעת אלו. הסנגור ביקש מהבוחן המשטרתי לערוך שחזור במהירויות של 20, 30, 40, 50 קמש'. הבוחן ערך שחזורים במהירויות של 40 ו - 50 קמש' לא משום שסבר כי הנאשמת נסעה במהירויות אלו, אלא משום שכך התבקש על ידי הסנגור. מבחינתו של הבוחן מדובר בנתונים היפותטים. הבוחן מציין שבמהירויות 40, 50 קמש' הנהג הגיב ... "כאשר הוא עדיין היה על אי תנועה בנוי". (נ/1) הסנגור מבקש להוכיח מכאן שהנאשמת הבחינה בהולך הרגל עוד בהיותו על אי התנועה. כל טענתו של הסנגור מתבססת על מהירות נסיעה של 40, 50 קמש'. אולם כפי שאמרנו נתונים אלו הינם היפותטים, לא עולים בקנה אחד עם עדותו של הבוחן, וסותרים את גרסת הנאשמת עצמה שמסרה כי נסעה במהירות של 20, 30 קמש'. יתרה מזאת, כיצד יכול הסנגור לטעון שהנאשמת ראתה את הולך הרגל על אי התנועה וזאת כאשר הנאשמת מוסרת מפורשות לא רק בחקירתה במשטרה אלא אף בעדותה בבית המשפט כי ראתה את הולך הרגל לראשונה בהיותו במעבר חציה. טוען עוד ב"כ הנאשמת שבעצירת רכבו של העד נקש יוסף במקום שעצר היה כדי להטעות את הנאשמת. אומר הסנגור בסיכומיו "אם אני אהיה על כביש ... בנתיב השמאלי, כמו כל אדם סביר יראה מונית עוברת וצריך לצפות שיגיע מישהו מצד ימין של המונית ולא מצד שמאל". גם לטענה זו אין מקום להדרש, שהרי הנאשמת מוסרת בעדותה שכלל לא ראתה את המונית, ומשלא ראתה את המונית כיצד יכלה עצירתה של המונית להטעות את הנאשמת. רשלנותו של הולך הרגל הסנגור בסיכומיו מפנה ביקורת רבה להתנהלותו של העד יוסף נקש, וכן התייחס לרשלנותו של הולך הרגל. לא מצאתי מקום לקבוע קביעות כלשהן באשר לזמן המוקדם בו עצר העד יוסף נקש את רכבו לפני מעבר החציה, וזאת עוד כאשר הולך הרגל התנהל לאיטו בחציית המסלול הראשון שניות רבות וארוכות טרם הגיעו למעבר החציה הרלבנטי, נשוא כתב האישום. נכון אני להסכים עם ב"כ הנאשם שעצירת רכבו של העד נקש היה בו כדי לתרום להחלטתו של הולך הרגל לחצות את מעבר החציה במקטעו השני. נכון הדבר שהולך הרגל, ככל הנראה, לא נתן דעתו להתקרבות הרכבים דווקא בנתיב הקרוב אליו, קרי נתיב נסיעתה של הנאשמת, ובכך אין ספק שתרם לגרימת תאונת הדרכים. הולך הרגל נפטר לצערנו טרם שהעיד, וזאת ללא כל קשר סיבתי לתאונה ,ולפיכך אין בפנינו אלא את הודעתו ושאר הראיות אשר הובאו בפני בית המשפט, ואולם אף בהעדר עדותו ניתן לקבוע כי קיימת מצידו רשלנות תורמת משמעותית . הולך הרגל מסר אמנם בעדותו "עמדתי שם במדרכה באמצע עד שכלי רכב עצרו לי לתת לי לעבור", אבל לאור הראיות מסתבר שהולך הרגל לא היה ערני דיו לתנועה המתקרבת בנתיב הקרוב אליו. לאור כל האמור, אני מרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה, קרי עבירה על תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה ועבירה על סעיף 62 (2) בקשר עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה, תוך קביעת רשלנותו התורמת המשמעותית של הולך הרגל.דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםמעבר חציההולך רגלכביש