דחיית תביעה בגין הפרת הסכם לתפירת שמלת כלה 2. טענות הצדדים: א. בכתב התביעה נטען שבחודש אפריל 2012 פנתה התובעת בהמלצת אחיה לנתבעת לצורך תפירת שמלת כלה לחתונתה, שיועדה להתקיים ב-3.6.12. הצדדים סיכמו שהנתבעת תתפור שתי שמלות שאחת מהן שמלת כלה בעלות כוללת של 3,500 ₪, ללא עלות הבדים. בנוסף, סיכמו הצדדים שהנתבעת תתפור שמלת דגם בכדי שניתן יהיה לבצע בה שינויים. ביום 22.4.12 הלכו התובעת, אחיה והנתבעת לרכוש בד לבן תמורתו שילמה התובעת 470 ₪. ביום 24.4.12 הגיעה התובעת למדידות ונאמר לה שאין זמן לתפירת שמלת דגם וכשתסיים לתפור את שמלת הכלה, שבועיים בטרם החתונה, תתפור שמלה נוספת. התובעת ציינה שהיא זקוקה לשמלה הנוספת לאירוע המתקיים יומיים לאחר החתונה והנתבעת השיבה שתקיים הבטחתה למתן שמלה נוספת. בימים 6.5.12, 15.1.12 ו 26.5.12 התקיימו מדידות נוספות והתובעת שילמה סך של 2,000 ₪ מהסכום שסוכם. בימים 15.5.12 - 26.5.12 ביטלה הנתבעת פגישות בטענה שבתה מאושפזת בבית חולים. בפגישה שנערכה ביום 26.5.12, מוצאי שבת, שבוע לפני החתונה, נקבע שהשמלה תהיה מוכנה ביום ב', 28.5.12, ותיאסף ע"י אחיה של התובעת. השמלה נאספה, וכשמדדה אותה התובעת התגלה כי הבד העליון מסוג שיפון גזור בצורה לא שוויונית כשחלקו ארוך וחלקו קצר. עוד באותו היום הוחזרה השמלה לנתבעת וזו הבטיחה להחליף את השיפון תוך התחייבות שהשמלה תהיה מוכנה במועד. ביום שלישי, 29.5.12, יצרה התובעת קשר עם הנתבעת, וזו אמרה לה שהשמלה תהיה מוכנה ביום רביעי או חמישי וביקשה שהתובעת לא תיצור עמה קשר והנתבעת היא זו שתודיע לה מתי לאסוף את השמלה. ביום רביעי, 30.5.12 אחיה של התובעת יצר קשר עם הנתבעת בניסיון לברר מתי השמלה תהיה מוכנה. אך השיחה הגיעה לטונים גבוהים והנתבעת ניתקה את השיחה. ביום חמישי, 31.5.12, בשעות אחה"צ, הודיעה הנתבעת לתובעת כי באפשרותה לאסוף את השמלה, אך דרשה כי התובעת תגיע ללא אחיה, תשלם את יתרת הסכום וכי לא יבוצעו מדידות או תיקונים נוספים. התובעת שאלה מה יקרה במידה ותזדקק לתיקונים ומה לגבי השמלה הנוספת, והנתבעת השיבה לה שאם אין תשלום מלא, אין שמלה. בן זוגה של התובעת, יצר אף הוא קשר עם הנתבעת בניסיון לדבר על ליבה שתקיים ההסכם. אך, היא המשיכה להתעקש על תשלום מלא, ללא בדיקה נוספת האם השמלה תוקנה ותוך חזרה מהתחייבותה לשמלה נוספת. התובעת איבדה אמונה בנתבעת וחששה כי בהעדר בדיקה או תיקון תקבל "חתול בשק" ולא את שמלת חלומותיה. התובעת הזדעזעה מהתנהגות הנתבעת שניצלה את חוסר האונים של התובעת והחליטה לוותר על שמלת הכלה. במוצאי שבת 2.6.12, שלחה הנתבעת מסרון בו ציינה כי השמלה השנייה היתה "זכות ולא חובה" ובגדר "מתנה" מהנתבעת והתובעת