בקשה ממשרד התחבורה להמרת אוטובוס זעיר לרכב להסעת תלמידים

ביקש להמיר פולקסוואגן טרנספורטר 4T, אשר מוגדר כאוטובוס זעיר לרכב להסעת תלמידים ועל כן נדרש לערוך בו שינוי בדמות הוספת פנסי איתות, והכל בהתאם לדרישות משרד התחבורה בעניין. לדבריו, כאשר ביקש לקבל את אישור משרד התחבורה להמרת הגדרת הרכב כך שיהא מתאים אף להסעת תלמידים, התברר לו כי למעשה הרכב כלל איננו עומד בתנאים שנקבעו על ידי משרד התחבורה לצורך הסעת נוסעים, על אף האמור ברישיון הרכב. התובע טוען, כי פנה אל משרד התחבורה בבקשה לקבל בכתובים התייחסות בעניין, ואז התברר, כי יש לבצע ברכב שינויים אשר מלכתחילה היה מקום להכניסם, וכי הרכב במתכונתו הנוכחית איננו עונה להנחיות ותקינת משרד התחבורה להכשרתו כאוטובוס זעיר המיועד להסעת נוסעים, בין היתר, בשל מספר המושבים שברכב, המרווחים שביניהם והמעקות החסרים. לתמיכה בטענותיו, צירף התובע, את מכתבו של מר נתן מלמד ממשרד התחבורה, בו נאמר, בין היתר, כי גם במועד רישומו הראשוני של האוטובוס הזעיר היה עליו לעמוד בדרישות משרד התחבורה, ובדיעבד התברר כי זה לא עמד בהן. התובע ביקש לברר מה תהא עלות השינויים הנדרשים להתאמה להוראות משרד התחבורה על מנת שיוכל לבקש להמיר את הגדרתו של הרכב לרכב הסעה לתלמידים, וקיבל לידיו הצעת מחיר ולפיה מדובר בהשקעה של כ - 15,500 ₪, לא כולל מע"מ. התובע מבקש להשית חיוב זה על הנתבעת, בטענה שלו פעלה כנדרש במועד העלאת הרכב אל הכביש, ממילא לא היה נדרש להשקיע היום השקעות נוספות בהתאמת הרכב, מעבר להתאמת הפנסים, כאמור מעלה. הנתבעת טענה בראש ובראשונה כי יש לדחות את התובענה על הסף בשל התיישנות העילה, וזאת לאור הוראות ס' 5 (1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובעות כי בתביעה שאיננה במקרקעין תקופת ההתיישנות היא 7 שנים ממועד הולדתה של עילת התביעה. לגופו של עניין טענה הנתבעת, כי היא איננה שומרת בידיה אסמכתאות משנת 2003 בנוגע לאופן אספקת הרכב לבעליו הראשונים, וכי ההשקעות שנדרש התובע להשקיע ברכב, מקורן בשינוי הייעוד שהוא מבקש לערוך ברכב, ועל כן אין להשית הוצאות אלו על כתפיה. לשיטתה, הרכב תאם את דרישות הרוכש המקורי, והעובדה שהתובע - אשר קנה ממנו את הרכב -מבקש לשנות את ייעוד הרכב, איננה מצדיקה חיובה. לטענת הנתבעת, סיפקה לרוכש המקורי רכב אשר מורשה להסיע 10 נוסעים, בהתאם להזמנתו, ובכך השלימה חיוביה, ואין מקום לחזור אליה בשלב זה. דיון: התיישנות - ס' 8 לחוק ההתיישנות קובע כך: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". כאמור, לשיטת התובע, נודע לו אודות אי התאמת הרכב שברשותו להוראות משרד התחבורה, לצורך שימוש בו לייעוד לשמו נרכש על ידו ואשר צויין ברישיון הרכב, רק בעקבות פניותיו אל משרד התחבורה במטרה להתאים את הרכב לצורך הסעת תלמידים. לשיטתו, ממועד רכישת הרכב ועד למועד בו ביקש להסב את השימוש בו, עשה בו שימוש לצורך הסעת נוסעים כפי שהוא עושה עד היום, והכל בהתאם להגדרתו ברישיון הרכב כפי שנעשתה החל ממועד העלאתו על הכביש בשנת 2003 על ידי הנתבעת. עוד לדבריו, מעולם לא נדרש לבצע שינויים ברכב לצורך שימוש בו בהתאם להגדרתו ברישיון, ומעולם לא ידע כי הרישיון מאפשר שימוש ברכב לצורך הסעת נוסעים על אף