תביעת פיצויים: החליקה עם הליכון במועדון גמלאים רקע 1. התובעת, ילידת 1948, הינה אשה נכה, קטועת רגל, אשר בתקופה הרלבנטית לתביעתה היתה חברה במועדון גמלאים (להלן: "המועדון"), המופעל מטעם הנתבעת. 2. ביום 1.2.12 הגיעה התובעת לשמוע הרצאה במועדון ובשלב מסוים, במהלך יציאתה מפתח המועדון, היא מעדה ונפלה. כתוצאה מן הנפילה, נגרם לתובעת שבר בכף ידה הימנית. 3. מאסופת המסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה עולה שבאותו היום, בשעות אחר הצהריים פונתה התובעת באמבולנס אל בית החולים "הלל יפה" בחדרה, שם אובחן השבר בכף ידה והותקן לה סד גבס. טענות התובעת 4. את נסיבות הנפילה תיארה התובעת בכתב התביעה בקיצור וכתבה כי "החליקה עם ההליכון" ואילו בעדותה בבית המשפט אמרה: "זה היה חורף וירד גשם ורציתי לצאת החוצה. פתחו לי את הדלת והדלת נסגרה מאחורי ואני נפלתי ושברתי את היד. אני ישבתי על כסא רגיל. בזמנו היתה לי פרוטזה ורציתי לצאת. נפלתי כתוצאה מכך שהדלת נסגרה עלי". 5. על אף שבכתב התביעה ציינה התובעת כי מנהלת המועדון היתה עדה למקרה, לא הוזמנה המנהלת לעדות בבית המשפט, גם לא על ידי הנתבעת. 6. את תביעתה כנגד הנתבעת מסבירה התובעת בכך שמדובר בארוע שארע בשטח המועצה וכי לדעתה מדובר ברשלנות. 7. באשר לנזקים שנגרמו לה, טענה התובעת בכתב התביעה כי היא סבלה מהפציעה במשך 45 ימים, כי בעלה נאלץ להפסיק את עבודתו וכי במהלך תקופה זו הם הסתייעו גם בשירותי עוזרת בשכר. בעדותה בבית המשפט אמרה כי "היתה חודש בגבס" ואילו בעלה, אשר העיד מטעמה אמר: "...חמישים ומשהו יום היא לא יכלה לעשות כלום". בעדותו בבית המשפט טען הבעל כי הוא לא שילם את דמי הפינוי באמבונלס כי אין לו כסף ולתמיכת הטענה בדבר חוב ל"מגן דוד אדום בישראל" צרף הוא דרישת תשלום חוב בסך 393 ₪ בגין הפינוי מיום הארוע. בנוסף לכך צרף הבעל מסמך הנושא את הכותרת "תזכורת שניה בגין טיפול במלר"ד (מיון) מיום 5.8.11" אשר על פניו אינו שייך לארוע נשוא התביעה. לתמיכת הטענות כי בעקבות הפציעה הוא חדל לעבוד, צרף בעלה של התובעת אישור ממקום עבודתו, הנושא תאריך לא ברור (ואף לא קיים...) - 30.2.12 (כשבספרות המציינות את השנה, בשני מקומות במסמך, נעשה תיקון). לגבי ההסתייעות בשירותיה של עוזרת, צורפו שתי הצהרות בכתב מאת אחת ששמה אביבה, כשלפי ההצהרה שצורפה לכתב התביעה היא עבדה אצל התובעת בתקופה בה ידה היתה שבורה, מ- 1.2 ועד 15.4 ואילו בהצהרה מאוחרת יותר אשר צורפה לתיק לאחר הדיון, היא עבדה אצל התובעת "כ- 200 שעות לפי 45 ₪" וכי גם כיום היא עובדת אצלה מטעם הביטוח הלאומי כ-3-4 פעמים בשבוע. לא צורפו חשבוניות ו/או קבלות בגין התשלום הנטען. טענות הנתבעת 8. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה לבית המשפט, אמנם הכחישה הנתבעת את עצם התרחשות הארוע ואולם בדבריה בבית המשפט, אישרה נציגתה כי התובעת אכן חברה במועדון וכי היה ארוע נפילה: "לפי מה שאני ביררתי היא באה להרצאה בבוקר והיא רצתה לעשן. היא יצאה והעובדת שלנו טוענת שהיא באה לשבת על הכסא ונפלה". לשאלתי מדוע לא הובאה העובדת כעדה, השיבה נציגת הנתבעת כי "היא חוששת מבית המשפט" והוסיפה: "אין לי עדים שכן מדובר ברובן במתנדבות שחוששות להגיע לבית המשפט". 9. באשר לאחריות טוענת הנתבעת כי לא היתה רשלנות מצידה וכי בהעדר מפגע במקום, אין מקום להטיל עליה אחריות במקרה זה. המסגרת המשפטית 10. חבותה של הנתבעת כלפי התובעת במקרה זו נובעת מהיותה המחזיקה של המקום וככזו, האחראית לכך שלא יהיו במקום מפגעים. 11. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, זו נוגעת לעובדות המיוחדות של כל מקרה. המבחן שנקבע בפסיקה הוא מבחן הצפיות, דהיינו: האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם כן, האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח'). חובת הזהירות הקונקרטית לא קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, אלא רק למניעת סיכונים בלתי סבירים, כאשר הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו בחומרה יתירה באופן שהיא דורשת שיינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (פרשת ועקנין). לא אחת נפסק כי נפילה והחלקה הן תופעות רגילות בחיים ואין בהחלקה של אדם לבדה כדי ללמד על הפרת חובה (ע"א 498/93 סבן נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ; ע"א 683/77 ברוק נ' עירית תל-אביב-יפו; ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל), אולם מדובר באותם מקרים אשר בהם ההחלקה והנפילה לא נבעו מסיכון בלתי סביר. דיון והכרעה 12. במקרה זה, הן התובעת והן הנתבעת, טוענות כי נפילתה של התובעת ארעה לעיני עדים שהיו במקום. לטענת התובע, מנהלת המועדון היא זו שהיתה עדה לארוע ואילו לטענת הנתבעת מדובר בעובד/ות מתנדב/ות החושש/ות מבית המשפט ולכן לא הוזמנו ולא הגיעו למסור עדות. 13. מצב דברים כזה מקשה בהסקת מסקנות ברורות באשר לנסיבות הארוע ואולם לטעמי, מכיוון שדווקא הנתבעת היא זו שצריכה ויכולה היתה לדאוג להתייצבות עדי הראיה לארוע שכן מדובר בעובדים (או אף במנהלת) המועסקים על ידה, נכון יהא מצדי לקבל את גרסת התובעת - שהיא זו אשר נפלה ונחבלה, על פני עדות השמיעה שנשמעה מפי נציגת הנתבעת ולכן אתייחס אל הנפילה, כאל כזו שארעה כתוצאה מכך שדלת המועדון אשר נפתחה על ידי מאן דהוא כדי לאפשר לתובעת לצאת החוצה, נסגרה עליה (בהקשר זה אבהיר כי לדעתי אין בגרסת התובעת סתירה, שכן בהחלט יתכן שבכתב התביעה ציינה היא בקיצור כי בעת הנפילה נעזרה בהליכון ואילו בתיאור המפורט יותר בעדותה בבית המשפט לא שבה והזכירה עובדה זו אלא השיבה לשאלות שנגעו לגורם הנפילה). 14. משכך, מדובר בעיני בסיכון בלתי סביר שהיה על עובדי/ות המועדון, המופעל על ידי הנתבעת והמיועד לאנשים מבוגרים, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו - בעיקר כשמדובר באשה נכה כמו התובעת, הזקוקה לסיוע או לפחות להשגחה בעת שהותה במקום ולכן אני מוצאת את הנתבעת אחראית לנפילה. 15. באשר לנזק - טענות התובעת להפסדים בגין פיטורי בעלה מעבודתו בעקבות הארוע, כמו גם הטענה בדבר הוצאות בגין סיוע העוזרת באותה תקופה, לא הוכחו כראוי וכנדרש (בשל החוסרים והליקויים הקיימים במסמכים שהוגשו, כמפורט בסעיף 8 לעיל). מנגד, אין חולק על פינויה של התובעת באמבולנס (כשבהקשר זה, על פי חוזר מנהל הרפואה שצורף לתגובת הנתבעת, כשהמבוטח שהועבר באמבולנס שאינו נט"ן לבית החולים, לא אושפז, תחול עליו עלות ההעברה ולא על קופת החולים כטענת הנתבעת). בנוסף לכך, אין חולק על כך שכף ידה של התובעת נשברה והיא היתה מוגבלת וסבלה בעקבות כך למשך תקופה. לפיכך, אני מחליטה לפסוק לתובעת, על דרך אומדנא, פיצוי בסך כולל בסך של 5,000 ₪. הנתבעת תשלם לתובעת סכום זה, בתוספת 500 ₪ הוצאות, בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים. פנסיהפיצוייםגמלאים