עדיין מוזמנת לאסוף את השמלה, תמורת המחיר המלא של העסקה. בשלב זה, התובעת לא רצתה עוד כל קשר עם הנתבעת או עם השמלה שתפרה. התובעת התחתנה ביום א', 3.6.12, בשמלת חוף לבנה פשוטה שהותאמה לאירוע בסרט תחרה. התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את ההסכם לתפירת שתי שמלות עד למועד החתונה. הנתבעת הטעתה את התובעת בפרטים מהותיים לגבי העסקה, לרבות יכולתה לתפור השמלות עד המועד שסוכם. הנתבעת חזרה מהסכמתה לתפור שמלה תוך הפרת סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981. בנוסף, הותרת הכספים ששולמו לנתבעת בגין השמלה, לרבות עלות הבדים, מהווה עשיית עושר שלא במשפט, לאור כוונת הנתבעת למכור את השמלה ללקוחות אחרים. דרישת הנתבעת, ערב החתונה, לתשלום מלוא סכום העסקה מבלי שקיימה את חלקה בעסקה, תפרה שמלה אחת ולא נתנה אפשרות לבחון את טיבה, מהווה ניצול מצוקה עפ"י סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981. התובעת תבעה השבת הסכום ששולם בגין השמלה בסך של 2,000 ₪; השבת הסכום ששולם בגין בדים בסך של 470 ₪; החזר הוצאות בגין נסיעות ותשע פגישות מדידה בסך של 462 ₪; עלות תמלול הקלטה בסך של 750 ₪; עוגמת נפש בסך של 4,500 ₪. ב. בכתב ההגנה נטען שביום 4.3.12 פנה לנתבעת אחיה של התובעת, עמו היתה לנתבעת היכרות מוקדמת רבת שנים, וביקש שתתפור לתובעת, שהיא חסרת יכולת כלכלית, שמלת כלה. הנתבעת השיבה שהיא עובדת משרה מלאה ולומדת פעם בשבוע ועל כן אין באפשרותה לתפור השמלה, אך נעתרה לבקשת האח לפגוש את התובעת. ביום 11.3.12 ביקשה מהתובעת לשלוח דוגמאות על מנת שתוכל להתרשם מהשמלה המבוקשת ולבחון האם תוכל לעמוד בלוח זמנים. ביום 15.4.12 נערכה פגישה ראשונה ובה ביקשה התובעת שמלה שונה מזו שציירה בעבורה הנתבעת מבעוד מועד. הצדדים סיכמו שהנתבעת תתפור השמלה בעבור התובעת והנתבעת דרשה תמורה בסך של 5,000 ₪. לאחר שהנתבעת טענה להעדר יכולת כלכלית, סיכמו על מחיר של 3,500 ₪ בתנאי שהבדים יהיו על חשבון התובעת, וכן תשולם לנתבעת תוספת בעבור השעתיים הנדרשות לשם רכישת הבדים בסך של 240 ₪. הנתבעת הסבירה לתובעת שתתפור קודם שמלת דגם. בנוסף, הציעה הנתבעת כמתנה שמלת קיץ פשוטה וקלילה כשהתובעת היא האחראית לרכישת הבד או לחילופין, תייצר עבורה מחרוזת קריסטל כשהתובעת תרכוש חרוזים. התובעת בחרה בשמלה וסוכם כי השמלה הנוספת תוכן לאחר סיום תפירת שמלת הכלה, כאשר הנתבעת ציינה בפני התובעת את לוח הזמנים הצפוף. סוכם בין הצדדים שהתובעת תשלם בתשלומים כך שכל התמורה תשולם עד מועד קבלת השמלה והנתבעת התחייבה מצידה לסיים את שמלת הכלה שלושה ימים לפני מועד החתונה. ביום 22.4.12 רכשו בד לשמלת כלה אך לא נרכש בד ערבי