נתקלה בוויטרינת זכוכית המהווה חלק מקירות אולם האירועים ונחבלה

נתקלה בוויטרינת זכוכית המהווה חלק מקירות אולם האירועים ונחבלה המחלוקת שבין הצדדים נוגעת הן לשאלת אחריותה של הנתבעת לקרות התאונה והן לשאלת גובה הנזק של התובעת. התובעת העמידה את נזקיה על הסך של 30,000 ₪. הנתבעת טוענת כי לא התרשלה כלפי התובעת וביקשה לדחות את התביעה. דיון והכרעה 3. מטעם התובעת- העידו היא עצמה ובעלה שהיה עד ראייה לתאונה. מטעם הנתבעת- העיד מנהל אירועים אצל הנתבעת. התובעת הגישה חוות דעת בתחום הכירורגיה הפלסטית לפיה נגרמה לה נכות צמיתה בשיעור של 7% בשל צלקת בגבה ימנית. נציג הנתבעת, שהתבונן בצלקת, לא עמד בסוף הדיון על הגשת חוו"ד נגדית. הצדדים העידו, הוגשו ראיות ונשמעו טענותיהם לצורך מתן פסק הדין. מצאתי את עדויות התובעת ובעלה(הגם שהינם עדים מעוניינים) מהימנות בעיני, טענותיהם לא נסתרו בכל הנוגע לנסיבות התאונה, למצב התאורה, ועוד. גם נציג הנתבעת היה מהימן בעיני, אך יש לזכור אף הוא מעוניין בתוצאות התביעה וכי הוא ממילא לא ראה את רגע התאונה אלא ניגש אל התובעת רק לאחר שהזיזו אותה ממקום הפציעה, הוציאו אותה מהאולם והושיבו אותה בחוץ (עמ' 4, ש. 13). כן מצאתי כי גרסת וטענות התובעת נתמכו, כפי שיפורט להלן, בכלל הראיות שהובאו ובכלל זה- בתמונות המקום שהגישה הנתבעת. שאלת החבות 4. לאחר ששמעתי את העדים, בחנתי את טענותיהם ואת עדותם, את הראיות לרבות תמונות המקום שהוצגו על ידי נציג הנתבעת (נ/1 א'-ג'),- באתי לכלל מסקנה כי התובעת הרימה את הנטל והוכיחה כי הנתבעת התרשלה כלפיה וחבה בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה עקב התאונה, ואפרט. 5. לית מאן דפליג כי הנתבעת אחראית לשלום מבקרי אולם האירועים שהיא מפעילה. מצאתי כי חובת הזהירות של הנתבעת הופרה וכי קיים קשר סיבתי בין אותה הפרה לבין הנזק שנגרם לתובעת. 6. טען נציג הנתבעת כי על קירות הזכוכית המקיפים את האולם הודבקו במועד הרלוונטי ואף כיום, מדבקות של פרחים בצבע לבן והציג תמונות בצבע של המקום. לשיטתו- האולם עמד בכל התקנים וקיבל רישיון. בהנחה שאכן כך, הגם שטענה זו לא הוכחה, אין בכך להסיר כל אחריות מהנתבעת לדאוג לשלום מבקריה והמוזמנים לחצריה, כדי להשתתף בשמחת בעלי האירוע ולא אחרת. בענייננו- זו לא קויימה כדבעי. על פי התקן הישראלי שעניינו סימון דלתות וקירות שקופים (ת"י 1918 - 4) יש לשים סימני אזהרה שגונם מנוגד לגון הרקע, בגודל, במרחק, ובגובה המצויינים. נציג הנתבעת אישר כי "כל המבנה בנוי מחלקים של שתי דלתות זכוכיות עם עץ ולצידן ויטרינות חלקות, יש 8 כאלה" (עמ' 4, ש. 21). בכתה"ג נטען כי מדובר במדבקות בגובה של 1.4-1.60 מ' ובמרחק של 1.20מ' זו מזו. עיון בתמונות בצבע שהוצגו בפני, העלה כי האולם הפנימי אכן מוקף בוויטרינות זכוכית כמתואר, שבחלקן מוטות עץ רוחביות ובחלקן לא, וכי על החלקות שביניהן יש מדבקות פרחים לבנות, לא גדולות במיוחד. הגובה והמרחק בין המדבקות הנזכרים בכתה"ג, ככל שאכן תואמים את המציאות, עומדים במידות הקבועות בדין הנוגע לסימון מעברי זכוכית על פי ת"י 1918 -4. ואולם- שוכנעתי כי לא כן הוא באשר לצבעם של הסימונים וכי הם לא מילאו את תכלית . התקן, שהינה כי תבלוטנה ברקע בו הושמו. את חובת הסימון