תביעה בגין אספקת שירותי אינטרנט שלא הוזמנו ושלא נעשה בהם שימוש, וכן לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 10,000 ₪. התובע טוען כי בסמוך ליום 5.1.12 התקשרה אליו נציגה מטעם הנתבעת, והציעה לו להגדיל את מהירות גלישת האינטרנט, אך לאחר שהודיע לנציגה כי אינו מחובר לאינטרנט, ואף אין בביתו קו טלפון של הנתבעת מאז שנת 2010, והוא איננו משתמש באינטרנט, מסרה הנציגה כי מהנתונים המופיעים במחשב, התובע מחובר לאינטרנט עוד מחודש אפריל 2006, ואף משלם בגין שירותי אינטרנט באמצעות הוראת קבע בכרטיס אשראי. לאור דברים אלו, פנה התובע לבנק ערבי ישראלי, סניף סחנין, ביום 5.1.12, על מנת להוציא דף חשבון ממנו התברר לו, לטענתו, כי הנתבעת גובה שלא כדין מחשבונו סך של כ- 82 ₪ מידי חודש, החל מחודש אפריל 2006 ועד לחודש ינואר 2012, ובסה"כ גבתה הנתבעת מחשבונו, שלא כדין, סך של 5,740 ₪, ולאחר שערוך (ריבית והצמדה) ליום 30.5.12 - 7,613 ₪. לטענתו, פקיד הבנק מסר לו פירוט הרשאות לחיוב חשבון התובע, לפיו אין לנתבעת כל הרשאה לחייב את חשבונו בסכום כלשהו. התובע צירף פירוט חיובים של חברת האשראי מיום 2.7.07 ועד ליום 2.11.11. התובע מוסיף וטוען כי לאחר בירור שקיים עם נציגה מטעם הנתבעת, עלה כי מספר ת.ז. המופיע במחשב הנתבעת השייך למקבל שירותי אינטרנט בביתו, אינו מספר ת.ז. של התובע, אלא של רעייתו, אך פרטי כרטיס האשראי שייכים לתובע. זאת, על אף שמעולם לא מסר התובע לנתבעת את פרטי כרטיס האשראי שלו, לא כרת הסכם עם הנתבעת לאספקת שירותי אינטרנט ולא התחייב לקבלם, לא חתם על הוראת קבע ו/או הרשאה לחיוב כרטיס האשראי שלו בתשלום כלשהו לנתבעת, לא קיבל שם משתמש ו/או סיסמא לאינטרנט מהנתבעת, ומעולם לא קיבל שום שירות אינטרנט מהנתבעת. כמו כן, טען התובע כי רעייתו לא החזיקה בכרטיס האשראי שלו ולא השתמשה בו, לא ביקשה להתחבר לאינטרנט ולא מסרה פרטים לנתבעת, והיא אף אינה יודעת לגלוש באינטרנט. ואולם, בישיבה שהתקיימה בפניי ביום 5.6.13, אישר התובע "שבהיסטורית אמצעי התשלום מופיע מספר נכון של תעודת זהות שלי". נטען כי בית התובע היה מחובר לקו טלפון/תשתית של בזק, וכי התובע קיבל שירותי אינטרנט מחברת "012 סמייל" מיום 21.3.06 ועד ליום 2.3.10, היום בו הופסק השירות, לפי דרישתו, ונותק קו הטלפון של בזק. לטענת התובע, מאותו מועד לא קיבל שירותי אינטרנט מחברה כלשהי, לרבות הנתבעת. התובע הוסיף כי שילם לחברת "012 סמייל" באמצעות הוראת קבע, ולכן לא התחייב לנתבעת בחודש אפריל 2006 ו/או לאחר מכן בתשלום עבור שירותי אינטרנט. זאת ועוד, התובע פנה ביום 18.1.12, באמצעות עו"ד שאדי ח'לאילי, לנתבעת בדואר רשום בדרישה להחזר הכספים שנגבו על ידה שלא כדין מחשבונו, אך ביום 30.1.12 נענה באופן בלתי