לדגם ולא בד חוף לשמלה הנוספת מהטעם שהתובעת חשה בראשה, ביקשה לשוב הביתה וסירבה לבקשת הנתבעת להגיע למדידות. ביום 24.4.12 נערכה פגישת מדידות אך התובעת טרם רכשה הבד הערבי. ביום 29.4.12 נתפרה שמלה מפרגמנט במקום מהבד הערבי והתובעת נתנה אישורה לתחילת עבודה על הבד המקורי של השמלה. בימים 6.5.12, 8.5.12, ו-13.5.12 נערכו פגישות מדידות ותיקונים ובכל פעם התובעת אישרה את המשך העבודה. ביום 15.5.12, לאור שינוי במידותיה של התובעת נלקחו מידות חדשות ובוצע שינוי שכלל תפירה מחדש. ביום 17.5.12 נערכה מדידה נוספת לאחר תיקון והרחבת השמלה. בימים 20.5.12-23.5.12 עדכנה הנתבעת את התובעת שבתה מאושפזת בבית חולים ויהיה עיכוב בהשלמת השמלה. ביום 25.5.12, יום שישי, שבוע לפני החתונה, בוצעו מדידות, קיצורים ושינויים. ביום 26.5.12, יום שבת, ביקשה התובעת להיפגש עם הנתבעת ודרשה שמלה חדשה בטענה שאיננה מרוצה מהשמלה. הנתבעת הסבירה לה כי השמלה כבר גמורה ותפירת שמלה חדשה תהיה כרוכה בתשלום מלא בעבור השמלה הקודמת ותשלום נוסף בעבור השמלה החדשה, וכי אין זמן לתפירת שמלה חדשה. התובעת ביקשה את שמלת המתנה והנתבעת השיבה לה כי קודם יש לסיים את שמלת הכלה ועל התובעת לרכוש את הבד לשמלה הנוספת. התובעת ביקשה תיקונים נוספים, לרבות קיצור האורך מהטעם שהיא מתחתנת בים ומעוניינת ללכת יחפה. הנתבעת סימנה אורך הקיצור והתובעת אישרה את האורך החדש. ביום 27.5.12, יום א', ערב חג שבועות בשעה 16:00 אסף אחיה של התובעת את השמלה. הנתבעת דרשה יתרת התשלום בטרם מסירת השמלה, אך האח ביקש לשלם תוך שבוע. בשעה 20:00 התקשר אחיה של התובעת לנתבעת גידף אותה וטען כי קיים הפרש אורכים בין החלק הקדמי לאחורי. הנתבעת הזמינה אותם להגיע לביתה ואכן, במדידת השמלה נראה הפרש של 2 ס"מ בין החלק הקדמי לאחורי. הנתבעת הסבירה לתובעת ואחיה כי זהו השינוי שנתבקשה על ידם לעשות בפגישה הקודמת וכי על מנת לבצע תיקון נדרש בד חדש. הנתבעת ציינה כי בשל החג, הלו"ז הצפוף והלימודים תתפנה לתפירה רק ביום שלישי או רביעי. ביום ב', 28.5.12, התקשרה התובעת לנתבעת וזו הסבירה לה שטרם רכשה הבד. בימים 29.5.12-30.5.12 רכשה הנתבעת בד שיפון בעלות של 125 ₪, הוצאה שהיתה אמורה להיות מושתת על התובעת, ותפרה את כל החלק התחתון של השמלה מחדש. ביום ד', 30.5.12, התקשר האח על מנת לאסוף את השמלה והיא יידעה אותו בדבר עלות הבד הנוספת. האח סירב לשלם וטען שהתיקון היה באשמת הנתבעת והיא צריכה לשאת בעלותו. בנוסף, ציין שיאסוף השמלה ולא ישלם באומרו: "את סתם זבל ולא תראי את הכסף". ביום ה', 31.5.12 השמלה היתה מוכנה והנתבעת יצרה קשר עם התובעת וביקשה ממנה לאסוף השמלה מביתה בשעות הערב ללא אחיה, לאור