התיישנות תביעה של לקוח נגד עורך דין התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") עסק בתקופה הרלוונטית לתובענה כמשווק של אביזרי אופנה. הנתבע והתובע שכנגד (להלן: "הנתבע") הוא עורך דין במקצועו. בשנת 2000 פנה התובע אל הנתבע וביקש ממנו לטפל בשמו בגביית חוב כנגד ארבעה חייבים ששמם: רונית X, אורנה X, יעקב X ויורי X (להלן: "החייבים"). אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 8.2.2000 הגיש הנתבע בשם התובע בקשה לביצוע שטר בתיק הוצאה לפועל 01-13142-00-6 בגין שטר חוב על סך 17,500 ₪ (קרן) (להלן: "השטר"). השטר ניתן על ידי החייבים, שהיו ארבעה דיירים ששכרו דירה, שהיתה באותה תקופה בבעלותו של התובע. השטר הופעל עקב חוב דמי שכירות ותשלומים בגין הדירה ונזקים שהחייבים הותירו. לטענת התובע, הנתבע העביר לו סכומים קטנים בלבד והזניח את הטיפול בתביעה ובכך התרשל בתפקידו כעורך דין. לטענתו, התרשלותו של הנתבע עולה מכך, שכאשר התובע עצמו החל לטפל בתיק בשנת 2011 הוא הצליח לבצע את הפעולות הבאות: לרונית X עיקל משכורות בשני מקומות עבודה; ליורי X ביצע מסירה לאחר שעד היום לא בוצעה, וליעקב X פתח הליך של פשיטת רגל בחודש ספטמבר 2012. לטענתו, לגבי אורנה X, הנתבע לא עידכן אותו בהסדר שאליו הגיעה לתשלום של 8,000 ₪ כנגד סיום הליכי ההוצל"פ כנגדה ואף לא הקטין את החוב בתיק ההוצל"פ בגין הכספים שקיבל מאורנה X. התובע טען כי רק לאחר עשר שנים ביצע ביקורת בלשכת ההוצל"פ וגילה שהתיק פתוח. על כן עתר התובע לחייב את הנתבע בתשלום סך של 10,000 ₪. הנתבע דחה את תביעת התובע וגירסתו תובא להלן ואף הגיש תביעה שכנגד ובמסגרתה תבע מן התובע הפרש בגין שכר טרחתו בסך של 1,865 ₪ וזאת משום שלטענתו התובע קיבל סכום גדול מכפי שהגיע לו, דהיינו במקום 4,240 ₪ הוא קיבל 6,104 ₪, כן הוא חייב לנתבע בעבור טיפול משפטי בנושאים אחרים סך של 4,182 ₪ לפי הפירוט הבא: משלוח 4 מכתבי אתראה שונים לחייבת יפת פורטונה, לחייבת שרון אורלי, לחייב שי ברדה לחייב חיים פליקס כל אחד בסך 175.50 ₪ וכן בגין עריכת חוזה להשכרת שטח פרסום - רפיד פרסום חוצות בסך של 3,480 ₪. הנתבע העמיד תביעתו הנגדית על סך של 6,047.54 ₪. גרסת התובע התובע העיד כי בשנת 2000 היה משווק אביזרי אופנה, אשר הנתבע גבה עבורו כסף מחייבים. בשנת 2000 פנה אל הנתבע לגביית השטר. לאחר שהשטר הוגש לביצוע הוא שילם אגרות וחיכה שהנתבע יגבה החוב, אך הוא קיבל רק "כמה שקלים על החשבון והבנתי שאין מה לעשות שאין תיק ואין כלום. "אכלתי אותה" כאילו. שנים שלמות לא אמר לי שיש תיק, הוא נתן לי להבין שהתיק הזה איננו לא קיים." (עמ' 3 שורות 1-3 לפרוטוקול). התובע העיד כי במשך שנים, הוא לא עשה דבר בקשר לתיק, משום שהיה חולה, התגרש וגר בחו"ל ורק כשחזר מחו"ל החל לטפל בענייניו ובין היתר פנה לעו"ד ישראל נטר שיטפל לו בתיקי חייבים שונים. הוא פנה להוצל"פ וביקש תמצית רישום של כל החייבים שלו וראה שיש לו תיק בסכום של 65,000 ₪, הוא התיק הנדון. הוא אף ראה שארנה הלל נמחקה מהתיק והוא הבין שהתובע לא עשה דבר בתיקים במשך כל השנים. ביום 12.7.11 התובע כתב מכתב לנתבע וביקש לקבל פירוט לגבי הפעולות בתיק ההוצל"פ וכן שחרור מייצוג. ביום 2.8.11 הגיש התובע תלונה ללשכת עורכי הדין וטען כי הנתבע גבה כספים, שלא הועברו להוצל"פ, ושיחרר את החייבת ארנה הלל תמורת סכום לא ידוע, כאשר את הסכום לא העביר לידיו. גרסת הנתבע הנתבע העיד כי לאחר שבתחילת שנת 