תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם עקב עיקולים בחשבונות הבנק שלה שהוטלו ע"י הנתבעת - חברה המספקת מים ושירותי ביוב. כתב התביעה 1. על פי כתב התביעה, התובעת הינה תושבת מושב אליפלט ולפיכך המים המסופקים לביתה הם ע"י חברת "פסגת הגליל" ולא ע"י הנתבעת. על אף האמור, להפתעת התובעת הוטלו עיקולים בחשבונותיה ע"י הנתבעת. התובעת פנתה לנתבעת לברר את פשר העיקולים ונציגת הנתבעת השיבה לה כי מדובר בעיקולים שהוטלו עקב אי תשלום חשבון מים בנכס השייך לתובעת לכאורה בעיר צפת. התובעת הבהירה כי מדובר בשגגה הואיל ואין על שמה כל נכס בעיר צפת ולאחר שהתובעת המציאה לנתבעת מסמכים רלוונטיים הוברר כי מדובר בחוב מים בו חב בן זוגה לשעבר של התובעת, ממנו התגרשה 4 שנים קודם ליצירת חוב המים נשוא העיקולים, ובהתאם לכך הנתבעת ביטלה את העיקולים. 2. אולם לאחר חודשים ספורים שוב הוטלו ע"י הנתבעת עיקולים בחשבונות התובעת והתובעת נאלצה להציג את אותם מסמכים אשר הציגה בעבר על-מנת שהעיקולים יבוטלו. העיקולים אומנם בוטלו בשנית, אך כשהתובעת פנתה לבנק ובקשה ליטול הלוואה היא סורבה בטענה כי היסטוריית חשבונה "בעייתית" נוכח אותם עיקולים. 3. בנוסף, כשבקשה התובעת למשוך מזומן ממכשיר הכספומט נתקלה בסירוב. לאחר בירור מול סניף הבנק שלה הוברר כי הנתבעת הטילה בשלישית עיקול על חשבונה. לטענת התובעת אין המדובר בשגגה חד פעמית שנעשתה בתום לב, כי אם התנהלות רשלנית של הנתבעת אשר הטילה עיקולים בחשבונותיה 3 פעמים, רשלנות אשר עלתה לתובעת בטרחה, פגיעה באמון שרכשה בסניף הבנק ובזבוז זמן יקר. כן טענה התובעת כי מחדלי הנתבעת עולים כדי לשון הרע ופגיעה בשמה הטוב, ולפיכך עתרה לפיצוי בסך 32,700 ₪. כתב ההגנה 4. לטענת הנתבעת, התובעת אכן הגיעה למשרדיה והסבירה כי חוב המים נצבר ע"י גרושה וכי אינה מתגוררת בנכס נשוא חוב המים. לפיכך בוטל העיקול, אך הובהר לתובעת כי עליה להציג בפני הנתבעת מסמכים המעידים על מצבה האישי. משלא עשתה כן, בדין חויבה התובעת יחד ולחוד עם בעלה לשעבר בחוב המים, ורק לאחר שהוטל עיקול על חשבונה בשלישית נאותה התובעת להציג בפני הנתבעת את המסמכים הרלוונטיים. מאז שהציגה התובעת את המסמכים הרלוונטיים לא הוטלו עיקולים בחשבונותיה. 5. הנתבעת טענה כי טרם הטלת העיקולים נשלחו מכתבי התראה לכתובת הנכס נשוא חוב המים אשר בעיר צפת. כן נטען כי התובעת לא הוכיחה תביעתה הואיל ולא הציגה אישורים המעידים על שליחת המסמכים הרלוונטיים אל משרדי הנתבעת והתובעת ממילא לא עשתה דבר על-מנת למנוע מהנתבעת לנקוט כנגדה בהליכי גבייה כאשר הייתה בנקל יכולה לעשות כן. 6. בהתאם להוראות סעיפים 21-26 לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה) תשע"א-2011 (להלן: כללי תאגידי מים וביוב) על הצרכן בנכס חלה החובה לעדכן את הנתבעת בדבר שינוי שם הצרכן בנכס ולפיכך משהתובעת לא עשתה כן הליכי הגבייה ננקטו נגדה בהתאם להוראות הדין ועל כן אין לראות בפעולות הנתבעת כפעולות העולות כדי לשון הרע. ניתוח והכרעה 7. השאלות העיקריות העומדות במוקד תובענה זו הינן האם העיקולים שהוטלו בחשבון התובעת הוטלו ע"י הנתבעת שלא כדין ואם לאו- האם עצם הטלת העיקול מהווה לשון הרע כלפי התובעת? 8. סעיף 21(א) לכללי תאגידי מים סימן ה', על הוראתו מסתמכת הנתבעת, קובע את התנאים להחלפת צרכן בנכס ולפיו: "21. (א) ביקש צרכן לבטל את רישומו כצרכן בנכס מסוים, תבצע החברה את הפעולה רק אם יוצגו באותו מעמד פרטי צרכן חדש בנכס והסכמתו של הצרכן החדש להירשם כצרכן בנכס. נרשמו אצל החברה חובות כספיים בשל צריכת שירותי המים והביוב בנכס, יסדיר הצרכן המבקש את תשלום יתרת החוב או ימסור יחד עם הבקשה את פרטי ההתקשרות עמו לצורך הסדרת החוב." למקרא סעיף 21(א) לכללי תאגידי מים הנ"ל נראה כי כתנאי הכרחי לביטול רישומה של התובעת כצרכנית בנכס היה עליה להציג במעמד בקשת