העובדה שזה איננו עומד בתקינת משרד התחבורה אשר היו רלוונטיות בשנת 2003. לדברי התובע, למד אודות עילת התביעה רק כתוצאה ממכתבו של מר מלמד ובעקבות פנייתו להסבת הרכב לצורך הסעת תלמידים. התובע ביאר וטען, כי למעשה רכב המיועד להסעת נוסעים התאים בעבר גם לצורך הסעת תלמידים, ולפני מספר שנים שונו הוראות משרד התחבורה בנוגע להתאמת רכבים להסעת תלמידים, כך שנדרשה רק הוספת פנסי איתות מיוחדים. לדבריו, פעל לצורך הוספת הפנסים כאמור, וסבר כי יוכל לקבל אישור להסעת תלמידים מיד לאחר שינוי זה, שכן בכך יותאם הרכב לדרישות משרד התחבורה לצורך שינוי הייעוד, אלא שאז נתברר לו, שהוא איננו יכול לקבל את האישור הנחשק בשל פגם שנפל באישור הרכב מלכתחילה. לטענת התובע אם כן, לא ידע ולא יכול היה לדעת אודות הכשל שברישיון המקורי, ואודות זכותו לקבלת סעד בגין אותו כשל, עד אשר לפני כשנה ביקש להסב את ייעוד הרכב. יצויין, כי במכתב אשר צורף לכתב התביעה, מאת מר נתן מלמד, סגן ראש תחום תקינה במשרד התחבורה, הובהר, כי אין מדובר במקרה יחיד של חריגה מדרישות המשרד שנעשתה בתקופה הרלוונטית, ואולם, כמדיניות, משרד התחבורה אפשר לרכבים שאושרו בחריגה מהתקן כאמור, להמשיך לנסוע באותם תנאים, כל עוד לא התבקש שינוי ייעודם, אך יחד עם זאת, לצורך הכשרת הרכב להסעת תלמידים, עומד המשרד על יישום השינויים הנדרשים להתאמת הרכב לתקן הנכון. למעשה נראה לכאורה, כי אם יש ממש באמור במכתבו של מר מלמד, הרי שהתובע, אשר רכש את הרכב לצורך הסעת נוסעים ואף עשה בו שימוש כאמור, לא ידע ולא יכול היה לדעת, אודות אי התאמת הרכב להוראות התקן הרלוונטי לשימוש שנעשה בו עד למועד בו ביקש להסב את ייעודו, ובהתאמה אני סבורה כי יש לקבוע כי בנסיבות המקרה דנן, ובשים לב למכתבים אשר הוצגו וצורפו לכתב התביעה, מתחיל מרוץ ההתיישנות רק מחודש מאי 2012, מועד מכתבו האמור של מר מלמד. אחריות הנתבעת - עילת תביעתו של התובע מסתמכת על האמור במכתבו של מר מלמד, ואשר לפיו, כאמור, כבר ביום 25/9/03, מועד רישומו הראשוני של הרכב, היה על הרכב לעמוד בדרישות המשרד, וביניהן, איסור התקנת 4 מושבים מול דלת ההזזה וכיוצ"ב, ואולם הרכב איננו עומד בדרישות אלו. עוד עולה מן המכתב, כי עד לתקופה שבה נרשם הרכב לראשונה, בדיקת אוטובוסים זעירים ורישומם נעשתה שלא באמצעות משרד התחבורה, ורק אז התברר כי היו מספר חריגות. הנתבעת אישרה כי במועד הרלוונטי ערכה את מבחן הרישוי הראשוני לרכב בעצמה, וכי כך היא נוהגת עד היום. נראה אם כן, כי ככל שיש ממש בטענה שהרכב לא תאם את הוראות משרד התחבורה במועד המבחן הראשוני, הרי שהאחריות לכך מוטלת על מי שבחן את הרכב וקבע כי הוא עומד בהוראות התקינה, קרי, על הנתבעת כאן. ראוי להבהיר, כי הנתבעת, כמי שעוסקת בייבוא רכבים לארץ, וביניהם רכבים מסוג אוטובוס זעיר של המותג פולקסוואגן, וכמי שאמונה על הכשרת רכבים אלו לדרישות משרד התחבורה ובחינת תקינותם ורישום כאמור, חבה חובת זהירות מושגית כלפי כלל ציבור המשתמשים ברכבים אלו, בין כבעליהם ובין כנוסעיהם, לכך שהרכבים יתאימו להוראות התקינה של משרד התחבורה, בין אם בשל שיקולי הבטיחות שבתקינה זו ובין אם בשל שיקולי הנוחות העומדים מאחוריה. חובת זהירות כללית זו חלה גם כלפי המחזיקים ברכבים