יש לישם תוך התאמה לשטח, למבנה, לסביבה, לתאורה. באולם אירועים שהפעילות בו דינמית, התאורה בו משתנה מעת לעת על פי צרכי האירוע, יש להתאים את סימון ויטרינות הזכוכית באופן מיטבי למניעת מכשול מהמבקרים ולשמירה על שלומם. את התאמתם וכשירותם לתנאי המקום- יש לבחון תחת דימוי וסימולציה של סוגי הפעילות השונים המתרחשים ולא רק בעת בדיקת הגורמים המוסמכים לצורך מתן היתר. לא נטען כי כך נעשה ע"י הנתבעת ומכל מקום- לצורך ההליך דנן- שוכנעתי כי הסימון בו בחרה הנתבעת לא היה סביר ולא קיים את התכלית לשמה הושם. 7. התובעת העידה ביחס לנסיבות הפציעה, כי "היה חשוך בחוץ יחסית, לא חשוך אבל תאורה פחות חזקה מהאולם, לכן זה הטעה. לא ראיתי את הפרחים הלבנים שהם מראים בתמונות אבל גם אם היו אי אפשר היה להבחין בהם, הזכוכית הייתה כל כך נקייה שחשבתי שאני נכנסת לפתח כמו שנכנסתי" (עמ' 4, שורות 27 - 28). נציג הנתבעת, טען מנגד כי "בפנים היה חשוך ובחוץ היה מואר" (עמ' 5, ש. 11). התובעת הסבירה בהקשר זה (ואזכיר כי נציג הנתבעת לא נכח ברגע התאונה), כי: "ברגע שנכנסו לאולם הייתה תאורה וראינו שמדובר בפתח, בכניסה, כשרציתי לצאת, התאורה הייתה עמומה, היה חשוך בפירוש, החלו ריקודים" (עמ' 6, ש. 18 - 19). ודוק. ידוע לכל כי מעבר "מחושך לאור" עלול ליצור "ליקוי ראיה" רגעי, קושי באבחנה בפרטים, ובענייננו- במדבקה לבנה על גבי קיר זכוכית עצום מימדים, נקי ללא רבב, כשהמדבקה אינה בהכרח מתנוססת אל מול עיניו של אדם הפוסע נכחו לעבר המטרה הנראית מבעד לזכוכית "הבלתי נראית" בשל תנאי המקום, התאורה, גודלה, נקיונה. לטעמי- לו הייתה הנתבעת מתקינה פס לרוחב קיר הזכוכית, מדבקות גדולות וצבעוניות בסמוך זו לזו, מוטות עץ דוגמת אלה הקיימות לרוחב חלק מהוויטרינות וכיו"ב, עשויה הייתה טענתה להשמע, אך במדבקות שבחרה להדביק, לא היה די כדי למנוע תאונה דוגמת זו נשוא התביעה. 8. טען נציג הנתבעת, כי: "היה שלט עם כיתוב של יציאה מבפנים" (עמ' 5, ש. 5). התובעת בעדותה הסבירה בהקשר זה כי כאשר נכנסה לאולם ראתה שנכנסה דרך דלתות זכוכית וכי "כשרציתי לצאת הזכוכית שנכנסתי בה היא הייתה נראית זהה בדיוק למקום שבחוץ... כשאני נכנסתי דרך חלל פתוח שנראה בדיוק כמו הוויטרינה השקופה שנראתה לי חלל פתוח גם כן. לא ראיתי קירות עץ, הייתי רואה את זה" (עמ' 4 למטה, 5 למעלה). בעלה של התובעת העיד כי "האיזור שבתמונות זה בכלל לא האיזור שהיא נפגעה בו. אנחנו ישבנו הרבה יותר פנימה שמאלה, וזה הכל היה ויטרינה של זכוכית" (עמ' 4, ש. 9 - 10). "יש דלת ואז ויטרינה בלי דלת" (עמ' 4, ש. 24). העובדה שקיים שלט פנימי מעל פתחי היציאה מהאולם אין בה די, כיוון שהוא מעל פתחי היציאה. אלה מרוחקים מהנקודה בה נתקלה התובעת, שהינה אחרי פתח הכניסה והוויטרינות שלרוחבן מוטות עץ, כפי שניתן לראות בתמונות. מצאתי כי התובעת נהגה כאדם סביר כאשר פסעה ישר לכיוון מה שנראה לה חלל ריק ושוכנעתי כי לא הבחינה בסימון, משום שלא היה בולט דיו וכנדרש, על הרקע הסביבתי והתאורה אותה עת. 9. לסיכום שאלת החבות: אירוע תאונה דוגמת זו שאונתה לתובעת- היה צפוי בנסיבות הענין וניתן היה למניעה באמצעים פשוטים, זמינים וזולים. שוכנעתי כי בשים לב למצב התאורה המתואר, (ולטעמי- גם אם עוצמת התאורה ברגע