האם יש באי ההתייצבות לדיון בכדי הכשלה של בירור החבות שיש בה בכדי לפטור מחובת פיצוי כלפי התובע. טענות הצדדים: 2. על פי הנטען בכתב התביעה ביום 4.4.12 נהג התובע ברכבו. התובע עצר לפני מעגל תנועה כדי לאפשר להולך רגל לחצות את הכביש כשלפתע משאית בה נהג הנתבע 1 שנסעה משמאלו פנתה ימינה ופגעה ברכבו בחלק הקדמי שמאלי. 3. על פי הנטען בכתב ההגנה, שהוגש על ידי 2 הנתבעים, רכב הנתבעים נסע בנתיב השמאלי שלפני הכיכר ונכנס לתוך הכיכר לאחר שווידא שהכיכר פנויה. לפתע, רכב התובע הגיח ברשלנות ובפזיזות ופגע בו מאחור. דיון והכרעה: 4. מאחר והנתבע 1 לא התייצב לדיון למרות שקיבל זימון כדין, בהתאם להוראות תקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), הנני מחייבו בפיצוי התובע - כפי שיפורט להלן. 5. עתה לפניי הסוגיה האם הכשיל הנתבע 1 את בירור החבות בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, באופן שיש בו בכדי לפטור את הנתבעת 2 מחובתה לפיצוי התובע. 6. סעיפים 22 - 24 וסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח קובעים כדלהלן: סעיף 22 קובע: "קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו." סעיף 23 קובע: "(א) משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו. (ב) על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם." סעיף 24 קובע: (א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה: (1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות; (2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור. (ב) עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר." סעיף 68 קובע: "בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי." 7. הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבע 1. 8. בתיק התנהלו שני דיונים. הראשון ביום 5.3.13 והשני ביום 9.7.13. הנתבע 1 לא התייצב לשני הדיונים. בדיון מיום 5.3.13 ביקש נציג הנתבעת 2 לדחות הדיון בטענה שהנתבע 1 לא הצליח מסיבה לא ברורה להגיע בזמן לדיון. הדיון נדחה בכפוף לתשלום הוצאות. בדיון השני מיום 9.7.13 טען נציג הנתבעת 2 בשם הנתבע 1 כי האחרון לא קיבל זימון לדיון. לאחר שהובהר לנציג הנתבעת 2 שהנתבע 1 קיבל זימון לדיון כדין המעודכן בתיק ביהמ"ש, ביקש נציג הנתבעת 2 "להוציא" את הנתבעת 2 מהתיק. 9. נציג הנתבעת 2 העדיף שלא לחקור את התובע על גרסתו לעניין אופן קרות התאונה ולא לקיים דיון לגופו של עניין והציע או שיקבע מועד דיון נוסף או שיינתן פס"ד כנגד הנתבע 1 בלבד וזאת מאחר ובהעדרו לא ניתן לברר את חבותו של המבוטח בתאונה. 10. לאור זאת שמדובר היה בדיון שני בתיק (דיון ראשון נדחה ונפסקו הוצאות שלא שולמו על ידי הנתבע 1) והנתבע 1 קיבל זימון לדיון כדין, ביקש התובע שלא לדחות הדיון פעם נוספת ולהכריע גם לעניין חיובה של הנתבעת 2 לפצותו. 11. לאחר ששמעתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה יש לדחות טענת הנתבעת 2 בדבר "הכשלה של בירור החבות" מטעמו של הנתבע 1 שיש בה בכדי לפטור אותה מפיצוי התובע. 