הגידופים שספגה בשיחת הטלפון. בנוסף, ביקשה הנתבעת את יתרת התשלום בסך של 1,500 ₪ וויתרה על עלות הבד הנוסף. בשלב זה, הודיעה לה התובעת שתאסוף את השמלה אך לא תשלם את יתרת הסכום, מאחר ולא נתפרו שתי שמלות. הנתבעת הבהירה לה כי השמלה הנוספת היא מתנה, שמלה קלילה, לא יקרה ומהירה לתפירה, ומפאת הזמן תממש הבטחתה לאחר מועד החתונה. הנתבעת הזכירה לתובעת כי בוצעו שינויים רבים בשמלת הכלה עד הדקה האחרונה. התובעת טענה בפניה כי לא עמדה ביעדים ועל כן אינה מעוניינת לשלם. ביום ו' 1.6.12, יצרה הנתבעת קשר עם התובעת והתעניינה מדוע לא הגיעה התובעת לאסוף את השמלה. התובעת גידפה וטענה שוב כי מאחר ולא סופקו שתי שמלות היא אינה מוכנה לשלם, והנתבעת ניתקה את השיחה. התובעת השאירה הודעה במשיבון לפיו היא דורשת את כל הכסף בחזרה, לרבות עלות הבדים. בשעות הצהריים של אותו היום, הגיע אחיה של התובעת למקום עבודתו של אחיה של הנתבעת, החל לקלל ולאיים בתביעה משפטית. התובעת שלחה מסרונים לאחיה של הנתבעת לפיהם נזרקת החברות בשביל 1,500 ₪. בן זוגה של התובעת יצר קשר עם הנתבעת וזו הסבירה לו כי התמורה סוכמה בעד שמלת כלה בלבד והשמלה הפשוטה הנוספת הינה שמלת מתנה בגדר מחווה ולא חובה ואינה כלולה במחיר. מאז החלו שיחות טלפון בלתי פוסקות שאילצו הנתבעת לפנות למשטרה להגשת תלונה. ביום שבת, 2.6.12, שלחה הנתבעת מסרון לתובעת ובו ביקשה שוב מהתובעת לאסוף את השמלה תמורת יתרת הסכום. הנתבעת סירבה בטענה שמדובר בסחיטה לפני החתונה. הנתבעת שלחה מסרון נוסף בו ביקשה להניח את המחלוקת הרגשית בצד והתובעת סירבה. לאחר החתונה שלחה הנתבעת מכתב התראה מעורך דין בו דרשה מהתובעת לפרוע את יתרת החוב. המכתב לא נענה ותחת זאת הוגשה תביעה זו. הנתבעת ציינה כי השמלה עדיין ברשותה. 3. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את כתבי הטענות ועדויות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. ואבאר. התובעת טענה להפרת הסכם בכך שלא סופקו לה שתי שמלות שבועיים בטרם החתונה; בנוסף, טענה להטעיה בפרטים מהותיים ביחס ליכולת הנתבעת לתפור השמלות במועד; כמו כן, התובעת טענה כי הותרת הכספים בידי הנתבעת מהווה עשיית עושר ולא במשפט; ודרישת יתרת הסכום מבלי לקיים את חלקה בהסכם מהווה ניצול מצוקתה של התובעת. ברם, מעיון בחומר הראיות עולה תמונה שונה. התובעת פנתה לנתבעת לצורך תפירת שמלת כלה. לא יכול להיות חולק, שהתמורה שסוכמה בין הצדדים בסך של 3,500 ₪ הינה תמורה נמוכה משמעותית ביחס למחירי תפירת שמלת כלה בשוק החופשי והנתבעת ציינה כי מחיר זה ניתן לאור מצבה הכלכלי של התובעת וההיכרות המוקדמת עם אחיה. עוד אין מחלוקת, שנערכו כתשע פגישות מדידה