ענייני, ואף קיבל דרישות לתשלום חוב לנתבעת מיום 16.3.12 ומיום 5.4.12. אשר על כן, טוען התובע כי על הנתבעת לפצותו בסך כולל של 17,613 ₪ בהתאם לפירוט כדלקמן: סך של 7,613 ₪ משוערך ליום 30.5.12 בגין הסכומים שגבתה הנתבעת מחשבון התובע שלא כדין; וסך של 10,000 ₪ בגין נזק לא ממוני. הנתבעת טוענת כי התובע הצטרף מרצונו, ביום 11.4.06, לחבילת הגלישה של הנתבעת, "adsl-1.5 - מסלול רגוע", בעלות חודשית קבועה בסך של 64.90 ₪ כולל מע"מ (להלן: "חבילת הגלישה"). לטענת הנתבעת, תצלום מסך ממעמד ההצטרפות, המהווה רשומה מוסדית, מעיד על מסירת פרטי התובע, לרבות שמו המלא, כתובתו, מספר הטלפון שלו ומספר ת.ז. שלו (ולא של רעייתו) הזהה למספר ת.ז. המצוין ברישא כתב התביעה, ופרטי אמצעי התשלום אשר יחויב בתקופת ההתקשרות. הנתבעת טוענת כי מדו"ח פירוט גלישותיו של התובע, עולה כי התובע ביצע שימוש רב ורצוף בשירותי האינטרנט במשך כ- 4 שנים מיום 20.4.06 ועד ליום 22.2.10, ולפיכך, אין זה אלא התובע שהתקשר עם הנתבעת לצורך קבלת שירותי האינטרנט. יתרה מזו, נטען כי שירות הגלישה באינטרנט אינו מותנה בשימוש בפועל, והנתבעת אינה אמורה לעקוב אחר לקוחותיה ולבדוק מי מהם עושה בו שימוש. לטענת הנתבעת, במשך שנים נמנע התובע מלהעלות כל טענה בקשר לשירות על אף שקיבל ממנה מידי חודש חשבוניות שבהן הופיע בבירור חיוב ע"ס של 82 ₪ עבור הנתבעת, והחיובים אף הופיעו בפירוט החיובים החודשי בכרטיס האשראי של התובע. הנתבעת טענה כי משקיבל התובע חשבוניות במשך תקופה ארוכה, היה עליו לדעת כי הוא משלם בגין חבילת גלישה, ושוב אינו יכול להישמע בטענה כי הכספים הנקובים בחשבוניות נגבו ממנו שלא כדין. עוד טענה הנתבעת כי התובע יכול היה לבקש בכל עת להתנתק מחבילת הגלישה ולהפסיק החיובים בגינה הואיל ולא קיימת תקופת התחייבות במסגרת חבילת הגלישה. הנתבעת הטעימה כי בהתאם לסעיף 6.4 לרישיון שניתן לה על ידי משרד התקשורת, בהעדר בקשה מפורשת לביטול חבילת הגלישה ווידוא אמינות הבקשה על ידי הנתבעת, אין היא רשאית לנתק חבילת גלישה קיימת, ואילו עשתה כן, עשוי הדבר להתפרש הן כהפרת חוזה מצידה וגרימת נזקים שונים ללקוחות, כגון: ביטול חשבון הדואר האלקטרוני שמספקת הנתבעת למנוייה, והן כהפרת תנאי הרישיון וביצוע עבירה פלילית על פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. נטען כי רק לאחר שיהוי רב, כעבור כשש שנים שבהן חויב כדין בגין חבילת הגלישה, נזכר התובע לפנות טלפונית לנתבעת (ביום 5.1.12) ולבקש לראשונה ובעל-פה לבטל את חבילת הגלישה, ומיד לאחר מכן בוטלה החבילה. לטענת הנתבעת, הואיל והתובע לא שלח אליה בקשה בכתב לביטול חבילת הגלישה, הרי שאינו זכאי לפסיקת פיצויים לדוגמא מכח סעיף 31א(ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). לחלופין, טענה