לבית המשפט הוגש תביעת רכוש בגין נזק לרכב בתאונת דרכים: נטען כי בשל "בריחתו" ימינה ממשאית שבאה מולו, פגע הפיז'ו עם צידו הימני בפגוש האחורי של הסוזוקי, אשר חנה במקום חניה מוסדר מימין ובמאונך לכיוון נסיעת נתבע 1 (כמתואר בשרטוט ת/1). 3. נתבע 1 הטוען כי התאונה ארעה בשל התפרצות הסוזוקי לנתיב נסיעתו, בנסיעה אחורנית מן החניה שלימין הדרך, הגיש נגד התובעת תביעה שכנגד. 4. שני הצדדים צרפו לכתבי טענותיהם דו"חות שמאים ותצלומים המלמדים על הנזקים שנגרמו לכלי הרכב. על פי ראיות אלה, נפגע הסוזוקי בחלקו האחורי ימני (כנף, פח ומכסה מטען), כשמרכז הפגיעה נראה בבירור כמכה חזקה בפינה הימנית אחורית שלו (ת/3) ואילו הפיז'ו נפגע בחלקו הימני - כנף אחורית ימנית, דלת אחורית ימנית ומגן אחורי, כשמרכז הפגיעה נראה בבירור כמעיכה בחלק שבין הכנף לדלת האחורית והיא נמשכת בשפשוף קל לרוחב הדלת האחורית (נ/2א'-ב'). 5. לאחר ששמעתי את עדויות שני הנהגים, את עדות בעלה של התובעת מר צורי תשובה, ועיינתי בראיות הנוספות שהונחו בפני, הגעתי למסקנה כי מדובר בתאונה שהאחריות להתרחשותה רובצת דווקא על התובעת (הנתבעת שכנגד) ואלה נימוקי: א. גרסת התובעת לאופן בו התרחשה התאונה, היתה גרסה רצופת שינויים: בכתב התביעה טענה היא כי עובר לתאונה היא "ישבה ברכב בטרם הכניסה את המפתחות להתנעה ובטרם חגרה חגורת בטיחות, כשהרכב חונה ודומם", דהיינו כשפניה לנסיעה מן המקום. בתחילת עדותה בבית המשפט אמרה: "חניתי את האוטו והתכוונתי לצאת מהאוטו, לא נסעתי... אני נסעתי מכיוון חדרה ונכנסתי לחניה והתכוונתי לצאת מהרכב". בהמשך - בתשובה לשאלות נציג נתבעת 2, אמרה: "אני הייתי בתוך הרכב, לא זכור לי אם הייתי צריכה לצאת או להכנס, מה שכן אני זוכרת שהמפתחות היו ביד שלי וטרם היתה לי החלטה אם להכנס או לצאת". בתגובה לדברי נתבע 1 לפיהם היא אמרה לו שלוש פעמים שהיא אשמה בגרימת התאונה, אמרה התובעת: "אני הייתי במצב קשה. זה מה שחשבתי שאני זזתי והייתי בסערת רגשות. הילדים שיגעו אותי באוטו ולכן לא ידעתי אם לנסוע או לא. הייתי מבולבלת, לא יודעת אם נסעתי או לא". בהקשר זה יוער כי יומיים לאחר הדיון בו העידה, הגישה התובעת לבית המשפט בקשה לתיקון הפרוטוקול בה היא טוענת כי לא אמרה את המשפט האחרון ("לא יודעת אם נסעתי או לא") והבקשה הועברה לתגובת הנתבעים, המתנגדים לה. לנוכח העובדה שהפרוטוקול מוקלד בדווקנות תוך פיקוח שוטף של הח"מ על האופן בו מתועדים דברי הצדדים והעדים, ולאחר בחינה חוזרת שלו בעקבות הבקשה, אני מחליטה לדחותה. הדברים נרשמו בדיוק כפי שנאמרו על ידי התובעת ומטעמי זהירות אציין כי אף אם היו מילים אלה מושמטות מן הפרוטוקול, עדיין לא היה בכך כדי לשנות את שאר הדברים שנאמרו על ידי התובעת, כמפורט לעיל. ב. בין גרסאות התובעת ובעלה נמצאו סתירות בנוגע למקום הימצאותו של כל אחד מהם עובר לתאונה: אמנם בעדותיהם אמרו התובעת ובעלה שהוא לא היה ברכב ולא הגיע למקום התאונה, ואולם כשנציג נתבעת 2 אמר לבעל שבשיחה עם מוקדן של חברת הביטוח הוא אמר "היינו במסעדה וראינו את הנתבע פוגע ברכבנו", הוא השיב: "אולי אני אמרתי שאשתי ישבה במסעדה עם הילדים. אני לא הייתי שם. לשאלה אם אשתי היתה במסעדה אני משיב שכן, היא ישבה עם הילדים, סיימו לאכול