12. לא נטען על ידי הנתבעת 2 לכך שלא נמסרה להם הודעה על מקרה הביטוח כאמור בסעיף 22 לחוק חוזה הביטוח או שהמבוטח לא מסר בזמן סביר את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות כאמור בסעיף 23 (ב) לחוק חוזה הביטוח. ההיפך הוא הנכון - כאשר נמסרה גרסה מפורטת לאופן קרות התאונה במסגרת כתב ההגנה, דהיינו, הנתבע 1 מסר את גרסתו בדבר אופן קרות התאונה לנתבעת 2, גם אם זו נמסרה לחוקר. אין להתעלם מכך שהנתבעת 2 נמנעה מלהציג לביהמ"ש את ההודעה או את דו"ח החוקר. 13. נציג הנתבעת 2 היה נחרץ בדעתו כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2 רק משום שהנתבע 1 - הנהג שלה, לא התייצב לדיון. נציג הנתבעת 2 לא ביקש צו הבאה כנגד הנתבע 1. כמו כן, הנתבעת 2 לא שלחה לנתבע 1 כל הודעה כאמור בהוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח שלאור דרישת צד ג' לפיצוי וגם בהתחשב בזאת שלא התייצב לדיון תשלם לצד ג' הפיצוי אם ובמידה לא יתנגד לכך. 14. כבוד השופטת מיכל ברק-נבו התייחסה מפורטות בפסק דינה בת"א (ת"א) 13659/05 דן רכב ותחבורה נ' הכשרת היישוב לסוגית הנטל המוטל על חברת הביטוח בכל הנוגע לטענה של הכשלת חבות הפוטרת אותה מפיצוי ניזוק צד ג' ולהלן האמור בפס"ד: "סעיף 68 לחוק קובע יריבות ישירה בין חברת הביטוח לצד ג' שהמבוטח אחראי לפצותו. עם זאת, קובע הסעיף, שטענות שיש למבטח נגד המבוטח עומדות לו גם כלפי צד שלישי. במקרה דנן, לנתבעת טענות כלפי מבוטחיה בנוגע להעדר שיתוף פעולה ובנוגע לזהות הלא ידועה של נהג המבוטח. אי מסירת הודעה למבטחת והעדר שיתוף הפעולה (המנעות ממסירת מסמכים ופרטים לגבי הנהג ברכב) מהווים הפרה של סעיפים 22-24 לחוק, ולפיכך פטורה הנתבעת מלשלם פיצוי לתובעת, ככל שסעיפים אלה קובעים פטור. מבטח המבקש להפחית שיעור תגמולי הביטוח מכוח סעיף 24, נדרש להוכיח שאילו קיים המבוטח חובותיו כאמור בסעיפים 22 ו-23(ב) לחוק, המבטח היה חייב שיעור נמוך יותר של תגמולי ביטוח, וכן עליו להוכיח את שיעור התגמולים שהיו נחסכים לו קיים המבוטח חובותיו. עניין זה נדון על ידי כבוד השופט עדיאל בבר"ע (י-ם) 2180/06 סתי נ' ביטוח ישיר, (ניתן ביום 13.3.07 ו): "באי שיתוף הפעולה אין כדי לפטור את המבטחת מחבותה, אלא אם הדבר מונע את הקטנת החבות". כך נכתב בספרו של שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי), תשס"ה-2005, כרך ראשון, עמוד 531-532: "תכליתם המרכזית של סעיפים 22 ו-23 היא למתן את בעיית המידע של המבטחת בקשר לנסיבותיו של מקרה הביטוח. סעיף 24 בא לאזן בין האינטרס של המבטחת לקבל מידע אמין ומלא על מקרה הביטוח לבין האינטרס של המבוטח לזכות בתגמולי ביטוח, אפילו הוכשל בירור החבות במידה כלשהי, בין בתום לב בין במכוון... אף אם המבוטח אינו מקיים את נטל שיתוף הפעולה עדיין אין למבטחת זכות שלא לשלם את תגמולי הביטוח, אלא אך זכות הפחתה בהתאם לנזק שנגרם לה". ולענין זה יפים דברי בית המשפט בע"א (ת.א) 215/91 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' אסולין, דינים מחוזי, כרך כו(7): "מידת ההוכחה המוטלת על המבטח.. דורשת ממנו להראות קיומו של נזק ממשי עקב אי מתן ההודעה על ידי המבוטח.... " (פסקה 4). וכן ראה דברי כבוד השופטת אחיטוב בת"א (ת.