הנתבעת כי אם ייקבע שעליה לפצות את התובע, אזי יש לפסוק פיצוי על הצד הנמוך ביותר מכיוון שלא מתקיים אף לא אחד מן השיקולים המנויים בסעיף 31א' לחוק הגנת הצרכן (הקובע פיצוי לדוגמא מקסימאלי של 10,000 ₪) בהם יתחשב בית המשפט בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמא. באשר לטענת התובע בעניין ההתקשרות עם ספקית האינטרנט "012 סמייל", טענה הנתבעת כי גם אם התובע התקשר עם ספקית מתחרה זו, אין פירוש הדבר שאינו יכול לעשות שימוש בשירותי הנתבעת שכן ניתן לגלוש בעזרת המנוי שמספקת הנתבעת מכל מקום בעזרת שם משתמש וסיסמא, וממילא אין בהתקשרות עם ספקית אינטרנט מתחרה משום ביטול שירותי הנתבעת. בישיבה שהתקיימה בפניי ביום 5.6.13, טענה הנתבעת כי ניתן להיות מחוברים למספר ספקים בו-זמנית (פרו', עמ' 2, ש' 3-2). אשר על כן, טוענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי להשבת הכספים ששילם בגין שירות שסופק לו כדין, ובפרט לגובה הפיצוי הנתבע, הגבוה פי 3 מסך כל החשבוניות ששילם התובע, לטענתו, לנתבעת בגין ההתקשרות כולה, מה שמהווה ניסיון מטעמו להתעשר שלא כדין ע"ח הנתבעת. ולפיכך, דין התביעה להידחות. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתבי טענותיהם, בחנתי את המוצגים הוצגו בפניי, והתרשמתי התובע, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. האם התקשר התובע או מי מטעמו עם הנתבעת לקבלת שירותי אינטרנט? אני דוחה את טענת התובע כי לא התקשר עם הנתבעת בעסקה לרכישת שירותי אינטרנט. ממסמך "היסטורית אמצעי תשלום" (נספח 1 לכתב ההגנה) עולה כי התובע הצטרף ביום 11.4.06 לחבילת הגלישה של הנתבעת, לתקופה קצובה שתחילתה ביום 11.4.06 וסיומה ביום 30.5.2007 (להלן: "תקופת ההתקשרות"). במסמך זה, צוינו כתובתו של התובע, תעודת הזהות שלו, ופרטי כרטיס האשראי לחיוב, שהינו כרטיס אשראי של התובע. אמנם, הנציגה ששמה מצוין על גבי מסמך "היסטורית אמצעי תשלום" כזו שמולה בוצעה ההתקשרות, לא זומנה לעדות. אולם, נכונה אני לקבל מסמך זה כראייה לאמיתות התוכן, אף שלא שוכנעתי כי התקיימו בענייננו, התנאים הנדרשים להכרה במסמך זה כרשומה מוסדית, וזאת משום שבית המשפט לתביעות קטנות אינו כבול לסדרי הדין והראיות הנהוגים בבית המשפט השלום. התובע מצדו, אישר בעדותו כי מספר ת.