תביעה בגין פריצה לרכב בחניון עירוני המצוי בבעלות ו/או בחזקת העירייה ביום 27.12.11 לערך בשעה 14.00 החנה התובע את רכבו בחניון העירוני, וכששב אליו גילה כי החניון נסגר ואין באפשרותו להוציא את הרכב. התובע חזר למחרת בבוקר אל החניון על מנת להוציא את רכבו וגילה כי זה נפרץ וכי נגנבו מספר פריטים שהיו ברכב כגון - מערכת מולטימדיה הכוללת די.וי.די, דיבורית לטלפון ומצלמת רוורס, משקפי שמש וכן נגן די.וי.די הכולל שני מסכים לצפייה שהיו מותקנים על משענות הכיסא. לטענת התובע, האירוע נגרם כתוצאה מרשלנותה הבלעדית של הנתבעת, אשר לא הודיעה על שעות סגירת החניון, לא הציבה שילוט על כך, לא מנעה כניסת מסיגי גבול על ידי גידור החניון ולא פיקחה על הנעשה בחניון, לפיכך נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה. הנתבעת טוענת כי, אינה אחראית לנזקים שנגרמו לכאורה לתובע בשל אירוע הפריצה. התובע ידע כי החניון נסגר בשעה 19.00 שכן, הדבר הועבר לידיעת כל דיירי השכונה, לרבות התובע, באמצעות פקחים מטעמה, הגם שבכניסה לחניון מוצב שלט המורה על כך. לטענתה, אין היא מציבה שומר בכניסה לחניון, מאחר ואין לה כל חובה לעשות כן, חרף זאת, היות והחניון ממוקם בסמוך לבית ספר תיכון, דואג השומר של בית הספר לפתוח את החניון בשעה 7.00 ולסגור אותו בשעה 19.00, זאת מבלי שמוטלת עליו אחריות כלשהי של שמירה. ביום בו ארעה הפריצה, הגיע שומר בית הספר לחניון בשעה 19.00 על מנת לסגור את השער. היות וראה כי במקום שתי מכוניות , חזר בשעה 20.00 ובשעה 21.00 לחניון כדי לבדוק האם מישהו מעוניין להוציא את הרכב, אך לא מצא איש. לטענת הנתבעת, נטל השכנוע מוטל במלואו על התובע שכן לא מתקיים הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו" ו/או חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים. לטענתה, יש לייחס לתובע אשם תורם בשל רשלנותו ו/או הסתכנות מרצון, מאחר והתעלם מהעובדה שאין לחניון שומר ו/או לא דאג להוציא את רכבו מהחניון למרות שידע אודות שעות הפעילות. התקיים בפניי דיון ביום 29.5.13 בו נשמעו עדויות הצדדים, התובע העיד בעצמו ואילו מטעם הנתבעת העיד שומר בית הספר, מר סברי סלימאן, אשר היה אחראי כאמור על פתיחת וסגירת שערי החניון (להלן: "השומר"). השאלה העומדת בבסיס המחלוקת היא- האם נזקו של התובע נגרם כתוצאה מעוולתה של הנתבעת, היינו- האם הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי התובע והאם חובה זו הופרה בנסיבות המקרה. אין חולק כי, החניון בו ארעה הפריצה הינו חניון עירוני, וככזה, מתבקשת המסקנה כי על הנתבעת, כמי שמחזיקה בחניון, מוטלת האחריות להסיר סיכונים העלולים להיווצר בשטח שבשליטתה, וכפועל יוצא מכך מוטלת עליה אף החובה לפקח על הנעשה שם, הכוללת את החובה לשמור כי לא ייגרם נזק לרכבים החונים במקום. מעדותו של שומר בית הספר עולה כי, הנתבעת הייתה מודעת לקיומה של סכנה כלשהי, השומר העיד בפניי כי, הודיע לנתבעת על כך שאנשים באים ועושים בעיות בחניון. חרף זאת, הנתבעת לא קיימה פיקוח המונע פריצות בשטח החניון. אכן, חניה במקום ציבורי פתוח שאין בו אחראי