תביעה שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בשיעור של דמי שכירות עבור חודשים בהם נמנע הנתבע מלמסור לתובע חזקה בדירה, כל זאת בניגוד להסכם אליו הגיעו הצדדים, שקיבל תוקף של פסק-דין. התובע והנתבע היו שותפים עסקיים. בשל מחלוקות שונות שהתגלעו ביניהם ננקטו הליכים משפטיים שונים. ביום 11.8.2011 הגיעו הצדדים להסכם המתייחס לכלל המחלוקות ביניהם. ההסכם כלל הוראות שונות המתייחסות לזכויות ונכסים שונים. בעיקרם של דברים, כללו הוראות ההסכם העברה של יחידות דירות מהאחד לשני, באופן שההחזקה בכל אחת מהדירות תהיה ייחודית למי מהם. ביום 8.9.2011 ניתן על ידי ביהמ"ש תוקף של פסק-דין להסכם. ההסכם כולל, בין היתר, הוראה כדלקמן: "בתוך ארבעה שבועות, ימסרו שטחי הדירה המערבית המוחזקת ע"י רובין, לגבאי, כנגד מסירת שטחי הדירה המזרחית בקומה הרביעית ושטחי הדירה המושכרת בקומה הרביעית, המוחזקת ע"י גבאי, לרובין" (סעיף 1.10 להסכם). אין מחלוקת שהתובע קיים את חלקו בהוראה כאמור. עם זאת, נטען על ידו שהנתבע לא מסר לו את הדירה המזרחית בקומה הרביעית (להלן - "הדירה"). במקום לקבל את הדירה ביום 11.9.2012, תפש התובע חזקה בדירה ביום 31.7.2012 - לאחר שבדיקה שגרתית שנערכה על ידו העלתה שהדלת, שהייתה אומנם סגורה, אינה נעולה, והדירה ריקה. התובע טוען שהוא זכאי לפיצוי בשיעור דמי השכירות שנמנעו ממנו, ע"ס 5,800 ₪ לחודש (בסה"כ: סך של 67,473 ₪; התובע מבקש לפסוק לזכותו את הפיצוי המקסימלי המצוי בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות). הנתבע טוען שהוא קיים את התחייבותו בהוראה האמורה, כאשר בתמיכה לעמדתו הוצגו על ידו בדיון ראיות שונות. לאחר בחינת טענות הצדדים, העדויות והראיות השונות, הגעתי לכלל מסקנה לפיה בסופו של יום לא עלה בידי התובע להניח תשתית עובדתית מספקת המבססת את טענותיו, לפיה הנתבע נמנע מלפעול בהתאם להתחייבות שהוא נטל על עצמו מכוח הוראת סעיף 1.10 להסכם; להלן הנימוקים אשר הביאו אותי לכדי מסקנה כאמור: באופן עקרוני, ראוי שמסירה של דירה תיעשה בדרך של מפגש ישיר בין המעביר למקבל (בעצמם או באמצעות מי שהוסמך לכך מטעמם). בענייננו, מפגש כאמור לא התקיים. ערב החתימה על ההסכם התגורר בדירה בנו של הנתבע. הנתבע טוען שהוא דאג שבנו יפנה את הדירה בחודש ספטמבר 2011 כדי למסור אותה לתובע, אולם התובע נמנע במכוון לבצע החלפה מסודרת של הדירות מתוך כוונה להמשיך את הסכסוך ביניהם (סעיף 54.5 לכתב ההגנה); עולה מעדות הנתבע, כי מסירת הדירה בוצעה מבחינתו על ידי פינוי הדירה מהדייר (בנו, בועז) והותרת דלת הדירה פתוחה; לאחר בחינה של נסיבות העניין, היקף הסכסוך בין הצדדים והעובדה שההסכם כלל הוראות בדבר מסירה של דירות נוספות, לגביהן לא הוצגו ראיות ברורות וחד משמעיות אודות מסירה מסודרת של הדירות, לא מצאתי מקום לבסס את ההכרעה בהליך על העובדה שמסירה מסודרת כאמור לא בוצעה. השאלה האם הדירה הועמדה לרשות התובע נבחנת על ידי על רקע מכלול של ראיות (כאשר העובדה שמסירה מסודרת לא בוצעה היא ראיה אחת מתוך כלל הראיות); הנתבע הציג תצהיר [נ/1] מטעם מר דרור גולדנברג, המשמש נציגות הבית המשותף, לפיו בנו של התובע פינה את הדירה בחודש ספטמבר 2011. תצהיר כשלעצמו - בהיעדר התייצבות של העד לחקירה - אינו משמש ראיה. עם