הביטול מסמכים רלוונטיים, וכך נדרשה לעשות ע"י מי מטעם הנתבעת. "מדובר בעיקול מנהלי לפי תעודת זהות של חיים ושל התובעת. אחרי שלושה, ארבעה חודשים יצרה התובעת קשר, לא איתי. אני הסרתי את העיקולים והתניתי את זה בכך שהתובעת תציג לנו מסמכים על המציאות שלה שהיא לא גרה עם חיים והיא גרושה ממנו." (ראה עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.13). סעיף 21(א) לכללי תאגידי מים הנ"ל המסדיר את נושא "החלפת צרכן בנכס" קובע כי חלה על הצרכן חובה להודיע על שינוי הצרכנים של שירותי המים והביוב לתאגיד המים והביוב. . נקבע בהמשך כי כל עוד לא הוגשה בקשה בטופס המתאים, יחול החיוב בתשלום בגין שירותי המים והביוב על הצרכן הרשום. ואולם, כללים אלו אינם יכולים להיות רלוונטיים לענייננו מאחר נכנסו לתוקף רק ביום 1.1.2012 (ראה סעיף 101 לכללי תאגידי מים), כאשר העיקול הראשון הוטל על חשבונה של התובעת ביום 9.11.11. קראתי והפכתי בכללי תאגידי המים הנ"ל ולא מצאתי בהם הוראה הקובעת את תחולתם למפרע על חיובים שנוצרו קודם להתקנת הכללים. בנסיבות אלו כידוע, "כלל גדול בפרשנות חוקים הוא כי חזקה על הוראת חוק שהיא מכוונת לעתיד לבוא ולא למפרע, אלא אם-כן משתמעת הוראה למפרע במפורש או באופן ברור מן החוק" (דברי השופט (כתוארו אז) לנדוי בע"א 27/64 ד"ר יוחנן בדר, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד יח 295 . ראו גם דיון נרחב בעניין זה בפסק-דינו של השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2) 765. לפיכך, בהיעדר הוראה המחילה את הכללים למפרע, אין הכללים חלים על העניין הנדון. הואיל והנתבעת לא הצביעה על כל מקור אחר המטיל חובה על התובעת כאזרחית לדווח על שינוי במצבה האישי, הרי שהעיקול הוטל שלא כדין. 9. לאחר שנציגת הנתבעת הסירה את העיקול בפעם הראשונה, הטילה שוב ושוב עיקול על חשבונות התובעת, אשר לגרסתה לא הציגה מסמכים להוכחת מצבה האישי כפי שטענה לו, לפיו אינה גרה בנכס נשוא חוב המים וכי היא התגרשה משוכר הנכס. במעשי הנתבעת מתגלה חוסר הגינות כלפי התובעת, באשר כבר נודע לנציגי הנתבעת כי התובעת אינה בעלת החוב. כל שהיה על נציגי הנתבעת לעשות הוא לברר באופן יזום אם התובעת מדייקת בפרטים שמסרה. בעובדה שלא הצליבה מידע עם מאגרי מידע רשמיים אחרים (כגון משרד הפנים) יש משום אי נקיטת "אמצעים סבירים" לפני הטלת העיקול. במקום זאת נהגה הנתבעת בפסיביות תוך עצימת עיניים, ובחרה להטיל את העיקול על חשבונותיה של התובעת. יפים לעניין זה הדברים כפי שנאמרו בבר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (2008). שם דובר במקרה בו הייתה חובה שבדין על האזרח לעדכן את הרשות בשינוי שחל בנוגע לנכס: "כאמור, חובתה של הרשות המקומית היא לנהוג בתושביה בהגינות, וכנגזרת של חובה זו, תיתכנה נסיבות בהן תידרש הרשות המקומית לבדוק באופן פעיל מדוע ארנונה על נכס מסוים אינה משתלמת. למותר לציין שכל עניין ייבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות". עוד בהמשכם של דברים בפס"ד דור אנרגיה הנ"ל: "אכן, על הנישום מוטלת החובה האקטיבית להודיע לרשות המקומית בכתב על חדילתו מבעלות או מהחזקה בנכס, שאם לא כן, רשאית העירייה להמשיך ולראות בנישום זה כחייב בארנונה. זו לשונם של סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות, ותכליתו של ההסדר, כפי שעמדנו עליה לעיל, מלמדת כי יש לפרש סעיפים אלה בצורה מצמצמת, המקלה על הרשות המקומית בגביית הארנונה. .... יחד עם זאת, ובייחוד לאור חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית בהיותה רשות ציבורית, נראה לי כי הסעיפים האמורים אינם יכולים ליתן לרשות המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים. ייתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית כמי שמעלה בתפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות או החזקה של נכס מסוים שבשטחה". 