א) 104/95 אלטק בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ: "נטל ההוכחה להראות שאילו קוימה חובת ההודעה היתה חבות המבטח פחותה - הוא על המבטח. על המבטח להוכיח קיומו של נזק ממשי עקב אי מתן ההודעה - ולא די בהוכחת אפשרות תאורטית שיגרם נזק. אין זה נטל קל של הוכחה." עוד קובע השופט עדיאל בפס"ד בעניין סתי הנ"ל: "לפיכך, כדי לפטור עצמו מחבות או כדי להפחית את חבותו, המבטח נדרש להוכיח ראשית, שאם היה המבוטח משתף עמו פעולה כנדרש באותם סעיפים, המבטח היה חייב בתגמולי ביטוח נמוכים יותר או היה פטור לחלוטין מתשלום תגמולי ביטוח. שנית, על המבטח להוכיח את שיעור תגמולי הביטוח שהיו נחסכים ממנו אם המבוטח היה משתף פעולה. " סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח מקים, כאמור, יריבות ישירה בין המבטחת לבין צד ג', אשר רשאי לתבוע את המבטחת ישירות. ברע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נגד אברהם מצליח, פ"ד מ"ט (3) 265, 272 קבע כבוד השופט קדמי כי: "...הכלל הוא שעם כניסתה לתוקף של פוליסת ביטוח לטובת ניזוק צד שלישי, שוב אין זכויותיו של הניזוק כלפי המבטח כפופות למערכת היחסים שבין האחרון לבין המבוטח; ויש לראותן כזכויות עצמאיות הנעוצות בחוזה הביטוח לבדו, כאילו הוקנו מלכתחילה במישרין לניזוק שלא באמצעות המבטח". ש' ולר בספרו הנ"ל (עמ' 388-389), מדגיש כי הסייג שבסעיף 24(א) לחוק, לפיו אי מסירת הודעה על מקרה ביטוח פוטרת את המבטחת מחבותה רק אם מנעה את בירור החבות או הכבידה עליה, יחול גם כלפי ניזוק צד ג, מכח הסייפא של סעיף 68 (ההדגשה שלי - מ.ב.נ). לכן במקרים לא מעטים (אליהם מפנה ולר בה"ש 79 בעמוד 388), פסקו בתי המשפט כי על אף שמבוטח לא מסר הודעה כנדרש בסעיף 22, אין לפטור את המבטחת מחבותה כלפי הניזוק, משום שלא עלה בידה להוכיח שהיה במחדל כדי להכביד על בירור החבות או למנוע את הבירור. כבוד השופטת אבי-גיא בת"א (ת.א) 13010/05 פתאל נ' נימני, קובעת שבסעיף 24 לחוק אין התייחסות מפורשת של המחוקק למקרה שבו מכשיל בירור החבות אינו זה, שתובע את תגמולי הביטוח (מכשיל הבירור הוא המבוטח, ואילו תובע התגמולים הוא המוטב). מכאן, קובעת השופטת אבי-גיא, שסעיף 24 לחוק אינו חל על פוליסות מסוג אחריות כלפי צד ג', וזאת מאותם טעמים שבהם אין תחולה לסייפא של סעיף 68 (בהתייחס לטענות שניתן לטעון כלפי מוטב) כשמדובר בטענה הקשורה בהתנהגותו של המבוטח, לאחר הוצאת הפוליסה, בשונה מטענות הנובעות מתנאי הפוליסה. בלשונה: "כבר נפסק שחברת הביטוח יכולה לטעון כלפי צד ג' טענות הנובעות מתנאי הפוליסה, להבדיל מטענה אחרת חיצונית, הקשורה בהתנהגותו של המבוטח לאחר הוצאת הפוליסה, כגון אי מתן הודעה על התאונה ואי שיתוף פעולה עם המבטחת (ראה ת.א (ת"א) 53887/05 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' שוקרון יואל ואח', פסקה 10 לפסק הדין וגם ראה פרופ' ששון ז"ל "דיני ביטוח" מהדורה שנייה, עמוד 194, הערה 54). על כן דעתי היא כאמור שאין תחולה לסעיף 24 במערכת היחסים שבין המוטב למבטחת, כאשר המבוטח הכשיל את הבירור החבות". ראו גם פסק דיני מהיום (18.7.07) בת"א (ת.א) 72719/04 מדינת ישראל נ' סרחאן ואח', בו דנתי בסוגיה זו. בנוסף, המפקח על הביטוח הוציא ביום 9.12.98 הנחיה, העוסקת בנושא טיפול בתביעות צד ג, ולפיה על חברות הביטוח לשלם לצד ג' את הנזק ישירות, אף אם לא קיבלו ממבוטחן הודעה על מקרה הביטוח או נתקלו בחוסר שיתוף פעולה מצידו: " ... 