בעת נהיגה בסמוך לחנות עפה אבן שהיתה מונחת על הכביש לכיוון חלון הראוה של חנותו וגרמה לשבר בזכוכית חלון הראווה. הנתבע טען כי בכביש שבחזית החנות נפער בור שהיה מלא אבני חצץ וכי בעל החנות ו/או המועצה לא עשו דבר בכדי לתקנו. בנוסף, טען הנתבע כי קיימת רשלנות מצד התובע שכן זכוכית חלון הראווה היתה בגובה המדרכה ללא אמצעי הגנה. בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1, שהינה חב' הביטוח אשר ביטחה בזמנים הרלווונטיים את רכב הנתבע 1, הוכחשו נסיבות הארוע נשוא כתב התביעה. הנתבעת טענה כי אכן ביום 21.8.11 נסע רכב הנתבע בכפר חורפיש בנסיעה רגילה אך נטען כי אין קשר סיבתי בין נזקי התובע הנטענים ובין נסיעה זו של הנתבע ברכבו. עוד נטען כי אין רובצת על הנתבעים כל רשלנות ו/או אחריות לנזקי התובע מכל סוג שהוא. כן נטען כי הנזקים הנטענים מוגזמים ומופרכים. משכך נתבקש בית המשפט לדחות התביעה. הדיון: התובע העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, ביום הארוע לא נכח בחנות ולא היה עד לארוע, אולם, אביו, שנכח במקום, סיפר לו את נסיבות האירוע כמפורט בכתב התביעה. בחקירה נגדית העיד כי אחזקת הכביש הינה באחריות המועצה המקומית. אביו של התובע, מר יוסף בדר, העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, הנתבע 2 החנה את רכבו כמטר, מטר וחצי במקביל לחזית חלון הראווה של החנות. כאשר הנתבע שב לרכבו והחל בנסיעה, עפה אבן שהיתה בבור מתחת לגלגלי רכבו לעבר חלון הראווה ופגעה בזכוכית חלון הראווה ושברה אותה. כן העיד כי האבן שנזרקה לעבר החלון היתה קטנה. בחקירה נגדית עיין העד בצילומים שהוגשו לו ע"י נציג הנתבעת 1 והעיד כי מצב הכביש שבחזית החנות הינו של כביש משובש רצוף אבנים מגדלים שונים. כן העיד כי מקור האבן מהכביש ולא מעבודות השיפוץ שנעשו בצד המערבי של החנות. עוד העיד כי בעת הארוע הוא היה מחוץ לחנות ולא בתוכה ולכן ראה נסיבות הארוע כפי שהעיד. נציד הנתבעת 1 סיכם בדיון כי המדובר במפגע בכביש ולכן הנתבעים אינם אחראים לקרות הנזק. על כן יש לדחות התביעה כנגדם. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")). במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים - החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי. לכלל זה ישנם מספר חריגים - אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים]. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (05/10/2006)). לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני. על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו? אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו. היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה - האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה. רשלנות מהי: סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין מגדירים מהי רשלנות וקובעים כדלקמן: "35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". על פי הפסיקה בשאלת האחריות בעוולת הרשלנות יש לבחון קיומה של חובת הזהירות המושגית ולאחריה של חובת הזהירות הקונקרטית. פסק הדין המנחה, שעניינו בשיקולי יסוד שעה שעל בית המשפט לדון בשאלת קיומה של חובת הזהירות, הינו ע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113: אשר לחובת הזהירות המושגית, קבע בפסק דין זה כב' השופט א. ברק (כתוארו אז), כדלקמן: "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה"... לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו, צריך לצפותו... הצפיות הנורמטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה... שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכב והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות. זוהי, ללא ספק, חקיקה שיפוטית בדרגתה הטהורה ביותר" [שם, בעמ' 123]. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, נאמר שם כדלקמן: "הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית... במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני. כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השניה היא נורמטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי). "אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש". חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון". ד. הכרעה: שמעתי את טענות הצדדים, התרשמתי מעדות התובע ומעדות אביו אשר היה עד לארוע, עיינתי בכל הראיות שהוצגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם התובע וצילומי מקום האירוע. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין התביעה להידחות מהנימוקים הבאים: אין חולק כי הגורם לנזקי התובע הנה אבן שניתזה לעבר חלון הראווה של חנות התובע ושמקורה בבור שנפער בכביש הממוקם מול חזית חלון הראווה. שוכנעתי כי בנסיבות העניין הנתבע 2 לא היה יכול לצפות קיומו של המכשול מסוג כזה על הכביש וכי נהג בזהירות ועשה כל שביכולתו להימנע מפגיעה במכשול, במיוחד נוכח העובדה שאך החל בנסיעה, כעולה מעדות אביו של התובע, ועל כן נסע במהירות נמוכה מאוד בעת קרות האירוע. אולם, כאמור המדובר בסוג מפגע אשר הוא לא היה יכול לצפותו מראש. יתרה מכך, אביו של התובע העיד ואף הדגים בידו כי המדובר באבן קטנה משכך וודאי התקשה הנתבע להבחין בקיומה מבעוד ומעוד ויכולתו לסטות מדרכו בכדי לא להיתקל באבן היתה בלתי אפשרית. בנסיבות אלו לא ניתן לצפות מהנתבע כי יצפה לנזק מסוג זה שכן המדובר במכשול / מפגע דרך שהינו בגדר סיכון טבעי ורגיל ועל כן אין רשלנות מצד הנתבע ואין להטיל אחריות על הנתבע לקרות הנזק. עוד אציין כי מהעדויות עולה שהמפגע, דהיינו הבור שנפער בכביש ואשר התמלא אבנים, היה באחריות ובשליטת המועצה המקומית והתובע ידע אף ידע על כך. משכך, התובע במחדלו תרם לקרות הנזק, שכן לא דאג כי חזית חנותו תהא ללא מכשולים ו/או מפגעים ובכלל זה בורות ואבנים. התובע לא עשה דבר ובכלל זה לא פנה למועצה לתיקון המפגע / להסרת המפגע מדרכו ועל כן אין לו, אלא, להלין על עצמו. במצב דברים כגון זה, אין מנוס אלא מלהורות על דחיית התביעה כנגד הנתבעים ללא צו להוצאות. משפט תעבורהחלוןנזיקיןכביש