ז. שלו אכן צוין על גבי מסמך זה, מה שמהווה חיזוק לראיה שהוצגה על ידי הנתבעת לביסוס ההתקשרות החוזית בין הצדדים. התובע לא הסביר כיצד זה ששמו, כתובתו, מספר תעודת הזהות שלו ופרטי כרטיס האשראי שלו הגיעו לידי הנתבעת, ואין להניח באופן סביר כי הנתבעת בדתה את ההתקשרות מליבה. עוד יש לציין כי התובע נמנע מלזמן את רעייתו לעדות, וזאת לביסוס טענתו שרעייתו לא ביקשה להתקשר עם הנתבעת ולא מסרה לנתבעת את פרטיו, ובכלל זה את פרטי כרטיס האשראי לחיוב, דבר הפועל לחובתו של התובע ולחיזוק גרסת הנתבעת לעניין ההתקשרות שהייתה בין התובע או מי מטעמו לבין הנתבעת. יתרה מזו, מדו"ח פירוט גלישות (נספח 3 לכתב ההגנה) עולה כי התובע עשה בפועל שימוש בשירותי האינטרנט שסיפקה לו הנתבעת, החל מיום 20.4.06 ועד ליום 1.5.06 באופן יומיומי (ובהמשך יומיים נוספים בימים 21-22.2.10); עובדה המעידה על כך שקיבל סיסמא ושם משתמש מהנתבעת לאחר שהצטרף לחבילת הגלישה, אחרת כיצד גלש באמצעות שירותי האינטרנט שסיפקה הנתבעת?! גם אם התובע היה מנוי במקביל בחברת "012 סמייל" (ואכן מפירוט ההרשאות לחיוב חשבון שהציג התובע, עולה לכאורה כי היה מנוי גם ב- "012 סמייל" בתקופה שמיום 21.3.06 ועד ליום 2.3.10), אין בכך כדי לאשש את טענת התובע כי הוא או מי מטעמו לא התקשרו גם עם הנתבעת, בשים לב לכך שאין מניעה לקבל שירותי אינטרנט, בו-זמנית, ממספר ספקים. ואולם, למרות שהתובע נכשל בהוכחת טענתו כי לא הייתה התקשרות חוזית בין הצדדים, אין פירוש הדבר שדין תביעתו לשבט. זאת משום שהתובע חויב, שלא כדין, בגין שירותי אינטרנט בתום התקופה החוזית הקצובה שהוסכמה. הנתבעת אינה רשאית לכפות שירות על התובע בתום תקופתו הקצובה של החוזה: מעיון במסמך המתעד את ההתקשרות הטלפונית, נספח 1 לכתב ההגנה, עליו תולה הנתבעת את יהבה לביסוס ההתקשרות החוזית בין הצדדים, עולה כי ההתקשרות בין הצדדים לא הייתה לתקופה בלתי מוגבלת, אלא לתקופה קצובה שאמורה הייתה להסתיים ביום 30.5.07. מסמך מעלה כי ההתקשרות הייתה ביום 11.4.06, כי זו הוארכה ביום 15.8.06, וצריכה הייתה להסתיים ביום 30.5.07. אמנם, הנתבעת צירפה את נספח 2 לכתב ההגנה, שהינו מסמך המתאר את המבצע אליו הצטרף התובע, ושם נרשם כי המבצע הינו "ללא התחייבות", אך לא הוכח על ידי הנתבעת כי תוכן המסמך הובא לידיעתו של התובע, ומסמך זה סותר לכאורה את המסמך, נספח 1 לכתב ההגנה, המתאר את ההתקשרות הטלפונית בין הצדדים, באמצעות הנציגה של הנתבעת, לפיו ההתקשרות הייתה לתקופה קצובה, ואמורה הייתה להסתיים ביום 30.5.07. הנתבעת גם לא זימנה לעדות את נציגת הנתבעת שעמה בוצעה ההתקשרות הטלפונית לביסוס טענתה כי עסקינן בהתקשרות לתקופה בלתי מסוימת. אף לא הוכח כי הייתה הסכמה בין הצדדים, במסגרת ההתקשרות החוזית הטלפונית, שנערכה ביניהם, לחידוש אוטומטי של החוזה בתום התקופה הקצובה שנקבעה בחוזה. ההתקשרות נשוא הליך זה, הייתה התקשרות טלפונית שלא עוגנה בחוזה בכתב. לא הוכח על ידי הנתבעת שהחוזה כלל תניה בדבר חידוש אוטומטי של ההתקשרות מעבר לתקופה הקצובה המצוינת בנספח 1 לכתב ההגנה. לא הוכח כי התובע הסכים להארכת החוזה בתום תקופת החוזה. לפיכך, החוזה בא לקיצו