שאושרו כאמור על ידי הנתבעת, ואשר מבקשים להנות מרכבם זה ולעשות בו שימוש לצרכי יצירת פרנסה, במיוחד בשים לב לאופיו של הרכב ולמהות הרשיון שניתן לו. מעבר לחובת הזהירות הכללית החלה על הנתבעת מכח מעמדה כבודקת וכמייבאת כאמור, חלה עליה אף חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע כאן ושכמותו לכך שהרכב אשר נרשם על ידה כאמור, ונבחן על ידה במבחן הראשוני כאמור, אמנם יעמוד בכל התנאים לצורך שימוש בו לייעוד לשמו נרכש. נשאלת אם כן השאלה, האם יש לראות בה כמי שחבה חובת זהירות כאמור מקום שניתן לעשות ברכב שימוש על פי הייעוד המקורי שלו אך לא לשם שינויו של ייעוד זה. כאמור, התובע טען כי עד לפני מספר שנים ניתן היה לעשות שימוש בכל רכב המתאים לייעוד של הסעת נוסעים כרכב להסעת תלמידים ואולם משרד התחבורה שינה את התנאים וקבע כי בנוסף על התאמת הרכב לתקני רכב להסעת נוסעים, הרי שלשם הכשרתו להסעת תלמידים - יש לערוך שינוי בפנסי הרכב, ולהתאימם לשימוש החדש. יצויין כבר כאן כי הנתבעת לא חלקה על טענה זו של התובע, וזו אינה שנויה לכאורה במחלוקת במסגרת התיק שלפניי. נראה אם כן כי לו העמידה הנתבעת רכב המתאים להוראות משרד התחבורה לצורך ייעודו המקורי מלכתחילה - יכול היה התובע להתאימו על נקלה להוראות התקינה החדשות של משרד התחבורה לצורך התאמתו להסעת תלמידים, והתקנת הפנסים כפי שלכאורה נעשתה על ידו די היה בה לשם כך. יוצא איפוא כי ככל שיש ממש בטענת התובע בנוגע לחריגת הרכב מתקנו המקורי, הרי שאך ורק בגין חריגה זו מאולץ הוא כעת להוציא הוצאות נוספות לשם התאמת הרכב, הוצאות שהיו נמנעות ממנו במקרה שבו הרכב המוחזק בידיו היה תואם את ההגדרה המקורית של רכב להסעת נוסעים. משכך הם פני הדברים, נדמה בעיניי כי יש לראות את הנתבעת כמי שחבה אף בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע דכאן, על אף העובדה שמשרד התחבורה אינו מונהענכון להיום שימוש ברכב לשם הסעת נוסעים בלבד - ייעודו המקורי. האם חרגה הנתבעת מחובת הזהירות שחבה בה, והאם התרשלה הלכה למעשה? - הנתבעת טענה, באמצעות נציגיה כאן, כי למיטב זכרונה הוראות התקינה במועד הרלוונטי, לא כללו את כל ההוראות המפורטות במכתבו של מר מלמד, וחלקן נולדו במועד מאוחר ממועד מבחן הרישוי הראשוני ברכב זה, אך לא הביאו עימם את הוראות התקינה אשר היו רלוונטיות במועד האמור (ספטמבר 2003), ואף לא את הוראות התקינה הרלוונטיות כיום. במסגרת מכתבו של מר מלמד, צויין, כאמור, כי עד לתקופה הנ"ל, קרי עד למועד הרלוונטי לאישורו של הרכב לראשונה, בדיקת האוטובוסים הזעירים, אישורם ורישומם נעשתה שלא באמצעות משרד התחבורה, וניתן להבין מתוך הכתוב כי חל שינוי בעניין בשים לב לכך שהתברר כי היו מספר חריגות מדרישות המשרד, לרבות בנוגע לאישור אוטובוסים. הצדדים אשר העידו בפניי, אישרו למעשה, שהם אינם חלוקים בנוגע לכך שעד היום מבצעת הנתבעת מבחני רישוי לרכבים המיובאים על ידה לצורך העלאתם אל הכביש בסמוך למועד מכירתם על ידה לרוכש הראשון. נדמה, כי מכתבו של מר מלמד, עשוי אם כן להתפרש באופן שגוי בשים לב לאופן ניסוחו, ואולם, בכל הנוגע לסוגיית התקן אשר נדרש הרכב לעמוד בו במועד רישומו הראשוני ביחס להתקנת מושב רביעי, נוסח מכתבו של מר מלמד באופן