ותיקונים של שמלת הכלה בבית הנתבעת. מהעדויות עולה כי הנתבעת ניסתה להשביע את רצונה של התובעת שוב ושוב וביצעה את כל התיקונים הנדרשים וזאת על אף לוח הזמנים הקצר שנותר לתפירת שמלה כלה. התובעת אף הודתה בעדותה שאישרה את הקיצור שבוצע ע"י הנתבעת. הנתבעת העידה כי לאחר שהתובעת הביעה מורת רוחה מהקיצור שבוצע, רכשה בעצמה בד שיפון ותפרה שוב את החלק התחתון והציגה אסמכתא להוכחת טענותיה בדבר רכישת הבד. מהעדויות עולה כי מעת שהתובעת גילתה שהשמלה קוצרה שלא לשביעות רצונה נתגלו בין הצדדים חילוקי דעות שעלו עד כדי גידופים, איומים ותלונה במשטרה. אך, כאמור, אין חולק שהנתבעת קנתה בד ותיקנה אורך השמלה. אך, התובעת סירבה לשלם את יתרת התמורה בסך של 1,500 ₪. התובעת טענה בפניי בדיון כי סירבה לשלם את היתרה מאחר והנתבעת הציבה שלושה תנאים: אחיה של התובעת לא יגיע לבית הנתבעת לאיסוף השמלה; הנתבעת חזרה בה מהבטחתה לתפירת שמלה נוספת; לא יבוצעו מדידות ותיקונים נוספים אף במידה ויש בהם צורך : באשר לתנאי לפיו אחיה של התובעת לא יגיע לביתה של הנתבעת, מצאתי כי אין מדובר בבקשה בלתי סבירה לנוכח התדרדרות היחסים בין הצדדים, כמפורט בהרחבה לעיל; באשר לטענה לפיה לא יבוצעו מדידות ותיקונים, הרי שהנתבעת הכחישה טענה זו ולגרסתה במידה והיתה התובעת מבקשת היתה מתקנת את הדרוש תיקון. לפיכך, קיימת גרסה כנגד גרסה והתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להטות כף המאזניים לטובתה; באשר לשמלה הנוספת, מהימנה עליי עדות הנתבעת, לפיה סוכם בין הצדדים על תפירת שמלה נוספת לתובעת, שמלת חוף קלילה, זולה וקלה לביצוע כמתנה מהנתבעת. אך, לאור המדידות והשינויים הרבים שנערכו, התארך משך תפירת שמלת הכלה, כך שלא נותר לנתבעת זמן לביצוע שמלה נוספת, והיא הודיעה לתובעת כי תתפור אותה לאחר החתונה. מעיון בתמליל השיחה שהוגש מטעם התובעת עצמה עולה כי גם בשיחה זו, לאחר שהתובעת סירבה לשלם לנתבעת את יתרת התמורה בסך 1,500 ₪ בגין שמלת הכלה, מודה הנתבעת כי הבטיחה שמלה פשוטה כמתנה, אך לאור כך שהתובעת אינה משלמת את יתרת הסכום, ואחיה של התובעת דיבר אליה באופן בוטה, תוך קללות ואיומים, לא תהיה שמלה נוספת (עמ' 4, שורות 79-92, ועמ' 5 שורות 111-113). התובעת מנסה להיתלות בחזרת הנתבעת מהתחייבותה לתפירת השמלה הפשוטה, כמוצאת שלל רב וכהוכחה לכך שהנתבעת הפרה ההסכם בין הצדדים. ברם, יש לבחון חזרת הנתבעת מהתחייבותה בתוך השתלשלות העניינים, ויש ליתן משקל נגדי רב לכך שהתובעת אף היא הפרה ההסכם, בכך שסירבה לשלם לנתבעת את יתרת התמורה בגין שמלת הכלה. לא יכול להיות חולק, ששמלת הכלה היתה הנדבך העיקרי של ההסכם, כשהשמלה הנוספת בעלות נמוכה הינה חלק שולי