בתום התקופה החוזית שנקבעה. הנתבעת לא רשאית הייתה לכפות שירות על התובע לאחר תום תקופת החוזה, וממילא גם לא רשאית הייתה לעשות שימוש בכרטיס האשראי של התובע לשם גביית כספים מן התובע, ללא הרשאתו, לאחר תום תקופת ההתקשרות בין הצדדים שבאה, כאמור, לסיומה ביום 30.5.07. בפועל, התובע גם לא עשה כל שימוש בשירותי האינטרנט של הנתבעת מיום 2.5.06 ועד לסיום ההתקשרות ביום 30.5.07, היינו: משך למעלה משנה לפני תום תקופת ההתקשרות החוזית בין הצדדים. אילו היה התובע ממשיך לגלוש באינטרנט באמצעות הנתבעת, לאחר תום תקופת ההתקשרות הקצובה, ניתן היה לטעון להסכמה מכללא או בהתנהגות של התובע להמשך ההתקשרות בין הצדדים, ואולי אף היה בכך לבסס את זכאותה של הנתבעת לגביית הכספים מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ואולם, משעה שהתובע חדל לעשות שימוש בשירותיה של הנתבעת, למעלה משנה לפני תום תקופת ההתקשרות בין הצדדים, בוודאי שאין מקום ללמוד מהתנהגותו הסכמה מכללא או בהתנהגות להארכת תקופת ההתקשרות בין הצדדים. המשך החיוב של התובע באמצעות כרטיס האשראי על ידי הנתבעת, אין בו לבסס הסכמה של התובע להמשך ההתקשרות החוזית בין הצדדים. תופעה ידועה היא שצרכנים רבים אינם מנהלים מעקב מסודר אחר מועד פקיעת החוזה [ראו: דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 24) (עסקה לתקופה קצובה ומשלוח חשבוניות בעסקה בתשלומים), התשס"ח-2008], ואף לא עוקבים אחר החיובים החודשיים בכרטיס האשראי, בפרט כאשר סכום החיוב בגין השירות הינו בשיעור נמוך יחסית. אני נותנת אמון בגרסתו של התובע כי הופתע לגלות שהוא מחויב על ידי הנתבעת, וזאת במיוחד על רקע ההתקשרות המקבילה עם "012 סמייל". לא הוכח שהתובע קיבל את החשבוניות שהנתבעת טוענת כי שלחה לו לדואר האלקטרוני. גם אם יכול היה התובע, בזהירות סבירה, לגלות חיובים אלו באמצעות פירוט חיובי האשראי, הרי שרשלנותו של התובע שלא היה ערני, ולא בדק את חשבונותיו, אין בה לבסס זכות של הנתבעת לקבלת כספים עבור שירות שלא נעשה בו שימוש, בתום התקופה החוזית מכח הסכמה של התובע. אמנם, מדו"ח הגלישה שצורף לכתב ההגנה, עולה כי לאחר יום 1.5.06 גלש התובע באינטרנט באמצעות הנתבעת משך יומיים בחודש פברואר 2010. ואולם, גלישה אקראית וחד-פעמית זו, שנעשתה למעלה משלוש שנים לאחר שגלש התובע באמצעות הנתבעת בפעם האחרונה, וכשנתיים ושבעה חודשים לאחר סיום תקופת ההתקשרות הקצובה שבאה לסיומה ביום 30.5.07, בוודאי שאינה יכולה לבסס הסכמה לחידוש ההתקשרות החוזית שבאה לקיצה ביום 30.5.07. שימוש חד-פעמי זה אף אין בו ליצור הסכם חדש בין הצדדים, שכן לא שוכנעתי שהנתבע בכלל ידע כי הוא או מי מטעמו גלש ביומיים בודדים אלו באמצעות הנתבעת, וזאת במיוחד בשים לב לכך שהתובע היה