שוללת מראש את ההנחה כי בעל החניון התכוון לקבל על עצמו את חובת השמירה, בעל המכונית לא יכול לצפות להפעלת שמירה מעין זאת, ואחריותו של בעל החניון מצטמצמת להסדרי חניה נאותים (משפטים י"א (תשנ"א), י. אנגלרד, האחריות לגניבת מכונית מתוך חניון- קשר השמירה ובעיותיו, עמ' 302). אולם בענייננו, אין לומר כי מדובר בחניון ציבורי פתוח. הנתבעת הציבה שער בכניסה לחניון, תוך שהעמידה אדם אשר יהא אחראי על פתיחת וסגירת החניון בשעות קבועות ומוגדרות, התנהלות זו מצביעה על כך שהנתבעת התכוונה לקבל על עצמה את חובת השמירה והדאגה לצרכי אזרחיה. על בסיס ניתוח העובדות הגעתי למסקנה כי, הנתבעת לא פעלה כאדם סביר בנסיבות העניין, וכי היה עליה לצפות את התרחשות הנזק. כאמור, הנתבעת הייתה מודעת היטב לסכנה הקיימת בשטח החניון, ולמרות זאת לא הציבה שומר מטעמה באופן קבוע אשר יפקח על המקום. הטענה לפיה אין לנתבעת כל חובה שכזו, אינה מקובלת עליי. אם כן, העובדה כי, הנתבעת פעלה בהעדר נקיטת אמצעים להקטנת סיכון של פריצה במצב העובדתי של תיק זה, מטילה עליה אחריות במישור הנזיקי. היה עליה לנקוט באמצעי זהירות שימנעו ככל שניתן את הסיכון נשוא התביעה כגון: הצבת שלט המורה על שעות פעילות החניון, מצלמות, גידור שימנע כניסת זרים לשטח החניון, העמדת שומר באופן קבוע בשטח החניון, אשר יפקח על הנעשה שם. אני מקבל את גרסתו של התובע לפיה, לא ידע אודות שעות הפתיחה והסגירה של החניון, מעדותו של השומר מתברר כי רק לאחר אירוע הפריצה הוצב השלט המורה על שעות פעילות החניון. אף אם נכונה טענת הנתבעת כי הפקחים מטעמה הודיעו לדיירי השכונה אודות שעות הפעילות, אין בכך כדי לפטור אותה מהצבת שלט כאמור. אינני מקבל את טענת הנתבעת לרשלנות תורמת מצד התובע, כך שאילו היה פונה למוקד הנתבעת, לאחר שגילה כי החניון נסגר, היה מקטין את נזקו. היות והנתבעת לא הציבה שלט או הודעה כלשהי למי ניתן לפנות במידה והחניון סגור, מתקבלת גרסתו של התובע, אשר העיד בפניי כי לא ידע למי עליו לפנות אותה עת. ככל הנראה, היות והתובע מתגורר בסמוך לחניון, סבר כי לא תהיה כל בעיה אם ישאיר את רכבו בחניון עד למחרת בבוקר כאשר ייפתח מחדש. שוכנעתי כי, חל בענייננו הכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), על פיו- נטל ההוכחה רובץ על הנתבעת להוכיח כי לא הייתה רשלנית. לתובע לא הייתה יכולת לדעת מהן הנסיבות שגרמו לפריצה, הנזק ארע בנכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו, כאשר אירוע הנזק מתיישב יותר עם האפשרות כי הנתבעת לא נקטה זהירות סבירה כלפי התובע. אשר לנזקים שנגרמו לתובע, לאחר שעיינתי בתמונות וביתר המסמכים שצורפו על ידי התובע לתיק, אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 4,000 ₪, על דרך האומדנה, בגין הפריטים שנגנבו לו מהרכב בשל הפריצה. אשר על כן, אני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 4,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך של 300 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום תשלומו המלא בפועל. פריצהרכבבעלותעירייהגניבת רכבחניון