גילו להפתעתם, כי אחת משתי המזוודות שהתכוונו לקחת איתם לטיול, לא הגיעה יחד עימם בטיסה אל היעד. לשיט

בהתאמה טוענים התובעים כי נאלצו להוציא הוצאות בקשר עם רכישת פרטי לבוש במקום אליו נסעו, וכי נגרם להם נזק הן בשל עוגמת הנפש, הן בשל הוצאות והן בשל אובדן צמיד זהב שהיה מצוי לשיטתם במזוודה ולא הגיע אל היעד.

הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל העובדה שדרישת התובעים לפיצוי הגיעה אל הנתבעת באיחור ניכר, ובניגוד להוראות סעיף 26 להוראות האמנה החלות בעניין. בנוסף טענה הנתבעת, כי אחריותה מוגבלת בשים לב להוראות הדין בסוגיה, המחילות את אמנת ורשה ופרוטוקול האג, מכח חוק התובלה האווירית, התש"ם – 1980 (להלן: "האמנה"), על המקרה, ולאור העובדה שהתובעים לא הוכיחו את הנזקים הנטענים, לא מילאו טופס הצהרת ערך מיוחד, לא שילמו כל תשלום נוסף לביטוח התכולה המיוחדת, ולמעשה לא הוכיחו טענותיהם.

דיון -
לאחר ששמעתי את הצדדים שוכנעתי כי המזוודה אמנם איחרה להגיע אל תעודתה, וכי זו הגיעה אל התובעים רק בחלוף 7 מבין 8 ימי החופשה המתוכננים. יצויין כי למעשה הנתבעת אף אינה מכחישה עובדה זו.
כן שוכנעתי כי כבר בהגיעם אל היעד, ובראותם כי המזוודה לא הגיעה אל היעד, מילאו התובעים טופס מתאים לדיווח אודות האיחור בהגעת הכבודה בשדה התעופה, עובדה שאף היא למעשה אינה שנויה במחלוקת, ובהתאמה אני קובעת כי בכך מילאו התובעים חובתם לדווח אודות האיחור ולמחות על כך לפני הנתבעת, כפי שיפורט עוד בהמשך. אציין כי עדותם של התובעים ולפיה הובטח להם כי יקבלו מענה לפנייתם זו בתוך 24 שעות לא נסתרה כמו גם עדותם בנוגע לפניה לרשות שדות התעופה בנתב"ג וקבלת מענה לפיו המזוודה נותרה בארץ ותשלח אליהם בתוך 24 שעות.
בנוסף לכל אלו שוכנעתי כי התובעים, לאחר המקרה, ביקשו לקבל פיצוי בגין הארוע ואולם בשל קושי באיתור מען מתאים למשלוח טרונייתם, שלחו מכתב לב"כ הנתבעת רק כחמישה חודשים לאחר המקרה, וכי מכתבם האמור זכה למענה מאת הנתבעת, במסגרתו בין היתר צוין מפי הנתבעת כי משקל המזוודה בהגיעה אל היעד זהה למשקלה במועד המשלוח.

אוסיף על כל אלו ואציין כבר בשלב זה כי לא מצאתי מקום וצורך להכריע בשאלה האם הגיעה המזוודה בחסר, האם תכולתה ניזוקה והאם צמיד זהב אמנם היה מצוי בתוכה ולא הגיע ליעדו בשים לב לכך שאף לשיטת התובעים לא מילאו טופס "הצהרת ערך מיוחד", ולא ביקשו לבטח בסכום גבוה יותר מגבולות האחריות שבאמנה את תכולת מזוודתם. יחד עם זאת אציין כי אני סבורה כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי אמנם נגרמו נזקים כאמור ובמזוודתם חסר דבר מה, שכן אלו לא צירפו כל ראיה לעניין הנזקים הנטענים לתכולה, אף שלכאורה בנקל יכולים היו התובעים לעשות כן, בין בהמצאת עותק מפניה לסוכנת הנסיעות בנוגע למצב המזוודה בזמן אמת, בין בצירוף צילומים מתאימים של הציוד אשר לשיטתם ניזוק ובין בהמצאת ראיות לעניין משקל המזוודה לפני הטיסה ולאחריה.