מהסכם זה. מחומר הראיות שהוצג בפניי עולה כי הנתבעת ביקשה שוב ושוב מהתובעת לאסוף את השמלה שתפירתה הסתיימה ולשלם לה את יתרת התמורה בסך של 1,500 ₪ כאשר היא מוותרת על עלות הבד הנוספת. ברם, התובעת עמדה בסירובה ורכשה שמלת חוף חלופית. הנתבעת אף הציגה מסרון ששלחה לתובעת במוצאי שבת התומך אף הוא בגרסתה זו. יש לציין כי אף התובעת עצמה מודה בכך שבמוצאי שבת ביקשה הנתבעת מהתובעת לשלם את יתרת הסכום ולאסוף את השמלה, אך היא סירבה מהטעם שאיבדה אמון בנתבעת. יתרה מזו. לא זו בלבד שהתובעת הפרה ההסכם, היא לא פעלה למניעת הנזק בכך שהיתה משלמת לנתבעת תחת מחאה את יתרת הסך של 1,500 ₪, אוספת השמלה, בודקת התאמתה ובמידת הצורך דורשת מהנתבעת תיקונה. במידה והנתבעת היתה מסרבת לתקנה לאחר התשלום, היה על התובעת לתקן השמלה אצל תופרת אחרת ולתבוע מהנתבעת את הוצאות התופרת ואת עלות השמלה הנוספת שלא נתפרה. לפיכך, סבורה אני כי על התובעת מוטלת רשלנות תורמת לקרות האירועים שכן היה באפשרותה לשלם יתרת הסך לאסוף את שמלת הכלה ובהמשך לתבוע את יתרת נזקיה מהנתבעת. התובעת אף הודתה, כאמור, בעדותה בפניי בריש גלי כי סירבה לשלם את יתרת התשלום לנתבעת. באשר לטענה בדבר אי עמידת הנתבעת בזמנים, הרי שהוכח בפניי כי נערכו תשע פגישות לצורך מדידות ותיקונים וכי הנתבעת עמדה לרשות התובעת בערבים, בשבתות ובחגים, אך לוח הזמנים היה צפוף והתבקשו שינויים רבים ע"י התובעת לרבות קיצור השמלה שבהמשך התברר כטעות שהנתבעת נאלצה לתקן. הנתבעת על אף כל האמור, עמדה בזמנים וסיימה את תפירת השמלה כשלושה ימים בטרם מועד החתונה כמוסכם, אך התובעת סירבה לשלם את יתרת התמורה בגינה. ביחס לטענה בדבר ניצול מצוקתה של התובעת ערב החתונה, סבורה אני כי עמידת הנתבעת על תשלום יתרת הסכום בעת איסוף השמלה, איננה מהווה עושק ותואמת את סעיף 21 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, לפיו נקבע "המחיר ישולם במועד מסירת הממכר". לפני סיום אציין, כי אין חולק ששמלת הכלה נותרה בידי הנתבעת מאחר והתובעת סירבה לשלם את יתרת הסכום ולאוספה. התובעת טענה בפניי כי אינה מעוניינת עוד בשמלה. לפיכך, אין מקום להורות על אכיפת ההסכם ויש לפסוק לנתבעת שכר ראוי בגין עבודתה: נסיעה לרכישת בדים; תשע פגישות מדידה ותיקונים; קניית בד; ותפירת שמלת כלה. בנסיבות המקרה דנן ולאור כך שהתובעת אינה מעוניינת בשמלת הכלה, מצאתי לנכון לקבוע שהסך של 2,000 ₪ ששולם ושמלת הכלה יוותרו בידי הנתבעת ויהוו שכר ראוי בגין עבודתה והוצאותיה. ובכך יסתיימו טענותיהן ההדדיות של הצדדים האחת כלפי רעותה. 4. סוף דבר: התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. אירועים (תביעות)הפרת חוזהחוזה