ואז עלו לרכב". כשהוצג בפני התובעת תמליל השיחה בין בעלה לבין מוקדן נתבעת 2, היא השיבה: "דבר עם בעלי, אני לא אחראית על מה שהוא אומר". ג. גרסתו של נתבע 1 היתה עקבית ומהימנה: כך, הודה הוא כי לא ראה את התובעת נוסעת לאחור וכי בעודו נוסע בכביש, חש לפתע חבטה ברכבו וכשעצר פנתה אליו התובעת ואמרה: "אני אשמה, אני אשמה, אני אשמה" - דברים שהתובעת אישרה, כאמור, שאמרה תוך שהיא טוענת כי עשתה כן בהיותה בסערת רגשות. בנוסף לכך, סיפר התובע כי לשאלתו השיבה לו התובעת שאין לה ביטוח לרכבה וכי בעלה, שהתקשר אליו מאוחר יותר, אמר לו: "בוא נסדר את האוטו שלי ושלך, מה אכפת לך, יש לך מקיף" והוא לא הסכים לכך. דברים אלה, שהוכחשו על ידי הבעל אשר טען כנגד נתבע 1 טענות שונות וחמורות שלא נתמכו בראיה כלשהי, עולים מתוך תמליל שיחה מאוחרת יותר שהתקיימה בין השניים (התמליל הוגש על ידי נתבע 1 לתיק בית המשפט בהתאם להחלטתי) בו נשמע הבעל שואל את נתבע 1: "אמרת להם (לחברת הביטוח - ר.מ.ס) שאתה נכנסת באוטו שלנו מאחורה?" ונתבע 1 משיב לו: "לא, אני אמרתי להם את האמת, אני לא צריך לשקר... זה מה שרצית שאני אגיד, אבל אני לא רוצה לשקר יותר מדי להסתבך עם זה, אתה מבין?". כאן המקום לציין כי במהלך עדותו בבית המשפט, השיב הבעל לשאלתי - מה אמר לו נתבע 1 שקרה בתאונה, כי זה אמר לו שהתובעת נסעה ברברס. ד. טענות בעלה של התובעת לפיהן נתבע 1 ביקש שהיא לא תדווח על התאונה למשטרה מחשש שרשיון הנהיגה שלו יילקח ממנו כי הוא חולה בטרשת נפוצה, כמו גם הטענה שנתבע 1 סיפר לו כי היה מעורב במספר תאונות ונכנס עם רכבו בפחי אשפה, כי בעת התאונה הוא ברח ממשאית ולא יכול היה לסובב את ההגה וכי גם מיד לאחר פגישתו עמו התפרץ נתבע 1 לכביש סואן והיתה שם תאונת שרשרת, הוכחשו מכל וכל על ידי נתבע 1 ואילו התובעת לא הציגה בפני ולו ראיה אחת התומכת בהן או בחלקן. ה. תצלומי הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב, מתיישבים היטב עם גרסת נתבע 1. לו היה הפיז'ו פוגע בסוזוקי בשל סטייתו ימינה, אמורים היו סימני הנזק בצידו הימני להיראות רצופים גם מבחינת אופי ועומק הפגיעה. העובדה שמדובר בפגיעת מעיכה במוקד נקודתי, הנמשכת כשפשוף קל יחסית לאורך הדלת האחורית, מלמדת בעיני על כך שהסוזוקי נסעה לאחור ופגעה עם הפינה הימנית אחורית שלה באיזור החיבור בין הכנף לדלת האחורית של הפיז'ו אשר לא נעצרה בו במקום ומכאן סימני השפשוף. 6. התוצאה היא שאני דוחה את תביעת התובעת ומקבלת את התביעה שכנגד אשר הוגשה נגדה על ידי נתבע 1, שהוכיח נזקים בסכום כולל של 4,839 ₪ בגין השתתפות עצמית, הפסד הנחת העדר תביעות וכינון. 7. התובעת (נתבעת שכנגד) תשלם לנתבע 1 (התובע שכנגד) סכם זה בתוספת 500 ₪ הוצאות משפט, סה"כ - 5,339 ₪ בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים. בשולי הדברים אעיר כי טענות התובעת הנוגעות לאי כשירות של נתבע 1 (התובע שכנגד) לנהוג ברכב, או נסיונו להסתיר את מצב בריאותו, כמו גם תאונות נוספות שהוא היה מעורב בהן ואשר נגרמו מסיבה זו - טענות אשר הוכחשו על ידו, אין מקומן בהליך זה. אני סמוכה ובטוחה כי לו היתה התובעת משוכנעת בנכונות טענותיה אלה, היתה היא פועלת לשם בדיקתן על ידי הרשויות המוסמכות לכך. תאונת דרכיםמשאית