2000 הגיע התובע למשרדו וביקש ממנו לטפל בגביית השטר התובע ציין בפניו כי הוא יהיה מרוצה אם יגבה עבור רק סכום של 6,000 ₪. עוד נקבע כי ישולם שכ"ט על פי קביעת ראש הוצל"פ בלבד ומתוך התקבולים בלבד, מבלי שהתובע שילם שכ"ט מכיסו. לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ ב- 8.2.00 התברר שאחת החייבות היא מוגבלת באמצעים וחלק מהחייבים העתיקו מקום מגורים, ורק החייבת ארנה הלל הגיע וביקשה להגיע להסדר. ההסדר היה תשלום של 8,000 ₪, בתנאי שיוציאו אותה מהתיק. הנתבע העיד שדיבר עם התובע וכי הוא היה מרוצה מההסכם הואיל וציפה לקבל 6,000 ₪ לכל היותר, וכעת אמור לקבל 8,000 ₪. סופו של דבר שהיא שילמה את חובה בתשלומים. התשלום האחרון היה מ- 21.8.01 כאשר לטענת הנתבע בסמוך לתאריך זה הודיע לתובע כי לא יוכל להמשיך לגבות כספים מהחייבים האחרים, אלא אם כן יומצאו לו כתובותיהם. הכרעה עובדתית קודם לדיון בשאלת ההתיישנות, עלי להכריע בשאלת הגרסאות השונות אשר הצדדים הציגו בפני, אשר הכרעה בהן תשפיע גם בסוגיית ההתיישנות. לאחר ששמעתי את שני הצדדים ועיינתי במסמכים הרבים שהציג בפני הנתבע, אני קובעת שהנתבע הוכיח את גרסתו בעוד שהתובע, שנטל ההוכחה מוטל עליו לא הוכיח את גרסתו. הנתבע הציג בפני את תיקו של התובע על מסמכיו השונים מהם עולה כי ביום 12.10.00 נערכה פגישה בין התובע לנתבע בעניין הסכם הפשרה עם הגב' X ובאותו מסמך גם הוצגו רשימת התשלומים ששילמה הגב' X והתאריכים שבהם שילמה כל תשלום. כמו כן עולה מהמסמכים כי הוצאה חשבונית מס 4854 לגב' X על התשלום סך של 1,850 ₪ וחשבונית מס 4855 ולפיו שולם שכר הטרחה לתובע בסך 468 ₪. כמו כן צורף מכתב של הנתבע אל התובע מיום 22.8.01 בדבר תשלום סך של 1,302 ₪ שהוא ההפרש שבין הסכום של 1,850 ₪ לבין שכר הטרחה. כמו כן הוצג מכתב של הנתבע אל התובע מיום 18.12.2000 בדבר תשלום של 500 ₪ על ידי גב' X. מכתב נוסף של הנתבע אל התובע מיום 22.3.2001 בדבר תשלום סך של 424.50 ₪ בענין הגב' X וחשבונית מס מס' 4667 מיום 22.3.2001 ולפיו שולם שכר טרחה בעניין הגב' X בסך של 175.050. מסמך נוסף לעניין הגב' X הוא מכתב של הנתבע אל התובע מיום 22.2.2001 בדבר תשלום סך של 563 ₪ וחשבונית מס' 4269 מיום 18.2.2001 בדבר תשלום שכר טרחה בסך של 163 ₪. עוד הוצג מכתב הנתבע אל התובע מיום 16.1.2001 בדבר תשלום בסך של 766 ₪ של הגב' X וקבלה 4519 מיום 16.1.2991 בגין תשלום שכר טרחה בסך 234 ₪. כמו כן הוצג מכתב הנתבע אל התובע מיום 18.7.2001 בדבר קיזוז ושכר טרחה בסך של 700 ₪ מתוך תקבול ששולם על ידי הגב' X. מכתב נוסף של הנתבע אל התובע בדבר תשלום של סך 379 ₪ בעניין הגב' X וחשבונית מס מס' 4534 שתיהן מיום 3.12.2000 ושכר טרחה בסך של 620 ₪. כמו כן הוצגו שני מכתבים של הנתבע אל התובע בדבר תשלום סכומים בעניין חגית X. מכתב אחד מיום 11.1.2001 בסך של 567 ₪, ומכתב נוסף מיום 6.12.2001 על סך של 116 ₪. תיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 8.2.2000. אני נותנת אמון מלא בעדות הנתבע כי החייבת ארנה הלל באה בדברים עם הנתבע והם הגיעו להסדר פשרה אשר קיבל את אישורו של התובע ביום 12.10.00 (מוצג 1 למוצגי הנתבע). על פי ההסדר עם הגב' הלל שולם לתובע על ידה סך 8,000 ₪. על פי פקס מיום 2.7.01 בכתב יד ששלח התובע לנתבע הוא קיבל עד לאותו מועד את הסכומים הבאים: 500 ₪, 1,600 ₪, 340 ₪, 567 ₪ 766 ₪, 536 ₪, ו- 425 ₪ (כ- 4734 ₪) מכאן שהתובע היה בקשר עם