2. ברור התלונה העלה כי בניגוד לקבוע בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (לפיו על פי דרישת צד ג' חייב המבטח לשלם לצד ג' תגמולי ביטוח ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד) חברות הביטוח נוהגות לדחות את תביעתו של צד ג' רק בשל העובדה שלא קיבלו ממבוטחן הודעה על קרות מקרה הביטוח או שהן נתקלות בחוסר שיתוף פעולה מצידו. 3. סעיף 68 קובע כי חברת הביטוח יכולה לטעון כלפי צד ג' את הטענות הכתובות בפוליסה שיש לה זכות לטעון כלפי בעל הפוליסה, אך היא אינה יכולה לדחות את דרישתו של צד ג' רק בשל העובדה שלא קיבלה הודעה מהמבוטח שלה או שהמבוטח שלה אינו משתף עימה פעולה. דברים אלו נקבעו במפורש בבית המשפט בת"א (ת"א) 53887/95 אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד שוקרון (טרם פורסם). 4. לאור האמור לעיל הכרעתנו כי התלונה האמורה מוצדקת וכי הנוהל התקין לטיפול בתביעות צד ג' כפי שהוא מתחייב מחוק חוזה הביטוח הוא כמפורט להלן: במקרה בו מגיעה לחברת ביטוח, דרישת צד ג' לתשלום תגמולי ביטוח, והמבוטח לא נתן כל הודעה לחברת הביטוח אודות מקרה הביטוח, על המבטח להודיע למבוטח על דרישת צד ג' בדואר רשום, ובמידה ולא התקבלה התנגדות המבוטח תוך 30 ימים, על המבטח לשלם את תגמולי הביטוח לצד ג'." (ההדגשה אינה במקור - מ.ב.נ) לענין תוקפן של הנחיות המפקח על הביטוח: שאלת תוקפן של ההנחיות זכתה להתייחסות מספר פעמים, וכיום - לאחר פסק הדין ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין (ניתן ביום 4.5.06 מפי כבוד השופט רובינשטיין), בו אושרו הכרעות הערכאות הנמוכות יותר, גם בנושא מעמדן של הנחיות המפקח על הביטוח - אין עוד מקום לטענות שהעלתה הנתבעת בענין זה. באותו ענין נקבע: ".... עסקינן ביישומה של ההלכה הנוהגת בדבר סמכותו של המפקח ובדבר פרשנותן של הנחיותיו הנזכרות..... (2)(א) המפקח על הביטוח מתמנה ופועל על פי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן - החוק). חוק זה מסמיך את המפקח להפעיל את סמכויותיו בשני תחומים מרכזיים: שמירה על יציבותן הכספית של חברות הביטוח והגנת המבוטחים (בג"ץ 7721/96 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' המפקחת על הביטוח, פ"ד נה(3) 625, 650-651 (השופט זמיר)). בתחום השני, הרלבנטי לענייננו, ושעל חשיבותו אין צורך להכביר מלים, הוענקה למפקח, בסעיף 60(א) לחוק, הסמכות לברר תלונות הציבור בדבר פעולה של מבטח או של סוכן ביטוח. סעיף 62(א) לחוק מעניק למפקח את הסמכות "...להורות למי שהתלונה עליו לתקן ליקוי שהעלה הבירור, בין למקרה שעליו התלונה ובין בדרך כלל..." (ההדגשה הוספה). אמנם אין החוק קובע ספציפית את סמכויות המפקח באשר להנחיות ואת מעמדן של אלה, אך הסמכות בעניין התלונות פורשה וכך ראוי לה, בבג"ץ 7721/96 הנזכר; בית המשפט קבע, כי נוכח תכליתו של החוק בדבר הגנה על מבוטחים, יש לפרש את הסמכות על דרך ההרחבה, וכי היא כוללת את הסמכות להורות על תיקון ליקוי באופן כללי (שם, בעמ' 642-643; כן ראו בג"ץ 5064/03 לשכת סוכני הביטוח בישראל נ' המפקח על הביטוח ואח', פ"ד נח(3) 217, 227 (השופטת ביניש)). הוראות החוק הנזכרות הן הוראות צרכנות מובהקות, שנקודת המוצא שלהן היא כי מערכת היחסים בין חברות הביטוח לבין המבוטחים מאופיינת בהיעדר שויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים ופערי מידע