זאת, הוצג פרוטוקול דיון [נ/2], מיום 9.1.2013, בהליך ערר בסוגיית הארנונה, שם ציין התובע: "לגבי תצהירו של דרור גולדנברג אינני חולק על האמור בסעיף 4 בקשר למועד פינוי הדירה ע"י בנו של מר גבאי, אך אני חולק על כך שהדירה פונתה במועד זה ונמסרה לרשותי ...". התצהיר כאמור מהווה ראיה לפיה בנו של התובע התפנה מהדירה. עובדה זו אינה ראיה מספקת לפיה הדירה נמסרה לתובע, אולם היא משמשת ראיה משמעותית לביסוס עמדת הנתבע, שהרי אם נמצא פתרון דיור לבנו של הנתבע שגר עד אותה העת בדירה, לא היה לנתבע אינטרס ליטול סיכון הכרוך בתשלום פיצויים לתובע, בגין אי מסירת הדירה במועד; אין מחלוקת שהתובע התקין דלת בקומה 4, במבואה שלפני הדירה. התקנת דלת במבואה מהווה ראיה נוספת המעידה על חזקה של התובע בדירה, אם כי לא מדובר בראיה חד משמעית, במיוחד כאשר ישנה מחלוקת בשאלה האם הדלת הייתה נעולה או לא נעולה; עד התביעה, מר צביקה רובין, בנו של התובע, העיד: "בכל מקרה, היו שם פועלים באותה דירה. פועלים נכנסו ויצאו משם. הם עשו שיפוצים בדירה אחרת. בדיעבד אני יודע שהם עשו שם את הצרכים שלהם וכן קפה" (עמ' 7, ש' 21 - 23). העובדה שפועלים שעבדו בבניין נכנסו ויצאו מהדירה מהווה תימוכין לכך שהדירה פנויה ופתוחה, על כל הכרוך והמשתמע מכך; ברישומי הרשות המקומית מצוין התובע כמחזיק בתקופה הרלבנטית; עובדה זו מהווה ראיה לחובתו; ערר שהוגש על ידו - נדחה [נ/6]; ההחלטה בערר הינה על יסוד הדין החל בסוגיית הארנונה. ההחלטה כאמור אינה מחייבת את הצדדים בהליך הנוכחי, אולם היא מהווה ראיה נוספת במכלול של ראיות, לחובת התובע; ביקורת שנערכה בדירה על ידי הרשות המקומית, אשר תועדה במסמך מיום 9.1.2012 (מועד אשר על פי טענת התובע הוא לא החזיק בדירה) [נ/7], נמצא: "הופסקה חזקתו של המחזיק גבאי בועז מיום 13.9.2011. נרשמה חזקתו של המחזיק רובין אברהם החל מיום 14.9.2011. שטח הנכס: 56 מ"ר, סיווג: מגורים, קומה 3". עצם עריכת ביקורת בנכס במועד כאמור מעלה, לכל הפחות, שהדירה הייתה פתוחה, על כל הכרוך והמשתמע מכך. הוצגה על ידי הנתבע תכנית שהוגשה במסגרת בקשה לקבלת היתר להרחבת הדירה, שהוגשה על ידי התובע [נ/8]. התוכנית נערכה ביום 20.12.2011, היא חתומה על ידי התובע והיא הוגדרה: "תכנית קומה רביעית ע"פי מצב קיים קנ"מ 1:00 כפי שהועבר מגבאי עפ"י פס"ד טובי". עצם הגשת התכנית, מועד עריכת התכנית והמשמעות הנלווית לשם שניתן לתכנית ("כפי שהועבר מגבאי ..."), כל אלו מהווים תמיכה נוספת לעמדת הנתבע ולחובת התובע; דרישה של התובע לנתבע להסדיר את פינוי הדירה - אשר הופנתה אל הנתבע בדוא"ל - לא נענתה. עם זאת, הסתבר שכתובת הדוא"ל שצוינה הייתה שגויה, ולמעשה ההודעה לא התקבלה אצל הנתבע; דרישה שהופנתה אל הנתבע באמצעות עו"ד לא נענתה. לכך לא ניתן הסבר מניח את הדעת על ידי הנתבע (נטען שהדרישות לא הגיעו אליו). עם זאת, על יסוד מכלול הראיות, לא מצאתי מקום לבסס את ההכרעה במחלוקת על יסוד עובדה זו; בכתב התביעה טען התובע שהוא תפס חזקה בדירה ביום 31.8.2012. בהמשך, נטען שהחזקה בדירה נתפשה ביום 31.7.2012 (בכתב התשובה צוין המועד המוקדם; בדיון נטען שהאמור בכתב התביעה הינו תולדה של טעות). על כן, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי - בתוך 15 יום. פיצוייםשכירותדמי שכירות