דחיה על הסף מכח ס' 26 לאמנה –
בפתח הדברים ראוי להבהיר כי הנתבעת העלתה טענה של דחיה על הסף כאשר היא מסתמכת על הוראות אמנת וורשה, ועל הוראות סעיף 26 לאותה אמנה במיוחד.
ככלל, בשנת 1929 נערכה האמנה האמורה, וזו אושררה על ידי מדינת ישראל מספר פעמים ונכנסה לתוקף בישראל, בקשר עם תובלה ממדינה שמנויה בין החברות לאמנה ואליה החל משנת 1950.
בשנת 1993 נערכה אמנה נוספת לאיחוד הכללים החלים בענייני תובלה בינלאומיים, היא אמנת מונטריאול, ובמסגרת הוראותיה נקבע כי הוראותיה יגברו על כל הוראה קודמת (לרבות אלו שבאמנת וורשה) בכל הנוגע לתובלה אווירית בין החברות בה. ישראל הצטרפה ואישררה את הוראותיה של אמנה זו, בנוסף, וזו חלה במערכת היחסים שבין ישראל לחברות האחרות באותה אמנה החל משנת 2011.
אין חולק כי בולגריה חברה באמנת וורשה, ואולם השאלה האם זו חברה באמנת מונטריאול לא נבחנה במסגרת ההליכים בתיק זה, ואיש מן הצדדים לא הביא ראיות לכאן או לכאן. אציין כי בפסיקה שנמצאה הועלתה שאלה זו והובהר כי הצדדים באותו עניין לא היו חלוקים ביניהם בנוגע לקביעה כי אמנת מונטריאול אמנם חלה על מערכת היחסים שם ׁ(בין אותן מדינות כבמקרה דנן), אלא שלא נמצאה עדות לכאן או לכאן באותה סוגיה, ובהתאמה ייערך הניתוח בהתאם לטענות הנתבעת בעניין, קרי בהתאם להוראות אמנת וורשה בלבד, טענות שלא הוכחשו על ידי התובעים.
יחד עם זאת, נדמה כי יש להותיר בצריך עיון את השאלה האמנם ישנה תחולה להוראות אמנה זו במקרה שלפניי, בשים לב לשאלה האם חלה אמנת מונטריאול אם לאו.

סעיף 26 האמור קובע כדלקמן:
"(1) קבלת הכבודה או הטובין ללא מחאה על ידי הנשגר משמשת חזקה לכך כי הטובין נמסרו במצב טוב ובהתאם למסמך ההובלה, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.
(2) במקרה של היזק, על הנשגר למחות בפני המוביל מיד עם גילוי ההיזק, ולכל המאוחר תוך שלושה ימים מיום קבלת הכבוד, ותוך שבעה ימים מיום קבלת הטובין. במקרה של איחור, תוגש המחאה לכל המאוחר תוך ארבעה עשר יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו.
(3) כל מחאה תיעשה בצורת הסתייגות רשומה על גבי מסמך ההובלה או בהודעה אחרת בכתב שתישלח תוך הזמן הנקוב לצורך מחאה כזו.
(4) לא הוגשה מחאה תוך הזמנים הקבועים לעיל, לא תשמע כל תביעה נגד המוביל אלא אם היתה רמאות מצדו."

ס"ק 1 מתייחס לחזקות החלות על מקבל הכבודה עם קבלתה, ולפיו קבלת הכבודה ללא מחאה יש בה כדי ללמד כי הכבודה הגיעה במצב טוב ובהתאם למסמך ההובלה, הוא טופס הכבודה.