התאונה הייתה דומה מבפנים ומחוץ לאולם), לא ניתן היה להבחין על נקלה במידה המתבקשת, במדבקות הפרחים הלבנים שעל גבי ויטרינות הזכוכית. אלה- במועד בו צולמו התמונות, נקיות למשעי, באופן ראוי לשבח. עסקינן באולם אירועים שיש בו תאורה פנימית ויש לו תאורה חיצונית. במהלך אירוע, מטבע הדברים- הוא צפוי להיות עמוס בחוגגים, והדעת נותנת כי עשויה להיות השתקפות של אורות בזכוכית הנקייה. צבען הלבן של מדבקות הפרחים אינו בולט דיו לטעמי. מקום שאדם עומד אל מול ויטרינת הזכוכית החלקה, מבקש לשים פעמיו לרחבה "המזמינה", כשמעבר ומבעד לזכוכית השקופה ניתן לראות חוגגים אחרים- הוא עשוי לרצות להחפז ולחבור אליהם, ולעיתים גם יש פעילות מחוץ לאולם. אם לא יוצב מולו סימן ברור ובולט על רקע סביבה ותאורה משתנות, כזה שיסב את תשומת לבו לכך שמדובר בויטרינה חוצצת שלא ניתן לעבור דרכה, הוא עלול להיכנס לתוכה, כפי שאירע לתובעת. היה על הנתבעת לדאוג לסימון ברור יותר ובולט לעין יותר מאשר אותן מדבקות פרחים לבנים המופיעות בתמונות שהוצגו מטעמה. מראה הויטרינות המשתקף בתמונות, על מדבקות הפרחים המופיעות, בתנאי האירוע ועל פי המתואר מפי התובעת, כמוהו בעיני כמעט "לשים מכשול בפני עיוור". הנתבעת אולי "רצתה לברך" כשדאגה לויטרינות נקיות וקישטה אותן בפרחים לבנים. אך בכך לא היה די והיא "יצאה מקללת". הנה כי כן, אני קובעת כי הנתבעת התרשלה כאשר הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעת. אין חולק כי קים קשר ישיר בין הפרת חובת זהירות זו ובין הנזק שנגרם לתובעת, שתוצאתו כיום- הינה הצלקת בגבה הימנית שלה. 10. אשם תורם: התובעת נכנסה לאולם מבעד לדלת זכוכית, שמצדיה קירות זכוכית, כאשר על פי התמונות, על הקירות שלצד פתחי הכניסה- מוטות רוחביים. מצופה מאדם להתבונן בסביבה בה הוא מתהלך וניתן לטעון, אם כי בקלישות מה, שהיה עליה לחפש, לצורך יציאה, פתח דומה לזה שבעדו נכנסה. בהתחשב בכך שמדובר באולם אירועים, כך שאין זו הסביבה הטבעית והיומיומית המוכרת של התובעת, בשים לב לכך שמדובר באירוע שבו אנשים נוטים לפנות זה אל זה ולהסתובב במתחם האירוע, בהתחשב בעדותם של התובעת ובעלה שלא נסתרה ביחס לתאורה וכו', ראיתי להטיל על התובעת אשם תורם מינימלי לאשר אירע לה, אותו אני מעמידה על 5%. הנזק 11. התובעת - ילידת 10.4.1970, כבת 40 ביום התאונה, כבת 43 בהווה. במסגרת כתב התביעה - עתרה התובעת לפיצוי בגין נזקיה, בסך כולל של 30,000 ₪. בין היתר, טענה (וכך העידה גם בבית המשפט), כי מדובר היה באירוע חתונה שהיה בעל ערך וחשוב עבורה מאוד הואיל והחתן הינו חבר ילדות של אחיה המנוח וכי היא ובעלה ייצגו את המשפחה. התאונה, על פי עדותה אירעה כרבע שעה אחרי שנכנסה לאולם. על פי המסמכים הרפואיים שצורפו ועדות התובעת, שלא נסתרה, כתוצאה מההיתקלות בוויטרינת הזכוכית נחבלה התובעת במצחה, נגרמו לה חתך בגבה מעל עין ימין, חבלה בשפה העליונה, ברך ורגל ימין. התובעת נבדקה בחדר המיון של ביה"ח הדסה, טופלה, קיבלה זריקת טטנוס, איזור החתך נתפר ונחבש במדבקה, והיא קיבלה הנחיות להוצאת תפרים בקופ"ח כעבור שבוע, להמשך מעקב וטיפול, להימנעות מחשיפת הצלקת לשמש במשך חצי שנה. ראו בגיליון חדר המיון (חלק מ-ת/1). התובעת הגישה מטעמה חוו"ד של מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, על פיה נותרה לה נכות רפואית של 7%. התבוננתי במקום הצלקת. מדובר בחוסר צמיחת שיער בחלק מסוים של הגבה הימנית. הצלקת, להבנתי ולמרבה השמחה אינה בולטת במיוחד לעין, ומכל מקום להבנתי, ניתן לטשטשה במידה מסוימת באמצעים קוסמטיים. מכל מקום- מדובר לטעמי בנכות אסתטית שאין לה השפעה תפקודית על חיי היומיום, אם כי אני מוצאת שמדובר בפגם אסתטי אצל אישה צעירה, שניתן להבין כי הוא מציק ומפריע, ולו חזותית. חרף האמור- טוב עשה לטעמי נציג הנתבעת כשהסתפק בהתרשמות בימ"ש מחוו"ד הקיימת וממראה עיניו שלו עצמו וחסך מהנתבעת את העלויות הגבוהות הכרוכות בהגשת חוו"ד נגדית. 12. הפציעה, הנסיבות המתוארות לעיל (העיתוי במהלך אירוע וכו'), מהלך ההחלמה וההנחיות שהתובעת נדרשה לעמוד בהן על פי הגורמים הרפואיים לרבות החובה להימנע ממושכות מחשיפה לשמש של חלק בולט בפניה- בארצנו, שאין צורך להזכיר כי הינה מדינה שטופת שמש,- כל אלה ועוד מקנים לתובעת זכאות לפיצוי משמעותי בגין כאב וסבל ועגמת הנפש שנגרמו לה. הערכת הפיצוי בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל), בשים לב לכך שמדובר בתביעה המתנהלת על פי פקודת הנזיקין, נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש. הנכות הרפואית על פי חוו"ד שהגישה התובעת הינה כאמור בשיעור של 7%. למרות שלא הוגשה חוו"ד נגדית, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהצלקת ואני מעריכה כי אכן קיימת נכות רפואית מסויימת בגינה, אם כי שיעורה המדויק- בשים לב לכך שמדובר בנכות אסתטית אינו משמעותי לצורך הערכת הפיצוי הראוי בפריט זה. את הוצאות התובעת בגין הטיפול והמעקב הרפואי הנזכרים בגיליון חדר המיון ומכוח ההנחיות שניתנו לה יש להעריך באופן גלובאלי. התובעת זכאית אף לפיצוי נפרד בגין הוצאות המשפט שנגרמו לה. 13. בשקללי את כל המצוי לפני, אני מעריכה את הפיצוי המגיע לתובעת בפריט הנזק הלא ממוני (כאב וסבל)- בסכום של 18,000 ₪. את הוצאות התובעת בהתאם לאמור לעיל, אני מעריכה בסכום כולל של 500 ₪, על דרך האומדנא. הפיצוי המגיע לתובעת בגין הנזק הנובע מהתאונה נשוא התביעה, הינו איפוא הסך של 18,500 ₪. מסכום זה יש לנכות 5% בגין אשם תורם, סה"כ היתרה: 17,575 ₪. בנוסף לפיצוי הנ"ל בגין נזקה של התובעת, היא זכאית להחזר הוצאותיה בגין ניהול התביעה ובכלל זה- אגרת משפט ששולמה בסך 300 ₪, הוצאות בגין חוו"ד (הוצגו קבלות ע"ס כולל של 4,880 ₪- ת/2א'-ב'), וכן פיצוי על פי הערכת ביהמ"ש בגין בזבוז זמן, טרדה וטרחה בגין הטיפול בתביעה. בהתחשב בכל אלה, אני מעריכה את הפיצוי המגיע לתובעת בגין הוצאות המשפט הנ"ל, בסך כולל של 6,300 ₪. סוף דבר 14. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגין התאונה נשוא התביעה מיום 9.3.10 את הסך הכולל של 23,875 ₪. הסכום הנ"ל ישולם לידי התובעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסה"ד בידי הנתבעת, שאם לא כן - ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק-הדין ועד התשלום בפועל. המזכירות תואיל לשלוח את פסק הדין לצדדים, בדואר רשום עם אישור מסירה. בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי - בתוך 45 יום. התנגשות בדלת זכוכיתקירות