מנוי גם ב- "012 סמייל" בחודש פברואר 2010. לכל היותר, זכאית הנתבעת בגין שימוש אקראי וחד-פעמי זה לתשלום שכר ראוי על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, אך לא בעילה חוזית. תנאי הרישיון שבין הנתבעת למשרד התקשורת, אין בהם, כפי שמצוין בהם, כדי לגרוע מחובתה של הנתבעת על פי כל דין, ובוודאי שאין בהם להקים חבות חוזית שאינה קיימת. מכל מקום, אם סבורה הייתה הנתבעת כי ניתוק חד-צדדי של התובע משירותיה בתום התקופה החוזית הקצובה, יש בו הפרה של תנאי הרישיון, פתוחה הייתה בפניה האפשרות לפנות לתובע, לדווח לו מיוזמתה על סיום תקופת החוזה, ולתאם עמו, בהסכמה, את סיום אספקת השירותים, דבר שלא נעשה על ידה, ולא בכדי. לאור קביעתי כי הנתבעת לא רשאית הייתה לגבות מן התובע כספים בתום תקופת החוזה, אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובע את מלוא הסכומים שנגבו ממנו לאחר תום תקופת החוזה (30.5.07), היינו: מיום 10.6.07 (תאריך חיוב: 2.7.07) ועד ליום 10.12.11 (תאריך חיוב 2.1.12), כמפורט בפירוט חיובי הוראת הקבע שצורפו לתובענה, למעט הכספים שנגבו בגין חודש פברואר 2010. לאור השיהוי בהגשת התובענה יישאו סכומים אלו, הצמדה בלבד עד ליום 18.1.12 (מועד בו פנה ב"כ התובע לנתבעת בדרישה להשבת הכספים שנגבו), וממועד זה ואילך, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד היום. לסכומים אלו יתווספו הוצאות משפט בסך של 1,200 ₪. תיקון מס' 22 לחוק הגנת הצרכן אינו חל על העסקה נשוא התביעה: תיקון זה קובע את האופן שבו על הספק להסדיר את המשך ההתקשרות בחוזה לתקופה קצובה. לפי סעיף 13א(ג)(1) לחוק הגנת הצרכן, אין עוד תוקף לתנאי בחוזה הקובע כי ההתקשרות בין הצדדים תימשך לאחר סיום העסקה או ההתחייבות. יחד עם זאת, לפי הוראות סעיף 13א(ד), הרי שהוראות סעיף 13א(ג)(1) הנ"ל לא יחולו על - "(1) טובין או שירותים או סוגים של טובין או שירותים, המפורטים בתוספת השלישית (הכוללים שירותי טלפון בסיסיים פנים ארציים נייחים, ע.א.), ובלבד שהעוסק הודיע בכתב לצרכן, במהלך תקופת ההודעה, על מועד סיום העסקה או ההתחייבות; העוסק יפרט בהודעה את תנאי העסקה ויציין בה במפורש כי ההתקשרות ביניהם תימשך לאחר מועד סיום העסקה או ההתחייבות אלא אם כן יודיע הצרכן כי ברצונו לסיימה, וכי זכותו של הצרכן לסיים את ההתקשרות בכל עת;" לפי הוראת סעיף 13א(ה) לחוק הגנת הצרכן, "לעניין סעיף זה, נטל ההוכחה כי הצרכן הסכים להאריך את ההתקשרות בינו לבין העוסק הוא על העוסק. במקרה שלנו, כלל לא הוכחה הסכמה לחידוש אוטומטי, ואף לא נשלחה הודעה בכתב, לפי סעיף 13א(ד), אך בכל מקרה, תיקון מס' 22 לחוק הגנת הצרכן, אינו חל על העסקה שלנו. בסעיף 4(א) לתיקון מס' 22 לחוק הגנת הצרכן, נקבע כי: "תחילתו של חוק זה תשעה חודשים מיום פרסומו", והחוק פורסם רק ביום 2.4.2008. אמנם, סעיף 4(ב) לתיקון מס' 22 לחוק הגנת הצרכן, קובע כי: "חוק זה יחול גם על התקשרויות שנעשו לפני יום התחילה, ובלבד שמועד סיום העסקה או ההתחייבות שלהן חל ביום התחילה ואילך". אך במקרה שבפנינו, מועד סיום העסקה או ההתחייבות הינו יום 30.5.07, ולכן קודם למועד התחילה. התביעה לפיצוי בגין נזק לא ממוני: עפרה אטיאס לא ראיתי לפסוק לזכות התובע, פיצוי בגין נזק לא ממוני, מכח סמכותי לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, הן לאור הכחשת העסקה, והן משום שלא התרשמתי שנגרם לתובע נזק לא ממוני כזה, שמוצדק לפצות בגינו. התובע חויב בכל השנים, ללא ידיעתו, וממילא לא נגרם לו נזק לא ממוני (להבדיל מנזק כספי) בתקופת אי הידיעה, אלא רק במועד הגילוי אודות חיוביו על ידי הנתבעת. מיד לכשנודע לתובע כי הוא מחויב על ידי הנתבעת בגין שירותים שאינו עושה בהם שימוש, פנה לנתבעת בדרישה לביטול השירות, ונותק משירותי הנתבעת. לא התרשמתי כי הנזק שנגרם לתובע בשל הגילוי אודות החיוב הינו נזק משמעותי המצדיק פיצוי בגין נזק לא ממוני, ובפרט לא ראיתי לעשות שימוש בשיקול דעתי לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני, על רקע חוסר תום הלב של התובע בהכחשת ההתקשרות מלכתחילה. אף לא שוכנעתי כי במקרה שבפנינו קמה לתובע עילה נזיקית לפיצוי בגין נזק לא ממוני, לא עילה עצמאית לפי פקודת הנזיקין, ולא עילה מכח סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן, לפיה "דין מעשה או מחדל בניגוד לפרקים ב', ג', ד' או ד'1 כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]". אמנם, סעיף 31א(2א) לחוק הגנת הצרכן מקנה לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק (פיצוים לדוגמא) אם: "ביקש צרכן כי עוסק יפסיק לחייבו בתשלומים לאחר מועד סיום העסקה או ההתחייבות לפי סעיף 13א(ג), או לא נמסרה לצרכן הודעה בכתב לפי סעיף 13א(ד) או לפי סעיף 13ה(ו)(2), לפי העניין - והעוסק המשיך לחייב את הצרכן בתשלומים בניגוד לאותן הוראות". ואולם, מדובר בסעיף שהתווסף בתיקון מס' 22 לחוק הגנת הצרכן, וכפי שהבהרתי לעיל, אינו חל, על העסקה נשוא הליך זה. לסיום, אציין כי לא מצאתי לנכון לפסוק לזכות התובע השבה בגין התקופה שקדמה למועד תום התקופה החוזית, וזאת משום שהתובע ביסס תביעתו זו על הכחשת העסקה, טענה שנדחתה על ידי, ואף לא טען למקור משפטי אחר שמכוחו יש לחייב את הנתבעת בהשבת הכספים שנגבו בתקופה החוזית בשל אי שימוש בשירותי הנתבעת ו/או אי יידוע התובע אודות אי השימוש בשירות. הסכומים שנפסקו בפסק דין זה, ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.מחשבים ואינטרנטספקי אינטרנט (תביעות)אספקה