לטובת חברות הביטוח (רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(3) 281, 303 (השופט, כתארו אז, חשין); י' אליאס, תחולת המשפט הציבורי על חברות ביטוח, הפרקליט מה (תש"ס) 315, 317- 318). מגמתו הברורה של החוק היא לשמור על המבוטח מפני כוחו של המבטח ולאזן את חוסר השויון ביניהם (ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 855 (השופטת נתניהו)). (ב) מדיניות משפטית ראויה צריכה איפוא לפרש בהרחבה את סמכות המפקח וליתן להנחיותיו את תוקפן הראוי. אוסיף, כי המדובר בהנחיות מינהליות היוצאות לא אל המינהל הציבורי פנימה אלא אל גופים חיצוניים, והן מוסד הקיים במשפט המינהלי (ראו זמיר, הסמכות המינהלית ב', 776-775; ברכה, המשפט המינהלי, 31-30). הנחיות אלה אמנם אינן בגדר דין, אך גם אם ניתן להתנות עליהן עדיין שיקולי המדיניות האמורים מכריעים את הכף, והם ביסוד התיחסותם של בתי המשפט. ראו גם רע"א 10681/03 כלל נ' מדינת ישראל (השופטת ארבל)(טרם פורסם), וכן ע"ש (חיפה) 714/01 ירוסלבסקי נ' מדינת ישראל המפקח על הביטוח (טרם פורסם) (השופט וסרקרוג)." מכאן, שיש ליתן תוקף מלא להנחיית המפקח, בה עסקינן.". ראיתי לנכון לצטט את הסקירה המקיפה בפסק הדין במלואה, כאשר זו ממצה את ההלכות בסוגיה זו. הנני מפנה בנוסף לת"ק (ב"ש) 1026/10 בלילה נ' אליע וכך גם לפסק דינו של כבוד השופט מנהיים בת"ק (ראשל"צ) 2206/07 גמליאל נ' כלל שם התייחס כב' השופט מנהיים, בין היתר, להוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח בקבעו: "לא למותר להוסיף כי עד שאנו באים לסיפא של סעיף 68 לחוק עלינו להתייחס גם לרישא של הסעיף, המחייבת את המבטח לשלם לצד השלישי תגמולי ביטוח אלא אם המבוטח התנגד לתשלום כזה תוך 30 ימים מיום שהמבטח הודיע לו על כוונתו לעשות כן. חוזר הפיקוח על הביטוח מיום 9/12/98 קובע כי הנוהל התקין לטיפול בתביעות צד ג' הוא כי כאשר מגיעה דרישה מצד ג' והמבוטח לא נתן הודעה למבטח על המבטח להודיע על כך למבוטח בדואר רשום ואם בחלוף 30 יום לא יקבל התנגדות מהמבוטח עליו לשלם לצד השלישי (וראו גם ת. אז. (תל אביב) 53887/95 אליהו נגד שוקרון). היעלה על הדעת שהגנות המבטח כלפי צד ג' כאשר המבוטח נתן הודעה על מקרה הביטוח אך נמנע מלהמשיך ולשתף פעולה, תהיינה רחבות מהגנותיו כלפי צד שלישי כאשר המבוטח לא הודיע דבר? זהו כמובן מצב שאינו מתקבל על הדעת, ויש להחיל כאן אותו הגיון עצמו: הצד השלישי אינו צריך להינזק. משנוכחה כלל כי בוקר אינו משתף פעולה בניהול ההליך השיפוטי, היה עליה להודיעו כי היא מתכוונת לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח אלא אם יתנגד לכך בהודעה שתימסר לה תוך 30 יום. היא לא עשתה כן. איני דן כאן בשאלה אם יש לראות בהזמנות לדין שקיבל בוקר משום תחליף לאותה הודעה הנדרשת לפי סעיף 68 לחוק וכיצד יש לראות את הימנעותו של בוקר מלהענות להזמנות לדין, אולם לכאורה נראה שהימנעות כזו מצידו יכולה להחשב כהסכמה או לפחות כהעדר התנגדות מצידו לכך שכלל תשלם לתובעת תגמולי ביטוח. מהדברים הנ"ל עולה כי כלל חייבת בתשלום מלוא תגמולי הביטוח, ששיעורם כשיעור נזקי התובעת. אף שדי בהם לצורך התוצאה בענייננו, אני סבור שיש להוסיף את הדברים הבאים: לטעמי, יש לפחות ספק אם סעיף 68 סיפא חל בכלל על תרופות המבטח לפי