הנתבע וידע מה הסכומים שנכנסו עד אותו מועד. בהמשך התקבל מהגב' הלל סך של 1,850 ₪ וזאת ביום 21.8.01, מתוכם הועברו לתובע 1,382 ₪, כאשר היתרה היא בגדר שכ"ט (ראו נספח 4- קבלה מס' 4854 לגב' הלל על סך של 1850 ₪; חשבונית מס מס' 4855 ע"ס 468 ₪ לתובע בגין הסכום הנ"ל ומכתב לתובע מיום 22.8.01 אליו מצורפת ההמחאה על סך 1382 ₪). במקרה הנדון השתכנעתי מעדותו של הנתבע כי הכספים אשר התקבלו בתיק ההוצאה לפועל, ובכללם הכספים שהתקבלו מהגב' אורנה הלל, נעשו בהסכמתו ובידיעתו של התובע ואף הועברו לו כספים מהנתבע, לאחר קבלתם מהחייבת. מכאן, שטענתו של התובע, כי הנתבע גבה כספים מבלי להעבירם לידי התובע ומבלי ליידעו על גבייתם היא טענה שלא הוכחה ואף נסתרה בראיות שהוצגו על ידי הנתבע. באשר לטענתו של התובע כי נתגלו סתירות בטענותיו השונות של הנתבע במהלך השנים, הרי שאף דין טענות אלו להידחות. השתכנעתי מעדותו של הנתבע ומצאתי אותה אמינה. לעניין זה אני מקבלת את הסבריו של הנתבע, כי בתחילה לא זכר את פרטי התיק, בשים לב לכך שחלפו שנים רבות, ובשל העובדה, כי משרדו נשרף (לעניין זה הציג הנתבע בפני בית המשפט אישור על הגשת תלונה במשטרה בגין השריפה וכן אישור על תשלום עבור מכבי אש, מוצגים נ/3, נ/4.), העלה מזיכרונו את אשר זכר ביחס לתשלומים שנתקבלו בתיק וזאת גם בהסתמך על תדפיסי ההוצאה לפועל. לאחר מכן הצליח לאתר את תיקו של התובע, אשר ניצל מהשריפה, ולאחר עיון בו יכול היה להמציא נתונים מפורטים יותר ביחס לתיק הנדון. לעניין זה אעיר כי טענתו של התובע, כי הנתבע שרף את התיק בנר, על מנת להציג מצג שווא כאילו התיק היה מעורב בשריפה היא טענה, אשר לא הוכחה כלל, ואין לה כל בסיס. לאור האמור אין כל ראיה המגבה את טענתו של התובע כי הנתבע פעל בתרמית במקרה הנדון. ההתיישנות הנתבע טען כי התביעה התיישנה. ההסדר עם גברת הלל היה בשנת 2000 ולכן התביעה בכל הנוגע להסדר זה התיישנה. התובע טען בתגובה, כי עברו עליו שנים קשות בפן האישי (גירושין, תקופת חיים בחו"ל) ובפן הבריאותי. "היו לי בעיות בריאות של ניתוחים ודברים להציל את החיים שלי מבחינה בריאותית. עברתי שלושה ניתוחים והיו לי בעיות...חזרתי מחו"ל לפני כשנתיים וחצי. נסעתי לפני 4 שנים בערך. התחלתי לטפל בעניינים... " התובע מתאר כיצד פנה לראשונה לעו"ד ישראל נטר שאמר לו ללכת להוצל"פ ולהוציא תמצית של כל האנשים שחייבים לו כסף. וכך הגיע לראשונה לתיק ההוצל"פ הנדון רק בשנת 2011. לטענת ב"כ התובע, לתובע התגלה המחדל הנטען של הנתבע רק ב- 2011 ואין להטיל עליו חובה לגלות זאת מוקדם יותר משום ש"יחסי האמון השוררים, מטבעם, בין עו"ד ולקוח, אינם מקימים ציפייה סבירה שהלקוח יבצע ביקורת על עורך הדין אלא במקרים נדירים ובחלוף זמן של תחושת חוסר טיפול נאות בענייניו" (סעיף 1. ז לסיכומי התובע). לחילופין הוא טוען כי מדובר בעובדות שהיו בידיעת עורך הדין. לטעמי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. להלן אנמק. מאחר ונתתי אמון בעדותו של הנתבע המגובה במסמכים, מועד תחילת ההתיישנות הוא מועד פתיחת תיק ההוצל"פ, שאז נולדה עילתו של התובע [לעניין זה ראו סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות")], דהיינו 8.2.2000. שבע שנים חלפו ביום 8.2.1007 ואילו התביעה הוגשה באוגוסט 2012. התובע טוען שעד שנת 2011 לא טרח לבדוק את מצב התיק, למרות שלטענתו קיבל "סכום זעום של כמה מאות ₪ במספר תשלומים (בכל מקרה לא יותר מ- 1000 ₪)" (סעיף 