חד משמעי והוא מבהיר כי גם במועד הרלוונטי חל איסור על התקנת מושב רביעי, ומשמושב כזה הותקן ברכב התובע, יש לבטלו. לאחר ששקלתי את העובדה שמר מלמד לא הוזמן על ידי התובע להעיד כאן, ואף לא נותן הצעת המחיר, ובחנתי האם יש ללמוד מכך כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הרכב במתכונתו, כפי שהועלה לכביש בשנת 2003, לא תאם את הוראות משרד התחבורה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לדחות בשל כך את טענות התובע. התובע המציא מכתב רשמי מאת משרד התחבורה בו צויין מפורשות כי בשנת 2003 לא עמד הרכב בהוראות התקינה, והנתבעת בכתב הגנתה לא ביקשה לסתור קביעה זו ואף בדיון שנערך בפניי לא הביאה ראיות להוכחת טענתה כי אין ממש בדברים. למעשה, עלה מדברי נציגי הנתבעת, כאמור, כי הנתבעת בקיאה בתקינת משרד התחבורה, ועל כן נדמה כי יכולה היתה ללא קושי רב, להמציא אסמכתאות להוכחת גירסתה, לפיה, הרכב עמד בהוראות התקינה אשר היו רלוונטיות, ולצורך סתירת טענות התובע בעניין. במחדלה של הנתבעת באי הבאת ראיות מטעמה בעניין, אני רואה משום חיזוק לגירסת התובע כפי שבאה במכתבו של מר מלמד. אציין, כי הנתבעת גרסה כאמור, כי ההשקעות שנדרש התובע להשקיע ברכבו, אינן נובעות מהפער בין מצבו של הרכב לתקינה הקיימת לצורך שימוש בו על פי הגדרתו המקורית, כי אם מהצורך בביצוע שינויים לצורך התאמת הרכב לדרישות משרד התחבורה, לצורך התאמתו להסעת תלמידים בלבד. טענות אלו נטענו בעלמא, והנתבעת לא הציגה כל אסמכתא בנוגע לשינויים הנדרשים על פי הוראות משרד התחבורה לצורך התאמת רכב המשמש כאוטובוס זעיר להסעת נוסעים לאוטובוס להסעת תלמידים, ולא הוכיחה את הטענה כי ההתאמות הנדרשות נדרשות אך ורק על פי הוראות משרד התחבורה לשם ביצוע השינוי האמור. אבהיר, כי אין חולק שמשרד התחבורה אישר ומאשר לתובע לעשות שימוש ברכב על פי הגדרתו המקורית, והדברים עלו באופן ברור הן מדברי התובע והן ממכתבו של מר נתן מלמד, יחד עם זאת, הובהר במסגרת המכתב, כי כל עוד ייעשה שימוש ברכב לשם מילוי ייעודו המקורי, אין בכוונת המשרד לעמוד על ביצוע השינויים והרכב מאושר לנסיעה באותם תנאים. יחד עם זאת, אין בדברים אלו כדי ללמד כי הרכב עמד בתנאי התקינה במועד רישויו הראשוני, ואין בכך כדי ללמד כי הנתבעת לא חרגה מדרישות משרד התחבורה במתן הרישוי לרכב נשוא התובענה. מכל אלו אני קובעת כי הנתבעת אמנם התרשלה במילוי חובתה כלפי ציבור הרוכשים וביניהם כלפי התובע כאן, המחזיק נכון למועד הגשת התביעה ברכב נשוא התרשלותה. הנזק - לכתב תביעתו צירף התובע הצעת מיר בנוגע להחלפת מושבים, ולפיה עלות העבודה אמורה להסתכם בסך של 15,500 ₪ ללא מע"מ. הנתבעת לא חלקה על גובה הנזק. יחד עם זאת, התובע העמיד תביעתו על הסך של 15,000 ₪, ובהתאמה שילם את האגרה, וסמכותו של ביהמ"ש נגזרת מתוך כתב התביעה בלבד. סיכום: לאחר ששקלתי את הדברים, אני רואה לנכון לקבל את התביעה במלואה, ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, 3/9/12, ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט בסך של 750 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים. רכבדיני חינוךמשפט תעבורהמשרד הרישוי / משרד התחבורההסעת תלמידים / ילדיםתחבורהאוטובוס