בהתאמה, קבלת הכבודה כשלעצמה, וללא מחאה, מלמדת לכאורה על כך שאין היזק לכבודה וזו מכילה את כל האמור בטופס הכבודה.
אין בקבלתה כאמור כדי ללמד כי הכבודה נמסרה במועד, שהרי חזקה כאמור לא קמה על פי אותו סעיף. יובהר כי מסמך ההובלה הוא למעשה כרטיס הכבודה, המוגדר בסעיף 4 לאמנה, ואשר מכיל נתונים בנוגע, בין היתר, למועד עריכתו, מקום קבלת הכבודה ויעדה, משקלה של הכבודה וכיוב'.
על פי הוראות סעיף 4 האמור, אין בטופס הכבודה כדי ללמד על המועד שנועד לקיום החיוב להמצאת הכבודה ביעד, ולפיכך אין לקבוע כי קיימת חזקה שהכבודה נמסרה במועדה אך בשל העובדה שלא נשמעה כל מחאה במועד קבלת הכבודה.

ס"ק 2 קובע את המועדים למסירת מחאה, ובין היתר נקבע בו גם לעניין מחאה באשר לאיחור, ונקבע כי זו תוגש לכל המאוחר בתוך 14 ימים מקבלת הכבודה.
נראה אם כן כי אין כל קושי בפירוש המאפשר מסירת הודעה אודות האיחור עוד בטרם קבלת הכבודה על פי ס"ק זה.

ס"ק 3 קובע כיצד יש למסור המחאה, ונקבע בו בין היתר כי הודעה כאמור יכולה להעשות בכל דרך שהיא, ובלבד שתעשה בכתב.

בהתאמה, נראה כי מילוי טופס המודיע אודות האיחור בהמצאת הכבודה, כפי שמילאו התובעים כאן במועד שהגיעו אל היעד, די בה למעשה לצורך מילוי חובת מסירת המחאה כאמור, ביחס לאיחור.

למעלה מן הצורך אבהיר כי אף לו נקבע כי הטופס האמור אינו יכול להוות תחליף למסירת מחאה לאחר מסירת הכבודה לידי התובעים, עדיין אין זה המקרה להשתיק התובעים מהגשת תביעתם בגין האיחור האמור ואבהיר –

מטרתו של ס' 26 לאמנה הינה לקבוע מחסום מסוג מניעות, וזאת למעשה, בראש ובראשונה על מנת שלא ייפגעו זכויותיה הדיוניות של חברת התעופה (המוביל) ולא תיחסם יכולתה להוכיח טענותיה בכל הנוגע לסוגיות שבמחלוקת המוסדרות באותו סעיף.
כך אף ביקש להבהיר ב"כ הנתבעת אשר גרס כי כל התיעוד ביחס לכבודה נערך על ידי תרשומות של רשויות שדות התעופה, וזה אינו נשמר מעבר למגבלת זמן מינימלית (לעניין משקל המזוודות נשמר לשיטתו המידע במחשבי רשויות שדות התעופה למשך 30 ימים בלבד), ובהתאמה, התרת הגשת מחאות במועד מאוחר יותר מביאה אוטומטית לגריעה ביכולתה של המובילה להוכיח את צדקתה.

בהתאמה נקבע למשל בס"ק 1, כי במקרה של אי מסירת מחאה כאמור שם, הרי הנטל להוכיח את הטענות ירבוץ על כתפיו של המלין, והוא יוחזק, ללא צורך בהוכחה, כמי שקיבל את הכבודה בהתאם למסמך ההובלה.
ס"ק 4 קובע, כאמור, כי בהעדרה של מחאה במועד לא ישמעו תביעות המלין בעניין, ולמעשה כי הלה יושתק מהעלאת טענות בעניין.

כאמור, אין מחלוקת כי במקרה שלפנינו חל איחור בהמצאת הכבודה, וטענה זו כלל אינה עומדת לבחינה כאן, שכן הנתבעת אינה מכחישה טענות התובעים בהקשר זה.
זאת ועוד, אין גם חולק, כי התובעים מילאו טופס מתאים המעיד על איחור בהמצאת הכבודה, כבר ברגע שהתברר האיחור, ועל כן אין מדובר במצב שבו חברת התעופה איננה ערה כלל לקיומה של תקלה, והיא למדה על כך רק עם משלוח מכתב הדרישה מאת עורך הדין מטעם התובעים.