6 לכתב ההגנה שכנגד) בלבד. יוער כי בעדותו טען כי הסכום שקיבל עומד על כ- 4,500 ₪ (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 21-22 ). התובע טען כאמור כי עברו עליו שנים קשות בפן האישי (גירושין) ובפן הבריאותי (גילוי מחלה כרונית) וכן חי מספר שנים בחו"ל ולכן לא ברר את הדברים. עוד הוא טוען כי מדובר ביחסי אמון השוררים מטבעם בין עו"ד ללקוח, אשר "אינם מקיימים ציפיה סבירה שהלקוח יבצע ביקורת על עוה"ד אלא במקרים נדירים ובחלוף זמן של תחושת חוסר טיפול נאות בענייניו" (סעיף 1 ז' לסיכומים). לטענתו של התובע יש להחיל על המקרה הנדון את סעיפים 7, 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 7 לחוק ההתיישנות אשר כותרתו "תרמית ואונאה" קובע כדלקמן : "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה". סעיף 8 לחוק ההתיישנות אשר כותרתו "התיישנות שלא מדעת" קובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". דין טענותיו של התובע בעניין זה להדחות. החלתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אשר עוסק בהונאה ותרמית, משמעה קבלת הטענה כי הנתבע ביצע עבירה פלילית. באשר לנטל ההוכחה של עבירה פלילית בהליך אזרחי קבע ביהמ"ש בע"א 78/04 המגן נ' שלום גרשון (פורסם במאגרים המשפטיים, מיום 05.10.06) כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר, וכי עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, גם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של ההפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו. ראו לעניין זה גם ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, וכן ת.א. (שלום- ת"א) 181863/02 גלבוע נ' אזוגי (מיום 22.9.05, פורסם במאגרים המשפטיים). לאור האמור, הרי שעל התובע היה להוכיח לבית המשפט ברמה מוגברת של הוכחה, כי אכן הנתבע גנב ממנו כספים. נטל בו לא עמד התובע, לאור האמון שנתתי בעדות הנתבע, עדות שכאמור, הייתה מגובה במסמכים. באשר לטענתו של התובע, ולפיו הנתבע לא טרח להקטין את החוב בתיק ההוצל"פ, כפי שהוא מחויב לעשות, ובכך הסווה את הכספים שהתקבלו במסגרת הגבייה בתיק, הרי שאני דוחה את טענתו של התובע ומקבלת את הסבריו של הנתבע. הנתבע העיד, כי לאחר שהסתיימה גביית הכספים מהגב' הלל, הודיע לתובע כי לא ניתן יהיה לגבות עוד כספים במסגרת תיק ההוצאה לפועל כל עוד התובע לא ימציא לו את כתובתם של החייבים האחרים. הנתבע העיד כי היה על התובע לפנות לחוקר ולהשקיע כסף לצורך איתורם של החייבים, אך התובע לא עשה דבר, ועל כן לא היה ניתן להמשיך ולפעול בתיק ההוצאה לפועל (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 19-29). עוד אוסיף כי אני מקבלת את הסבריו של הנתבע כי לא סגר את תיק ההוצאה לפועל, שכן לאחר שהסתיימה הגבייה מהגב' הלל תם הטיפול בתיק מבחינתו, וזאת משום שלא ניתן היה לנקוט בהליכים נגד החייבים האחרים שלא אותרו, ועל כן לא היה טעם לדווח (עמוד 19 לפרוטוקול שורות 11-15). עוד הסביר הנתבע בעדותו כי לא סגר את התיק גם מכיוון שהתובע לא ביקש ממנו וכן בשל העובדה כי התובע יכול להמשיך ולפעול בתיק ולא רצה לגרום לנזק ללקוח שלו (עמוד 20 לפרוטוקול שורות 18-23). באשר לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שאף דין טענה זאת להדחות. בפסק הדין בעניין ע"א 2919/07 מדינת ישראל נ' הוועדה לאנרגיה אטומית (מיום 19.9.10, פורסם במאגרים המשפטיים) דן בית המשפט