סעיף 24 לחוק. בסעיף 68 סיפא מדובר על "טענה שהמבטח יכול לטעון", ודוק: "טענה" - ולא "כל טענה", כפי שנאמר למשל בסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ח-1968. מטרתו של סעיף 24 היא להטיל סנקציה מידתית על מבוטח שאינו דואג לקיים חובותיו כלפי המבטח בקשר למקרה ביטוח. הסנקציה נועדה להמריץ את המבוטח לנהוג במבטח באופן ראוי. אין הגיון בהטלת הסנקציה הזו על הצד השלישי, משום שאין בכך כדי להמריץ את המבוטח להתנהגות ראויה ורצויה כאשר הצד השלישי אינו יכול לסייע בהמרצת המבוטח לנהוג כראוי. הדברים יכולים להילמד על דרך ההיקש מהדברים שנפסקו בקשר לפרשנותו של סעיף 69 סיפא לחוק, שלשונה זהה לזו שננקטה בסעיף 68 סיפא לחוק. כוונתי במיוחד לדברי כב' השופט קדמי ב-רע"א 5912/91 המגן נ' מצליח, פ"ד מט(3) 265, בעמ' 272, בפיסקה 2(ב) לפסק דינו, שם נקבע כי זכויות הצד השלישי בביטוח חבות כלפי המבטח אינן כפופות למערכת היחסים שבין המבטח למבוטח "ויש לראותן כזכויות עצמאיות… כאילו הוקנו מלכתחילה במישרין לניזוק שלא "באמצעות" המבוטח". דעתי היא שהגיון זה מצדיק גם פירוש מצמצם לסעיף 68 סיפא כך, שלא תחול על הוראות החוק המעניקות הגנה מלאה או חלקית למבטח בשל התנהלות המבוטח לאחר קרות מקרה הביטוח. זאת משום שהוראות אלה באו להשיג מטרה שאינה רלבנטית ליחסי המבטח עם הצד השלישי ואין בהחלת אותן הוראות על הצד השלישי כדי להביא להשגת המטרה הזו. ניתן גם לומר שבכפוף לזכות ההתנגדות של המבוטח לפי סעיף 68, מתגבשת זכותו של הצד השלישי לתגמולי ביטוח מהמבטח כבר עם קרות מקרה הביטוח ולכן אינה מושפעת מהתנהלות המבוטח לאחר קרות מקרה הביטוח. דעתי היא כי אין מבטח יכול לחסות בצל הגנת סעיף 24 ביחסיו עם הצד השלישי, וסעיף זה יש להותיר ליחסי המבטח עם המבוטח. מכל מקום וכפי שכבר נכתב לעיל, גם מי שסבור שסעיף 24 לחוק יכול להיטען על ידי מבטח כלפי צד שלישי מכח הסיפא של סעיף 68 לחוק, צריך להגיע למסקנה כי בעניין שבפנינו אין הגנת סעיף 24 לחוק יכולה להועיל לכלל." 15. לאור הפסיקה המפורטת לעיל ובהתחשב בזאת שהנתבעת 2 נמנעה מלחקור התובע על גרסתו, נמנעה מלבקש צו הבאה כנגד הנתבע 1, נמנעה מלהציג את הודעתו או דו"ח חוקר, נמנעה מלשלוח למבוטחה הודעה על כך שלאור דרישת צד ג' ובמיוחד אי התייצבותו לדיון הראשון ואם לא יתנגד ישולם פיצוי לצד ג', וכן לא הוכיחה שאם היה המבוטח משתף פעולה חבות המבטחת (הנתבעת 2) הייתה מופחתת או מתאיינת, חייבת הנתבעת 2 לפצות את צד ג' - התובע. 16. בכל הנוגע לנזקי התובע, לכתב תביעתו צורף אישור הפסדים מחברת הביטוח מנורה מבטחים שלא נסתר. 17. לסיכומו של דבר, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 3,697 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. 18. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בסך של 400 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום. במידה והסכום לא ישולם במועד הנקוב לעיל, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. ההוצאות כאמור הינן בנוסף וללא כל קשר להוצאות שנפסקו בדיון מיום 5.3.13 כנגד הנתבע 1. 19. הנני מיידע את הצדדים בדבר זכותם להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד וזאת תוך 15 יום. שאלות משפטיותדיוןאי התייצבות לדיון