למעשה, אין לומר כי במקרה דנן נגרם נזק ראייתי כלשהו לנתבעת, שהרי במכתב התשובה מחודש פברואר 2012, מכתב מאת הנתבעת אשר נשלח בתגובה למכתב הדרישה של התובעים, צויין כי המזוודה הגיעה באותו משקל בו נשלחה. נראה אם כן, כי במועד המאוחר שבו התקבל מכתב הדרישה החזיקה הנתבעת במידע הנדרש לצורך בחינת הטענות הרלוונטיות (משקל המזוודה) ובהתאמה, על אף האיחור, יכולה היתה להתמודד עם הטענה ולא נגרם לה כל נזק ראייתי.

בהתאמה אני סבורה, כי המחסום הדיוני המובא באותו סעיף (ובמיוחד בסעיף 26(4)), אין בו כדי להצדיק השתקת התובעים מהגשת תביעתם במקרה דנן ביחס לאיחור בהמצאת הכבודה, מקרה בו לא נגרם כל נזק לנתבעת, ואין חולק כי נגרם איחור באספקת הכבודה כטענתם.

חסימת דרכם של התובעים במקרה דנן ממימוש זכותם לפנות לערכאה המשפטית בשל אי מילוי אחר התנאי הפרוצדוראלי האמור של מסירת המחאה בדרך המותווית באמנה אינה ראויה, ויש לדחות כל ניסיון כזה בשים לב לידיעתה הקונסטרוקטיבית של הנתבעת את הנסיבות הנוגעות לעניין. למעשה, עמידת הנתבעת על טענתה בנוגע לדחיית התביעה על הסף יש בה משום עמידה חסרת תום לב על זכות דיונית, וקבלתה תהא למעשה העדפה של זכות דיונית על פני זכות מהותית, ולכך יעדיף ביהמ"ש כאן שלא ליתן את ידו, במיוחד מקום שיהא בכך כדי למנוע מהתובעים את הזכות הבסיסית של גישה לערכאות משפטיות.

מעבר לצורך אציין כי לא בכדי נערכה במסגרת האמנה אבחנה בין מסירת מחאה בגין היזק לכבודה לבין מסירה של מחאה כאמור בנוגע לאיחור, ולא בכדי נמצא לנכון לקבוע פרק זמן ארוך יותר לצורך מסירת מחאה בנוגע לאיחור כאמור, וזאת בשים לב לכך שגישתו של המוביל אל המידע הנוגע לאיחור בהמצאת הכבודה נוחה יותר וקלה יותר מאשר זו המתייחסת להיזק לרכוש שבכבודה, שכן יכולתו של המוביל לבחון את הטענות בנוגע לעצם קיומו של היזק כאמור כפופה לגישה המוענקת לו למעשה על ידי המלין-הניזוק, ואילו יכולתו לבחון את הטענות בנוגע לאיחור אינן כפופות לגישה המוענקת לו על ידי המלין, כי אם לגישתו למאגרי המידע המצויים למעשה בשליטתו.

על כן, נדמה בעיניי כי בעוד שבנוגע להשתק בשל העדר מסירת מחאה במועד בנוגע להיזק על בתי המשפט לקפוץ את ידם, הרי שבנוגע למסירת מחאה ביחס לאיחור במסירת הכבודה, יש לנהוג דרך אחרת, ולהתיר בחינת הטענה גם מקום שבו קיים איחור כאמור, אם שוכנע ביהמ"ש כי אין באיחור האמור כדי לפגום ביכולתו של המוביל להביא את ראיותיו וטענותיו.

כך על דרך הכלל, וכך במיוחד במקרה בו ידעה גם ידעה המובילה כי בפי התובעים טענות בנוגע לאיחור, אשר הועלו זה מכבר על הכתב בזמן אמת, כבמקרה שלפנינו.