העליון בתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות וציין את הדברים הבאים: "סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר: כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו (המאירי הראשון בעמ' 866). בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי (גלעד- הצעה לשינוי החוק, 122- 123). הנטל: מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1997) (להלן: עניין זונבנד); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים ( 18.3.2009) (להלן: עניין שוב); זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל כרך א' 204 (1991) (להלן: יהודאי); עניין פלונית; עניין יפרח) בפסקה 28). על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216 (1997)). היקף הגילוי: הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (יהודאי, עמ' 204; עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי ( 5.12.2006))....." במקרה הנדון התובע לא עמד בנטל להוכיח את התנאים להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אין בטענותיו של התובע כי חלה, התגרש ושהה בחו"ל (יצויין כי התובע שהה בחו"ל שנה וחצי בלבד מתוך כל התקופה : "חזרתי מחו"ל לפני כשנתיים וחצי. נסעתי לפני 4 שנים בערך. הייתי בצ'כיה" - עמ' 3 שורה 13 לפרוטוקול), טענות אשר לא גובו באסמכתאות מטעמו של התובע, כדי להצדיק את הימנעותו במשך למעלה מעשר שנים לבדוק את תיקו וההליכים המשפטיים, אשר ננקטו על ידי הנתבע. לא נמנע מן התובע לכל אורך כל השנים לבדוק את מצבו המשפטי בתיק ההוצאה לפועל או ליפות כוחו של עורך דין אחר, כפי שעשה בסופו של יום, על מנת לבדוק מה סטטוס הטיפול בתיקיו. כל שנדרש במקרה זה מהתובע היה לפנות אל הנתבע בבקשת בירור או לפנות ללשכת ההוצאה לפועל, פעולות אשר אינן מורכבות, ואינן מצדיקות קבלת טענתו של התובע לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אני דוחה גם את טענתו של הנתבע, כי המדובר ביחסי עו"ד לקוח ולכן אף מסיבה זאת יש להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אין המדובר בתקופה קצרה של מספר חודשים או אף מספר שנים מועט בהן התובע לא עשה דבר, אלא המדובר בתקופה של למעלה מעשור במהלכה התובע לא הוכיח כי פעל על מנת לבדוק מה מצב תיק ההוצאה לפועל. במקרה הנדון בשקידה סבירה היה יכול להיווכח במצב התיק לפני שנים. במקרה זה אציין, כי ככל שלא הייתי דוחה את התביעה מחמת התיישנות, היה מקום לדחותה אף לגופה. כפי שצוין לעיל השתכנעתי מעדותו של הנתבע כי התובע ידע על גביית התשלומים בתיק ההוצאה לפועל ואלו הועברו לו על ידי הנתבע, אשר גבה מכל תקבול את שכר טרחתו על פי שכר הטרחה בהוצאה לפועל. כאמור השתכנעתי כי הפסקת הפעילות של הנתבע בתיק ההוצאה לפועל נעשתה לאחר שהתובע נתבקש על ידי הנתבע להמציא לו כתובות מחודשות של החייבים, והתובע לא פעל בעניין, וכך התיק נותר ללא מעש. לאור האמור אני דוחה את תביעתו של התובע בשל התיישנות. בהתאם להודעת הנתבע בסעיף 4 לתביעה שכנגד, לפיה אם לא תתקבל טענת ההתיישנות, הוא עומד על תביעתו כלפי התובע, הרי היות ותביעת התובע נדחתה בשל התיישנות, אין מקום לדון בתביעה הנגדית שהגיש הנתבע. סוף דבר התביעה נדחית מחמת התיישנות. התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך של 1,500 ₪. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום. לקוחותעורך דיןהתיישנות