10. על הנתבעת מוטל לנהוג בהגינות כלפי התובעת, שביקשה לעדכן כי מעולם לא היתה המחזיקה בנכס, על אף שלא הוכח כי היתה עליה כל חובה שבדין לעשות כן בעת ההיא. לפיכך העיקולים השני והשלישי הוטלו שלא כדין ע"י הנתבעת. 11. האם בעצם הטלת העיקול על חשבונותיה של התובעת שלא כדין יש משום פרסום לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קובע: "(1) דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל המעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטיינו המינית או מוגבלותו." ההלכה הפסוקה קובעת כי ביצוע עיקול שלא כדין בחשבון בנק של מאן דהוא יכול לשמש כעילה לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע. ראה ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים (2011): "הטלת עיקול על חשבון בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע...לדעתי, בעצם הצגתו של המערער כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא קשר לגובה העיקול" (סעיף 7 לפסק הדין). בענייננו, עצם הצגתה של התובעת כמי שמתחמקת לכאורה מלשלם את חובותיה יש כדי להשפילה ולפגוע בשמה הטוב בעיניו של בנקאי סביר. מתקיים יסוד הפרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, משמדובר בפרסום בכתב שנשלח לבנק בו מנהלת התובעת חשבונותיה. 12. נטען על ידי הנתבעת כי היא חוסה תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק, שעניינו בפרסום מותר, ולפיו "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". מאחר שקבעתי כי העיקולים שהוטלו בשנית ובשלישית נעשו שלא כדין, הרי שהגנת סעיף 13(9) לחוק לא חלה בנסיבות המקרה שבפנינו וכעת נותר לכמת את הפיצוי המגיע לתובעת בשל הטלת עיקול שלא כדין ע"י הנתבעת על חשבונותיה. הפיצוי 13. בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 נקבע כי בבחינת קיומה של לשון הרע יש להתחשב בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר ולא בעיניו הסובייקטיביות של הנפגע מהפרסום. בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין נקבע: "חוק איסור לשון הרע נועד להתמודד עם הפגיעה שנגרמת לאדם כתוצאה מירידת מעמדו וערכו בעיני הבריות. אין הוא נועד למנוע, להבדיל, פגיעה ברגשותיו של מי שרואה את עצמו נפגע מהפרסום (סעיף 84 לפסק הדין). השתכנעתי מעדותה של התובעת כי הטלת העיקולים על חשבונותיה פגעו בה וכי מעמדה בעיני נציגי הבנק נפגע באופן לא מבוטל. התובעת העידה: "זה גרם לי נזק עצום שעד היום אני משלמת את תמורתו בבנק. הייתי צריכה לקנות רכב ולא הסכימו לתת לי הלוואה. יצאתי לחו"ל ונתקעתי בלי מזומנים כי הם פתאום הטילו את השני. הייתי מאושפזת בבית חולים שם הוטל העיקול השני כשאני יודעת שנכנסת לי משכורת, בן זוגי השאיר אותי שם ללא שקל, באתי לבנקט ואין כלום. מספר מקרים כל כך גדול שעמדתי במבוכה וגם במצב כספי מאוד קשה. בעקבות העיקול של הנתבעת נעשיתי חייבת לפסגת הגליל כי כל ההוראות שלי חזרו. פסגת הגליל זו חברת מים שממנה אני מקבלת היום אספקת מים ולה אני משלמת תשלומי מים..." (ראה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 24.6.13). 15. התרשמתי כי מדובר בענייננו במקרה מובהק של התנהלות של רשות שלטונית בשרירות מול האזרח הקטן, בו נציגת הנתבעת ידעה בפועל כי התובעת אינה גרה בנכס נשוא החוב וכי היא גרושה מבעל החוב, ולמרות זאת בחרה לנקוט באמצעי העיקול כאמצעי ענישה מול התובעת על שלא המציאה את המסמכים בזמן. 16. בהינתן כל השיקולים לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין לשון הרע בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד הגשת התביעה. בנוסף לאמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 1,000 ₪. בנקפיצוייםחשבון בנקעיקול