הנה כי כן, נחה דעתי כי משחל איחור בהמצאת הכבודה על הנתבעת לפצות את התובעים בגין איחור זה, וזאת בהתאם לגבול האחריות שהותווה במסגרת האמנה.
לא כך הדבר בנוגע לטענות ביחס לקיומו של היזק, טענות שהועלו כאמור באיחור, לא הוכחו, לא פורטו די הצורך, לא הורם הנטל המוטל על התובעים להוכחתם – כאמור בסעיף 26(1), וממילא אף לא מולא על ידי התובעים טופס "הצהרת ערך מיוחד".

מידת הנזק ושיעור הפיצוי -
בגין האיחור האמור, ומשאין לפניי ראיות בנוגע למשקל המזוודה (על אף שממכתב התשובה של הנתבעת עלה כי מידע כאמור מצוי היה בידיה עם קבלת פניית התובעים), ולאחר ששוכנעתי כי התובעים אמנם אינם אוחזים בידיהם את טופס הכבודה המכיל מידע זה – אני רואה לנכון לקבוע כי גבול הפיצוי הוא בהתאם לגבול האחריות על פי האמנה ביחס למזוודה במשקל מקסימלי, קרי בסך של 1835 ₪ (17 זכויות משיכה S.D.R * 20 ק"ג, לפי 17 זכויות משיכה = 91.73 ₪ נכון ליום מתן פסה"ד).

התובעים טענו כי הנזק שנגרם להם הוא בגין הוצאות שהוציאו לשווא לרכישת ביגוד מתאים, בשים לב לכך שהמזוודה אשר לא הגיעה אל היעד היא מזוודה של התובעת 2, ובשים לב לכך שהיא אישה מוסלמית הזקוקה לביגוד מתאים לכיסוי גופה וראשה. התובעים לא צירפו קבלות בנוגע להוצאות שהוציאו לשם כך, ועל כן נאלץ ביהמ"ש לפסוק פיצוי בגין נזקים אלו על דרך האומדנא בלבד.

הנזק ייפסק אם כן בשים לב לכך שמדובר במזוודה שהכילה מלוא הציוד הנדרש והביגוד המתאים לאשה עבור 7 ימי שהייה רצופים מחוץ לבית, וכשזו מצויה בחופשתה, ואני קובעת כי יש להעריך כי התובעים הוציאו בקשר עם השלמת החוסרים סך כולל של כ- 2,000 ₪.

בשים לב למגבלת האחריות האמורה – אני פוסקת על כן לתובעים את מלוא הסכום האמור, קרי סך של 1,835 ₪ בגין נזקיהם בעין.

בנוסף, אני רואה לנכון לקבוע לתובעים פיצוי בגין עגמת הנפש, וזאת בשים לב לכך שדומני כי אין בהגבלת האחריות בנוגע לפיצוי בגין נזק כדי להגביל את ידיו של ביהמ"ש מפסיקת פיצוי אף בגין רכיב זה, וזאת על אף הוראות האמנה וחוק התובלה. יחד עם זאת, אני לוקחת בחשבון כי בגין הרכיב האמור נדרש ביהמ"ש לקבוע כי זה נפסק אך ורק מקום שבו נגרמה אי נוחות ממשית לעותרים לו.
כאמור, מדובר בחופשה בת 8 ימים, במזוודה של אישה שהיא מוסלמית ובהתאמה נדרשת לפרטי לבוש מיוחדים (התובעת הופיעה לפניי ונחה דעתי כי מדובר באישה מודרנית אך מסורתית, השומרת על כללי צניעות מתאימים), וכי לטענת התובעים מדובר היה בחופשת ירח הדבש שלהם, בסמוך לאחר חגיגת כלולותיהם, ולפיכך אין ספק כי לתובעים נגרה עגמת נפש של ממש מן האיחור בהמצאת הכבודה.
בהתאמה, אני פוסקת לתובעים פיצוי בגין רכיב זה בסך כולל של 1,200 ₪ נוספים.

סיכום -
מכל האמור אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 3,035 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.

בנוסף אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך כולל של 750 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון